מילואים

[ח.א.]

הרוח בקושי נוגעת ביריעות האוהלים הכבדות. אי שם אחרי הגדר, אחרי הכלבים, נעים עצי היער הלא-רחוק, אוושתם נבלעת בלילה. שבועיים אחרי שאגמור את המילואים כאן העצירים ישרפו את האוהלים והעשן יגיע עד לצמרות הרחוקות, אבל כרגע ישנו רק השקט שבו גם הם וגם אנחנו עייפנו מלתקוע מבטים מלאי חשד זה בזה. העיניים נעצמות. וחולמים. מדי פעם, כשאנחנו נכנסים לספירות, אפשר לראות מקרוב את הקירות המצולקים. רק מעטים מהם חלקים. את הרוב מעטרים ציורי תכלת מלאי אוויר, איים קטנים מרחפים בין מרחבי ים ושחפים.
"כאן זה שער הגיהנום," הוא אומר ומחייך דרך הסיגריה.
"גם לי יצא לומר את זה כמה פעמים," הסכמתי.
"לא, לא, באמת, כולם חושבים ככה. כל מי שמשרת כאן." הוא מצביע במורד השביל. "שם? ליד מגדל שלוש? לפני חודש, אחד המילואימניקים בא אליי, אומר לי 'שמעתי קולות של ילדים צוחקים'. אני הולך אחריו, עומדים כמה דקות ואין כלום, רק הכלב זאב שמה, ככה עצבני. ופתאום שמעתי… בהתחלה חשבתי שזה תנים, אבל הקולות היו… לא יודע איך לומר את זה, שמחים מדי?"
"אולי היו שם ילדים?"
"באמצע הלילה?"
"אולי הם באו מעפולה. עיר ללא הפסקה."
"היית צריך לשמוע אותם." הוא מוצץ את הסיגריה ואני רואה בעיניים שלו שהוא מסתכל אחורה בזמן. זה עושה לי צמרמורת.
"הכרת את ההוא, מלפני יומיים?" אני מחליף נושא.
"לא ממש. גם לא קרה לו שום דבר, לא? אמרו שהוא נפצע קל."
מה אני אגיד, שזה עושה לי רע לחשוב שרק אתמול עמדתי בטרמפיאדה הזאת? לא פיגוע גדול זה היה. תקרית. אחד על אחד. לפחות זה משהו עם הרגליים על הקרקע.
אחד מכלבי הזאב שוב מתחיל לנבוח. זה כל הזמן קורה להם בלילה. אנחנו אף פעם לא רואים על מה הם נובחים, חתולים, כל מיני בעלי חיים קטנים שמתרוצצים קרוב אליהם. לפעמים הם משתתקים ואחר כך פורצים ביבבות קטנות. אחרי זה לא שומעים אותם כל הלילה.
כשהם נובחים, הם כל הזמן נובחים אל היער.

הרוח מתגברת, חמה. אם היינו בדרום הייתי אומר, עוד מעט סופת חול.
אני חוזר לעמדה שבין המכלאות. המילואימניק במגדל השתכר קצת לפני כן, התחיל לשיר בקולי קולות 'אני לא פנוי אני לא זמין'. העצירים הפלשתינאים לא הגיבו, המשיכו להסתובב. הם ימשיכו ככה עד אחת אחר חצות. עכשיו השומר נוחר. אני בועט ברגלי המגדל ושומע משהו נחבט בסורגי הברזל ואחרי זה קללות. הוא צועק לי למטה 'קפה?' ואני אומר 'בוקר טוב'. הוא אומר, 'מה עם הקפה?', אני אומר, 'מה אני יודע', והוא אומר, 'בחייאת, תגיד להם שיביאו'.
עכשיו אני באמת חוזר לעמדה; אני מרים את השפופרת, הטלפון מצלצל אוטומאטית למח"מ. מישהו מנומנם אומר, "אה?"; אני אומר, "מה עם הקפה?"; הוא אומר, "מי שואל?", אני אומר, "השומר ממגדל חמש", הוא משתתק ואחרי זה אומר, "אה". הוא אומר, "רץ קנקן לא הגיע אליו?"; ככה זה. לוקחים סדירניק, נותנים לו ביד קנקן עם קפה רותח, אומרים לו רוץ מסביב למחנה תעביר למילואימניקים, ובאותו זמן שמים את כל החברים הסדירים שלו לשמור בין המגדלים. לוגיסטיקה צה"לית במיטבה.
טוב, יבדקו איתו בקשר.
כנראה זה מה שהם עשו, כי תוך עשר דקות אני רואה דמות קטנה מחזיקה משהו מתקרבת בשביל. הוא קורא למילואימניק שיורד אליו עם כוס, מוזג לו. אני מנופף לרץ קנקן דרך חלון העמדה שיבוא אליי אחרי זה. נדמה לי שהוא מהנהן.
הכלבים עוד פעם מתחילים לנבוח כמו משוגעים.
אני מסתכל הצידה אל המכלאה מימין. לפני האוהלים יש רחבת אספלט, שסביבה כתלי הבטון המחורצים. הרחבה ריקה. אני קם, יוצא מהעמדה, מסתובב סביבה כדי לראות מה קורה ברחבה משמאל.
היא מתרוקנת במהירות. אף פעם לא ראיתי אותם ככה, רק כשיש להם פתאום איזו אסיפה חשובה. האחרון מועד ומשתטח על הקרקע; מישהו יוצא, מקים אותו; שניהם נחפזים אל האוהלים, אחד ממלמל בקול משהו ארוך; המילה היחידה שאני קולט נשמעת כמו "שיידאן".
אחרי זה שקט.
המילואימניק עולה על הסולם החורק, נעלם במגדל. הרץ קנקן מתקרב במעלה השביל. עכשיו אני מזהה אותו. מוטי. אחלה. אני בודק: כן, השש-בש בעמדה.
הוא מורה על הרחבה שמעבר לגדר הימנית, "מה איתם? נעלמו?"
אני אומר, "כן, ככה גם משמאל."
"עדיף ככה, תאמין לי."
הוא מוזג לי קפה. אני אומר, "מה הקטע עם הכפפות?". מוטי אומר, "היה לי קר. אולי עוד מעט אני אוריד. בא לך משחק?"
אנחנו יושבים. מתחילים להריץ. הוא משחק יותר לאט מאשר בדרך כלל. אני לוגם עוד מהקפה. האור בעמדה חזק לי מדי, וזה אומר שאני עייף. גם שהוא מנצח אותי שלוש פעמים ברצף. אני מורה על הקפה, "אתה לא לוקח?" והוא אומר, "לא, לא בא לי הפעם."
הקפה לא עוזר, ואני עדיין מנומנם.
מוטי אומר, "הייתי לפני זה במגדל שלוש."
"מי שם עכשיו?"
"המילואימניק הגנוב הזה, החבר שלך הברסלב."
אני מחייך. "יוני. הוא בסדר."
"מה זה בסדר, בא, מתחיל לומר לי 'על כל עשב ועשב יש מלאך שמכה בו ואומר לו גדל'. אמרתי לו, וואלה, עכשיו הוא עבר להרביץ לכלבים."
"שמעת אותם?"
מוטי אומר, "כן, בדרך כלל הם נובחים החוצה אל היער – " והטלפון מצלצל.
אני מרים.
הקול המנומנם מהמח"ם אומר, "תשמע, תבדוק מה קורה עם השומר במגדל שלוש. כבר שעה עושים לו בדיקת קשר הוא לא עונה."
אני אומר, "קיבלתי," וסוגר.
אבל פתאום אני כל כך עייף שאין לי כח לזוז.
מוטי אומר, " – הפעם, הם נובחים פנימה". הוא מוריד את הכפפות, ואני שומע רחש, כמו של פרווה שמשתפשפת.
אין לו אצבעות.
הוא מניח זוג כפות שעירות, חומות, על לוח השש-בש, מרים אותו בעדינות במרכז, שני חלקי הלוח מתקפלים פנימה והמון דסקיות שחורות ולבנות נשפכות על הרצפה. הוא עוזב את הלוח ויש קול של עץ נחבט בבטון. העיניים שלו מאדימות, כמו עיניים עייפות מדי, ואחרי זה כמו עיניים שלא נעצמו שבוע, ואחרי זה כמו חרוזי פלסטיק.
הוא מחייך, השפתיים מושכות את הלחיים הצידה ואז מפלחות אותן בקול של גומי, נקרעות מעלה, עד שהקצוות האדומות-משחירות נוגעות בתנוכי האוזניים.
אני חושב על יוני, עם הגיטרה שלו והכיפה שהייתה מכסה לו את הראש לגמרי, שהיה תמיד זורק לכלבים משהו לאכול כל פעם שהוא היה עולה לשמירה ואומר שהם גלגולים.
זה אומר, "לא יחלפו ימים רבים ותשוב תפגוש את ידידך"; פוסע צעד אחד קדימה, עומד מעלי.
מאחת הכפות מבצבץ זיז דמוי אגודל; מקצהו נשלפת לאט ציפורן ארוכה, שחורה, שמתיישרת, מפרק מפרק, כמו זנב עקרב. אני מרגיש את העוקץ נוגע לי בשקע הצוואר, מטפס לאט כמו סכין גילוח, בלי לשרוט את העור.
נח בעדינות, בעדינות על הגרוגרת שלי.
נתחב פנימה.

אנחנו מרחפים, ביער ומחוץ לו, מעל המחנה. הלילה טוב לנו, טוב לנו מחוץ לעור, וטוב לנו לחזור אליו לפעמים.
לבקר חברים.
לבקר את אבא ואמא.
עוד מעט נהיה הרבה יותר.
לא יהיה קל עוד שבועיים, מחוץ לגוף אנחנו לא יכולים להתרחק מהיער יותר מדי, ובתוך הגוף יהיה קשה לנשום מרוב עשן כשהעצירים ישרפו את האוהלים, אבל נסתדר.
המילואים בכל מקרה נגמרו.

[נעם]

יותר מידי דברים נשארו פתוחים בסיפור הזה בשבילי:
מי ולמה זה היצור הזה?
מה קרה לשומר בעמדה שלוש (ראינו אותו עולה לעמדה)?
איך העצירים ידעו שמשהו הולך לקרות?
וכו' וכו'…

מה שכן, סצינת אימה טובה.

[ח.א.]

הו, את השומר במגדל *חמש* ראינו עולה חזרה לעמדה. את השומר במגדל שלוש לא ראינו כלל וכלל… (: – אבל כן, צודק, השארתי הרבה דברים כאן חצי-מובנים, חצי-מוסווים, לא הסברתי הכל. יכול להיות שזאת בעיה, כמו שציינת, ואולי אנסה גירסא יותר מורחבת שתתקן את זה.

בעיקרון, זה ניסה להיות סיפור קצרצר על אחד מה'שיידאן' או ה'שייטאן'; ניסיתי להשתמש טיפה באלמנטים של דמונולוגיה מוסלמית (סופות חול שבאות לפניהם, בעלי חיים שמזהים אותם, היכולת ליטול דמות אדם ואפילו להפוך למעין 'דיבוק'; לחשים מוסלמיים לגירוש השיידאן וג'יני בכלל וכו'); תקציר קטנטן ומעניין על הדמויות המיתולוגיות האלו ניתן למצוא כאן
http://www.geocities.com/annafranklin1/jinn.html
למרות שהכתובת לא נראית מבטיחה במיוחד.

כדבריך, אולי כדאי לי להוסיף עוד קצת הסברים והרחבה.

בכלופן, תודה על הביקורת, נועם, וגם על נקודת העידוד בסוף ('סצינת אימה טובה')… בסך הכל, יש לי מין חלום כזה… להפחיד אנשים (:

[נעם]

אחרי שקראתי את ההודעה שלך ונראה לי שהבעיה היא פשוט חוסר רקע. יש לך סצינה חזקה מאוד *שלך* היא מובנת, אבל לי לא כ"כ. זה מה שהייתי משנה:

הפסקה הראשונה, היא אמורה לתת לנו הצצה לעתיד ולבנות רקע כללי לסיפור. בפועל, ההצצה אל תוך העתיד לא באמת תורמת. להיפך, אני יודע שהגיבור יסיים את המילואים ולכן חלק מהמתח בסצינת האימה יורד לו.

בנוסף, ישנו רקע נוסף שמועבר לנו תוך כדי ההתרחשויות (למשל הרץ קפה) שאפשר היה וצריך להעביר אותו קודם לכן (שכשדברים יקרו הם יקרו מהר).

בקיצור, אני חושב שמה שצריך לעשות זה להחליף את השיחה הלא כ"כ מעניינת על הפיגוע שיש בהתחלה בתיאור של חיי הבסיס. למשל, האם השייטאן הזה תקף כבר קודם? האם יש מילואימניקים שמתנהגים פתאום שונה? (אולי זה מראה לנו מה הולך לקרות לגיבור).

אני מסתבך קצת, אז בקיצור:
הסיפור שלך לא מתרחש בבסיס רגיל, אפשר להדגים את זה וגם להכין מראש הסברים לדרמה העיקרית. זה נראה לי המפתח.

[ח.א.]

תודה על ההשקעה! (:

אקח את ההערות לתשומת לבי כשאבוא לכתוב גירסא שנייה של הסיפור.

[מאת]

תגובות