- This topic has 17 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
לפני מסך מהבהב יושב לו אדם בודד, כפוף קמעה, על כיסא פלסטיק מסתובב מהסוג היקר.
הוא לוחץ, בפעם החמישית אולי, על כפתור כחול גדול הנמצא מולו. המסך מפסיק להבהב ולפתע מופיעות עליו פנים, פניי הנשיא.
"שלום לך ג'יק" הוא אומר בחיוך, מעט עצוב מעט מריר "אם אתה שומע את הודעה זו, סימן שהגרוע מכל קרה".
שתיקה קצרה, הנשיא מכחכח בגרונו "הפצצה נשלחה מהברית הסינית – סובייטית, כל אמצעי ההרתעה שלנו לא עזרו, הם היו מוכנים לקחת את הסיכון" קולו של הנשיא נחלש מעט בסוף המשפט, כאילו קשה היה לו לפלוט את אותן מילים.
היסוס קל, ואז "אבל אתה כבר יודע את כל זה, האין זאת, ג'יק?" וכמובן, הנשיא אינו מצפה לתשובה, אשר אותה הוא בוודאי ידע היטב.
"אחרי הכל, זו הסיבה שהצבנו אותך שם למעלה מלכתחילה, על אותה תחנה מרוחקת בחלל" הוא נראה מעט מרוצה מעצמו "בזבוז של כספיי משלם המסים הם אמרו, הא!, מראה לך מה הם ידעו" הנשיא מרצין "ובכן, ציידנו אותך במיטב הנשק המודרני, ובמיטב הידע הטכנולוגי – אתה היית אמצעי ההרתעה האחרון שלנו, או, במקרה הצורך, אמצעי התגמול. כל
המעצמות ידעו שאתה קיים, אבל אף אחת מהן לא גילתה היכן".
הנשיא עוצר לפתע, ומעסה את רקותיו "האסטרונאוט הבודד, כך התקשורת קראה לך. המגן האחרון על הזכות הדמוקרטית".
חיוך לועג מופיע על פני הנשיא, אירוניה קשה מנשוא מעבה את קולו "אני, ככל הנראה, משמש עתה כאפר רדיואקטיבי
על פני כדור הארץ. אך אני לא מקנא בך, ג'יק, אני כלל וכלל לא מקנא בך" החיוך מתרחב "אתה מבין, אני משאיר לך את הדבר שלמענו נלחמנו במשך זמן כה רב. במאגריי הזיכרון של התחנה שלך נמצאים כל הפרטים הטכנולוגים אשר עשויים להציל את כדור הארץ מהברבריות אליה הוא עומד להתדרדר, אך התחנה גם מצוידת במיטב כלי ההשמדה ההמוניים של ארצות הברית".
צחוק מריר ממלא את החדר "אני משאיר לך, ג'יק, את זכות הבחירה! אמור לי כמה שווה היה למות למענה!" המסך כבה.
לפני מסך מהבהב יושב לו אדם בודד, כפוף קמעה, על כיסא פלסטיק מסתובב מהסוג היקר.
הוא מביט לעבר חלונות הזכוכית, שם מסתובב לו כדור הארץ, בחלל הריק. הוא מביט בכדור שחציו שחור מנוקד באדום, כמו תפוח רקוב.
הוא מביט וחושב על משפחתו שפעם חיה שם, וידו מרפרפת על כפתור אדום גדול עליו מסומנת הכתובת "סכנה, למקרי חירום בלבד!".
ללחוץ או ללחוץ, הוא תוהה. והעולם מחכה, משתאה, לבחירה. -
-
דיאלוג בו הדמויות אומרות זו לזו מה שהן – שתיהן/כולן – כבר יודעות, רק כדי לתת מידע לקורא הוא שיטה רעה מאד לעשות זאת.
סיפור שכמעט כולו הוא מונולוג שכזה…לשם ההמחשה, הנה דוגמה רעה נוספת:
"שלום לך, משה זוכמיר, האיכר החסון בן ה-57 מקיבוץ משמר הרפת."
"ושלום גם לך, שכני היקר, אברם קונץ, מזכיר הכפר החלשלוש והממושקף שאשתו עושה לו את המוות."
"אני רואה שהטרקטור הגדול האדום והישן שלך, זה שקנית ב-1967, זה שכולנו בקיבוץ מכירים ואוהבים, עדיין סוחב."
"בהחלט! כבר שנים אני חורש את השדה שלי, שגודלו בדיוק שני קילומטרים מרובעים, כפי שאתה יודע היטב לאחר שעיינו אתמול במפה של הקיבוץ והתווכחנו על כך קשות. אולי נדבר על פוליטיקה?"
"בבקשה: שמעת, ידידי הותיק ואויבי היקר, שראש הממשלה הנוכחי של ישראל, מר אריק שרון, שייך למפלגת הליכוד?"
וכו' וכו', בלה בלה בלה בלה. לא זו הדרך. אנשים לא מדברים ככה. אנשים לא אומרים זה לזה את מה שהם ובני שיחם כבר יודעים, או מידע חיצוני לתחום השיחה. אנשים אומרים זה לזה את מה ש – לדעתם – לא ברור לבני שיחם, או מצהירים על דעה משלהם. יש *סיבה* לכל דבר שנאמר – והסיבה הזו היא *לא* מתן מידע לקורא פוטנציאלי כלשהו של השיחה.
עוד דוגמאות:
לא נכון: "הכתבות בעיתון 'מעריב-אחרונות', העיתון הגדול והנפוץ במדינה, שמודפס על נייר דק שאפשר לעטוף בו דגים – הכתבות האלה ממש מעצבנות אותי!" אמר משה לחיים, השכן מלמטה.
נכון: "הכתבות ב'מעריב-אחרונות' ממש מעצבנות אותי!" אמר משה לחיים, השכן מלמטה.
למה? כי חיים כבר *יודע* ש'מעריב-אחרונות' הוא העיתון הגדול והנפוץ במדינה ושהוא מודפס על נייר דק שאפשר לעטוף בו דגים. אין טעם לחזור על המידע הנ"ל באוזניו.מעבר לכך, אני לא מוצא את רעיון הסיפור מלהיב במיוחד. אין שום סיבה הגיונית לנשיא לתת זכות בחירה שכזו לאיזה אסטרונאוט, מעבר לרצון של מחבר הסיפור ליצור דילמה.
ברוך הבא לפורום – כתוב סיפור חדש…
-
אהמ..
קודם כל, קראתי את מרבית הגליונות של פנטסיה 2000, אני לא זוכר סיפור דומה, לסיפור שלי. אך אולי החמצתי אותו.דבר שני: אני חושב שאתה מחמיץ את הנקודה. הנשיא לא אומר דברים שג'יק כבר יודע. הוא מפרט את הנסיבות שהובילו לתוצאה, אותה ג'יק יודע.
אגב, אני דווקא חושב את המצב למציאותי למדי. זו היא הודעה אחרונה מאדם נואש שאיבד הכל. אם באמת תחפש עמוק תוכל למצוא שלל סיבות – הרי גי'ק נועד לשמש גורם הרתעה, כלומר כעת כל מה שנשאר לו זה התפקיד של להפציץ את המדינה התוקפת שהשמידה את מולדתו. הנשיא, לעומת זאת, בהחלט עשוי לראות ולהבין את העובדה שבמצב כזה רק לאדם אחד יש זכות לבחור, האדם שצריך לחיות עם בחירותיו. אני יכול לראות ולדמיין מצב דומה במציאות. בנוסף הייתי יכול לשים את עצמי במקומו של הנשיא, וברגע שאני מסוגל לעשות את זה, אני מסוגל לכתוב את הסיפור באמונה שאמינותו לא תפגע.
דבר אחרון – אומנם נוצרת דילמה. אך הסיפור מבקש להשאיר את הקורא תוהה על המצב ועל השאלה האם תמיד צריכה להשאר זכות בחירה.אני מקבל את ההערות שלך על הסגנון בו בחרתי לכתוב את הסיפור, אך רואה אותן כלא תקפות.
תודה רבה בכל מקרה. -
מרגע שפרסמת את הסיפור, השאלה האם *אתה* יכול לראות את המצב או להבין אותו חשובה כקליפת השום. הדבר היחיד שחשוב הוא איך *הקורא* מקבל את הדברים.
אתה מעוניין להתעלם מההערות שלי ("רואה אותן כלא תקפות")? תהיה בריא. רק אל תתפלא אם אף עורך כתב עת לא יסכים לפרסם את הסיפור שלך. פשוט.
כמובן, זו זכותך המלאה לא לרצות שסיפוריך יראו אור אי פעם. אבל אם זה המצב – אין לך מה לחפש כאן. כאן אנשים מקבלים ביקורת מהמנוסים מהם כדי ללמוד ולהשתפר. -
יש לך כאן רעיון יפה, לשים את גורל העולם על כתפי אדם אחד, כתרגיל התחמקות פוליטי מגעיל של המעצמה הגדולה.
לא מעט שאלות מעניינות שיכולות להזין את הסיפור עולות בעקבות מחשבה כזו.
יש אדם בודד בחלל, המחכה להוראה. איך נבחר לתפקיד, מה עשה קודם, האם יש לו משפחה. האם חשב על כך לפני כן? העסיק את עצמו בהחלטה? אולי זה עונש?אני לא חושבת שעסקת לעומק במשהו מכל מה שהעליתי כאן ,ואני בטוחה שלא חשבתי על הכל, יש עוד הרבה השלכות לרעיון הושבת ישות בחלל שתשחק את אלוהים ברגע הנכון ותנקה את המצפון הגלובאלי. זה נושא מעניין, ונדמה לי שיכולת לעשות יותר.
החלק הפרקטי, העלילה של הסיפור הקצרצר שלך עוסקת ברגע הפניה של הנשיא אל הגיבור.
הנשיא פונה לאותו אסטרונאוט שחי עד כה בודד בחלל ונותן לו הוראה.
זו יכלה להיות הוראת פעולה, כלומר, הוא יכול היה לומר לו "גו"
ואתה בחרת וזה היופי ברעיון, שזו תהיה הוראת בחירה.
אנחנו עשינו את שלנו – עכשיו תורך לבחור אם לפרק את העולם לחתיכות, או לא.המידע שעובר מתוך דבריו של הנשיא אל האסטרונאוט האחרון, כתוב בצורה שמכונה "הרי אפריים" – הרים של מידע שמועברים לאיש שכבר יודע אותם, דרך הניסוח: "הרי אתה יודע שכך וך קרה, ושאתה האחרון בעולם ושכך כך ואז עשו כך וכך" נדמה לי שבשעת הכתיבה היית מודע לכך כי עשית גם "כיסוי" כשנתת לו להגיד משהו כמו "אם לא היית יודע את זה כבר לא היית פה", או משהו דומה. אם תבדוק, תגלה שתכנים אלו מכסים תשעים אחוז מהסיפור הקצרצר שלך.
אני יודעת על לפחות עשר דרכים אלטרנטיביות להעברת מידע, שיעברו חלק יותר ופחות מגושם, ויתרה מזו – יעמיקו את הסיפור.
למשל: קול המספר שלך קיים, למה לא להשתמש בו?מר זה וזה נמצא בחלל כבר כך וכך שנים, צופה בתהליכים האיומים על פני כדור הארץ וחרד מהפניה ברור לו שתבוא…
אולי הוא נמצא שם באמת כעונש כלשהו על פשעים נגד האנושות, אולי ברור לו מה יעשה, ואולי מתעוררים ספקות ברגע האחרון, אחרי הפניה אליו.
או אולי הוא נבחר כי הוא האדם הישר היחיד שנשאר על האדמה?מה דעתך שהשיחה עם הנשיא תהיה ממש קצרה? משהו כמו "עשינו הכל, עכשיו תורך" או משהו כזה?
והיא יכולה להיות בהתחלה ממש, ואז הוא נשאר לבד עם ההחלטה,
או בסוף ממש, כשעד אז היינו איתו, בהמתנה להחלטה (וככל שהמצב מחמיר על הכדור הוא יכול לנחש שזה מתקרב)?זה לא חשוב מה תעשה עם הסיפור, אני רק נתתי כמה אופציות, אבל מקווה שמשהו מזה ידבר אליך ותבדוק מחדש, כי יש כאן רעיון יפה, עם פוטנציאל.
הערה אחרונה:
מד"ב לדעתי הוא חדר עבודה או בדיקה של תהליכים אנושיים, בתנאי מעבדה, בעולם פיקטיבי, היוצר מרחק ובכך מאפשר בחינה מחדש של דברים ידועים.
במקרים רבים, הוא לא באמת עוסק בעתיד.ושוב, רעיון יפה…
-
טוב, אמרו לך כבר הכל ובניסוח מצויין.
סיפורך עוסק אך ורק בכך שכדור הארץ נהרס ממלחמה גרעינית. עשו על נושא זה כל כך הרבה סרטים וסיפורים, כך שאתה חייב להביא משהו חדש. בטח שלא להתבסס רק על זה. אפילו חוץ ממשפט קטן על משפחה, אין לקורא שום הזדהות עם אף דמות ולא עם אותו כדור הארץ, כך שכמעט לא אכפת לנו מה תהיה הבחירה בסוף.
NY וshif29 צודקים על העברת המידע בדרך שמישהו שיודע מספר לאדם אחר שיודע. זה מאולץ ולא אמין.
לדעתי השם "דמוקרטיה" לא מתאים. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, וכאן יש איש אחד שמחליט.
בנוסף, למה הוא צריך ללחוץ חמש פעמים על הכפתור הכחול בהתחלה? לא מספיק פעם אחת?
תמשיך לכתוב ולהתפתח. איש לא כותב סיפור מצויין ללא מאות שיכתובים. -
-
עלה לך רעיון לסיפור. כתבת אותו. ועצרת בדיוק בקטע שבו מועלת השאלה המעניינת.
כמו שאמרו לפני אנשים חכמים ממני – החוכמה היא להתחיל מהרעיון ולקחת אותו הלאה ולראות לאן הוא יוביל.
לפני שאתה עושה את זה – הרשה לי להצביע על הנקודה הבעייתית, לא סביר שישימו אדם בודד בתחנת חלל. הוא צפוי להשתגע די מהר, ובכל מקרה – מה אם הוא חולה, מדוכא וכו'?
למשימה כזו תמיד ישלחו קבוצה של אנשים. ז"א, הסיטואציה הבסיסית שלך לא הגיונית.
לו אני במקומך, הייתי מתחילה את הסיפור באמת בנקודה שבה התחלת אותו – עם קבוצת אנשים שמקבלת את השדר הסופי הזה. ואז ממשיכה כדי לתאר את ההחלטה שהם הגיעו אליה, הדרך שבה הם מבצעים אותה, הדילמות שלהם, התוצאות…
יש המון מה לכתוב בהקשר לרעיון שלך. קדימה לעבודה.
-
-
לNY, אתחיל בזה שלמרות שהדבר נראה לי כאילו אתה בכוונה מנסה להרגיז אותי, אני אקבל את הדברים כביקורת מעט בוטה מדי. אולי זה פשוט הסגנון שלך שעדיין לא התרגלתי אליו. בכל מקרה, אני רשאי להתעלם מהערותיך אם ברצוני בכך. דבר שלא עשיתי, אגב, אלה נסיתי לומר שלדעתי הסגנון מתאים לסוג הסיפור אותו בחרתי לספר.
שוב פעם, אני לא מנסה לתקוף אותך, אני מגן על עבודתי כי היא חשובה לי.לNY,
כבן אדם אחד למשנהו, ולא ככותב למבקר אותו.
אני מוצא את הערתך האחרונה קטנונית, רק בגלל שאני לא רואה את הערותיך כתקפות אז אף עןורך לא ירצה לפרסם את הסיפורים שלי? כל הכבוד וההערכה שרחשתי לך נעלמו עם הערה זו. אפילו אם יש לך מאה שנים של ניסיון יותר ממני זו היא תשובה פוגעת ומתנשאת שלא נוגעת לכשרון הכתיבה שלי או לסיפור עצמו בכלליות.לנעם. למעשה, אין באפשרותך לדעת מה היה מצבו של הנשיא בעת הקלטת ההודעה, אולי הוא כבר צפה שהגרוע מכל יקרה? ושוב פעם, אני מעלה את הטיעון על כך שהאסטרונאוט הוא זה שיאלץ להתמודד עם תוצאות מעשיו.
עכשיו, לShif29. תודה רבה על הביקורת הבונה. אני רוצה לציין שהייתי מודע לפגמים בשיטה בה בחרתי לספר את הסיפור. ובאמת, בסיפור ארוך יותר, הייתי מנסה להמנע ממנה. אבל באופן אישי חשבתי שזו הצורה הנאותה להעביר את מה שניסיתי להעביר.
אני עשוי לשנות את המבנה ובאמת לעסוק במה שהאסטרונאוט חש או מרגיש לפני שהוא מקבל את אותה הודעה אחרונה, אבל אז יהיה זה סיפור שונה לחלוטין שייתן לקורא הרגשה שונה לחלוטין, אני בהחלט אשקול את זה ברצינות.לRiverlight. ובכן, הלחיצה על הכפתור בפעם החמישית אמורה לרמוז שהוא כבר צפה בהודעה חמש פעמים. השם 'דמוקרטיה' הוא בחירה שחשבתי עליה רבות, אין בכוונתי לשנותו.
-
ליעל. את צודקת בנוגע ללחיצה על הכפתור בפעם חמישית. כבר התחלתי לחשוש שאולי זה לא היה ברור.
השאלה המעניינת משתנה על פי האדם שקורא את הסיפור. הרעיון שהעלית מתאים לסיפור ארוך בהרבה, אם לא לנובלה. הסיפור שלי, לעומת זאת, אמור לעורר מעט מחשבה בראשו של הקורא, ולאו דווקא להעניק לו תובנות בנוגע להחלטה הסופית.
הממ… בנוגע לשליחת מספר אנשים. אוקיי, כאן אכן תפסת אותי, אני יכול לעלות כמו תרחישים ל'למה לשלח רק אדם אחד', אבל לא משנה איך אני אסתכל על זה הסיבה האמיתית תהיה שפשוט לא חשבתי על העניין בעצמי לפני כן. זו היא הנקודה הראשונה שאני יכול להודות בכנות שלא חשבתי עליה בכלל. תודה על שציינת אותה.בכל זאת, אני צריך לציין שלמעשה הקורא לא מודע למצב הכללי, הוא לא מודע לסיבות שהביאו לשליחתו של אדם אחד – לכן אני חושב שזה פגם משני. אני שמח שהעלית אותו בכל זאת מפני שהדבר מוכיח לי פעם נוספת שאני לא חשבתי על הסיפור עד הסוף.
-
ציטוט מתוך כללי הפורום:
—-
בעצם פרסום הסיפור כאן אתם *מתחייבים*:
1. להסכים כי יתכן ויש בסיפור פגמים להם לא שמתם לב.
2. לצאת מנקודת הנחה שחברי הפורום אובייקטיביים יותר מכם בכל הנוגע לסיפורכם.
3. *לא להעלב מהביקורות ולא להאשים את המבקרים ברוע לב, ציניות, התנשאות ושלל תכונות אחרות*.
אם אינכם מסכימים לתנאים הללו, נבקשכם להמנע מפרסום סיפורים בפורום זה.—-
בקיצור – קרא את כללי הפורום, מתחילתם ועד סופם. אם הם נראים לך לא הגיוניים, לא צודקים או מעוותים, אל תשתתף בפורום. אם אתה משתתף בפורום, *חובה* עליך למלא אחר הכללים.
פשוט.מעבר לכך: כיוון שאני עצמי עורך, ואף מכיר אישית את רוב (כל?) עורכי המד"ב והפנטסיה בארץ, חוששני שדעתי לגבי התייחסותם לסיפוריך בעינה עומדת. זו לא שחצנות, ציניות, התייחסות לא-אנושית, התנשאות או קטנוניות – זו *האמת*.
אתה חושב שאני טועה? נסה ותראה. -
האמן לי שקראתי אותם בפרוטרוט.
שוב פעם אתה מחמיץ לגמרי את הנקודה. לא מהביקורת שלך נעלבתי.
אתה טענת משהו לגביי ללא שום קשר לסיפור שכתבתי, לכן אי אפשר לומר שהאשמתי אותך בהתנשאות כמבקר, אלה בהתנשאות כבן אדם. התגובה שלך מלכתחילה לא הייתה רלוונטית, אני יכול להחליט שהביקורת שלך לא תקפה לגבי אם אני רוצה – אתה נעלבת ממה שאמרתי והחלטת להעליב אותי בחזרה.זה בסדר, אני מסכים שאני לא מתאים לפורום שלכם. קיבלתי ביקורות רעות על סיפורים בעבר, אבל אף פעם לא ראיתי משהו דומה לכם.
אני מודה לאלה מכם שאכן ביקרו אותי בניסיון לשפר את איכות כתבתי. עזרתם לי מאוד.
במיוחד יעל וShif29.תודה רבה. אני מקווה שאף אחד לא נוטר טינה.
-
לא נעלבתי, ולא ניסיתי להעליב בחזרה. פשוט, תגובות של כותבים מתחילים נוסח "הביקורת לא רלוונטית", "אתה אולי צודק אבל ככה רציתי שהסיפור יהיה", "אבל…" וכו' הן עניין נפוץ למדי במחוזותינו. האמן לי שאינך הכותב הראשון, או העשרים, שלא מוכן לקבל ביקורת (כן – "לא רלוונטית לגבי" משמעותו "איני מוכן לקבל את הביקורת"). הטענה שלי לגביך היא טענתו של מבקר, וכל עניין ה"אדם לאדם" הוא הסחת דעת מיותרת אשר, אם לנקוט בביטוי החביב עליך, אינה רלוונטית לפורום.
לסיכום: איני מתכוון להתווכח אתך כאן מי צודק, מי אנושי ומי יפה. כללי הפורום נתונים כאן, ובעצם הסחת הדיון לשאלה האם אני "מבקר" או "אדם" אתה מפר אותם. הדיון הזה מפסיק כאן. אם אתה מעוניין לפרסם סיפורים כאן – מלא אחר כללי הפורום במלואם. אם לא – שלום. -
הרעיון טוב.
הסיפור קצר וקולע.
לעומת זאת, קיבלתי את ההרגשה שלא השקעת מספיק מחשבה לאופן שבו הדמות מדברת. זה נראה מאולץ. הרעיון בדיאלוג טוב (מעבר לעובדה שהוא צריך להיות מעניין) הוא העברת המידע באופן הברור ביותר, מתוך התחשבות בידע/משקעי העבר/מחשבות/אילוצים/חששות (וכד') שיש לדמויות. לדוגמא במקום לכתוב "התחנה מצויידת במיטב הנשק…" (אינני זוכר את הציטוט המדוייק) ניתן לכתוב "לא לשווא ציידנו את התחנה במיטב הנשק…", או "לצערי, החלטתנו לצייד את התחנה במיטב הנשק… התבררה כצעד טקטי נכון", או משהו בסגנון, כיד הדמיון השורה עליך.
אני רק מקווה שהדקויות עוברות היטב.
דרך אגב. המחשבה שעלתה בראשי, כשסיימתי לקרוא את הסיפור, היתה – "מה היה קורה לדוגמא אם ג'יק לא היה אדם, אלא מחשב, בעל תבונה מלאכותית, מתחבט בשאלות קיומיות ומוסריות באשר להחלטתו. הייתי מספק את העובדה הזו רק לקראת הסוף – כדי שלא לפגוע בתחושת הבידוד הקלסטרופובית שהסיפור שלך מעביר, אבל הטוויסט הזה, היה יכול להשאיר את הקורא עם מטען מחשבתי ורגשי עמוק יותר (אז מה, אין יותר בני אדם?!) סתם מחשבה. (אני מקווה שתסלח לי על החוצפה, בכך שאני מציע רעיונות שונים לסיפור כתוב, אבל אני סומך עליך שתבין את המטרה שמאחורי זה).
שנית, לאחר שקראתי את הביקורות האחרות לסיפורך (תוך שאני לוקח מהן נקודות התייחסות גם לשיפור כתיבתי שלי), עלה בדעתי, שהדרך הטובה ביותר לשפר סיפור בפרט ואת יכולת הכתיבה בכלל, היא לשחק משחק, שהכללים שלו הם אלה:
1. כותבים סיפור.
2. מקבלים ביקורות.
3. משנים את הסיפור (בלי להיות כבדים, הרי זה רק משחק), כך שיתאים לדיעות שפורסמו.
4. מפרסמים שוב את הסיפור.
5. חוזרים על שלבים 2-4.
מטרת המשחק: לגלות את הדרך האפקטיבית ביותר לתפוס את קהל הקוראים ולקבל ביקורות טובות. למה?! כי אולי יום אחד נירצה להיות סופרים גדולים באמת.
ושוב- תודה על הסיפור, כפי ששמת לב, הוא עורר מחשבה. אחפש בעתיד סיפורים נוספים שלך. -
לא עולה בדעתי שום סיבה לכך שישלח אדם אחד למשימה כזו.
זה פשוט מסוכן מדי. גם לאיש וגם למשימה.
תאר לך שהוא מתחרפן מהבדידות ומשחרר את כלי הנשק על כדור הארץ? האם יתכן שמנהיג כלשהו על פני כדור הארץ יקח את הסיכון?
הבדיקות הכי קפדניות לא תמיד מסוגלות לצפות הפרעות התנהגות שעלולות לצוץ במצבים קיצוניים כאלה של אדם בודד שיושב על תחנת חלל עמוסה בכלי נשק. חייבים לשלוח קבוצה של אנשים כדי שתהיה בקרה הדדית.
שים את עצמך שניה בנעליו של מנהל הפרוייקט. האם אתה תקח את הסיכון שהאיש ששלחת – למרות כל הבדיקות והתרגולות שעבר – ילקה באי שפיות בגלל התנאים המיוחדים שיש בחללית וישמיד את כדור הארץ?
אין שום סיבה שבעולם שיכולה להצדיק לקיחת סיכון מסוג זה.אני יודעת שהרעיון שאני המשכתי לפתח מתוך הרעיון שלך מוביל ליצירה ארוכה בהרבה. זה מכיוון שבסיפורון שאתה כתבת אין יותר מדי. הוא לא עורר בי יותר מדי מחשבה. מאחר שכל הסיטואציה הזו של האיש הבודד שיושב בחללית לא נראתה לי אמינה, אז אפילו לא יכולתי לשים את עצמי בנעליו המתלבטות.
אני חושבת שעימות חזיתי עם הדילמות שלו, וחשוב יותר עם הבחירות שהוא נוטל – היו גורמות להרבה יותר מחשבה. -
-
