- This topic has 12 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
באותו יום קמתי כמו תמיד ב7.00 בבוקר.כמו בכל יום נעלתי את נעלי הבית שלי, נכנסתי לשירותים ואחרי מקלחת קצרה התגלחתי והתבשמתי.
לבשתי את בגדי כהרגלי וירדתי לבדוק את הדואר.
שם נפגשתי עם ההפתעה הראשונה של אותו היום:
לא היו מכתבים!
בשנים האחרונות הדואר האישי שלי גדל בהיקפו והיה חלק חשוב בקשרי עם העולם.
מיהרתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי ויצאתי לרחוב.
שום דבר לא השתנה: אותה תנועה ערה בכביש, אותם המכוניות ואותו הרעש הבלתי נסבל של ההמון.
חציתי את הכיכר ונתקלתי בדוקטור גדי, מכר ותיק שאני נוהג לשוחח איתו על תכניות מטפיזיות חסרות תכלית. סימנתי לו לשלום אך הוא לא השיב לי, אולי לא קלט אותי.
היום הזה הולך ומדרדר מלמלתי, החלטתי לחזור לביתי לקריאה ולמחקר ולחכות לדואר שחייב להגיע.
לא ישנתי כל הלילה, עם זריחת החמה שרבבתי את ראשי מחוץ לחלון הדק בציפייה דרוכה לראות את נעם הדוור מעמיס את המכתבים לתיבתי, אבל הוא עבר את ביתי מבלי לעצור כלל.
זינקתי החוצה במהירות וביקשתי אותו לבדוק שוב האם לא הגיע לי שום מכתב, אני מצטער, אין כלום בשבילך פלט הדוור ומיהר לדרכו.
משהו קורה פה. התחלתי להילחץ.
מיד לבשתי את מעילי ורצתי לביתו של רועי חברי הטוב.
ביקשתי מעוזר הבית שלו להודיע לו שאני מחכה לו בכניסה, כעבור דקות ספורות רועי יצא, הסתכל עלי ושאל: סליחה אדוני אנחנו מכירים?
חשבתי שזו עוד בדיחה לא מוצלחת שלו, לחצתי את ידו ופלטתי,מזוג לי בבקשה כוס יין אני זקוק לזה. כעבור רגע מצאתי את עצמי זרוק ברחוב אחרי שמשרתו העיף אותי כמה מטרים עם ידיו החסונות.
התחלתי לאבד את העשתונות.
מה קורה פה? מישהו רוקם לי עלילה של סרט מתח זול, מישהו צוחק על חשבוני… בטח תכף יגלו לי שזאת מתיחה.
זה לא קרה.
כל אותו היום אנשים התעלמו ממני, החברה השמנים שיושבים דרך קבע בבר אפילו לא זרקו לעברי מבט כשנכנסתי לשתות כוסית.
נמחקתי.
ניגשתי לשכונה שלי והתחלתי לצעוק לשכני, מה קורה פה? אם עשיתי לכם משהו אנא הודיעו לי, אני לא יכול לסבול את ההתעלמות הזאת!
מבטים מלאי רחמים נשאו אלי מכל עבר, ורק רוזנטל השכן הזקן והחביב ניגש אלי ואמר: אדוני, אף אחד כאן לא מכיר אותך,לא עשית לנו שום דבר זה בסדר…
דמעות זלגו מעיני, הרגשתי שכל רגל שוקלת טון.
באותו הלילה כששכבתי במיטתי בלי לדעת איך התאיינתי פתאום, התחילו לזרום המחשבות.
מי אני? לא ידעתי לענות על השאלה, ידעתי את שמי,את כתובתי, את מידות בגדי,מספר תעודת הזהות שלי ועוד פרטים שמגדירים אותי בעיני אחרים
אבל מה מעבר?
מי אני בצורה האמיתית? העמוקה?
האם כל הבחירות שלי, כל הרעיונות וההמצאות היו שלי באמת? או שבעצם חיי הם לשם האחרים, בחירותי ומנהגי היו כדי לרצות את העולם שמחוצה לי?
משהו מתחיל להתבהר לי בראש.
להיות זר שחרר אותי מהכבלים של מישהו קבוע ומוגדר
נשמתי עמוק, הרגשתי איך האויר נכנס נכנס לגופי,חשתי את פעימות ליבי, והופתעתי לגלות שכבר לא רעדתי.
עכשיו אני יכול לצחוק או לבכות לעצמי ולא לאחרים.
קלטתי שקיומי לא תלוי באחרים.
באותו לילה ישנתי נפלא וחלמתי חלומות נהדרים.
למחרת בבוקר קמתי עם קרן שמש נפלאה שחדרה לחלוני, בלי להתקלח ירדתי במדרגות ביתי מפזם לעצמי פזמון לא מוכר ומצאתי מתחת לדלת המון מכתבים.
הכל חזר להיות כשורה, מלבד זה שלא אשכח יותר בחיים מי אני. -
-
-
ואיה הגורם להתעלמות האנשים בתחילת הסיפור?
ואיה עוזר הבית של גיבור הסיפור?
ואיה הסיבה בגינה הדוור מחלק את הדואר עם הנץ החמה?
ואיה הסיבה בגינה גיבור הסיפור אינו שולח דואר למכריו?
ואיה תוכנם של המכתבים הנשלחים לגיבור הסיפור? מה יש לכולם לכתוב? ומדוע, לכל הרוחות, אנשים היכולים לבצע מחקר בביתם זקוקים לאמצעי כה מיושן כמו מכתב?
ואיה ארוחת הצהריים והערב של גיבור הסיפור?
ואיה הפיג'מה שלו? או שהוא הלך לישון בבגדים אותם לבש בבוקר?בקיצור – זקוק לשיפור.
-
-
-
החל בפיסקה הראשונה, שמעבר להיותה משעממת מאד היא גם קלישאה. אין באותה פיסקה שום דבר שגורם לקורא לרצות להמשיך לקרוא. למעשה, הסיפור יכול היה להתחיל במשפט "לא היו מכתבים!" ומאומה לא היה נגרע ממנו. להיפך.
באשר לסיפור עצמו – אין כאן שום דבר חדש או מעניין. הגיבור נשכח על ידי הסביבה לזמן מה, ותו לא. אותו גיבור הוא נטול תכונות ממשיות, אין כאן שום קונפליקט אמיתי שיעמיד אותו במבחן או סתם יציג לנו את דמותו, ולמעשה לא קורה כלום פרט לכמה הרהורים נדושים למדי.
מעבר לכך, כדאי לך להשקיע בנושא הניסוח והסגנון. -
-
-
-
-
-
-
