- This topic has 4 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
קרן שמש לבנה חדרה מבין החרכים שבחלון, מגששת בחיוורון את השמיכה האפורה, היא לא הביאה עמה שום בשורה, אף לא מעט חום.
כשמתח את ידו מעל לשמיכה הזיפית והנוקשה חצה את מסלול הקרן והופתע כשראה אותה מרצדת על גב כף ידו , הוא התעכב מעט הופך את כף ידו, ממולל את הקרן בין אצבעותיו, את הקרן שכמעט ולא טמנה בחובה חום ואורה הקלוש לא יכל לשנות ולו במאום את אפרוריות החדר או אפרוריות חייו.
עם זאת נעמה לו המחשבה כי הגיע אליו ממרחק רב והיא שלו לבדו, הוא היחיד המשתעשע בה ואינו צריך לחלוק אותה עם איש ,מן שעשוע בדידותי .על המדף נחו בגדי העבודה בצבע כחול כהה, למעשה הבגדים היחידים שהיו לו, הדגם היחיד שהיה יכול מישהו להשיג.
על הרצפה נעלי עבודה גבוהות ודהויות, אלה כבר סיימו את המחזור, אני אחליף אותם מחר חשב.
נחרות קלושות ניסרו את חלל החדר, כל דיירי החדר עוד יישנו, חוץ ממנו כמובן, בזמן האחרון היה מתעורר לפני שריקת הבוקר הצורמנית, לפחות כשעה לפניה .
אותה שעה בה היה ער כשכולם ישנו, הפכה עבורו מעין מפלט מכיוון שידע כי במשך שאר היום לא יישאר בודד אפילו לחמש דקות, אלה הם החיים בקיבוץ.עמיר שנא את הקיבוץ, כיצד אפשר לשנוא את המציאות היחידה אותה אתה מכיר, כיצד ניתן לדמיין משהו אחר כאשר אינו קיים?
"הקיבוץ הוא מהות הכל הוא התכלית הוא גם הדרך אליה " , השלטים היו בכל מקום, חוזרים על אמירות הבוקר והערב אותן הכיר היטב.
הלוואי והיה יכול להתנהג כמו יוסף או גלן, אבל הוא לא יכול היה להימנע מן המחשבה, מן האובססיה שלו להיות לבד."קום כבר עצלן" אחת מנעליו השחורות נחתה בתוך המיטה שלו, כולם היו ערים ובשלבים שונים של מוכנות ליום העבודה.
"מספיק לחלום בהקיץ, קום כבר"
האנשים היו בסדר גמור, למרות שבמפעל הטכסטיל לא היו הזדמנויות רבות לגלגל שיחה עם אף אחד, חמש דקות פה ושם לא יותר מזה.
רוב ימיו עברו ליד הסרט הנע, אוזניו כבר הכירו את צליל השפשוף של הסרט עמוס בארגזים .
הוא היה קושר את הארגזים מעולם לא בדק את תכולתם , לא מישש את האריגים ששיער כי ימצא בפנים, זה לא היה התפקיד שלו, הוא היה קושר.כשהיה בן עשר עבר מבחנים שנועדו לקבוע לאיזה תחום יופנה , הוא הופנה לעבודה במפעל הטכסטיל וכאן הוא אמור להישאר עד סוף דרכו היצרנית.
בהתחלה דווקא נהנה מן המכונות הגדולות שמילאו את אולם המפעל , אותן מכונות שהיום לא הותירו לא מספיק מקום לנשום , שחדרו אל חלומותיו ואל מחשבותיו , שקצבן היה קצב חייו.
אז חשב שהוא מגשים את הרעיון הקיבוצי, מגוחך! הוא היה רק בן 10. היום המצב היה שונה בתכלית השינוי , האנשים סגרו עליו , השעות אותן יכל לנצל לתועלתו היו כה מועטות הוא הרגיש חסום , חנוק הוא רצה להיות לבד.הייתה הספרייה כמובן, מרבית החומר שבה דיבר על משנתו של פלדי, על חזונו של גרובמן:
"האנושות צועדת קדימה לקראת עתיד טוב יותר"
הוא היה מעלעל בדפים עד שנמלא ייאוש, עד שקירות הספרייה והמדפים סגרו עליו, אז היה קם וצועד בצעדים קטנים ומדודים לעבר הדלת מלווה בשיעוליהם השחפניים של הספרנים, רק לא לרוץ . . . לא למשוך תשומת לב, כשהיה עובר את הדלת היה מתיישב על המדרגות מתחת לפסלו הזקוף של פלדי, נושם אויר מלוא לוגמיו, אויר שהיה דלוח אך נקי מאויר הספרייה העבש.
לעיתים היה מוצא בספרים סיפורים המתארים אויר פתוח,ציוץ ציפורים ומרחבים . . . מרחבים, אז היה שוקע בחלום בהקיץ נפשו מנסה להכיל את המראות שדמיין, את הצלילים שלא הכיר, אז היה מחניק יבבה חרישית בגרונו מקווה שהוא היחיד ששומע , הוא התקשה לשמור על שלוות נפשו ושוב היה פוסע החוצה לנשום מעט אויר.
כשהיה אוזר עוז וחוזר לספריה כעבור שבוע או חודש בדרך כלל לא היה מוצא את הספר שקרא בפעם הקודמת.הרחוב רגש ההמונים גדשו את כיכר האיחוד סובבים בין הדוכנים שהציעו אוכל שלמען האמת לא נראה שונה מהאוכל שהוגש בחדר האוכל, הם הציעו בגדים כחולים לעבודה ובגדים כחולים לשעות הפנאי, הם הציעו בגדים כחולים שנקנו בנקודות אשראי על ידי אנשים שלבשו בגדים כחולים.
כל רחוב צדדי וכל סמטה בסביבת הכיכר היו גדושות בקבוצות של אנשים , תמיד קבוצות ,לראות אנשים בודדים היה אירוע נדיר עד בלתי אפשרי , אחרי הכל "כוחו של הקיבוץ הוא בקבוצות מהן הוא מורכב".
בקיבוץ לעולם היית שייך לקבוצה ,לפעוטון , גן ילדים, חברת נוער וכמובן קבוצת המקצוע אליה סווגת הכוללת את האנשים אתם אתה עובד, מבלה , חי ובבא היום אתם תמות.עמיר פסע בשולי קבוצתו, בודד בין חבריה, הוא השים עצמו כבוחן את המרכולת שהציעו הסוחרים, מתעכב בין הדוכנים, ממשש אריג וממולל אותו בידיו , משלם באשראי עבור שקיק סוכריות חמוצות בהן לא היה לו כל חפץ.
כולם קנו, כולם קנו סחורה שהקיבוץ סיפק להם בלאו הכי, כולם קנו כי "הקניה מניעה את גלגלי התעשייה הקיבוצית", לא יכולת שלא לקנות.
הוא פתח את שקית הסוכריות וחילק אותן בין חבריו , תוחב את האחרונה לפיו.
הסוכרייה העירה אותו , חמיצותה הלימונית התפשטה אט אט בפיו, מחדדת את חושיו, הוא התנער משרעפיו ונטמע בקבוצה צוחק מבדיחה שג'ורג' סיפר.מבטו של ניקולאי פנה מעמיר אל אברהם
"הוא נראה בסדר, אולי לא הרגיש כל כך טוב"
"אני נוטה להסכים"
"אם כך, נמליץ לבטל את המעקב . . . ייתכן שהמקור שלנו טעה".
שני האנשים הלבושים בכחול פנו לאחור ונטמעו בקהל.בסביבות השעה אחת בצהריים נדמה הכיכר המרכזית, אנשים התקבצו סביבה חלקם התיישבו על הכיסאות שסודרו מסביב וחלקם נשארו לעמוד, מערכת הכריזה המורכבת על עמודי התאורה החלה לצפצף, לחרוק ולהשמיע קולות,
"חברים יקרים,
התכנסו לשמוע את פסקי הדין של קבוצת המורדים שנתפסה בבריטני בשבוע שעבר"
יותר אנשים המשיכו להצטופף סביב הכיכר והיה קיים חשש גדול שחלקם ימעכו בין אבני הכיכר לאנשים שעמדו מאחור, שוטרים דחפו את האנשים לאחור, בשעה שהכרוז המשיך לטרטר
"האנשים שנתפסו מואשמים בבגידה בקיבוץ, בחתירה תחת אושיותיו ובכפירה באידיאל הסוציאליסטי"
רחש נשמע בקהל
"המורדים נשפטו בפני מחשב משפט תקני והעונשים שנגזרו הם כדלקמן:
סטיבן נורברט , מוות
הלנה שוסטר , חינוך ברד סטון
מוחמד נעימי , חינוך ברד סטון"
עמיר חש בחילה , חמיצותה של הסוכרייה הזדחלה לחלל פיו והוא הטה את גבו כלפי מטה,
"גסטון בלקינד, מוות
יוסף לישנסקי מוות"
הוא ידע כי האנשים שנידונו למוות לא ייתלו בכיכר זאת לא הייתה דרכו של הקיבוץ, זה היה בזבוז משווע, האנשים יוחזקו בתאי מאסר עד שיהיה מספיק ביקוש לאברים להשתלה, אז יוזרק להם חומר מרדים והאיברים יילקחו מהם, הם כבר לא יקומו.
שיעור המתה הועבר בשנת הלימודים הרביעית.אם – הורה ביולוגי ממין נקבה.
אב – הורה ביולוגי ממין זכר.
מתוך מילון אחיד .לעמיר קשה היה להבין מדוע נענשו האנשים שנתפסו בבריטני, הוא שמע את הודעות הכרוז כמו כולם, אבל לא ידע אייך בגדו, מה חטאו שהגיע להם להיענש בצורה כה חמורה?
"אבא",
גלגל את המילה מלשונו
"אבא . . . אמא"
למילים לא הייתה משמעות בעיניו, הוא לא ידע מה היא אהבת אם או אב.
הוא סגר את המילון בחבטה, מוקסם מהמחשבה כי ייתכן שאותה אישה שהביאה אותך לאוויר העולם ואותו אדם שהזריע אותה, ילוו את הוולדות במשך שנים.
זה לא הגיוני, כמעט טירוף, מזריע הוא מזריע וולדנית היא ולדנית זה לא ייתכן אחרת. אבל בכל זאת מישהו שילווה אותך לאורך שנים, לא מנהל קבוצה שמתחלף כל שנה, אלא אדם שיש לו קשר אמיתי אליך.הספרייה הייתה מלאה באנשים, רבים מהם שייכים לקבוצת העבודה שלו, הוא הניח את המילון על עגלת הספרים והצטרף אליהם כדי שלא יחשדו.
ביום בו שמע לראשונה על אינדיווידום הוא היה נרגש כל כך עד שלא יכול היה להכניס אוכל לפה, השמועה עברה בין האנשים, קשה היה להבין מאין הגיע השמועה כי אף אחד לא שש לדבר על כך.
עם זאת, השמועה הגיעה אליו.
מחתרת שפועלת בתוך הקיבוץ היה דבר שלא ניתן להעלות על הדעת ולא היה לו מושג קלוש היכן ניתן להשיג אותם.
הוא העביר קרוב לשנה רק בניסיון ליצור קשר ראשוני עם הקבוצה, אולם מאמצים אלה לא הביאו בעקבותיהם הצלחה כלשהי.
בשלב מסוים הייתה לו תחושה שמישהו עוקב אחריו, שאולי כל השאלות והפניות במשך השנה האחרונה עוררו חשדות אצל אנשים,לכן החליט להפסיק את החיפוש לתקופת מה למרות כל הצער ואובדן התקווה הכרוכים בכך.העבודה במפעל המשיכה להיות חדגונית ומשעממת, שום ריגוש שום יצירה, ממש כמו פועלת בקן של נמלים.
יום אחד היה עליו להישאר מעבר לשעות העבודה המקובלות בכדי למלא מספר טפסים, כשירד במדרגות לעבר המגורים שמע לפתע רחש מאחוריו.
"היי אתה"
עמיר הסתובב
"אל תסתובב" אמר הקול חדות,
עמיר לא הגיב, לא הסתובב ולא דיבר
"כך טוב יותר . . "
בעל הקול פלט שיעול חורקני, אחר כך הוסיף "אתה מבין שאני מבקר אותך בגלל השאלות?"
"על מה אתה מדבר, אני . . אני לא מבין?"
עמיר היסס, הוא כבר דמיין לעצמו את שמו מוכרז בכיכר המרכזית".
הקול המשיך בחדות, קוטע את חוט מחשבותיו "היום בשעה עשר בערב תגיע לכיכר מוזגוביה אם אתה . . ."
הוא חיכה להמשך המשפט אך שום קול לא נשמע, במשך מספר דקות היסס אם להסתובב, לבסוף לא אזר אומץ ופשוט פתח בריצה מטורפת לכיוון מגורי העובדים.**********************
בחדר שום דבר לא נראה יוצא מגדר הרגיל, גלן קורא את "מאבקי" של גרובמן בפעם האלף, דן וויקטור משחקים שש בש.
עמיר נכנס אל החדר, משתדל להצניע את ההתרגשות שאחזה בו.
המחשבה כי ייתכן ומדובר במלכודת הסתננה למוחו, לא היה לא מושג אם ייצא לכיכר מוזגוביה או יישאר בחדר.
השארות בחדר משמעה בטחון אולם המחשבה שיבלה כך את החיים שלו עד יום מותו החניקה את גרונו, הוא התיישב על אחת המיטות טומן את ראשו בין ידיו.
"הכל בסדר עמירוש?"
קשה היה להבחין בנימה צינית בשאלה, אבל ייתכן שהייתה כזאת,
הם יודעים, הם יודעים!
"הכל בסדר אדי . . בסך הכל כאב ראש קטן"
הם יודעים!
הוא החליט ללכת.הרחובות החשוכים סיפקו שפע של מקומות מחבוא, עמיר נצמד אל קירות הבתים האפורים, רועד מפחד, רועד מקור, רועד מהתרגשות.
הוא חלף על פני פטרולים של שומרי רחוב, הם בקבוצות קטנות של שלושה עד שישה אנשים.
אני רוצה להיות לבד, אני צריך את המרחבים, אני רוצה להיות אני עצמי.
"לעזאזל", הוא כמעט התגלה על ידי קבוצת שומרים.
אסור לו לשקוע בחלומות הדרך לכיכר עוד קצרה, עוד מעט , היה לו ברור שגם אם לא מדובר במלכודת, הפגישה לא תהייה משמעותית, אבל התקווה, התקווה.הכיכר הייתה חשוכה, שום קול לא נשמע, הוא ירד לעמידה שפופה מביט אל הכיכר למשך מספר דקות, הוא לא הבחין בשום תנועה חריגה.
זה עכשיו או לעולם לא, "אומץ . . . אומץ" גנח לעצמו חרישית, הוא הזדקף לאיטו ופנה לעבר הכיכר.לא הייתה שום תכונה שמשכה את תשומת ליבו, הכיכר הייתה ריקה לחלוטין, הוא התכוון לסוב על עקביו, "עמיר, עמיר וגמן" הוא הסתובב לאיטו, שלושה שוטרים ניצבו מאחוריו ,לעולם לא אחד . . לעולם לא,
"זה אני"
"אתה נאשם בבגידה בקיבוץ, בחברות בארגון אנטי קיבוצי . . בא אתנו בבקשה"
אפילו לא הספקתי
"יש פה בודאי איזו טעות, תראו . ."
"שום טעות" אחד השוטרים אזק את ידיו מאחורי גבו.
לא הספקתי כלום
"אני לא מבין על מה אתם מדב "
הוא נחת על הכביש לאחר שקיבל מכת אלה בצווארו.מחשב המשפט היה רחמן, אמנם לא היו לו הרשעות קודמות, אבל בכל זאת הוא הורשע בבגידה בקיבוץ, עבירה מעין זאת בדרך כלל גררה אחריה עונש מוות אך המחשב פסק לו עונש חינוך באחד המרכזים.
אף אחד מחבריו למפעל לא בא לבקר אותו, היה לו ברור שכך יהיה, מעולם לא היה חברותי במיוחד וגם לו היה אף אחד לא יסתכן בביקור בוגד.
הישיבה בתא בציפייה לשליחה לחינוך דווקא הייתה סבירה, הוא היה לבד סוף סוף, לבד עם מחשבותיו עם תחושותיו, אך על הכל האפיל הפחד מן החינוך מחדש.
הוא נשלח לחינוך מחדש בברד סיטי, אתר חינוך מאיים פחות מאשר ברד סטון, כך שמע לפחות.
עם זאת ידע כי אחוזי התמותה הגיעו לכעשרים, שיעור שאין להתייחס אליו כלאחר יד.
ההטבעה עברה בקלות יחסית ללא כאבים וגופו לא דחה את השתל "אתם תלמדו לחיות מחדש עם בני מינכם בקבוצה",
שותפי ההטבעה שלו היו ניית'ן, פועל בגיל העמידה שגרם נזק לקו ייצור ונחלץ בעור שיניו מעונש מוות, ועלמה אישה צעירה שקיימה יחסי מין
תמורת תשלום, דבר שלא היווה עבירה על החוק כאשר נעשה במסגרת קבוצות הקיבוץ.
אלא שעלמה עשתה זאת באופן פרטי ולכן נשלחה לחינוך.ההטבעה אפשרה להם להסתובב במרחק של שני קילומטר אחד מהשני, מעבר למרחק הזה היו נתקפים בבחילה קשה כך שאת רוב הזמן בילו ביחד, עמיר נתקף בבחילות רבות בימים הראשונים לשהייה עד שעלמה הבהירה לו כי בכל פעם שהוא מנסה לברוח גם היא וגם ניית'ן סובלים.
הוא הפסיק לנסות לברוח, הוא לא היה אדם רע ולא רצה שאחרים יסבלו בגללו, אולם הוא הוסיף לתכנן בריחות כל הזמן לתכנן.
הגבלת שני הקילומטר הייתה נוחה מאוד, אלא שכעבור חצי שנה כוילו השתלים שלהם למרחק של קילומטר וחצי וההמשך היה ברור, המרחק יקטן עד שיהפכו לקבוצה קטנה, אז יצורפו לקבוצה גדולה יותר.
עמיר קיבל אישוש לפחדיו כשחלק חוויות עם אנשים שפגש במהלך שיטוטיו היומיים, כשכוילו השתלים למרחק של קילומטר כבר פגש הרבה פחות אנשים.השלישיה שבתחילה לא החליפה יותר מצמד מילים ביום, הפכה לקבוצה די נחמדה, עמיר נהנה מארוחות הערב המשותפות שהכינו יחד, מן הסיפורים שניית'ן סיפר, הוא גם קיים יחסים אינטימיים עם עלמה, לא נראה היה לו שאכפת לה.
הוא שיער שגם ניית'ן עשה את זה, הקיבוץ חיבר בין האנשים בחוכמה, הם היו רגועים יותר, לא היה לו ספק שהם הותאמו בקפדנות.
המחשבות על בריחה עדיין ייסרו אותו אך תכיפותן הלכה ופחתה, הייתה לו הרגשה כאילו הוא מסתובב בתוך חלום תמידי.שבע מאות וחמישים מטר.
ארוחת הערב הוגשה לשולחן בשעה שבע כרגיל, עלמה הגישה לשולחן עוף אפוי, היא הייתה מעט נסערת כי הייתה צריכה לשחוט את העוף לבד, בדרך כלל העוף היה מגיע נקי ומחולק.
עמיר ניחם אותה ואכן לאחר פרק זמן נראה היה כי נרגעה, הם התיישבו אל שולחן האוכל וחיכו לניית'ן אולם הוא לא הופיע.
"איפה הטרחן הזקן הזה? אני כבר אראה לו"
עמיר חייך חיוך משועשע, הוא ידע כי עלמה לא התכוונה לכך, בינה לבין ניית'ן שררו יחסים חמים,
"אולי שוב לקחו אותו לעוד בחוץ"
"יכול להיות . . בואי נשב לאכול "
לעיתים היה ניית'ן נקרא למספר ימים לעזור במפעל בברד סיטי, בדרך כלל לא הודיעו להם על כך והם הבינו זאת רק כאשר לא נתקפו בחילה כשנעדר.
חמש מאות מטר.ניית'ן עדיין לא הופיע והם כבר התחילו להיות מודאגים, צמצום המרחק לא השפיע עליהם לטובה.
עלמה הייתה עצבנית ובכתה הרבה מאוד וגם עמיר החל לחוש את הקיבוץ סוגר עליו, עד עתה המרחקים היו גדולים ותחושת החופש הייתה ממשית ואילו עתה, קשה היה להימנע מקשר עין בשטח המדברי, החשוף.
עמיר מצא עצמו חוזר לטוות תוכניות בריחה , הוא ניסה לחמוק מחברתה של עלמה יותר ויותר, כפי הנראה גם עלמה חשה כך היא נשארה בבקתה רוב הזמן ואילו הוא סבב בחוץ.
היה לו ברור כי כל תכנית בריחה חייבת לקחת בחשבון את עלמה, המרחק בין ההתקנים יגרום לכישלון בריחתו אם ינסה לבצעה לבד, בזה היה בטוח. אם כן היה עליו לשכנע את עלמה לברוח אתו הוא פחד לגשת ולדבר אתה על התוכניות שלו, הוא לא בטח באף אחד.באחד הימים נתקף גל של בחילה איומה, הוא נפל על הארץ וזחל אל הבקתה "עלמה,על .."
היא לא היית בבקתה והוא נתקף בגל נוסף של בחילה, ארוחת הבקר שאכל טיפסה במעלה גרונו אל פיו ולבסוף אל הרצפה, הוא המשיך לזחול קורא בשמה של עלמה עד שהתעלף.
כשהתעורר ראה אותה שרועה לידו רועדת
"אני הלכתי לשאול על ניית'ן . . הלכתי אל השומרים לשאול מה קרה לו"
הוא חיבק אותה והצמיד אותה אל גופו
"הם גרשו אותי, עמיר . . . הם פשוט גרשו אותי"לאחר התקרית הזאת לא שבו לדבר על ניית'ן, החיים המשיכו כרגיל ועמיר בילה את רוב זמנו בעזרה לעלמה בעבודות הבית, הוא הבחין שהיא התייחסה אליו קצת אחרת.
אם לא היו שרויים במצב הזה, אם היו חופשיים באמת, חופשיים כפי שמעולם לא היו הוא היה יכול לדמיין אותם חיים ביחד, יותר מזה פחד אפילו לדמיין.
הפחד מהקיבוץ הסוגר עליו היה מוחשי, קר וחונק. הוא לא נתן לו מנוח, בכל דקה פנויה היה יושב לבד ונהנה מן הבדידות או מנסה לחשוב על רעיונות לבריחה.
הזמן כבר היה קצר, קצר מאוד, והרעיונות הציפו אותו ולא נתנו לו מנוח
היה לו ברור שעליו לכלול את עלמה בתוכנית, אבל אייך? נראה היה לו שהיא הסתגלה לחיים בקבוצה בחזרה, היא תחבור לקבוצה הגדולה ותמצא את עצמה בלי שום בעיות.
היא תהפוך לאזרחית נאמנה.
אבל הם קשורים בקשר פיזי, הם לא יכולים להנתק אחד מן השני.
המחשבות טרדו את מנוחתו כל הבוקר, הוא סובב בחצר כאחוז בולמוס
אילו רק היה לי עוד מעט זמן, אני לא רוצה להיכשל.
יום אחד כשעבד מחוץ לבקתה, מוחו מוצף בתוכניות בריחה שונות ומשונות הוא הבין, הוא הבין אייך אפשר לברוח למרות כל הקשיים הפיזיים, למרות הקשר לאנשים האחרים.
זה הפחיד אותו כי פתאום הוא הבין איפה ניית'ן, הוא הבין כמה עיוור היה כמה לא מודע ותמים, עכשיו הוא היה בטוח שהוא יודע מה בעצם קרה במתחם בחודשים האחרונים לחייו.
הוא הרגיש פיק ברכיים והתיישב על אבן, ההבנה הממה אותו הוא לא האמין ולא רצה להאמין.
כמובן שעליו לעשות מעשה אולם יש לשקול את הצעדים בקפידה, לאחר מספר שעות שהפך בתוכניתו קם ופנה לכיוון הבקתה.
הוא צעד שני צעדים לפני שחש בפלדה החודרת אל בן צלעותיו, ובבדידות האופפת אותו .
לפני שנחבט בקרקע עוד הספיק לשמוע "סליחה". -
זה סיפור ארוך מאוד. יותר ארוך, לדעתי, ממה שהוא צריך. ולמה? אתה מתאר כאן הכלאה של קיבוץ ושל מדינב טוטאליטרית בסיגנון 1984. עד פה, יפה. מקורי. אבל אתה מפרט יותר מידי. אני יודע מה זה קיבוץ ומה זו מדינה טוטאליטרית, אתה לא צריך להסביר לי.
עוד דוגמה, יש נקודה שבה הגיבור מהרהר איך זה שיש לך אבא ואמא – כי בקיבוץ ביטלו את המושגים האלה. איך זה מתקשר לשאר הסיפור? זה, לטעמי, פרט רקע שולי שלא מוסיף לסיפור.
היו גם שתי נקודות של כשלים לוגיים שהתרידו אותי:
1. לגבי הרצח הראשון, המפקחים של הקיבוץ לא באים לראות מה קורה? זה מוחלק יותר מידי בקלות.2. שתי הדמויות האחרות הגיעו לחינוך מחדש מסיבות שונות מאילו של הגיבור – לא מתוך הצורך להיות לבד. בכל זאת, הבחורה (שנשלחה לחינוך מחדש בגלל זנות), מפתחת/מפגינה את אותם סימפטומים של צורך להיות לבד. זה נראה כאילו אתה משליך מהגיבור שלך על דמויות משנה.
זהו בעיקר.
נ.ב.
היו כמה טעויות הגהה, אבל זה קטן. -
היי נעם,
קודם כל תודה על הביקורת המושקעת ומאירת העיניים.הסיפור באמת קצת ארוך, אני התכוונתי לכתוב נובלה.
יש לי בעיה עם סיפורים קצרים, אם אתה מכניס לתוכם כל מיני תיאורים אתה מפספס, הכל צריך להיות חד, אסור לבזבז ולהפליג בתיאורים.
בסיפור הזה רציתי להכניס יותר תיאורים גרפיים ( קרן השמש בהתחלה ) לשדר אווירה ( הישיבה בספריה ותחושת המחנק) ולכן הוא התארך מעט.הבחירה בקיבוץ- הממ . . נניח שרעיון הקיבוץ כפי שנתפס בשנות ה40 וה50 של המאה הקודמת היה תופס, זו הייתה ממש מיני-מדינה טוטאליטארית ( מחליטים באסיפה מי הולך ללמוד ומה וכו') אני פשוט השתעשתי ברעיון.
בנוסף הקיבוץ הוא שם, הוא יישות ובסיפור אין חובה לקשר את הקיבוץ לקיבוצים כפי שאנו מכירים.לגבי אבא ואמא- נכון זה לא משרת את הסיפור, מראש חשבתי להוסיף חלק לסיפור בו עמיר מצליח להתחבר לקבוצת אינדיוידום ולמי שמרכז את הפעילות פונים בשם אבא ( זה היה מעריך את הסיפור, מה דעתך?)
בפועל השארתי את הפסקה כדי להעצים את אוירת הניכור.לגבי הכשלים הלוגיים- מטרת השתלים היא לצמצם את המרחק בין האנשים עד שייסתגלו לחיות בקבוצה. כאמור עלמה הרגה את ניית'ן אבל מי אמר שהשתל שלו הפסיק לפעול, היא ממשיכה להסתובב עם השתל בכיס ושום מערכת ניטור לא עולה על זה.
אולי זה משהו שהקיבוץ לקח בחשבון, איזשהו סוג של ברירה טבעית.מי אמר שעלמה רוצה להיות לבד? היא רוצה לברוח וחושבת שהשאר יעכבו אותה.
מעבר לזה, האם הסיפור זרם?
האם האורך פגם בקריאה?
והעיקר, תגיד אתה נהנית ממנו?ממש תודה על הביקורת, אני בהחלט מתכוון לשכתב ולשלוח מחדש ( וכמו כולם יש לי סטוק של סיפורים שמחכים לשכתוב).
תודה מראש
מיכאל -
יש לך שתי אפשרויות:
א. לקצץ בתיאורים ולהפוך את הסיפור לסיפור קצר "אמיתי"
ב. להגדיל (מאוד) את הסיפור ולהפוך אותו לנובלה (ואז אפשר "לצרף" חלק עלילתי לכל התיאורים)אין לי שום בעיה עם הבחירה בקיבוץ.
אין לי גם שום בעיה למה המכשיר של ניית'ן לא "ציפצף" (למרות שלא קלטתי את הקטע עם העוף).יש לי שתי בעיות:
א. המעשה שבעיתו נשלחו עלמה וניית'ן לחינוך מחדש, לא נראה לי שהוא יפתר ע"י זה שיאלצו אותם לדור בכפיפה אחת. גם הרצון שלהם להיות לבד (ולא רק לברוח), לא מוסבר.
ב. ניתן להניח שהקיבוץ מפקח על השלושה (לראות איך מתקדם החינוך מחדש, לכל הפחות). הם לא ישימו לב לרצח? לא יגיבו?לגבי הזרימה של הסיפור:
הסיפור יחסית איטי, אבל זה בגלל שיש הרבה תיאורים יחסית לעלילה. רובם גם "סטאטים", מתארים מצב (מה הגיבור חושב, על מה הוא דיבר) ולא פעולה (מה קורה, דיאלוג מלא של השיחה).
בכלל, אם אתה הולך להאריך את הסיפור, היה עדיך שתדגים יותר מה שקורה בסיפור. למשל, לתאר ניסיון בריחה של הגיבור שנכשל בגלל המכשיר ולא לספר לנו על זה. -
והפעם אתחיל מהסוף.
נכון נכון נכון הסיפור איטי מדי ואני באמת צריך להוסיף קטעים יותר דינמיים זה גם מה שהיה חסר לי, פקחת לי את העיניים.
לגבי הבעיות שהעלת, כנראה שאני צריך לפרט יותר:
לגבי העונש שנבחר (חינוך מחדש) הוא יעיל כלפי עמיר, כי עמיר ניסה לחרוג מהמסגרת הקיבוצית ולהצטרף לאירגון אחר. למעשה אף אחד לא יודע כי עמיר בעצם רוצה להתבודד, מבחינתם הוא ניסה לפרוש מן הקיבוץ ועליו להתחנך כדי שיוכל לחזור.
לגבי עלמה, סביר להניח כי לא תוכל לגבות אתנן משני אנשים שחולקים איתה את אותה ביקתה, אולי בכך יש משום אקט חינוכי עבורה.
יש גם את עניין הפחתת הלחץ או בפשטות צרף לעונש בני זוג ממינים שונים בכדי להמנע מלחצים מסוג מסויים.
ובנוסף הרי מדובר בגוף טוטאליטרי , למה שהעונש יתאים למעשה?
האם גלות בסיביר מתאימה לעברות שהיו ברוסיה בתקופת המשטר הקומוניסטי?
ובאותו עניין, האם אנשים שגלו לסיביר נבדקו כל יום, האם היה אכפת למישהו אם הם מתים או חיים?לגבי העוף, זה לא משהו גדול.
בסך הכל הדם שהיה מרוח על עלמה היה שייך לניית'ן ולא לעוף, היא הייתה צריכה להוציא ממנו את השתל. היא הסתובבה עם השתל של ניית'ן כלומר הוא "היה בסביבה" כל הזמן ולכן אף אחד לא נתקף בבחילה.
האם התיאור שנתתי לא מובן מהסיפור ?!לגבי סיפור קצר מול נובלה, קשה להחליט אבל נראה לי שבסוף אצטרך ללכת על נובלה (יש יותר מדי פרטים שאני לא רוצה לוותר עליהם)
בכל אופן, באמת פקחת לי את העיניים.
תודה
מיכאל
-
