- This topic has 4 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
*שטרן* בהה אל אורות הכפר שנצצו במרחק, מסודרים בשורה אחידה, שלווים ולא משתנים.
לו היה מביט בהם כך סתם בשעת ערב מוקדמת, מבטו היה מתעכב עליהם לרגע בלבד, זה היה טבעי, אך בשעת הליל המאוחרת הזאת, הוא כבר ידע שאין בהם שום דבר טבעי. המוות השקט ניבט מעיני החלונות הבוהקים בחשיכה, מוות מהסוג שמעולם לא חשב לאפשרי.
"כדאי שתשים לב למה שהוא עושה." אמר ירחמיאל שעמד לצידו.
שטרן הביט אל ירחמיאל, או ירח כמו שאהב שקראו לו. הלה אחז באדיקות בידו מזוודה קטנה ושחורה. פרצופו היה מקומט כשל עכבר ועיניו מצועפות לאור פנסי מכוניתו של שטרן, כך כשהביט אל הכפר. לבושו של ירח היה מרושל ובגדיו מרופטים, אך שטרן ידע כי אין זה משום השעה המאוחרת כי אם מנהג קבוע אצל ידידו הוותיק.
"אני פוחד שהוא ינסה להשתיק את כל העניין." אמר ירח, ממשיך להביט אל הכפר.
"נראה לך שאפשר להשתיק היעלמות של כל כך הרבה אנשים?" אמר שטרן.
"לא את ההיעלמות, משה," אמר ירח מבלי להסיט מבטו מהאורות, " את הסיבה להיעלמות."
"אתה כבר יודע מה הסיבה?" העווה שטרן פניו.
ירח טפח על התיק השחור, " בדרך לכאן מצאתי עוד כמה מקרים שדומים לזה." עיניו של שטרן נפתחו עוד קמעה כשהם משקפות את אור הפנסים החזק.
"באמת? זה קרה בעוד מקומות?."
ירח הנהן.
"יא ראב, לא הייתי מאמין, ומצאו מה הסיבה לכל זה?"
ירח נאנח, "מצאו שסביר להניח שהייתה התערבות חיצונית."
שטרן שתק לרגע, " מה זאת אומרת חיצונית?" שתי הגברים הביטו בו זמנית אל מאחוריהם.
אור כחול מהבהב בתדירות מכאיבה לעין, הופיע מעבר לעיקול הדרך וקרב עד כדי מטרים אחדים.
מתוך המכונית יצא איש לבוש מדים שחצה את אלומות פנסי מכוניתו של שטרן בצעד נמרץ. המדים היו צמודים ומסודרים, ביחס לאלה ששטרן התרגל לראות אצל שוטרים בשעות כאלה של הליל. מצד שני, חשב שטרן, הוא גם לא היה רגיל לפגוש את מפקד משטרת המועצה האזורית ובוודאי לא בשעות שכאלה.
תחנת המשמר האזרחי שניהל, הייתה לרוב שקטה וללא הפרעות, מציאת מכונית גנובה הייתה שיא הפורענות שידעו הוא ואנשיו וגם זה היה נדיר. מה שראו עיניו בכפר, היה חסר תקדים מבחינתו, אבל הוא לא היה שוטר אמיתי ולכן הוא הזעיק את השוטר בעל הדרג הגבוה ביותר שהכיר, את סולי כהן.
"שטרן, מה הבעיה?" אמר השוטר, פרצופו חצוי באור הפנסים. שטרן ניסה לשחזר בדמיונו את החצי החשוך ונזכר בסמכות שאותו פרצוף הקרין בשלמותו. האיש שלפניו היה שוטר אמיתי, כזה שהמוניטין שלו הולכים לפניו. הוא היה האיש הנכון, שטרן חשב, להודיע לו על הכפר. למרות זאת, הוא ידע שברגע שיעשה זאת, רוב הסיכויים שהוא עצמו ייצא מהתמונה. החקירה תעבור לשוטרים האמיתיים. אולי בשל כך דאג להביא איתו את ירח, חלפה מחשבה בראשו.
הוא בלע את רוקו, "הכפר," אמר והצביע לכיוון האורות, "זה פשוט זוועה." שטרן התחיל להרגיש את גרונו נחנק מהתרגשות בעת שהחל לדבר, אותה התרגשות שהרגיש בה לפני שעה, כשמצא את הכפר בדרך שמצא אותו.
"תירגע." אמר סולי וזרק מבט חטוף אל ירח שעמד לצידם ושתק כל העת, " מה עשית שם בשעה כזאת?"
"סיירתי באזור, האורות נראו לי חשודים לשעה כזאת מאוחרת, אז בדקתי. כל הדרוזים.. התושבים שהיו בכפר, כולם נעלמו, כלומר אני חושב… כלומר נשארו רק ערימות של אפר בכל מקום והריח, הריח פשוט נורא…"
"מה ז'תומרת אין אף אחד בכפר? לא יכול להיות ש|הדגש|כולם|סדגש| נעלמו." קטע אותו סולי.
שטרן הניד ראשו בשתיקה, " אני אומר לך, חיפשתי בהרבה בתים וצעקתי, אין אף אחד. רק ערימות של…"
"אני נוסע לשם." קטע אותו סולי שוב והסתובב לכיוון הניידת.
"אנחנו באים." אמר ירח בשקט.
סולי סבב על עקביו והביט בחשדנות בירח, " מי זה?"
"זה חבר שלי," ענה שטרן, " הוא מבין בדברים כאלה."
"איזה דברים?"
"נו, מוזרים כאלה." ענה שטרן.
סולי קימט גבותיו, " אני אחליט אם זה מוזר או לא." ואז פנה אל ירח, "אתה עיתונאי?"
"לא. אני ספקן." אמר ירח, סולי עיקם פרצופו.
"אולי באמת כדאי שנבוא איתך." הוסיף שטרן.
"אני רק הולך לבדוק מה קורה שם ואז להזעיק כוחות אם צריך."
"אז שנבוא?" שאל שטרן בזהירות, "אתה לא יודע עד כמה זה מוזר. אני חייב לדעת מה קורה שם, סולי."
סולי היסס לרגע ונגס בשפתו התחתונה, "תבוא," אמר לבסוף, "אולי אני אצטרך אותך, אבל החבר הזה שלך, שלא ייגע בכלום."*ירח* נלחם בקפיצות המכונית מעל מהמורות הדרך שהייתה ספק סלולה, מנסה לייצב את המחשב הנייד שלו על ירכיו. אחרי כמה ניסיונות, מצא את התנוחה המתאימה לו והחל לשוטט בעזרת הסמן הלבן במהירות על מסך המחשב המסנוור.
"אז מה קרה שם, במקומות האחרים האלה שמצאת?" שאל שטרן תוך שהוא נשען קדימה מביט החוצה במאמץ להתגבר על חשכת הכביש שמעבר להישג פנסיו.
"גם במקומות האלה, נמצאו ערימות אפר ונעלמו כפרים שלמים. בדרך כלל אלה היו כפרים של קבוצה מבודדת מרוחקת מהציוויליזציה. זה קרה בשנות השלושים באלסקה, ואחרי כמה שנים בדרום אמריקה בהרי האנדים ובכמה מקומות בברית המועצות לשעבר."
"אז כשאמרת התערבות חיצונית, התכוונת למה שאני חושב שהתכוונת?"
ירח לא ענה בתחילה, עדיין נאבק במחשב הנייד שלו, מנסה להפעיל תוכנת מסרים שהשתמש בה לאחרונה שסירבה כעת לעמוד לרשותו. צליל הסירוב הממוחשב החוזר על עצמו, מילא את חלל המכונית.
לבסוף הבין ירח את הסיבה, ההודעה שהעלים באינסטינקטיביות כל פעם שהופיעה, אמרה שפג התוקף של התוכנה, עברו 30 ימי החסד שניתנו לו לנסות אותה. תם הניסיון, בדיוק כשהיה צריך אותה בכדי להתקשר עם מישהו שידע שיכל לעזור לו, מישהו שלא היה לו אף אמצעי אחר להשיגו. ירח חבט בקלילות הפגנתית על המקלדת.
שטרן חזר על השאלה.
"כן, זה מה שאתה חושב. אם מה שסיפרת לי, נכון, מי עוד יכול להעלים כל כך הרבה אנשים מבלי שאף אחד ישים לב ? מי עוד יכול לעשות את זה בצורה כל כך נקייה מבלי לפגוע ברכוש או למשוך תשומת לב?" אמר והביט אל שטרן.
"לצערי הרב זה נכון, מה שסיפרתי."
"אם כך, לפי מיטב הבנתי, זה לא מעשה ידי אדם." סיכם ירח.
שטרן הנהן ומלמל משהו בלתי מובן מבלי להוציא בת קול, אז הביט אל ירח שוב ושאל, "אבל למה זה קרה?".
ירח לא ענה, רק העווה פיו ושתק, בוהה אל החושך שעטף אותם. שטרן שתק גם הוא עד שדקה לאחר מכן החושך התחלף באורות הכפר.
הם יצאו מן האוטו ונעמדו לצידו של סולי, מביטים סביבם.
ירח הרים מבטו בכדי לראות את הבתים מסודרים ברחוב היחיד שהרכיב את הכפר. השקט המוזר לחץ על אוזניו ואף התערבב באוויר שנשם. החלונות הצהבהבים כתומים שניקדו את הרחוב, כמו קודם, שידרו שלווה ותקינות עד כדי שירח ניסה לרגע לדמיין כי היה זה מושב רגיל של בני אדם ששום אסון לא פקד אותו, ניסה ולא הצליח.
הוא הרגיש את פעימות ליבו מתחזקות והידק אחיזתו בתיק של מחשבו הנייד. פיו היה יבש והוא הזיע למרות אוויר הליל הצונן. הוא לא ידע להבחין בין הפחד שהרגיש לבין ההתרגשות שעלתה בו משום שהיה במקום שיכול להיות שיימצאו בו עדויות אמיתיות לקיומם של היצורים אשר עסק בהם כל חייו.
המעבר החד הזה גרם לברכיו לרעוד, המעבר מלקרוא ספרים ומאמרים ברשת, מלהשתתף בכנסים ולדבר עם אנשים על חוצנים, מלחלום בהקיץ כשהכל, הכל בדמיונו, אל האפשרות שיכול להיות שהוא יראה במו עיניו את מעשה ידיהם.
סולי נכנס ללא מילה אל הבית הישן למראה שעמד מולם, הבית שדלתו הייתה סגורה אך לא נעולה.
ירח התנער ממחשבותיו ופסע אחרי שטרן לכיוון אותו הבית. מייד כשנכנס, צחנת הבשר השרוף עלתה בנחיריו, צורבת, ולאחריה הגיעה תחושת הבחילה.
שטרן פתח את החלונות במהירות וירח רוקן את ארוחת הערב שלו מעבר לחלון.
כמה דקות תמימות של שאיפת אוויר צח, לגימות מים מבקבוקו של שטרן וירח התרגל מעט והתפנה להביט אל תוך מה שנראה כסלון הבית כשהוא מכסה את אפו ופיו במטפחתו.
צמרמורת חלפה בגוו והוא שוב נתקף בחילה. בסלון ניצבו שלוש ערמות קוניות של אפר, שתיים מהן על ספה רחבה ואחת על רצפת החדר. מול הערמות שעל הספה, עמד שולחן זכוכית נמוך ועליו נחו שתי צלחות מלאות אוכל ומזלגות. הערמה השלישית נחה ליד סל כביסה שהיה מגולגל על צידו והבגדים, חלקם חרוכים קלות, היו שפוכים מתוכו אל הרצפה.
ירח הביט בסל הכביסה שהיה עשוי פלסטיק והבחין בשני פערים גדולים בצידו, בערך בגודל של ידיים אנושיות, בהם הפלסטיק נמס.
גם על הספה נראו חריכות המקיפות את הערימות במין הילה שחורה מאיימת. אולם מה שהטריד את נפשו ביותר, היה סימן שחור של דמות, שהייתה חרוכה על גב הספה מאחורי אחת הערימות. דמות ללא ידיים, דיוקן אחרון של מישהו שנעלם מן העולם בדרך לא טבעית. ירח ניגש שוב לחלון הפתוח בכדי להטיל החוצה את מה שנותר בקיבתו.
מלבד אלה, בניגוד מחריד, נראתה הדירה כמסודרת להפליא, כיסאות ושולחן שהיו בצד המרוחק היו מסודרים והקירות מקושטים בתמונות ובדים המלאים בכתב ערבי צפוף, מוקף בפסים חומים זהובים. מעל הכניסה נתלה דגל צבוע בחמישה צבעים ומגן דוד לבן מצויר בצידו האחד.
"זה נורא." אמר שטרן, ספק לוחש. ירח הנהן לעצמו, " אפילו תגים אי אפשר לשים להם." הוסיף שטרן.
"תגים?" גמגם ירח.
"התוויות האלה, עם השמות, ששמים למתים על כפות הרגליים." ענה שטרן בעיניים ריקות, ירח עיקם שפתיו, "נו אתה יודע, כדי שיזהו אותם אחר כך."
"יש עוד ערימת אפר בחדר השינה." אמר סולי שחזר בינתיים מהחדר השני.
ירח שוב הביט בשטרן, הוא כבר לא היה בטוח מדוע בא לכאן, ההתרגשות פגה עם ההקאות. זה האחרון, עמד ליד הדלת הפתוחה ובהה אל תוך החדר, ידיו תופפו בעצבנות על רגליו והוא לא אמר מילה.
"יש סיכוי שנדבר בחוץ?" שאל שטרן אחרי מבט קצרצר בפניו האדומות ממאמץ של ירח.
"צאו החוצה, אני מייד בא." אמר סולי והשניים לא התמהמהו ביציאתם את החדר."אז מה נראה לך, סולי?" שאל שטרן כשהיו כולם לבסוף בחוץ. הם עמדו שם לאחר שסולי ביקר בעוד כמה בתים בהמשך הרחוב וירח הספיק להתאושש.
סולי רק הניד בראשו וחיכך ידו בסנטרו, "אין לי מושג." אמר לבסוף.
ירח הביט בשוטר הקצין שלפניו. לפי הסיפורים של שטרן, הוא חשב, האיש היה אמין ובעל מוניטין מכובד בקרב עמיתיו ומפקדיו, אם ירח יוכל לשכנע אותו, זאת תהיה התקדמות רצינית בעינינו. הוא נמלא חום למחשבה שאולי הוא יהיה האיש שיחשוף את מעשה האימים החייזרי הזה.
"אז אולי זה הזמן לשקול דברים שלא חשבת עליהם?" אמר ירח לבסוף, " מה אתה אומר?"
סולי קימץ עינו השמאלית, "כמו מה?".
"כמו האפשרות שהדבר הנורא הזה לא נעשה בידי מישהו מהכוכב הזה."
סולי גלגל עיניו ונחר קלות, " אתה לא רציני נכון?"
"רציני לחלוטין." אמר ירח והחל לפתוח את תיקו השחור, " אני אוכל להראות לך כמה דברים שיכול להיות שישנו דעתך."
"אז מה?" פלט סולי לאחר היוועדות קצרה מול המחשב, " אז יש לך כמה אגדות על מקרים דומים, בלי תמונות ובלי הוכחות."
ירח סגר את המחשב הנייד בכעס. "מה ההסבר שלך, אם כן, לעבודה הנקייה הזאת ולעובדה שכפר שלם נכחד בלילה אחד?" שאל ירח. זאת לא הפעם הראשונה שהוא עמד מול סרבן אמונה, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא מתווכח על משהו ששניהם ראו והריחו עד כדי בחילה, דקות ספורות לפני כן.
סולי עיקם פיו," יש מספיק אנשים מטורפים בעולם. זאת יכולה להיות איזו כת מטורפת או השד יודע מה, כשתתנהל חקירה מסודרת אני בטח אהיה יותר חכם."
ירח הביט בשוטר שמולו ולרגע נזכר בכמה פוליטיקאים שהיה נוהג לשנוא, ביושבו מול מרקע הטלוויזיה שלו מדי ערב. סולי סובב את ראשו. "בדקת מחוץ לכפר, שטרן?"
"לא."תוך כדי שהוא נלחם שוב, במושב מכוניתו של שטרן בכדי למצוא תנוחה מתאימה, אצבעותיו של ירח ריחפו במהירות מעל המקלדת ומשטח המגע של מחשבו הנייד. הוא היה חייב למצוא את אשר חיפש.
הוא הצליב נתונים שוב ושוב בכדי לשחרר את הכאב הקטן שהסתובב בראשו הלוך ושוב. זה היה כאב שייצג רסיסי מחשבות ספוראדיים, אינטואיציה, רעיון והוא היה חייב להמשיך ולחפש גירויים חיצוניים בכדי לממש אותו. אם רק היה יכול להסביר את העניין באיזושהי דרך, לספק הוכחות, אולי אז יהיה לו סיכוי עם סולי.
זה הרגיש כאילו הוא מחזיק בידיו מסננת מלאה עפר רטוב, חסר ערך, כך שאי שם בתוכו הוא ידע, חבוי גוש זהב קטן וכל שעליו לעשות הוא לנער את המסננת מספיק זמן בכדי לגלות אותו.
צליל הסירוב של התוכנה שפג תוקפה, שוב הטריד את חלל המכונית ללא הרף, הוא הזיז את הסמן ושיתק אותו.
ירח הביט לרגע מחוץ לחלונות המכונית אל החושך ושתי אלומות האור שהתרוצצו לאורכו ורוחבו. הוא לא ידע מה הם חיפשו בחוץ, ביציאה הצפונית מהכפר, אבל הוא ידע בתוכו שהם לא ימצאו דבר. בדיוק כשם שלא מצאו באף אחת מהיציאות האחרות.
הוא שוב הביט בנתונים שהיו לו. מלבד ערימות האפר והחריכות, המשותף היחיד לכל המקרים היה העובדה שהכפרים היו שייכים לקבוצות אתניות מבודדות, כאלה שיד העולם החיצון לא נגעה בהם על יתר המידה וכאלה ששמרו באדיקות על נישואים בתוך הקבוצה.
עוד היה מצוין בכל התיאורים כי בכל ערמת אפר, נמצאה שן טוחנת, ירח הצטמרר לנוכח המחשבה ושוב פקדה אותו בחילה קלה.
מה עוד היה לו?
לתיאור של אחד המקרים הצטרף ציטוט מספר יחזקאל, פרק כח':
" … ואוצא אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לאפר על הארץ לעיני כל רואיך… בלהות היית ואינך עוד עולם…"
הוא לא הופתע, השימוש בכתובים העתיקים בכדי להשיג מידע על תרבויות חוץ ארציות היה נפוץ בקרב עמיתיו. הסברה הרווחת הייתה שיש קשר בלתי נפרד בין העל טבעי של העת העתיקה לבין התרבויות האלה.
היו גם כאלה שהאמינו שמקורן של התרבויות העתיקות האנושיות היה בתרבויות החוץ ארציות, הוא בעצמו לא היה בטוח בזה בכלל.
ובכל זאת, המשפט הזה הטריד אותו והפך בראשו הלוך ושוב.
הוא שוב הקיש אינסטינקטיבית על האייקון שקיצר בינו ובין התוכנה שהיה כה זקוק לה עכשיו, הוא כל כך הצטרך את עצת המומחה שישב אי שם ברשת ורק התוכנה הארורה שפג תוקפה הפרידה ביניהם. הוא התכוון להיאנח בחוסר אונים כשלפתע הרגיש איך הכאב הקטן בראשו מתפוצץ לכדי רעיון, נצנוץ הזהב מבעד לעפר הרטוב היה מסנוור לרגע חטוף. הוא הרגיש כיצד ליבו פועם ביתר שאת וזרם חם של דם ספוג אדרנלין הציף אותו.
צליל הסירוב ששוב העיר את המכונית לחיים, כבר לא נשמע כל כך מייאש.
הוא קרא שוב ושוב את המילים, "פג תוקפה" בהודעת האזהרה שהתעקשה להבהב על מסכו. אז עלה שוב בראשו המשפט התנ"כי " בלהות היית ואינך עוד לעולם."
שניהם התחברו בראשו לרעיון אחד, אבל עוד פרט, קטן לכאורה אך חשוב, היה חסר.
הוא הסיט מבטו אל תקרת המכונית ולחש לעצמו, " השיניים, אבל למה השיניים?" הוא ניגב בעזרת ידיו את פרצופו בתנועה איטית, מנסה להזרים דם לפרצופו, לראשו. הוא הביט החוצה, אל שטרן שהתרוצץ עם הפנס שלו לאורך השדות החשוכים ואז הוא נזכר, " כמובן!" אמר לעצמו כמעט בקול רם, "תגים! השיניים הם תגים."
הוא כמעט והטיל את המחשב הנייד אל המושב כשפתח את הדלת ופרץ אל הלילה הקר, " שטרן, סולי, אני חושב שאני מבין!" הוא צעק.סולי ישב במכוניתו, ידו השמאלית מצילה על עיניו מאור שלא היה שם וידו הימנית אוחזת במפתח ההתנעה.
"סולי, תקשיב לבנאדם, יש משהו במה שהוא אומר."
"במה?" התפרץ סולי, " שהוא חושב שהאנשים האלה התפוצצו מעצמם?" הוא החזיר את ידו ושפשף את מצחו, ידו משוטטת שוב על מפתח ההתנעה.
"לא התפוצצו מעצמם, נשרפו על ידי מנגנון שהושם בתוכם מראש." העיר ירח.
"מי שם בתוכם מנגנון? החמאס? אל קעידה?" אמר סולי והניף ידו בביטול.
"לא! אלה שייצרו אותם."
נהמות המנוע הפראיות חתכו את השקט שהקיף אותם, " אני הולך להזעיק כוחות וכדאי שגם אתם תיעלמו, תשאירו את העבודה למקצוענים." אמר סולי והושיט יד למכשיר הקשר שלו, הוא החזיר מבט אל שטרן, " שטרן, ממך ציפיתי ליותר. שוטר צריך להישאר עם הראש על הכתפיים, גם מול חוסר וודאות." שטרן השפיל את מבטו.
"אתה לא מבין את המשמעות של זה?" ניסה ירח נואשות להתגבר על רעש המנוע, " המשמעות של זה לקיום האנושות?"
חלונו של סולי החל להיסגר באיטיות מכאנית.
"יש דרך לבדוק את זה." צעק ירח לעבר החלון הנסגר.
סולי הניד בראשו לצדדים, מבלי להביט בירח.
"שיניים," הוא אמר, "שיניים טוחנות.""מרוצה?" שאל סולי והסיר כפפות של גומי מלוכלכות באפר מידיו.
ירח הנהן באיטיות, הם לא מצאו דבר.
"עוד מעט יהיו כאן צוותי זיהוי פלילי, אם נמצא משהו, כולם ידעו על זה." הוא אמר שוב וכחכח בגרונו.
"כן, אבל זה היה כל כך מתאים." אמר ירח בשקט.
"כשתשמע את הסיפורים בחדשות מחר על המסקנות של החקירה שלנו, תבין שאתה מתעסק בשטויות, ירח. יש מספיק אנשים מטורפים בעולם ובארץ שלנו בייחוד." אמר סולי בקול ששטרן חשב אותו למרוכך יחסית, " אין דבר כזה, חייזרים, רק תקוות בלתי ממומשות של בני אדם מתוסכלים. תנסה להיות שוטר במשך כמה שנים ותבין על מה אני מדבר."
"שטרן!" הוא אמר וזה האחרון שם ידו על כתפו של ירח שמלמל לעצמו חרישית. אז שניהם פסעו באיטיות לעבר המכונית שהמתינה בצד הבית בנאמנות."ירח, אל תתייאש," אמר שטרן כשנסעו בדרך החשוכה, היורדת, " תמשיך לחשוב, אתה חייב למצוא הסבר לזה."
ירח לא ענה, הוא הביט בחלון אל העצים החשוכים שחלפו ללא הרף על פני מכוניתם, " נמאס לי כל החיים להיתקע בקירות," הוא אמר, " הפעם זה היה כל כך קרוב, כל כך." הוא שתק דקה ארוכה והמשיך לבהות בחלון החשוך.
" זה ממש התחמק ממני." ליטף בידו את ידית הדלת, " אני כבר בן 40 ורודף אחרי השטויות האלה."
"ירח, זה לא שטויות, אני מכיר אותך הרבה זמן, כל מה שאני יודע על הדברים האלה, זה ממך."
"כן, אז מה." ענה ירח והמשיך ללטף את ידית הדלת, " אז מה."*סולי*, מפקד משטרת המועצה האזורית, נשען על דלת מכוניתו והביט אל השקית הקטנה, השקופה, שנחה על מושבו, בתוכה היו מפוזרות ארבע צורות לבנבנות, אנושיות, טוחנות.
ארבע שיניים, הוא חשב לעצמו, משולות לארבעת הימים שנותרו לוועדת הקידום שלו. ארבעת הימים שנותרו לו לצאת מהחור הזה, החור חסר האירועים שממנו בדרך כלל ניתן היה לצאת רק לגמלאות.
הוא היה שוטר מצטיין, מפקד אהוב ובעל קשרים לא מעטים, הוא ידע את זה. הוא גם ידע שבשל כך סיכוייו לקבל את הקידום היו גדולים. כמובן שכל זה היה לפני שבני הכפר הזה החליטו להתפורר להם.
חקירה מקפת תנוהל, כמובן, והוא יהיה אחראי להתנהלותה לכל אורך הדרך. הוא ינהל את מסיבות העיתונאים ויענה על שאלות, הוא ינצל כל רגע מסך שאפשר בכדי לעזור לאלה שמחליטים על הקידום שלו להבין שהוא ראוי ויודע את תפקידו. זה לא יהיה קל, אבל הוא בטח בעצמו, הוא ידע שהוא מסוגל להיענות לאתגר. עם קצת כשרון והשקעה הוא אולי אפילו יוכל לרתום את כל העניין לטובתו.
כמובן שאין מקום למילה 'חוצנים' במהלך החקירה או לכל משהו אחר שהוא מגוחך באותה מידה, הרי מי מאמין בשטויות האלה בכל מקרה, הוא חשב לעצמו, שיניים טוחנות הן לא הוכחה לכלום.
לא, לא תופיע שום מילה מגוחכת שכזאת, לפחות לא בארבעה הימים הקרובים.
זאת הפעם האחרונה שהוא נותן לאזרח להגיע לזירת פשע, הוא חשב לעצמו, הפעם האחרונה.
הוא התמתח, שפשף ידיו זו בזו והביט בשורת הבתים שלפניו. כל אותם בתים שייאלץ לעבור בהם ולאסוף את החתיכות הלבנות הקטנות המעצבנות לפני שיזעיק לכאן את פקודיו.
הוא שלה מקופסת קרטון, זוג נקי של כפפות גומי חד פעמיות וחזר להביט אל הרחוב הדומם. הוא עשה כבר עבודות שחורות גדולות מזאת בשביל הקריירה שלו , הוא קיווה שזאת תהיה האחרונה. -
עם סיום הקריאה אמרתי לעצמי: "נו, אז מה?"
הרי קורא המד"ב הממוצע לא יתרגש מהדברים מהם מתרגשים הגיבורים שלך. אני לא מוצא כאן שום רעיון חדשני או מעניין במיוחד, ואין כאן שום מרכיב עלילתי מעורר מחשבה או החורג מגדר המיינסטרים. אפשר להחליף את החייזרים בקלות בגורם אחר כלשהו, את האנשים שהתפוררו בתופעה אחרת דומה כלשהי, ושום דבר עלילתי לא יהיה שונה מהותית.
למה הדבר דומה? למערבון בחלל: במקום השריף נביא קברניט נועז, כרכרת הדואר תוחלף במיכלית גלאקטית ובמקום אקדח תופי יהיה פייזר, אבל העלילה עצמה לא תשתנה במאום. אז מה עשינו בזה?הלאה: הרצאות, ביחוד בסיפור קצר, הן דבר ממנו ראוי להמנע. במקום לספר לנו על ההיסטוריה של התחנה, תדגים לנו באמצעות דיאלוג (לא מאולץ, כמובן) איזה מין אירוע חריג זה. כנ"ל ההיסטוריה של סולי. וכו'.
הלאה: הדיאלוג לא אמין, לדעתי. ביחוד נאום סולי לקראת סיום ("תקוות של בני אדם מתוסכלים"). נשמע לי כאילו הגיבורים אומרים מה שנוח למחבר, להבדיל ממה שהם צריכים להגיד בגלל עצמם. כמו כן יש עודף קל של הוראות בימוי, וחבל.
הלאה: לטעמי הדרמטיות מעט מוגזמת, ביחוד כיוון שאין בסיפור שום דבר שמזעזע את הקורא באמת. כשאתה כותב "המוות השקט… מוות מהסוג שמעולם לא חשב לאפשרי" ולאחר מכן מביא רק את מה שהבאת, הקורא מתאכזב. הקורא חושב "Been there, done that". אתה לא רוצה לאכזב את הקורא. זו מדיניות לא רווחית.
אתה רוצה להשתמש במשפטים מהסוג הזה? תמצא משהו ש*באמת* יפתיע, יהמם, יפחיד את הקורא.אחרון להלילה: אין שום סיבה וטעם להדגיש את שמות הגיבורים. סתם מציק.
ולאחר כל זה, נשמח לקרוא את סיפורך הבא…
-
לקח לי קצת זמן להבין אבל באמת אין ממש חדש ברעיון הזה.
זה נראה לי רעיון חמוד (שהתוקף פג) אבל בגלל שהחייזריזציה היא כל כך לעוסה כזה רעיון קטן לא משנה יותר מדי.
בדיאלוגים באמת יש לי בעיה מודעת, אני אבדוק אם יש לגושדארניט תרגילים (או שאני פשוט אתחיל להקליט בני אדם ולתמלל).תודה על הזמן וההשקעה.
ואם מדברים על לעוס:
אייל בי באק. -
אלא מה שאתה עושה (או, ליתר דיוק, *לא* עושה) איתו. אפשר לקחת את הרעיון הקלישאתי והמטופש ביותר ולעשות ממנו מטעמים (אם כי תמיד עדיף להתחיל מראש עם רעיון מגניב). אבל הסיפור לא עשה שום שימוש מעניין ברעיון, ובעצם לא ממש התפתח לשום מקום.
זו בעיה שאני מכיר היטב גם אצל עצמי – לפעמים יש לי רעיונות, טובים יותר או פחות, ואני פשוט לא מצליח למצוא *סיפור* קשור בהם שיהיה באמת מעניין. -
-
