האנשים היפים שהם מייקי

[Nihohit 1]

מייקי חיכה בסבלנות, נשען על עמוד בפינת הרחוב, בוחן את דלת הכניסה של הבניין שבצדו השני של הרחוב והאקדח הכבד במתלה לוחץ על חזהו מתחת למעיל הגשם. היה לו זמן – הוא חיכה בסבלנות כבר ארבעים דקות, שמונה חודשים ושנה וחצי.
שנה וחצי עברו מאז שפרצופו המחייך בזלזול של פרנץ היה הדבר הראשון שמייקי ראה כשהוא חזר להכרה בין הלהבות המלחכות, לפני שהחובשים חילצו אותו מהבקתה הבוערת. שנה וחצי שייסרה אותו יותר מכל דבר או זמן אחר בחייו, במיוחד כי הוא לא יכול היה לזכור את מה שהיו חייו, עד אותה השריפה.
שמונה חודשים עברו מאז שמייקי שוחרר מהמוסד הממשלתי שבו הוא אושפז, עם מטרה אחת- למצוא מי הוא פרנץ ובעצם, גם מי הוא מייקי ומה שניהם עשו באותה השריפה. מייקי רדף אחרי כל רמז שנגע לשניהם ללא התחשבות במאמץ, במחיר ובסבל שהשגת המידע תגרום לו ולסביבה.
ארבעים דקות עברו מאז שמייקי ראה את פרנץ נכנס לבניין והחל לחכות בסבלנות, נשען על עמוד בפינת הרחוב, בוחן את דלת הכניסה של הבניין שבצד השני של הרחוב והאקדח הכבד במתלה לוחץ על חזהו מתחת למעיל הגשם, מחכה שפרנץ יצא.

כשמייקי אושפז, הרופא הנחמד הסביר למייקי שמטרת האישפוז היא שפצעיו הפיזיים והאמנזיה שלו יטופלו בו זמנית, בשיטת טיפול חדשנית. לא משנה כמה הם ניסו, את שניהם הרופאים לא הצליחו לחלוטין לתקן- חלקים נרחבים ממוחו של מייקי אבדו לו לעולם, כמו שחלקים נרחבים מגופו של מייקי היו אובדים, אם מדע הרפואה לא ידע להחליפם בחלקים מחומרים שהאלוהים לא תכנן מראש שיהיו בגוף האדם. בצדק, ככל הנראה, בהתחשב בשימוש הלא יאות שמייקי עשה בחלקים החדשים והמשופרים של גופו בניסיונו למלא את החורים שבראשו.
כבר בלילות ההזויים בבית הטיפולים, בשוכבו במיטה, מנסה לדלות ממוחו פיסות זיכרון לנחמה, מייקי ידע שהוא אדם אחוז שד. לאחר שהוא השתחרר, לרוב לשד הזה היו שם ופרצוף אחד- פרנץ. אך לפעמים, ברגעים של היסוס, תהייה עצמית וחוסר ביטחון, לשד הזה היו שם ופרצוף אחרים, שם ופרצוף ששוחזרו על ידי מנתחים פלסטיים ומנתחי אישיות. ברגעים ההם, פרצופו של השד היה מלא בצלקות קטנות וכמעט בלתי נראות מסכיני הלייזר של המנתחים שניסו לשחזר את פניו, כמו מוחו של השד שהיה מלא בצלקות קטנות וכמעט בלתי נראות שהשאירו הטיפולים שניסו לשחזר את מוחו. ברגעים ההם, שמו של השד היה מייקי.
למען האמת, מייקי אפילו לא באמת ידע אם הוא הוטבל כמייקי או אם הוא בכלל הוטבל, או עבר בר מצווה או כל טקס דתי אחר, בדיוק כמו שהוא לא ידע אם פרצופו הנוכחי הוא אותו הפרצוף שאיתו הוא נולד ושאותו הוא ירש מאביו ואימו. מצד שני, כאדם אחוז שד, לא היו למייקי הרבה רגעים של היסוס, תהייה וחוסר ביטחון. יש אנשים שיקראו לזה יתרון, כמו שיש אנשים שיראו זאת כחיסרון. מייקי פשוט לא קורא לזה בשום שם ולא חושב על הדברים האלה- הרי כבר אמרנו שהוא אחוז שד. מייקי, כמו שאר אחוזי השד, לא מרבה לעסוק בשאלות פילוסופיות אלא יותר בפעולות שהבהירו לכל אדם שתהיות פילוסופיות אינן בראש מעייניו, בדיוק כמו מוסר אוניברסאלי, רחמים או ספקות.

מייקי זכר דקות ושעות ארוכות שבהן הוא ישב במוסד הטיפולי, מאזין לרופאים ומדי פעם עונה להם במילה או שתיים, נותן להם להזריק לו תרופות חדשות, נסיובים ניסויים שאולי הם יתנו פריצת דרך קטנה בטיפול בו. או אולי היו אלה הרגעים שבהם הוא היה בוחן מראות וקולות שנדלו ממוחו, מנסה לתת לרופאיו קצה חוט, למה אותן פיסות זיכרון מתקשרות. אך בכל אותם הרגעים ההם, מייקי לא התרכז בעבודת הרופאים, אלא רק בדבר אחד- ככל שהזמן עבר, ככל שהוא הבריא, כך גדלה והתעצבה בליבו הידיעה, המטרה- להבין מי הוא האיש שעשה לו את זה, מי הוא אותו פרצוף שעומד מעליו בזיכרונות שנדלים שוב ושוב ממוחו, למצוא את הקשר בין מייקי, בינו ובין הכאב והלהבות האופפות אותו. ולגרום לו לשלם על כך, במיוחד לגרום לו לשלם על כך.
מייקי זלזל ברחמי הרופאים, בפרצופיהם המכורכמים בצער, בתכנוניהם לתקנו. הם לא ידעו, אך הגרעין שהחזיק את פיסות ושברי הזיכרונות לא הורכב מתרופות פסיכואקטיביות, כמו שמה שהחזיק את פיסות ושברי והבשר לא היו סגסוגות המתכת והפולימרים המורכבים שהושתלו בגופו- הגרעין שהחזיק את המכלול שהיה מייקי היה הרצון לנקמה. הזעם, התסכול ובמידה מסויימת- גם הסקרנות.
מייקי ידע, בביטחון שהשאיר אותו חי – מישהו ישלם על כך שמייקי לא יושב עכשיו עם האישה שנשרפה באותה הבקתה שבה הוא התעורר לפני שנה וחצי, פצוע ושבור. מישהו ישלם על כך שעל ברכיו של מייקי לא יושב כרגע אותו הילד שנשרף עם מייקי בבקתה שבה הוא התעורר לפני שנה וחצי, פצוע ושבור. אך יותר מכל, מישהו ישלם על כך שלמייקי אין מושג מי הם אותה אישה וילד שנשרפו עם מייקי והוא ישלם מחיר כבד במיוחד על כך שלמייקי אין מושג מי זה מייקי, לעזאזל.

נחזור קצת אחורה, ללפני שמונה חודשים. אדם אחד יוצא ממוסד שיקומי, עם שלושה דברים באמתחתו המטאפורית. הדבר הראשון שיש לו ביד הוא דו"ח משטרתי על שריפה שהוצתה בזדון בבקתה מבודדת, שריפה שבה נספתה אישה וילד ונמצא פצוע יחיד ולא מזוהה, שאיבד את הזיכרון עקב הטראומה. השריפה נגרמה במזיד, על ידי שפיכת כמויות נכבדות של סולר באותה הבקתה ונעילת הדלת בכדי למנוע מהלכודים בפנים להיחלץ. דבר נוסף שהיה לו לאותו פצוע משוקם, היה פורטרט שנאסף ממוחו, אחד מהפריטים היחידים שהמכונה ידעה לקרוא ממוחו השבור- פורטרט של אדם שמאוחר יותר זוהה כפרנץ. המוח השבור גם זיהה את עצמו כמייקי, אך כמו תמיד עם מכונות קריאת המחשבות, הן היו לא אמינות להחריד כשזה מגיע למוחות שעברו טראומה והתקפי פעילות גבוהה ויוצאת דופן.
הדבר השלישי שהיה למייקי היה רצון. רצון וכעס. רצון וכעס משולבים סביב ליבת נחישות ברזל – שלושת הכלים הנחוצים לו כדי לספק את תאוות הידיעה והנקם שלו.
מייקי החל להציג את התמונות ולספר את מה שקרה לכל מי שמוכן להקשיב, כדי לנסות לאסוף פרטים על עצמו ועל פרנץ מכל מי שהיה מוכן לספר. להפתעתו, הוא גילה שהוא יכול להשיג הרבה פרטים על מי ומה הוא פרנץ, אם הוא רק משחד את, מתחבר עם, או מאיים על האנשים הנכונים. החקירה שלו התקדמה במהירות, כשהוא מקפיד לא להשאיר מאחוריו כל עקבות באיסופו, אך הוא רק צבר עובדות על פרנץ- שום דבר על עצמו, שום דבר על השריפה… שום דבר על אישה וילד שנשרפו לצידו. כאילו הוא היה רוח בלתי נראית, כאילו הוא לא היה קיים לפני השריפה. מייקי לא הצליח למצוא סיבה, מניע או קישור בין פרנץ לבינו, או בין אחד משניהם לבין הבקתה הבוערת ביער. מייקי החל לעקוב אחרי פרנץ באובססיביות, שונא את הפרצוף שהוא זכר מחייך בעונג ובזחיחות למראה סבלו של מייקי בשריפה. הוא היה רודף את אותו הפרצוף מאחורי פינות, מסתתר מאחורי וילונות ומחפש את הסיבה שלו, את המפתח לתעלומה. הוא גילה מספיק פרטים על פרנץ, ביניהם העובדה שפרנץ מעורב בלא מעט פעילויות חשודות ואפלוליות, אך עם גילוי הפרטים עליהן, הוא לא הצליח למצוא קישור מהן אליו, למצוא את קצה החוט שיוביל לחקירה הספציפית שלו. פרנץ עסק בכל מיני עיסוקים צדדיים לא חוקיים במיוחד, מהלבנת כספים, דרך הברחת תרופות ועד סחיטה בדואר – פרנץ התמחה בעקיפת אמברגואים, חוקיים, מדיניים או אתיים. אך מייקי לא הצליח למצוא את הקשר בין כזה פושע רגיל ורגוע לבין מישהו שישרוף זוג נשוי ואת בנם בבקתה- את הפרט היחיד, הכי חשוב שהוא חיפש הוא לא מצא.

דווקא עכשיו, כשהוא עומד בפינת הבניין, מייקי הרהר בכל הדברים האלה, כל הדברים שעד אותו הרגע מייקי לא נתן להם ולספקותיו לעצור בעדו. הוא עצם את עיניו וקימט את מצחו כשהבעות משולבות של פקפוק עצמי וכאב חוצות את פניו המעונות. אוויר הלילה העירוני, כבד ועשן ברובע התעשייתי, לא עזר למייקי להתמודד עם סערת הרגשות שתקפה אותו, קורעת אותו בין הרצון שלו לספק את תאוות הנקם האין סופית שלו לבין הרצון לדעת על מה ולמה הוא נוקם. דווקא ברגע האמת, הזמן שהוא קבע לעצמו לסיום הסיפור, ספקותיו התגבשו והתחזקו, מעכבים ומחלישים את נחישותו. הרגעים האלו, שבהם גרעין הביטחון והנחישות שבתוכו נחלש, היו הרגעים שבהם מייקי הרגיש שהוא מתפרק, גופנית ומנטאלית.
בזמן שהוא חורק בשיניו בסבל ומהרהר בדברים הללו, הוא שמע קול צעדים, מלווים בצללית גבוהה, חוסמת בעוברה את אור הפנסים שהוטל דרך עפעפיו הסגורים. את קול הצעדים הוא הכיר טוב מאוד- היו אלה נעלי העור הייחודיות של פרנץ, קול שהוא למד להכיר ולעקוב אחריו גם כשכל חושיו האחרים לא יכלו לעזור. עם חלוף הדמות הוא החליט לעכב את ביצוע הפעולה- לא הכל מוטל הכף כרגע וזה יכול לחכות, הוא חשב לעצמו. עדיף שאמתין לפעול רק כשכל המידע יהיה בידי.
הוא חייך לעצמו ופקח את עיניו, רק כדי לראות את פרצופו המופתע של פרנץ מביט לעברו דרך כוונות האקדח שבידו המושטת, המכוונת, של מייקי.
מייקי קילל לעצמו, לא מבין מה קרה, אך פועל וזורם עם הרגע והמצב שגופו הכניס אותו לתוכו בכוח האינסטינקט. הוא עטה על פניו חיוך נעים ואמר "יום טוב, אדוני. אם תועיל בבקשה להתלוות אליי לנסיעה קצרה במכוניתך?"
פרנץ, עם פרצוף מגוחך מתימהון וידיים מורמות לאוויר, החל לגמגם מענה, עד שמייקי, עם חיוך קר ותנועה מזלזלת הבהיר לפרנץ שעליו להיכנס לרכב בלי להתווכח. פרנץ נכנס אל כסא הנהג ומייקי התיישב לצידו, כאשר אקדחו מכוון תמיד אל פרנץ. פרנץ התניע את המכונית וצלילו השקט של המנוע היה הדבר היחיד שנשמע ברכב, עד שמייקי החל מדריך את פרנץ אל המקום שהוא הכין מראש, מחוץ לעיר.

לפעמים מייקי היה מדמיין לעצמו את הימים שלפני השריפה. בדמיונו לפעמים הוא היה בעל ואבא אוהב, שהסתיר מאשתו ומבנו את החיים הכפולים שלו כסוכן ביון. לפעמים הוא היה פושע קשוח, עם צד רך כלפיי אם חד הורית שבה הוא התאהב. לפעמים, כשמצב רוחו היה אפל ונראה היה כאילו למעט שנשאר מחייו אין שום משמעות, הוא היה מדמיין שדווקא פרנץ היה הבעל והאב ומייקי היה רק הרוצח שנלכד ביחד עם בני משפחתו התמימים של פרנץ בניסיון חיסול עקר. כשהוא היה מגיע לכאלה שיגיונות הוא היה מתכרבל ובוכה לעצמו, מבכה את חוסר אונו שנובע מנכותו המנטאלית. אך תמיד, לאחר בכי שהיה הופך לשינה עמוקה וחסרת חלומות, הוא היה מתעורר כאב, בעל, מאהב או מה-שלא-יהיה, חדור בתאוות נקמה וצדק.

פרנץ נהג בשקט ובמיומנות, מפגין שליטה נרחבת בעצמו וברכב, בזמן שמייקי ישב לצידו, אפוף במחשבות אפלות, אקדחו מצביע על פרנץ. פרנץ לא טרח לנסות לפצוח בשיחה- נראה היה שהוא ידע שלא תהיה לשיחה הזו כל תוחלת. מייקי, לעומת זאת, בער באש השאלות שהוא החזיק בתוכו ולבסוף הוא לא הצליח להכיל אותן יותר.
"איך קוראים לך?" הוא החל לשאול בטון לחשני, מבין שיניים קפוצות.
"פרנץ קארל וובר" ענה פרנץ בלי להסיט את עיניו מהכביש.
"גילך, מקום מגוריך ועיסוקך?" ירה שוב מייקי בין שיניו.
"32, דירה שכורה בארקולוגיה המזרחית ואני מאמין שכמו שאתה יודע טוב מאוד את הפרטים האלה, אין צורך לפרט במה אני עוסק." ענה פרנץ, כאשר רק טיק קטן בזווית עינו הראה שהוא עוקב בדריכות אחר יד האקדח של מייקי תוך כדי הנהיגה.
"לעזאלז! אל תתחכם איתי,יא אפס! אל תניח שום דבר, חתיכת אידיוט!" התפרץ עליו מייקי, משחרר את הזעם שלו. "למה אתה שותק? למה אתה לא שואל אותי לאן אני לוקח אותך או למה אני עושה את זה? אתה יודע למה? אתה בכלל יודע מי אני?" הוא הוסיף כלאחר יד, בשאגה שנהפכה ליללת תחינה.
פרנץ העדיף לשתוק ומייקי חזר לצובר את כעסיו בתוכו, שוקע לתוך המרה השחורה שלו.
מצב רוחו האפל של מייקי השתקף בשמי הלילה השחורים, שהופרעו רק בכוכבי השביט החולפים שהיו פנסי המכוניות המועטות שחלפו מצידו השני של הכביש, נהגיהם חוזרים לעיר הגדולה עם ליל. הכביש נהיה צר יותר כשהמכונית ירדה מהכביש המהיר לכביש החורש השומם. שתי שדרות העצים סבבו את המכונית בנתיב הכביש היחיד, כתהלוכת ליווי אבלה, נותנים כבוד אחרון לנוסעים בדרכם האחרונה. מייקי נשען לאחור על מושב העור ברוגע והחל צופה בנקודת הציון היחידה על הקרקע, אור מכונית יחידה נוספת על הכביש.
"גוט פוקינג ייזוביוס קריסטוס!" קרא לפתע מייקי בחרדה ומשך את ההגה בחוזקה שמאלה, מעיף ממנו את הידיים של פרנץ ועם מרפקו לוחץ עם רגל הבלם של פרנץ, כדי שהמוכנית תסטה בסיבוב מהיר לשולי הכביש, תוך כדי חריקת בלמים ננעלים על צירי גלגל מתנגדים. גופו של פרנץ מחץ לשנייה את ראשו של מייקי על גלגל ההגהבזמן שהוא נחבט בחוזקה קדימה, אך לפני שפרנץ הספיק להתאושש ולנסות להתחמק, מייקי חזר לכוון את האקדח אל פרנץ, תוך כדי שהוא מביט באור המכונית שנסעה מאחוריהם חולפת על פניהם במהירות. " זה היה מישהו מהאנשים שלך. הזעקת מישהו עם איזה כפתור מצוקה חבוי?" הוא שאל את פרנץ בזעם, תוך כדי שהוא דוחק את האקדח אל בין צלעותיו. פרנץ הניד את ראשו באלם ומייקי קימט את מצחו בחשיבה "אז מי זה יכול להיות?" הוא הרהר בדבר דקות מספר ולבסוף הוא הפטיר "מפה ממשיכים ברגל" ושניהם יצאו מהמכונית והחלו לצעוד על שבילי היער, תוך כדי שמייקי מביט שוב ושוב לאחור.

בעולם של מייקי, היו רק שני סוגי אנשים, מעבר למייקי עצמו- אנשים שהסתכלו עליו ואנשים שלא. אנשים שבחנו את מייקי, במעיל הרוח המורם שלו, ואנשים שחלפו על פניו בלי להעיף בו מבט נוסף. בנקודה שבה הוא היה עומד, עין הסערה הדוממת בשאון העיר הגדולה, מייקי היה מעיין באנשים שסובבים אותו, מחלק אותם לקטגוריות של שימושיות, סכנה וחוסר עניין. הוא היה הולך ברחובות, בין אם עוקב אחרי פרנץ או אחד ממקורביו, בין אם בדרכו לפגישה עם מודיע שימסור לו עוד פיסת מידע מהפאזל ובין אם באישון הלילה, כשגופו היה מתחיל לבגוד בו, בחוזרו לדירה הקטנה שהייתה ביתו ומביט בחשש בפרצופים העוינים, בגופים המוכנים, בכפות הידיים שהוסתרו ביחד עם תוכנן בכיסי מעילים. בדידותו של מייקי, העובדה שלא היה לו אדם בעולם שהתעדכן במצבו מעבר לרופאים שאליהם הוא חזר פעם בכמה חודשים לבדוק את מצבו, לא הטרידה אותו מעולם. הוא לא נצרך לחברים, למכרים, למישהו לדבר עליו. ממילא נושא השיחה היחיד שעניין אותו היה פרנץ, או מייקי ומשפחתו. הוא לא אהב להעלות זיכרונות, כי לא היו לו כאלו והוא לא אהב לחשוב על העתיד, כי הוא פקפק בעובדה שבשבילו קיים גם כזה.

לבסוף, לאחר כחצי שעת צעדה עצבנית ביער, הם הגיעו לבקתת עץ קטנה שישבה על כביש צדדי. מייקי בחן את המקום שוב, מחייך מהצדק הפואטי שמייצגת הבקתה ומהדרך שבה הגלגל מסתובב וחוזר, כך שהפעם מי שהיה למטה נמצא למעלה- זו בהחלט הייתה הדרך הנכונה לתקן את העוולות שנעשו לו. פרנץ הרים גבה מופתעת למראה החיוך שהחליף על פני מייקי את עוויתות הראש והריכוז בזמן חיפוש הדמויות על חשכת הדרך. הוא בלע את רוקו בשקט, תוהה מה החיוך הזה מבשר לו. מייקי המשיך לחייך בהנאה כשהוא הוביל את פרנץ לתוך הבקתה. בבקתה הוכנו מראש מיכלי דלק ומעבר להם היא נשארה בדיוק כפי שהוא קיבל אותה, עם מטבחון וחדר ראשי ריק מעבר לכמה שרפרפים, פרווה על הרצפה, תמונות נוף הרים ופורטרט על הקיר וספה יחידה אל מול האח, שעליה מייקי התיישב. הוא סימן לפרנץ לשבת על הרצפה והחל מתחקר אותו.
"אתה יודע מי אני?"
פרנץ שמר על רוגע ואדישות כלפי חוץ, אותה מסכה שאותה הוא החזיק מהרגע הראשון שבו הוא ראה את האקדח ונדחף לתוך מכוניתו שלו. "לא, מעולם לא פגשתי אותך." למרות ניסיונו להראות אדיש, הוא לעלע בעצבנות.
"אתה משקר. אתה זוכר אותי, מבקתה דומה. אתה זוכר אותי ואת אשתי ובני, זכרונם לברכה. אתה זוכר את השריפה. אתה משקר ואני רואה את זה."
פרנץ הניד בראשו לשלילה, כשעיניו מתרחבות מאימה והבנה כשמשמעויות השאלה, הרגע והמקום נחתו עליו.
"שוב, אתה משקר!" צרח מייקי בחמת זעם פתאומית. הוא חבט בפרנץ עם קת האקדח והטיל אותו לרצפה. "למה עשית את זה? למה שרפת אותי?"
פרנץ הוטח לרצפה ועליה הוא נשאר. הוא החל למלמל הכחשות ובקשות תחינה מלסת חצי מרוסקת כשדמעות כאב עולות בעיניו. מייקי, בינתיים, עמד מעליו וצרח עליו: "אתה יודע מי אני! אתה, לעזאזל, יודע מי אני! אתה יודע מי זה מייקי! אתה יודע מי אני! אתה יודע מי היו אשתי ובני! אתה תספר לי את זה! אתה תספר לי את כל מה שהרופאים לא יכלו!" תחינותיו והכחשותיו הממולמלות של פרנץ רק העלו את חמת זעמו היוקדת של מייקי ובחוסר סבלנותו הוא החליט לסיים את העניין. רעם חד החריד ממרבץ היער עשרות חיות קטנות כשמייקי ירה במכסהו של אחד ממיכלי הדלק והצביע עם האקדח על הנוזל שנשפך והחל מתקדם לעבר האח הבוערת.
"ספר לי למה עשית את זה, לפני שאני אעשה לך את זה גם כן! ספר לי מה קרה! למה עשית לי את זה? למה?!" צווחותיו של מייקי היו על הסף בין כעס לתחינה, כמו שיבבותיו של פרנץ ניצבו על הסף בין בקשת רחמים לניסיון אחרון להבהיר שאין לו שום מושג על מה מייקי מדבר. לפתע, שביל הנוזל נגע באש שבאח והלהבות החלו להתפשט, צובעות את פנים הבקתה באדום ומטילות צללים מעוררי אימה, כשחומן אופף הכל.
מייקי צרח צריחת זעם ותסכול אחרונה ופנה לצאת. כאשר הוא הגיע לדלת הוא שלח מבט אחרון בבקתה הבוערת ובפרנץ שניסה לזחול כלפי הדלת. מייקי נענע את ראשו, מופתע מחוסר הרגשת הסיפוק אלא רק מהרגשה עזה של דז'ה וו וחרדה מהבאות. מייקי סובב את הידית וגילה לאימתו, אך להפתעתו שהדלת נעולה. מבחוץ. הלהבות החלו סוגרות עליו, ביחד עם צלילי עינויו של פרנץ, כשמייקי עמד ובהה בדלת בחוסר אמון. אפילו אבחת הכאב הראשונה, הרגשת הלהבות שאוחזות בבת מכנסיו, לא הצליחה להזיז אותו כשההבנה החלה לאפוף אותו. כאשר הוא הסתובב והביט בחדר, במראה ההזוי שנע בין גלי חום השריפה לגלי החום של מוחו הקודח, מראה של אדם בוער מתגלגל על פרוות דוב בצרחות כאב, ספות ושרפרפים בוערים ומהקיר מחייך אליו פורטרט של אדם זר, אדם שהוא לא מכיר…
הוא הבין. הוא ינצל, בזה הוא היה בטוח. הוא ינצל, אך בגוף שחלקים נרחבים ממנו יהרסו ובמוח שחלקים נרחבים ממנו יאבדו. אבל זה בסדר, החובשים יגיעו בדיוק בזמן והם יתקנו אותו, למרות שהוא לא יזכור מי הוא ומה הוא עשה בבקתה הזו ומי זה האדם שהיה איתו. אולי הוא יחשוב שמבריח התרופות הזה בכלל היה אחיו, מי יודע? כמו הילד ואימו, שזיכרון רגע בעירתם, צריחותיו של הילד ויבבות אימו, עלו לפתע באוזניו של מייקי, בלי הרחמים והחמלה שגם אז הוא לא הרגישו. מעניין מה היה חטאם של הילד והאם, שבגללו מייקי שרף אותם. מעניין איך באמת הרופאים בוחרים לו קורבנות, הוא שאל את עצמו, מסתכל בשלוות ההשלמה במבערה שהבקתה הפכה להיות, עם גופתו החנוקה של פרנץ על משטח האפר שהיה עור הדוב. העשן צרב בעיניו, אך הוא הביט בהכל בשלווה של חוסר אונים, כשהוא החל להשתעל.
הוא חייך לעצמו חיוך אחרון ורגע לפני שהוא איבד הכרה מחוסר חמצן, החלה להציק לו שאלה: מעניין אם גם בפעם הבאה יקראו לו מייקי.

[???]

הממ.
מעניין.
מפתיע (חשבתי שהוא יהיה תקוע בלופ זמן, לא בתוך דז'ה וו מוכתב מראש)
כתוב ממש בסדר

אבל לא אהבתי, ואני בושה להגיד שקשה לי לנמק למה.
נסגור על עניין של טעם אישי

[מאת]

תגובות