- This topic has 6 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היא עמדה שם, יפה, תמירה, נהדרת, וכל כולה אומרת ציפייה, מחכה לרגע הנכון. אפשר היה ליראות אותה רוטטת קלות. זרמים חשמליים עברו בכל נופה הנהדר וגרמו לרטט ולזמזום קל שנישמע עד למרחוק. התחלתי להתקרב, זה הרגע לו חיכיתי זה שנים. מקרוב אפשר היה ליראות עד כמה היא גדולה. היא יצאה די שונה ממה שתכננתי: גדולה בהרבה ולמען האמת גם יפה ומרשימה הרבה יותר ממה שדמיינתי לעצמי. לא חשבתי שאצטרך כור גרעיני כה גדול. הרעיון היה מאוד פשוט: להזיז תא קטן, היכול לאכלס אדם בנוחות יחסית, במהירות שתעלה על מהירות האור וכך לחזור אחורה בזמן – מכונת הזמן שלי. הביצוע היה קצת יותר בעייתי אך הנה היא עמדה, נוצצת בחמה, וחיכתה. ואני התקרבתי. הרטט ניראה ונישמע בבירור, הגוף העגול והמפתה חיכה רק לי ואני רק לו. עם שאני מתקרב חשו החישנים החיצוניים בחתימת הDNA שלי והדלת נפתחה באין אומר במקום בו קודם לא ניראה הסימן הקל שבקלים על גופה המושלם. נכנסתי פנימה אמרתי שלום והתיישבתי. הדלת נסגרה ולא נודע עוד מיקומה לעולם. המחשב בירכני לשלום בקול האישה הנעים שהקניתי לו ושאל "למתי?" "להתחלה" עניתי ברכות, טובע בכורסה הסינתטית והמפנקת שעוצבה במיוחד בשבילי. הרגשתי איך התא מתחיל להסתובב ואז מחולל האנטי כבידה נכנס לפעולה ושוב הרגשתי נוח בתא הקטן. תוך זמן קצר הראה מכוון המהירות שהמכונה הגיעה למהירות האור ומכוון הזמן הראה "אפס". המצלמות בחוץ הראו עולם קפוא: לשונה של זיקית באמצע דרכה לכיוון פרפר ה"עומד" מילימטר באוויר ולא נע. חייכתי לעצמי, ידעתי שזה יקרה ובכל זאת הופתעתי. עכשיו הפרדוקסים של זנון באמת עובדים, חשבתי לעצמי. אז החל הכול לנוע מחדש. כמה שניות הייתה צריכה המכונה כדי להתאים את עצמה: להעביר את חוקי הפיזיקה של ניוטון ואינשטיין לזיכרון ולהתחיל להשתמש בחוקי הפיזיקה העל-אוריים שלא היו ידועים לאיש מלבדה ומלבדי ואני לא ממש הבנתי אותם, אך הם עבדו שכן לשונה של הזיקית חזרה אל פיה והפרפר עף, חופשי ומאושר, אחורה. הצמחים החלו לקטון מסביבי, המהירות גדלה והעצים הפכו שתילים רכים בני יומם ובאחת נעלמו. פני הקרקע השתנו, ההרים גבהו או שקעו חליפות ואז הכל מסביב היו הרי געש. לפתע לא הייתה כלל קרקע, הכל הפך נוזלי וחם עד אימה. אז נעלם הכול וברקע ראיתי את השמש, צעירה ובוערת בעוצמה, מתרחקת. אם מישהו היה מסתכל על מכונת הזמן מבחוץ הוא היה רואה עגול גדול ונוצץ אך הוא לא היה מנחש שבפנים כקרוסלה מסתובב תא קטן במהירות הגבוהה עשרות אלפי מונים ממהירות האור. אך לא היה מי שיסתכל. לאט לאט נעלמו אחרוני האורות מהמסך ומיכולת הקליטה של החישנים המשוכללים ביותר שיצליח האדם לפתח בעוד מילירדי שנים, התכווצו האורות האחרונים לכיווני ונעלמו באחת. מכוון הזמן הראה שחזרנו כבר יותר מארבעה עשר מילירדי שנים אחורה. לא ניראה דבר בחישנים החיצוניים. "עצור" פקדתי. הזמזום הקל פסק, מד הזמן נעצר על מינוס של 14513156978 שנים. ולא היה כלום. אז זאת ההתחלה חשבתי בשקט המוחלט שמסביבי: לא כלום. אז איך הכל התחיל מלא כלום? זה הרי בלתי אפשרי חשבתי ולפתע שמעתי רחש תזוזה, מד המהירות הראה "אפס" ומד הזמן זחל לו בעצלתיים קדימה, מהירותו הרגילה. ושוב נשמע הרעש. החיישנים בחוץ הראו ריק. ריק חזק ושואב מכל ריק שנחזה אי פעם על ידי אדם. תנועה ורעד. נורה אדומה נדלקה: כשל במעטפת החיצונית. מה פתאום חשבתי והבנתי פתאום, הרעשים והתנודות התחזקו ואני חשבתי על הפרפר. יכולתי לפקוד "קדימה" אך בחיוך רחב חיכיתי, שנייה, בום.
-
אולי בגלל זה לא קיבלת תגובות.
אתה יכול בבקשה לשלוח את זה שוב – הפעם עם הפרדה ברורה בין הפסקאות?
כרגע יש פה גוש טקסט, שפשוט אי אפשר לקרוא אותו. תכניס בבקשה אנטרים במקומות המתאימים – לפני מרכאות של דיאלוג, אחרי נקודה שמסיימת פסקה (לאו דווקא משפט)…
אני אשמח לקרוא ולתת ביקורת, אבל כרגע זה ממש בלתי אפשרי.
-
-
-
שמורה לך הזכות, כמחבר, לעשות מה שאתה רוצה. לא לחלק לפסקאות, להתעלם מסימני פיסוק, לכתוב בשגיאות – מה שבא לך.
לקורא, באופן סימטרי לחלוטין, שמורה הזכות לא לקרוא מה שנראה לו בלתי קריא.
אם אתה כותב כדי שאנשים אחרים יקראו, כדאי לך לחשוב ולהסיק מסקנות.
(רמז: המסקנה המומלצת היא היפטרות זריזה מעניין "הפסקה האחת", כיוון שאין לו כל משמעות שהיא לקורא מלבד טורח מיותר.)הערה כוללנית יותר:
אחת השגיאות הכואבות ביותר אצל כותבים מתחילים היא הנסיון למצוא "סגנון מקורי" משלהם, וזאת בכמה צורות החוזרות על עצמן, למרבה הצער: שימוש במילים גבוהות או נמוכות שלא ממין העניין, כתיבה בגוף שני, שימוש מיותר בקללות, באלימות ובמין, נסיונות להסתחבק עם הקורא, שימוש חריג בסימני פיסוק, חלוקה לא שגרתית – או אי חלוקה – למשפטים, כנ"ל – כפי שאנו רואים למעלה – לפסקאות. לכל הנסיונות האלה אין, כמובן, כל ערך אמנותי שהוא, והישגם היחיד הוא הרתעת הקורא.
עצתי: נסה לכתוב סיפור באופן *הפשוט* ביותר האפשרי, ללא התיימרויות סגנוניות, באופן כזה שהדבר היחיד המעניין הוא הסיפור עצמו, ולא טריקים או שטיקים של כתיבה. כשתדע לכתוב סיפור כזה באופן מתקבל על הדעת, תגלה פתאום שאכן יש לך סגנון כלשהו משלך – כזה שצץ לו כשלא שמת לב וכשלא ניסית להתחכם.(הערה אחרונה: בבניינים "לפעול", "להתפעל", "נפעל", ותר על ה-י'. כלומר: "לראות" ולא "ליראות", "להכנס" ולא "להיכנס", "נראה" ולא "ניראה". תודה.)
-
אין ספק שהצדק עמך.
עם זאת הרי מה שכתבתי כבר כתבתי. אכן זכותו של הקורא לא לקרוא אם זה מסובך לו (וזה חבל כי במקרה של האמת הפסקה לא כה ארוכה). כשאכתוב סיפור חדש, אם זה יתאים לאותו סיפור (ואכתוב עוד למרות הכל…) הוא לא יהיה בן פסקה אחת. אבל מה לעשות ששני סיפוריי הראשונים כבר נכתבו והם בני פסקה אחת (השני, שלא נשלח, הרבה יותר ארוך ומסובך).
אין פה מטרה להתחכם ואין פה מטרה לבלבל. זה נכתב בנשימה אחת וזה אמור להקרא בנשימה אחת. אולי זה לא. למעשה האמת אמור להכתב על הדף כמשולש בו השורות הראשונות ארוכות ואחר כך כך שורה יותר קצרה (משני הצדדים) מהקודמת. כך שבסוף נשארת רק מלה אחת: בום. אבל אינני יודע איך לעשות זאת וויזואלית.
בקשר ליודים הנוספים אתה כמובן צודק, כמו בכל השאר, אבל זאת בעייה שלי. אני מראש פנה וכיוון שהרבה כותבים ראש פנה עם יוד ואני לא, אני מפצה על כך בהוספת יודים בכל מיני מקומות.
שמחתי מאוד לקבל את הערתך.
תודה. באמת. -
סיפור אינו נמדד על פי הכוונה, כי אם על פי התוצאה. כלומר – אף אחד לא מאשים אותך בהתנכלות לקורא בכוונה תחילה (לגבי העניין עם המשולש – ובכן, האם תוכל להסתכל לי בעיניים ולומר בלב שלם שזו אינה התחכמות?…), אבל *התוצאה* היא טקסט קשה לקריאה.
לו היה הטקסט קשה לקריאה בגלל העומס הרעיוני או התכולה הפילוסופית – ניחא. יש הרבה קוראים שמוכנים להתמודד עם אתגרים מסוג זה. אבל הוא קשה לקריאה מטעמים של מבנה ותו לא, ולמבנה הנ"ל אין כל טעם או קשר לתוכן הסיפור, והוא אינו מוסיף דבר לרעיון.
אני אומר: כתבת שני סיפורים כך – טוב ויפה. כשתכתוב את השלישי, הרביעי, החמישי, העשירי (ולא היה בדברי כל רמז לכך שאסור לך לכתוב – להיפך!), נהג על פי עצתי בהודעתי הקודמת.
זהו. בהצלחה!
-
