היזהרו מחיקויים

[יעקב שקד]

"ראה בעצמך כבוד השופט," הצביע הפרקליט על התינוק המתוק, שפיזר חיוכים שמחים לכל עבר, "הוא מקולקל. הוא כבר בן שנה ועדיין קורא בקושי ומתקשה בחישוב שברים פשוטים. במקום עיניים חומות, כמו לשני הוריו, יש לו עיניים ירוקות. כבר עכשיו ברור שגובהו לא יגיע למטר תשעים, ועם האצבעות השמנמנות האלו הוירטואוזיות שלו בנגינה בכינור מוטלת בספק גדול."

השופט הסתכל על התינוק ולא יכול היה שלא לחייך אליו בחזרה. הוא התעשת והזעיף שוב את גבותיו כששב להביט בפרקליט.

"מרשי תובעים," המשיך הפרקליט, "שהחברה שסיפקה להם את הד.נ.א. תיקח מהם את התינוק, ותפצה אותם בסכום שיאפשר להם להזמין תינוק חדש מחברה אמינה. זאת, מכיוון שהחברה הונתה את מרשי וסיפקה להם ד.נ.א. מאיכות ירודה."

"אני מתנגדת," קמה ממקומה עורכת הדין היפיפיה של צד ב', "אל לו לעמיתי המלומד להשתמש בביטויים שאין מאחוריהם כל הוכחה. החברה שאני מייצגת היא אמנם חדשה, אבל הנה צילומי מכתביהם של מאות לקוחות מרוצים."

"אדוני?" השופט הפנה את מבטו, מעל למשקפי הראיה השמוטים על אפו, אל הפרקליט.

"כבודו, מרשי החליטו לוותר על יצירת צאצא בשיטה הטבעית. המדיה מלאות במודעות, שמבטיחות לספק את צאצאי החלומות."

"זה ידוע," קטע אותו השופט, "לי עצמי יש כבר שלושה נכדים על פי הזמנה."

"אני משער, אדוני, שנכדיו תואמים את כל הדרישות שהציגו ההורים בהזמנה," אמר הפרקליט.

"בדיוק נמרץ. אבל בל יחשוב אדוני שבית-המשפט אינו מודע לכך שבחוזי הזמנת ד.נ.א. יש סעיף המגביל את אחריות הספק."

"ברור שבית המשפט יודע, אבל במקרה שלנו הספק בעצמו לא עמד בתנאי ההזמנה. הספק התחייב להזמין את הד.נ.א. מיצרן לגיטימי ומאושר, ולא עמד בכך."

השופט נראה מבולבל. "הספק התחייב להזמין מיצרן? וכי הספק אינו היצרן?"

"בדרך כלל כן, אדוני, אבל לא במקרה שלפנינו. הזמנת ד.נ.א. ישירות מן המפעל כרוכה בסכום שמרשי לא יכלו לעמוד בו. הם פנו אפוא לחברה, שטענה שהיא יכולה לספק ד.נ.א. ליצירת תינוקות לפי הזמנה, במחירי מבצע נמוכים."

"אני מוחה," התערבה עורכת הדין, "עמיתי מטעה את בית המשפט. החברה שאני מייצגת לא "טענה" שהיא יכולה לספק ד.נ.א. לפי הזמנה. היא באמת מספקת ד.נ.א. מתוצרת טובי היצרנים ומחיריה באמת נמוכים מאוד."

"הם אכן נמוכים," אמר הפרקליט, "אבל כזאת היא גם איכות הד.נ.א. שלהם. כבודו, לקוחותי נפתו אחר פרסומי החברה, שהבטיחו שיש להם כל מיני דילים על ד.נ.א.. כשמרשי שאלו איך המחירים יכולים להיות נמוכים מן המקובל, נאמר להם על ידי סוכן המכירות החלקלק, שמכיוון שהם מזמינים בכמויות גדולות הם מקבלים מחירים נמוכים, שלקוח פרטי לא יכול לקבלם."

"ומה הרע בכך?" תהתה עורכת הדין.

"הרע בכך הוא שמחירים הנמוכים הם לא תוצאה של הזמנות גדולות, אלא תוצאה של עבודה עם יצרנים נחותים."

"אני מוחה, מוחה, מוחה!" התקוממה עורכת-הדין, "עמיתי טוען דברים שאין ביכולתו להוכיחם. אין לדבריו כל שחר."

"שחר חדש יזרח על המזרח," זמזם לעצמו הפרקליט שיר קליט, "למה חושבת עמיתתי המלומדת שאיני יכול להוכיח את דברי?"

"משום שאי אפשר לדעת היכן הד.נ.א. מיוצר."

"כך נהוג לחשוב," הבליע הפרקליט חיוך, "אבל אנחנו נתנו את הד.נ.א. לבדיקה במעבדה פרטית."

"ו,"

"והם גילו את האמת."

"ומה היא?"

"בהזמנה מצויין שהד.נ.א. לתינוק שיסופק למרשי יהיה מתוצרת חברה ישראלית ידועה, אבל הם קיבלו חיקוי."

עורכת הדין גיחכה. "חיקוי? איך אפשר לדעת?"

"קשה, אבל אפשר. זה אמנם היה ברמה האטומית, אבל היום יש כבר אמצעים לראות גם ברמה הזאת. הנה המסמכים המעידים על כך שב-11 בספטמבר 2022 העברנו פיסת עור זעירה של התינוק לבדיקה במעבדת 'פֶמטוֹ-אָטוֹ כרומוזומים בע"מ'. כבודו, האם אני יכול להקרין את התוצאה?"

"האם יש לגבירתי התנגדות?" שאל השופט.

עורכת הדין משכה בכתפיה. "מה הוא כבר יכול להקרין."

הפרקליט הוציא מתיקו מכשיר הקרנה זערורי, הניחו על השולחן והפעילו. על הקיר הופיע מלבן של אור לבן. הפרקליט שיחק במכשירף, והמלבן נמלא בתמונת מולקולת ד.נ.א.
"עוד רגע כבודו," התנצל הפרקליט, "לא קל למתוח את המולקולה, המקופלת לכדי חלקיק של אלפית המילימטר, לכל אורכה בן ארבעת הסנטימטרים. ובודאי שלא קל היה למצוא את ההוכחה בין שלושה מיליארדי רצפים מולקולאריים. אני כבר מגיע לזה." מבנים אטומיים ריצדו קלות על הקיר ואז התמונה קפאה, מטושטשת. "הבה נניח למחשב לחדד את התמונה," אמר הפרקליט, לוחץ על כפתור זעיר. התמונה הלכה והתמקדה, עד שאפשר היה לקרוא, בכתב תת-אטומי מטושטש קמעה, אך בלא כל ספק; Made in Taiwan.

[riverlight]

אנחנו יודעים שהתינוק הוא חיקוי מהרגע הראשון. למה אנחנו צריכים לחכות ולעבור משפט ארוך ודיאלוגים ארוכים בשביל "לגלות" זאת שוב בסוף?
בסיפור צריך שיהיה איזהשהו תהליך, התפתחות, או לפחות הפתעה בסוף.

[יעל]

מעבר לכך, אני בספק אם משפטים יתנהלו כפי שמתואר בסיפור אפילו בעוד עשרים שנה.

מבחינה טכנית הסיפור כתוב טוב, אבל כמו שציין קודמי אין פה עלילה והפואנטה מאוד חלשה בתור פואנטה. אולי פעם זה היה מצחיק, אבל היום זה ממש חסר טעם.

גם את הסיפור הזה כתבת לפני עשרים שנה? כי היום היה סביר שיהיה כתוב שם made in china. דווקא בטוויאן מייצרים מוצרים טובים

חבל שבחרת למקד את כל הסיפור בפואנטה חלשה – כי לדעתי יכולת לקחת את הרעיון הזה הרבה יותר רחוק וליצור משהו חזק למדי. יש פה נקודה מאוד חשובה של הורים שלא רוצים את הילד שגידלו במשך שנה אחרי שגילו שהוא קצת פחות מוכשר ממה שהם קיוו. הם הרי לא תובעים סתם פיצויים, הם תובעים שיחליפו להם את הילד.
אילו היית ממקד את הסיפור בנקודה הזו במקום בנושא החיקויים – לדעתי היה יכול לצאת לך סיפור ממש חזק.

ראה לדוגמה את הסיפור "טיפת חלב" שהתפרסם באתר. שם יש רעיון על המצאה מהפכנית – אבל המיקוד של הסיפור הוא על השפעת ההמצאה על החברה. זה הדבר המעניין באמת.

לדעתי אתה צריך לנסות לעשות משהו דומה, ולהתמקד בהשפעה ההרסנית של ילדים בהזמנה על מבנה המשפחה ועל היחס בין הורים לילדים.

[מאת]

תגובות