- This topic has 7 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"שוב פעם אתה…"
אלה היו המילים הראשונות של סאם כשהוא התעורר. הוא בעצמו לא ידע למה, אבל היה בטוח שהוא ידע, רק לפני רגע. הוא נשא הבעה אדישה, שלעיתים רחוקות זזה מפניו. סאם נשלח ביחד עם וולטר בחזרה בזמן, במטרה להציל את העולם. למרות שהיה מנומנם קצת,סאם ידע זאת, אף שהיו פעמים בהם הוא היה מעדיף לשכוח זאת… הפעמים בהם היה ער, לדוגמא. וולטר מצידו, היה עדיין מזועזע מהנסיעה, ולא בדיוק זכר למה הוא התעורר, כאשר לפי כל העדויות, הוא בילה את ליל אמש על חלקת מדרכה, ליד כביש מהיר. העובדה שבזמן שלו כבישים מהירים כבר לא היו קיימים, לא עזרה בכלל. למרות זאת, לאחר קצת חשיבה מאומצת, וולטר היה בטוח למדי שהוא מכיר את סאם, ומשהיה בטוח לגמרי בעובדה זו, וולטר החליט שברכת בוקר טוב תהיה במקום.
"בוקר טוב"
"בוקר סביר", השיב לו סאם, עדיין מנומנם.
"מה אנ… בוקר סביר?"
"אני מציאותי", סאם הסביר את עצמו.
סאם קם, ניער את האבק מעל בגדיו, וצעד לעבר עץ שהיה כמה מטרים לידם. וולטר, בינתיים, הסתכל על הכביש ותהה.
"אז… סאם… מה בדיוק אנחנו…" סאם לא הספיק לסיים את המשפט לפני שוולטר ענה לו באדישות מוחלטת "שלחו אותנו לפה מהעתיד. אנחנו אמורים להציל את העולם", ורכס את מכנסיו.
וולטר חשב לכמה רגעים על מה שסאם אמר, ואז הוא נזכר. ההבנה של איפה הוא נמצא, מתי ולמה, היכתה בו בבת אחת, כמו משאית נוסעת.
דבר נוסף שכמעט היכה בו כמו משאית נוסעת, הייתה משאית החלב הענקית, שבנתיב שלה הוא עמד. המשאית סטתה מהמסלול שלה, בערך שתי שניות לפני שוולטר הצטרף לדמות הפרה הקטנה שקישטה את מכסה המנוע, וסאם משך את וולטר אחורה.
"אתה יודע, אחרי ששרדנו את המסע אחורה בזמן, זה יהיה קצת חבל להידרס ע"י משאית"
"כן… קצת" השיב וולטר, עדיין מבולבל.וולטר היה היסטוריון, ונבחר מכיוון שמתישהו, מישהו חשב שבמשימה לעבר להיסטוריון יכול להיות שימוש. ובאותו זמן, לאף אחד לא היה רעיון טוב יותר. סאם היה מהמדענים שעבדו על המכונה. לאחר שנבחר להיות זה שיסע במכונה, עקב נתונים פיזיים טובים, ומחסור גדול במתנדבים, היה מספר לאנשים שהדבר היחיד ששומר עליו שפוי הוא האירוניה הצרופה שבכל העניין. כל האנשים ששמעו זאת הסכימו איתו לגבי האירוניה, אך הרוב קצת פקפקו בעניין השפיות שלו.
הם נשלחו במכונה, כמה מאות שנים בעבר לזמן שנקבע מראש. את מקום ההגעה אי אפשר היה לקבוע בדיוק מוחלט, אך הוא היה בטווח סביר מיעדם, אליו החלו לנוע בטרמפים, והליכות מזדמנות. וולטר החליט לנצל את הזמן לשאול מספר שאלות טכניות שעליהן הוא רצה לקבל תשובה. בהיותו היסטוריון, ולא מדען, הוא אף פעם לא התעמק בפרטים הטכניים שהיו כרוכים במסע בזמן. הדבר תמיד עניין אותו, אבל הוא אף פעם לא מצא את הזמן לעשות זאת. כעת, היות והוא אפילו לא יוולד בכמה מאות השנים הקרובות, הוא החליט שיש לו זמן.
"מה לגבי הפרדוקס?"
"איזה פרדוקס?" סאם ענה ,אדיש כהרגלו, והאיץ את צעידתו.
"אתה יודע…"
"אני יודע?"
"פרדוקס המסע בזמן"
"למה אתה מתכוון?"
"נגיד… נגיד שנלך עכשיו, ו.. ונהרוג את סבא שלי"
"אין לנו זמן להרוג את סבא שלך עכשיו. אנחנו צריכים להציל את העולם"
"לא…" אמר וולטר בשקט, ואז חשב קצת והדגיש, "לא! אתה לא מבין, אני לא רוצה להרוג את סבא שלי, רק אמרתי… נניח ונהרוג את סבא שלי…"
"אתה יודע, בשביל בנאדם שלא רוצה להרוג את סבא שלו, אתה מדבר על זה די הרבה"
"אתה לא מבין! אני…", וולטר לא ראה איך הוא אמור לצאת מהסבך הזה, ולכן הוקל לו מאוד כשהוא שמע את המשפט הבא מפיו של סאם
"אוקיי, אז אם ניקח את הרעיון שלך ברצינות לרגע…", סאם עצר לרגע והמשיך, "איך בדיוק נהרוג את סבא שלך?". וולטר נאנח, הרכין את ראשו והמשיך ללכת.המכונה נראתה רעיון טוב בהתחלה. טוב זאת לא בדיוק המילה. מושלם, מושלם זאת המילה. ובעוד שסיבות רבות ניתנו, מדוע המין האנושי חייב לבצע את פרוייקט מכונת הזמן, מעל הכל, אנשים היו צריכים תעסוקה. מלחמות, רעב, עוני וטלוויזיה פסו מן העולם. לציווילזציה כולה כבר לא היה במה להשקיע את משאביה וזמנה, ומסע בזמן נראה כמו דרך טובה להעביר אותו. כך החל הפרוייקט העצום של בניית מכונת הזמן. לאחר שהשפעות המכונה התבררו, מישהו העלה את הרעיון שאולי חיסול כל תחלואיי העולם, לא היה רעיון כל כך מזהיר. קצת אחריו, מישהו הוסיף, שאולי היה כדאי להשאיר בעולם נשק גרעיני או שניים. רק בשביל למנוע מאנשים להתעסק עם מרקם הזמן-חלל.
לאחר כמה שעות של צעידה, בחיפוש אחר מקום לינה, וולטר וסאם הצליחו להתגבר לבסוף על מחסום ההבנה הקטן שביניהם, וסאם הסביר לוולטר את התמודדותם של מדעני המכונה עם הפרדוקס.
"מה זאת אומרת בחרתם להתעלם ממנו?"
"בחרנו להתעלם ממנו"
"כן, הבנתי את זה כשאמרת שבחרתם להתעלם ממנו"
"אז למה אתה ממשיך לשאול?"
השיחה הזאת, כמו רוב השיחות של וולטר עם סאם, לא התקדמה לכיוון אליו הוא התכוון. עובדה זו התחילה להרגיז אותו קצת.
"זה לא הגיוני! איך אפשר פשוט להתעלם מזה? מי יודע איזה השפעות יהיו אחרי שנשנה את העבר?!"
"היו כל מיני תאוריות לגבי תופעות הלוואי של שינוי קו הזמן, אבל אחרי שהחליטו להשתמש במכונה, זה כבר לא ממש שינה… בוא נקווה שלא נצטרך לגלות בעצמנו, אף אחת מהן"
"כן… אבל…". וולטר כבר ידע מה להגיד, מה סאם אמר התחיל להראות לו הגיוני, וזה הטריד אותו.
"אני אגיד לך מה…", סאם הבחין שוולטר עדיין מוטרד, "אם זה באמת מציק לך עד כדי כך… היות ואנחנו בעבר – אחרי שנסיים את מה שבאנו לעשות… אנחנו יכולים ללכת ולהרוג את סבא שלך. זה אמור ליישב את העניין"
וולטר חשב לרגע על מה סאם אמר, ואז ניער את ראשו, כאילו בכדי לזרוק את המחשבה כמה שיותר רחוק. שניהם הלכו לישון.המקרה הגדול הראשון היה כאשר באחד מיערות הגשם מתה הצמחיה כולה. כאילו הזדקנה במאות שנים . זמן קצר לאחר מכן, בניינים החלו לרחף באוויר. התקריות ההולכות וגוברות גרמו לפריצת מהומות ברחבי העולם… אחת מהן נעלמה, והופיעה מחדש יומיים אח"כ, בצד השני של הגלובוס. נראה שהיקום כבר לא ציית לחוקים של עצמו. המכונה, וכל הבדיקות והניסויים שנערכו בפרוייקט, החלו להרוס את העולם. ככל שהזמן עבר, מדענים הסכימו שנהיה יותר ויותר סביר שהעולם כולו פשוט יעלם… או יהפוך לכדור ים ענק.
לנוכח המצב הקשה, נערכה ישיבה על מנת להעלות הצעות לפתרון המצב. רעיונות רבים הועלו, חלקם היו מעניינים, חלקם מטורפים, רובם נואשים לגמרי. לבסוף, מתוך תיסכול, פלט מהנדס אחד, "אם הדבר הארור היה עובד, אולי היינו יכולים לחזור ומנוע את כל העניין הזה". כך הוחלט להשלים את בניית המכונה, ולשלוח לעבר כמה אנשים שיתאפשר, על מנת שימנעו את בניית המכונה. הרעיון נראה מגוחך, מסוכן, מטורף לגמרי, אבל הם האמינו שהוא יעבוד. לאנשים נואשים הרבה יותר קל להאמין בדברים.לאחר שבילו את הלילה בפרדס, בפאתי העיר, התעוררו וולטר וסאם, והחלו לתפוס טרמפים לכיוון יעדם, אליו הצליחו להגיע בלי קושי.
על ספסל, מול בניין בן כמה קומות, שניהם חיכו.
"אף פעם לא חשבתי שבהצלת העולם תהיה מעורבת כל כך הרבה ישיבה", אמר וולטר, והתמתח.
לקראת הערב, ראו אדם גבוה ורזה, בעל שיער שחור מפוזר ומשקפיים, הולך לאיטו בשביל הצר שהוביל לכניסה לבניין. כשהגיע לדלת הבניין, החל לפשפש בכיסי מכנסיו המרושלים. ד"ר תומס ניוט, פיזיקאי בשנות הארבעים לחייו, עמד לפרסם את המחקר עליו עבד בחמש השנים האחרונות. המחקר, יהווה בעתיד את הבסיס למחקר בנושא מסע בזמן, וליישומו, בבניית מכונת זמן. מכונת הזמן בתורה תשמש לשליחת מדען אחר, והיסטוריון, שיעזרו לד"ר ניוט לאתר את מפתחותיו.
"תנסה במעיל…", ניוט הסתובב, הבעה מבולבלת על פניו, ואחרי כמה שניות שלף מכיס מעילו את המפתחות לביתו. "סאם", אמר סאם והפנה את אצבעו לכיוונו של וולטר, שעמד לידו, "וולטר"."אז, אמרתם שאתם… כתבים?"
על הספה החומה, בדירתו הקטנה של תומס, ישבו וולטר וסאם. מולם, עדיין עם הבעה מבולבלת על פניו, ישב תומס.
"אנחנו… קצת קשה להסביר את זה…", וולטר התקשה למצוא את המילים המתאימות, "אנחנו מהעתיד", סאם עזר לו. "כן", המשיך וולטר, "מה שהוא אמר".כשהמכונה הגיעה לשלב בו היא הייתה פעילה, לא היה הרבה זמן לדון ביעד. מנהל הפרוייקט, קיים פגישה של צוות מומחים, על מנת להגיע להחלטה. זה היה כמובן המנהל הרביעי של הפרוייקט. השניים הראשונים התאבדו, והשלישי נמצא במשרדו, כשזה נעלם, ונצפה כמה ימים אחר כך, במסלול סביב מאדים. לאחר שעות רבות של דיונים, הגיע המנהל למסקנה, כי בהתחשב בכך שניתן לשלוח רק שני אנשים, לזמן מוגבל, הדרך הכי טובה היא למנוע את הרעיון עצמו של יצירת מכונת זמן, "נלך לבחור שפירסם את העבודה הראשונית בנושא, נרשים אותו בהמצאות מהעתיד, ונסביר לו את המצב. אני בטוח שהוא יבין, ובתקווה שכולנו אכן ניוולד, נוכל להמשיך הלאה בחיינו".
"צאו לי מהבית! עכשיו!", תומס התקשה קצת לעכל את הדברים ששמע וראה בשעה האחרונה, וההבעה המבולבלת שנחה על פניו מאז פגש את וולטר וסאם, התחלפה באחת מבועתת.
וולטר קם, שם את ידו על כתפו של תומס, ניסה להרגיעו והצליח להשיב אותו למקומו.
"זה חשוב מדי בשביל שתיכנס לפאניקה עכשיו", סאם היה רגוע למדי לנוכח מצב.
תומס ישב, עדיין מבועת. לקחה לו דקה בערך להתחיל לדבר שוב, בקול שבור, "אתם לא יכולים לעשות את זה! מה עם קו הזמן… למה זה יגרום? מה אם אחד מכם יהרוג את סבא שלו?!", נימת קולו של תומס עלתה לקראת סוף המשפט, והוא לקח נשימה עמוקה. וולטר ראה את סאם מכין את תשובתו לשאלה, ומיד קפץ, "עניין הפרדוקס לא חשוב כרגע… הסברנו לך את המצב. אנחנו צריכים שתשנה את המחקר שלך ,כך שהחישובים יראו שמסע בזמן לא אפשרי".
"אבל זאת העבודה שלי… זה החיים שלי! זאת פריצת דרך עצומה!", תומס חשב לעצמו לרגע והמשיך, "אני יכול להזהיר את העולם… זה יהיה בסדר… אני לא משנה את המחקר שלי. המחקר הזה יכול לפרסם אותי, לעשות לי את הקריירה", תומס סרב לקבל את העובדות, ולסאם התחיל להימאס מכך. לראשונה מאז שהגיעו לעבר, התנהלותו האדישה השתנתה. הבעה נחושה השתלטה על פניו, והוא פתח בהפגנתיות את התיק שהביאו עימם. ברקע מחה וולטר על כך שזה לא נכון, ואסור להם לשנות את קו הזמן יותר ממה שהכרחי, אבל סאם ידע שזמנם אוזל, וחשב לעצמו שעוד שינוי קטן של העבר, לא יכול להזיק.שניהם יצאו מהבניין. "לא היית צריך לעשות את זה", וולטר המשיך למחות. סאם הביט קדימה, "לא הייתה ברירה, ובכל מקרה – זה נעשה… אי אפשר לשנות את העבר", הוא סיים את המשפט וחייך. גם וולטר חייך. הם עשו את מה שהיו אמורים לעשות, ונותרו להם שעות ספורות עד שהמכונה שאת היווצרותה הם מנעו, תשלוף אותם מהעבר בחזרה לזמן שלהם. אולי. היות והפרדוקס אף פעם לא יושב, לא לגמרי ברור מה היה אמור לקרות, אבל זה כבר לא שינה, לא היה דבר שהם יכלו לעשות בנושא.
שניהם התיישבו על הספסל מול הבניין, מותשים. וולטר הוציא אנחת רווחה, "בהצלת העולם צריכה להיות מעורבת יותר ישיבה".וולטר וסאם אכן נשלפו מן העבר. וולטר, שע"פ כל העדויות אכן נולד, חזר לזמן שלו בהווה…או בעתיד, תלוי איך מסתכלים על זה. בעולם שלו, לא הומצאה מכונת הזמן, מכיוון שהנושא כולו נקבע כבלתי אפשרי בעבודת מחקר שפורסמה ע"י הפיזיקאי ד"ר תומס ניוט, כמה מאות שנים קודם לכן. אותו ד"ר ניוט נטש את תחום הפיזיקה, לאחר שהמציא חומר, אשר מסוגל להפוך כל קרקע לאדמה חקלאית פוריה, המצאה שכמובן הביאה לו תהילה וכסף רב. מדענים אחרים, בעוד ששיבחו את ד"ר ניוט על המצאתו, הביעו פליאה על כך שהצליח להמציא חומר כל כך מתקדם, מבלי שעסק בעבר בתחום. ד"ר ניוט מעולם לא הגיב על הנושא.
סאם מצידו, נפל קורבן לאחת מתופעות הלוואי שגרמו השינויים בקו הזמן. הוא לא זכה לראות את העתיד שבא אחרי שהוא וסאם הצליחו במשימתם.
סאם התעורר על הרצפה הקרה, עייף ומבולבל, ורגע לפני ששכח לגמרי את מאורעות היומיים שעברו, כאילו היו חלום, הספיק לפקוח מעט את עיניו, ולראות פרצוף מוכר.
"שוב פעם אתה…" -
-
א. הרעיון משומש נואשות. לולאות זמן – למיניהן – הן אחד הנושאים הלעוסים ביותר הקיימים בתחום המד"ב. זה לא אומר שאסור לכתוב עליהן או להשתמש בהן, אבל הן לא יכולות להיות העיקר. לא בלי זוית ראיה חדשה ושונה. וכאן אין.
ב. הסיפור מנסה להצחיק את הקורא בכוח. מתאמץ, ממש. לא זו הדרך. כתיבת סיפור קומי אינה סתם שרשור רעיונות "משעשעים" בזה אחר זה ללא קשר ממשי ביניהם, כי אם בניה מראש של סיטואציות קומיות במהותן, ואז פיתוח שלהן.
ג. למה וולטר וסאם? אתה אמריקאי? גרת באמריקה? אתה יודע איך אמריקאים חושבים, מתנהגים, מרגישים? יש לך מושג במה הם מאמינים? או מה קורה במערכת החינוך האמריקאית? ומה לגבי חוויית החיים האמריקאית? לא נראה לי.עצות:
קרא את כללי הפורום (הקישור הגדול המהבהב למעלה), ואת כל המאמרים המצורפים אליהם – "לקסיקון טרקי סיטי", "איך לא לכתוב סיפור", "רמזים" (מאת אסימוב!) וכל השאר.
לאחר שהפנמת את כל האמור שם, כתוב סיפור חדש.
ברוך הבא לפורום.
בהצלחה! -
א. ידעתי שהרעיון משומש (אך לא נואשות). אך זו משימה קשה למצוא נושא לסיפור שיד אדם לא נגעה בו… שני אנשים יכולים לכתוב סיפור על אותו נושא בדיוק, והתוצאה תהיה שונה לגמרי,
לכן לא ראיתי את הבעיה בכתיבה של סיפור בנושא זהב. אני אקח את הנקודה הזאת לתשומת ליבי, ואשים לב לזה אם בעתיד אנסה לכתוב שוב סיפור הומוריסטי.
ג. אני באמת לא מבין מה הבעיה עם השמות… אז קראתי להם וולטר וסאם, כי זה נשמע לי
יותר הגיוני משמעון ודוד. זה אומר שאני חייב להיות בקיא ברגשותיהם, אמונותיהם, וחינוכם
של אמריקאים?לגבי העצות, קראתי את כללי הפורום, ואת "איך לא לכתוב סיפור", ואקרא את "לקסיקון טרקי סיטי", ואת "רמזים".
יום טוב
-
א. בכוונה אמרתי שאין איסור על השימוש בנושאים מוכרים – אבל אתה חייב להביא זוית חדשה ושונה, אחרת אין טעם.
ג. למה וולטר וסאם נשמעו לך יותר הגיוניים מדוד ושמעון? כי לכולנו דוחפים כל היום אמריקה, אמריקה ועוד אמריקה: סרטים, טלויזיה, מוסיקה, פרסומות, מותגים ומה לא. ואכן, כותבים רבים נוטים לחשוב שבאמריקה הכל גדול וטוב יותר, ושלא הגיוני שגיבורי הסיפור יהיו ישראלים. ובכן – זו טעות. ההיפך הוא הנכון. לכותב ישראלי כמעט אין סיכוי להפיק דמות אמריקאית ראויה לשמה, ולעומת זאת סביר להניח שדמויותיו הישראליות יהיו אמינות בהרבה מאלה של סופרים מכל ארץ אחרת (תמיד מעניין לקרוא ספרים אמריקאים עם דמויות ישראליות – בדרך כלל הן מגוחכות לחלוטין). ואם אתה מנסה לכתוב סיפור גלובלי, כלומר שגיבוריו לא ישראלים בהכרח, מדוע דוקא אמריקאים? למה לא סינים, אנגלים, הודים, אוסטרלים, צרפתים, רוסים או ערבים?
פתרון אפשרי לבעיית הזו הוא שימוש בשמות בהם נעשה שימוש בארץ וגם בחו"ל, או שצלילם מאפשר להם להתקיים בשני המקומות. למשל: רן, רון, דן, דניאל, אורי (Ori – כך קרוי אחד הגמדים שליוו את ההוביט), שרה, דנה, מיה, ריטה, דורה.
על כל פנים, כשאתה עושה שימוש בשמות שהנם אמריקאים במופגן, צריכה להיות לכך סיבה, והדמויות צריכות להתנהג בהתאם. אצלך אין סיבה מספיקה ואין התנהגות הולמת.שמחתי לקרוא את תגובתך. בהצלחה!
-
הסיפור נותן תחושה של המון מלל מיותר. אתה מדבר ומדבר, מתאר ומתאר וכל הזמן אני חושבת "נו מתי יהיה אקשן? מתי תתחיל העלילה? מתי נגיע לתכלס".
הגעתי עד סוף הסיפור ולא מצאתי משהו שאני יכולה לקרוא לו "תכלס", משהו מעניין, מותח, מסקרן, מחדש, מרגש. הכל ממש סתם, עד הפואנטה. ובלי בניה מתאימה, גם הפואנטה היא די סתם. התחושה היא של "אה, אז יש לולאה. קטעים."הפסקה הראשונה נתנה תחושה שאתה מנסה לבנות אופי לגיבורים, אבל איכשהו הדיאלוג השנון רק יצר רושם של חוכמולוגים. זה לא כזה מעניין ואפשר לוותר.
הפסקה עם המשאית לא היתה רלוונטית לכלום ולכן לא מעניינת. התיאור של ההסטוריון ושל ההחלטות שהובילו למסע בזמן גם לא היו קשורות לשום דבר, וגם לא ברור למה צריך להסביר לי מה זה מסע בזמן.
גם לא צריך להסביר את הפרדוקס כל כך הרבה, זה נושא מאד מוכר.
וכו' וכו'. כשאתה מוריד את כל מה שלא רלוונטי, אתה נשאר עם כלום.
אם אתה בוחר להזכיר משאית בסיפור קצר, כדאי מאד שתהיה לה משמעות אחר-כך. כנ"ל לגבי ההיסטוריון.למה סתם למרוח אותנו?
-
לא מזעזע את הז'אנר, לא מוסיף המון – אבל לא צריך שכל סיפור יהיה יצירת מופת. הסיפור הזה בהחלט מעלה חיוך על השפתיים. יש בו הרבה שדורש ליטוש- רואים שהוא סיפור של חובב. אבל יחסית לסיפור חובבים – הוא טוב. מצחיק, קליל, ובכל זאת נותן מכה בסוף עם הלולאת זמן.
בקיצור – לא דאגלאס אדאמס, אבל בהחלט דאגלאס אדאמס לייט.
-
-
