- This topic has 2 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
לילה והחדר שלי ואני ישנה.
כל הרחוב שקט, ישן.
ועל כיסא המחשב שלי יושבת דמות כמעט שקופה לבושה מדי צבא מיושנים, גסי תפרים, של מילואימניקים.
יש כתם מרושע על הירך השמאלית. לא ברור מה קורה שם, הרגל כמעט איננה, פרוצה. אבל הכל שקוף.
מחזיק ספר ביד שקופה. ספר אמיתי. שלי.
ומעיין בו. מדי פעם מסתכל עלי.
אני מתעוררת-לא מתעוררת. תמיד ביום כיפור דברים חוזרים. אף פעם לא כתבתי על זה. עד היום.
הוא צוחק תראי, יש לי בכיס השמאלי ספר שירים קטן של עמיחי, מוכתם בדם. הוא פותח אותו, מניח אותו על הספר הפתוח שלי, מראה לי "אבי פתאום מכל החדרים" – ודם שחור על המשך השיר. בדיחה קוסמית, הוא אומר. זה הולך למוזיאון שלהם. יחד עם שיר לשלום המחורר של רבין. אז מה שלומך הוא שואל פתאום.
אני שותקת. חושבת. לא יודעת כל כך, אני עונה. החיים מוזרים. אני נחה רוב הזמן.
הוא מחייך, מחנך, גם אני.
אבל לא בא לי על מרד נעורים עכשיו. אני אומרת לו כולם אומרים שאם היית חי היה לך כבר פרס ישראל אחד בכיס לפחות. כולם אומרים שהיית עילוי, היית הולך לפוליטיקה, היית מנהל את כל האוניברסיטה, לא רק את החוג.
הוא מוציא סיגריה. זה משגע אותי. מותר? הוא אומר הפסקתי בגלל אימך, אבל המוות הפריד בינינו, ואני יודע, שהיא הייתה מבינה. צוחק, זה כבר לא יהרוג אותי. אבל הוא רואה אותי ואולי חושב שזה חוסר רגישות מצידו, אז הוא מוריד את החיוך.
היא נורא נגד, אני אומרת עכשיו כבר יושבת על המיטה בשיער פרוע. אני רואה מצויין, למרות שאני בלי משקפיים. אני מדליקה אחת לעצמי. הוא מחייך חיוך קטן. זה לא בריא, את יודעת, את – הוא בורר מילים, ..עוד צעירה.
אבל נראה שהוא מבסוט. שאני כמוהו.
אז מה? הוא אומר, שואף, הכל שקוף שם, מצחיק לראות את העשן מסתלסל בתוך הכלום החצי שקוף. אח, נשימה. הוא אומר, אני מתגעגע לזה. ספרי לי. מה עשית עם עצמך.
אתה לא יודע? אני תמהה. אני מבקשת לדעת אם כל השיחות שלנו היו אמיתיות, אם זה נכון שהוא מסדר לי חניה כשאני חוזרת בלילה עייפה ורק רוצה לשים את המכונית ולעוף למיטה.
הוא צוחק. חניות? אני? אף פעם לא הייתי טוב בזה..אבל מרצין. לא. לא. גם השיחות. זה לא אני.
אני מאוכזבת. לא רציתי לדעת את זה. אבל כל כך רציתי לפגוש אותו. עכשיו, שיראה אותי עכשיו וידבר איתי, פתאום אני מרגישה שאין לי כל כך הרבה מה להראות לו. מה בגילי הוא כבר היה, הספיק, כל כך הרבה.
הוא לא שומע את המחשבות שלי. לא עוצר אותי בטון מעודד.
מתים לא קוראים מחשבות. הוא אומר. לא מדברים עם החיים למרות, שאם הייתי יכול, הייתי מדבר ומדבר, איתך. ועם האחים שלך. ועם אימך.
היא אומרת שהיא כועסת עליך לפעמים. בגלל שהלכת. גם – אני עוצרת. אבל הוא לא ידע אם לא אגיד. אני משלימה את המשפט….אני.
פתאום עולה לי בראש הסיפור של אימא על הנשיקה, שהיא לא נתנה לו לפני שיצא מהאוטו וצעד לתחנת האוטובוס, כשהיא הסיעה אותו לתחנה מהרכזית. הוא יצא, והעמיס את הדברים, ונופף לה לשלום והתחיל ללכת, בלי נשיקה, אולי כי היא אמרה שתנסה למצוא חנייה ולבוא לחכות איתו. אבל היא עשתה ארבעה סיבובים ולא מצאה, ונסעה. מה יכול להיות, חשבה לעצמה, הוא חוזר בעוד שבועיים. ואני נזכרת גם בהאפלות ובפנסי המכונית הצבועים סגול אבל אני לא אומרת כלום, וגם על הנשיקה אני רק חושבת.
לא חשבתי שאני אמות, את יודעת הלא. הוא אומר. שואף מן הסיגריה ומדבר בלי להחנק. החדר אפוף עשן. כמו טריק של קוסמים. אני מנפנפת בידי פוחדת שהוא ייעלם לי.
אני עוד כאן, הוא אומר, אני רואה כשהעשן מתפזר את דמותו השקופה על הכיסא המסתובב, יושב, מסתובב, חושב. הוא מסתכל על הספר והלב שלי מחסיר פעימה. קראת? אני שואלת.
הוא אומר כל הספר עלי. דווקא את נעשית כותבת. מכל האחים שלך. לא זה לא מפתיע אותי הוא מקדים את השאלה. את תמיד כתבת.
כשמתת כתבתי שיר, אני אומרת, הרבה יותר זמן לוקח לי להגיד את זה משלוקח לקרוא את המשפט. עצרתי כמעט בכל מילה.
כתבתי שיר שהייתה בו המילה "למה?" אולי מיליון פעם.
אני יודע, הוא אומר. שמת אותו על הקבר שלי, מתחת לאבן של האסיסטנטית שלי.
וזה סיפור: אימא שלי סילקה את האבן בהתחלה, והאישה המסתורית חזרה והחזירה אותה. ואימא שלי סילקה שוב ושוב היא הוחזרה ובסוף אימא וויתרה. היה לך רומן? אני שואלת.
לא. הוא פוסק קצרות. מכבה את הסיגריה על הרצפה. דורך עליה עם הנעל הצבאית. מבעד לשחור אפשר לראות את הלהבה דועכת. זה קסם, אני חושבת. זה לא חלום, זה קסם אמיתי.
בקבר, הוא אומר, אני מבקר לפעמים.
וכשאת באה לבקר אני יודע ורואה. כל שנה את גדלה והופכת לאישה, אישה יפה מאוד, הוא מחייך, גדולה כמו סבתא מצד אימא. אבל יש בך גם משהו מאימא שלי. משהו בעיניים. גם היא כתבה, את יודעת.
אני רוצה לדבר עלי ועליו.
את הבאת לי פעם בחור לקבר. הוא אומר פתאום. בחור שלא התאים לך.
ורק אותו הבאת לי להכיר, היה פעם גם הבחור המתולתל החמוד מה היה שמו?
אני אומרת לו.
נכון, נכון, הוא אומר. ומה עכשיו? יש מישהו?
אני רוצה לשאול מה הוא עושה פה אבל פוחדת שהוא ילך.
תבואי יותר, הוא אומר לי.
חכה, אני אומרת, אל תלך עוד.
כשאת באה, אל תלכי כל כך מהר. תמיד אתם רצים ברגע שנגמר הטקס.
אני בוחרת מילים.. יש לי המון שאלות, אני אומרת לו.
הוא אומר בואי, תגידי מה את רוצה לדעת.
אני אומרת לו. בלי לחשוב. יודעת בדיוק בגלל כל הפעמים שחשבתי על זה.
הוא מדליק לו סיגריה נוספת מתוך הקופסא שלי ומתרווח, אני מתכרבלת להקשיב.
…התייצבתי, הוא פותח, ונרשמתי וחתמתי על ציוד. רובה ישן. קרבין אני חושב. וכובע ומימיה וחגור.
ושק שינה ושלוש מחסניות ומעיל וחרמונית ונעליים ומדים…קולו מתערפל…אני נשכבת, מקשיבה בעיניים עצומות.
מושיק היה הקצין קישור שלי, הוא ציוות אותי עם הבחור שילווה אותי לכל ההרצאות…בחוץ, במנחת חיכה לנו מסוק…טסנו. אני זוכר את הנוף המדהים של החרמון, ברעש, אמרתי למלווה שלי שהנוף מדהים והוא אמר לי אני כבר רגיל. כל משפט נאמר שלוש פעמים לפחות…לא שמענו…
והמסוק נחת, המון אבק עלה ורצנו, והמלווה שלי אמר הינה שם, אתה רואה את הבונקר? שם כולם מחכים לך.
אני זוכר שצחקתי…בלי לאכול בלי לשתות… ישר לעבודה. רצנו…
ולפני שנרדמתי הוא ליטף את ראשי בידו השקופה. לוחש לי
את השאר את יודעת יותר טוב ממני…
בבוקר חשבתי הנשיקה… לא שאלתי אותו על הנשיקה.
ומחשבה שכבר מזמן התרגלתי לסלק עולה בי שוב -
וזה עדיין מצמרר אותי…
יש לי רק הערה אחת: החלק האחרון (הסיפור על הגיוס), קצת מטריד אותי (ולא כמו שאר הסיפור). הוא קצת יותר מידי… מעשי? זאת המילה שאני מחפש? כלומר הוא מתחיל בתור רשימת מלאי של ציוד וממשיך יותר מידי כמו סיפור של מישהו שמבר על טיול שהיה לו ולא מספר לילדה שלו על הרגעים האחרונים לחייו.
אולי שווה לשקול לספר את החלק הזה מחדש? או (וזאת אפשרות שנראת לי יותר מעניינת), מה עובר על הגיבורה בזמן המונולוג הזה?
ואם להתקרצץ קצת, אז קראתי שוב (פעם רביעית) ויש לך יוד מיותרת במילה "הנה" לקראת הסוף.
זהו.
בררר… -
אתה צודק בעניין הסוף.
הוא כאילו לא מחדש לה שום דבר.
עניין ה"רשימת מכולת" יש לו איזו חשיבות, אבל אני רוצה למצוא איזו נקודה חדשה לגמרי. אולי על רגע הפציעה.
אני אחשוב על זה, יש לי צורך לעשות משהו ממש מינימליסטי, ועוד אין לי רעיון.
אבל אחלה שעלית על זה, כי לא ראיתי בעצמי.אה, וגם השגיאת כתיב. ואלה, תודה.
-
