העתיד שלנו

[shif29]

אני לא מסוגלת לעשות כלום. הכיור מלא כלים והאבק הצטבר בין השידה לפסנתר צריך לעבור שם עם שואב, אבל אין לי כוח. אין לי כוח אין לי כוח.

החללית נחתה במסדרון צר. צליל הנחיתה הוגבר באופן מוזר. הייתה שאלה בנוגע לאטמוספירה. האטמוספירה בסדר.

התקנתי את מסך הטלביזיה על התיקרה. אני קוראת עכשיו את חוברת ההוראות. כמו תמיד, כמו סיפור מתח. כדי להקליט לחץ – -סמן ערוךמחק.

יצאנו. זה מדהים. כוכבי ענק, אבק כוכבים.

הם אצלי בבית הם אצלי בבית!

אמרו בחדשות שחללית עם חייזרים נחתה איפה שהוא במערכת השמש, קרוב לודאי שבמרכז העיר. אבל מצחיק, אלה לא חייזרים אלה אנשים מהעתיד. מקרוסקופ על זמני עושה אותם קטנים כי הם רחוקים מבינה? אוף.

והטלפון מצלצל.

אימא? אימא, תקשיבי אני לא באה בשישי בערב. אני לא יכולה לצאת מכאן. לא עוד לא ניקיתי את הבית. מה אני אעשה? אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח.

צליל חיוג. האנשים הקטנים מתעוותים ממנו. אחד אחד הם יוצאים מהחללית הקטנטנה שתקועה לי בין הקיר לפסנתר. ידיהם על האוזניים, מתעוותים. הינה הינה ניתקתי.

אף פעם לא ראיתי את עצמי גאונה גדולה בכל מה שקשור לתיקשור עם ישויות זרות ומוזרות.
אבל תמיד ידעתי שאם הם יבואו אני אעזור להם להתחבא.
מה קרה? אמרתי להם.
אחד מהם, קטנטן בגודל כף יד, אמר לי קחי אותנו למנהיג שלך.
אני לא יכולה, הוא עזב, אמרתי בעצבות. הוא לא יכול היה לסבול את הבלאגן.
אני לא טובה בלנקות.

לא עשיתי שום שינוי מיוחד בחיים שלי, הפעלתי את הטלביזיה לראות בנות גילמור כמו תמיד. הם הגיבו בזעזוע. יש חיים בשמיים, אמרו, השמיים מדברים. צחקתי כמובן. ועוד יש תרגום!
אחרי התוכנית ביקשתי מהם לספר לי את הסיפור. כל אחד קיבל שקד מרק אחד בתוך כפית מרק. לא ידעתי מה להציע להם, כלומר איך לאכול, אבל אחד מהם פשוט שלף כפית מהכיס וכך עשו כולם. הבעייה נפתרה.

לפני כמה שנים המציאו טלסקופ על זמני. את בטח ראית במוזיאון כשהיית קטנה. הם לא ידעו שאני עוד לא נולדתי כשהמציאו את זה. מה את אומרת? הם נדהמו כי חשבו שהגיעו לעתיד.
אתם מהעתיד שלי כנראה, ניחשתי.
אני חושבת שהם התאכזבו. לא היה מנהיג וגם לא עתיד כאן. רק ליכלוך.
אחד מהם שמו היה מאיר. הוא היה חמוד מאוד. הוא סיפר לי שגם חברה שלו עזבה אותו. כי הוא נעשה כל כך אובססיבי בקשר לעתיד. והיא חשבה על העתיד. העתיד שלנו, הוא הסביר לי. לא של האנושות.
לא הסכימה להחליף עתיד בעתיד. רציתי שתבוא איתי אבל היא העדיפה לעזוב.
תמיד חשבתי שאני אגיע לפניה לאן שהיא הגיעה לאט, ואסתכל עליה ועל בעלה עוברים את הכביש עם איזו תינוקת, ואחייך אליהם, צעיר ומאושר מול הקמטים החדשים בפניה.

הוא דיבר ואני הרגשתי אושר מוזר, צביטה שלא הרגשתי הרבה זמן. התאהבתי, למה להסתובב סביב הנקודה.
אבל הוא היה מאוד קטן. רחוק קרוב.

להם נגמר הדלק, ולא יכלו לעזוב הייתי חייבת לצאת החוצה מה שלא עשיתי שנים, ולהשיג להם קצת נפט גולמי שיוכלו לזקק ממנו דלק חלליות בעזרת מצית ומזרק ועוד כמה דברים שרשמתי ברשימה לקנות כמו קפסולת אקמול בשביל הקפסולה, אני לא מבינה בזה כלום אז עשיתי מה שהם ביקשו. כשהמוכרת העבירה את כרטיס האשראי שלי במכונה הוא הראה על סירוב.
התקשרתי לאימא. אימא אני צריכה שתשלמי לי איזה חשבון בטלפון.
וכל הזמן אני חושבת: אני לא רוצה שילך, אני רוצה לבוא איתו ועוד דברים לא הגיוניים שהפער בינינו לעולם לא יאפשר.
אימא שלי שילמה כמובן, היא אף פעם לא סירבה לעזור לי וזה היה חשבון קטן של כמה עשרות שקלים.
אימא? שאלתי בסוף, מה תגידי אם אעלם למקום מאושר יותר אבל את אף פעם לא תראי אותי יותר?
את בטוחה שתהיי מאושרת? שאלה. אישרתי שאני בטוחה.
אני רק רוצה שתהיי מאושרת אמרה.
ידעתי שזה מה שהיא תגיד, ולא הייתה לי אמונה גדולה במימוש הפנטזיה אבל רציתי את האישור שלה, שהיא יכולה לחיות בלעדי, ואולי בעצם רציתי לשמוע את ההיפך.
אוי.
ניתקתי וחזרתי. מאיר חיכה לי על מדף התווים, שם התכוונו לבצע את ההמרה. עזרתי לו כמו אסיסטנית ענקית בחדר ניתוח: מזרק, נפט, קפסולה, מזרק שוב, מצית, הוא לכד טיפת גז בתוך המזרק והחדיר אותה לקפסולה. ואז הסתכל עלי.
זה יספיק כדי להביא אותנו ל2012 אמר. בעצבות מה.
אני הייתי עין ענקית דומעת, עצרתי את הדמעה באצבע כדי לא להרטיב אותו כולו.
הוא עשה דבר מצחיק פתאום – הצדיע לי.

ואז הם נסעו.

אני חייבת לנקות כאן. הכיור מלא כלים והאבק הצטבר בין השידה לפסנתר צריך לעבור שם עם שואב, לעבור על הפסנתר עם סמרטוט. איזה לכלוך מוזר על מדף התווים. שחור כאילו נשרף.
בכל פעם שאני מנקה אני נזכרת מחדש. ואחר כך אני שוכחת.

המקרן על התיקרה הפעיל את עצמו כרגיל בשתי דקות לבנות גילמור הסדרה האלמותית. אני בדיוק עברתי עם שואב בין הקיר לפסנתר. מה השעה? שתי דקות לאחת בצהריים. על פינת המסך נצצו התאריך והשנה. 1 בינואר 2012.
2012. העפתי מבט סביב. הסמרטוט היה עדיין על מדף התווים של הפסנתר. ככה נזכרתי. כיביתי את השואב ויצאתי מהבית, לבושה בטרייניג של ניקיון, ובנעלי התעמלות ישנות. היה קריר.
בצומת שהסתכלתי עליה כבר אלפי פעמים בעבר, עמד זוג לא צעיר וחיכה לרמזור שיתחלף. האישה החזיקה עגלת תינוק, הגבר אחז ביד האישה. אבל אני לא העמקתי להביט בהם, מבטי שוטט הלאה מהם, ובאמת במרחק מה, שעון על גדר אבן ומביט בשניים בהנאה מהולה בעצב, עמד, סוף סוף בגודל טבעי, צעיר ומאושר, מישהו מוכר.

ניגשתי אליו. בהיסוס. פחדתי שלא, אבל הוא הביט ישר בעיני וזיהה אותי, אחרת למה הוא אמר
קחי אותי למנהיג שלך?

המשרה הזאת פנויה כבר הרבה זמן, לחשתי.
הוא העיף מבט אחרון בעברו המתרחק, ובחר בעתיד, שלנו.

[יעל]

אהבתי מאוד.

רק הערה אחת – לא הבנתי מאה אחוז מה קרה בסוף עם התאריך.

אבל מאוד אהבתי את הסיפור.

[shif29]

בעניין התאריך – 1.1.2012
– לשם הוא תכנן להגיע.
אז כשהתאריך הזה הגיע, היא ידעה שהוא יהיה שם, כי לשם הוא נסע.
וזה היה ליד הבית שלה כי לשם הוא תכנן להגיע מלכתחילה.

[יעל]

לכך שעבר זמן מה לפני שהיא רואה שהתאריך הגיע. מהסיפור עלה רושם שעברו יומיים.

צריך משהו שיסביר את הבכי שלה. אם היא יודעת שהוא נוסע לעוד יומיים קדימה, היא לא תבכה. אם לעומת זאת עברו שלוש שנים, אז זה הגיוני שהיא תבכה, וגם שתניח שהיא לא תראה אותו יותר.

[shif29]

כן, זה שנים כמובן, ואני חושבת שהיא כבר מכירה את הזוג, שעובר שם כל יום, אבל יודעת שרק ב-2012 מאיר יגיע.
אולי אני צריכה פשוט להוסיף
שגם אחרי שנים היא עדיין נזכרת בזה בגלל הכתם השחור על מדף התווים…

[איילת 1]

סיפור יפה, אם כי לדעתי עוד כמה סימני פיסוק היו יכולים לדעתי להוסיף, בעיקר בהתחלה.
דוגמה:
אין לי כוח לעשות כלום. הכיור מלא כלים, ואבק הצטבר בין השידה לפסנתר*.* צריך לעבור שם עם שואב, אבל אין לי כוח. אין לי כוח*,* אין לי כוח.

מעבר לזה, הפסקאות הראשונות מתקשרות ביניהן בצורה לא ברורה כל כך, שהופכת את הסיפור לקשה יותר לקריאה (לפחות בשבילי).

התחושה שלי היא שכשהסיפור ממש מתחיל (האנשים יוצאים מהחללית), הוא זורם הרבה יותר טוב – כדאי אולי לערוך מעט את הפסקאות הראשונות כדי שהתחושה הזו תהיה אחידה

איילת

[shif29]

על העיצות,
לקחתי לתשומת ליבי…
הסגנון בהתחלה טיפה מכוון כי כמו הסיפור גם החיים שלה "תופסים כיוון" כשדמויות נכנסות לחיים הבודדים שלה והופכים אותם למשהו שאפשר לספר עליו.
בהתחלה החלק עד שהם מגיעים היה יותר ארוך ויותר מעצבן, קיצרתי אותו עד לסמליות, אולי הוא איבד מהמשמעות .
נקודה למחשבה, בשבילי
.
ושוב תודה, שמחה שאהבת.

[???]

הסגנון יפה, ואפילו מצליח למסך את הרעיון השחוק כביכול, אך הביצוע צריך שיפור קל.
הבעיה היא שאני לא יודע להגיד איך לעשות זאת. משהו בסגנון של, לצלל את הכתיבה קצת, להפוך אותה לקצת יותר מובנת.

מקווה שעזרתי.

[???]

קצת נאיבי מבחינת העלילה, אבל חמוד.

אהבתי מאד את המשפט: אבל הוא היה מאד קטן.
וגם את תיאור האסיסטנטית עם מזרק הנפט. נהדר.

[מאת]

תגובות