עוד נשוב וניפגש

[צמרון צף]

סבא שלי נפטר, מבחינתי, כמעט שנה לפני שהדבר קרה בפועל. מרסיסי זיכרונות ישנים אני בונה לי תמונה של הפעם האחרונה בה נפגשנו. הייתי אז בן חמש בערך. סבא ישב על מעקה האבן הנמוך וצפה אל החצר בה שיחקתי.

"בוא הנה רגע," קרא "שב בשקט. סיפרתי לך פעם איך הייתי חייל בבריגאדה?"
הרמתי את ידיי לאוויר, תיאטרלית. "אוף, סבא, סיפרת לי את זה כבר א-ל-ף פעמים!"
"ועל גיורא ספיבק סיפרתי לך? הוא היה צייר גדול. הוא צייר אותי במסקטיני. אתה יודע איפה זה?"
"על מאדים! עמקהפו!"
סבא ניסה לתפוס אותי דרך-משחק כשחלפתי לידו במרוצה.
"לא, אתה מבלבל הכול" אמר. "לעמק הפו הגעתי אחר כך. זה באיטליה. אתה זוכר איך נראית איטליה?"
"כמו מגף" קראתי.
"נכון, ובכפר מסקטיני שבאיטליה פגשנו פליטים יהודים. אני לא זוכר איפה שמתי את הציור, אבל כשאמצא אותו אראה לך."
"מתי תמצא אותו?" שאלתי, אך סבא כבר נסחף בזיכרונותיו.
"במשך חודשים לא היה לנו רדיו, לא טלפון ולא דואר מסודר, ו-"
"אז ראיתם רק טלוויזיה?" התפרצתי.
"טלוויזיה?" צחק סבא "למי הייתה אז טלוויזיה? אפילו עיתונים בקושי מצאנו. ושם בכפר היה להם רדיו, ואני וגיורא שמענו בפעם הראשונה את השיר 'עוד נשוב וניפגש' של ורה לין. שיר מאד יפה. אתה בטח לא מכיר אותו, נכון? איזה שירים אתה מכיר?" ובלי להמתין לתשובה החל מזמזם את הנעימה המוכרת בעיניים עצומות, מניף את ידיו כמנצח על תזמורת.
"אבל פעם אמרת לי שגיורא מת."
סבא הרצין באחת. "כן, נכון. הוא נהרג באפריל, בקרב על בולוניה."
"מה עשיתם בקרב? יריתם בהיטלר עם רובה?"
סבא חייך חיוך מר. "לא, זה לא היה ככה. על הקרב אספר לך כשתגדל."

לא זכיתי לשמוע את הסיפור. למחרת אותו יום לקה סבא באירוע מוחי קשה ולא התאושש עוד. הוריי לא לקחו אותי לראותו בבית החולים ומיעטו לדבר עליו בנוכחותי. בדיעבד אני סבור שעשו זאת מתוך ראיית הנולד, כדי שאזכור את סבא במיטבו, וייתכן שהיה זה הדבר הנכון לעשות. אך בזמנו פשוט לא הבנתי מדוע אינני יכול לראות יותר את סבא. במשך חודשים סבלתי מהתקפי בכי ומסיוטים בלילות, ובני הזוג מילנר לא תרמו לשיפור המצב.

הם גרו בבניין שמולנו, בקומה הרביעית, מעבר לכביש שהיה אז שביל עפר רחב בלבד. בקושי היינו רואים אותם, אך כמעט בכל ערב שמענו אותם היטב. הם היו רבים בקולי-קולות, לפעמים במשך שעה שלמה ויותר. פה ושם היינו שומעים גם משהו נשבר. כל השכונה כבר ידעה בעל-פה את המונולוגים שלהם והתייחסה לנושא במין שעשוע אירוני. אני זוכר שפעם אחת התחיל ריב, וסלומון מלמעלה צעק פתאום בקולו העבה "ואל תשכחי את הכסף שאחותו חייבת לכם!" לרגע נדם הויכוח, כאילו השמיע מישהו רעש פתאומי בלול תרנגולות, ואחרי כמה שניות צעקה הגברת מילנר "באמת, ומה עם הכסף שהיא חייבת לנו?". שמענו אנשים צוחקים, אך ההורים שלי נדו בראשם ואמרו שהבת שלהם בטח מסכנה נורא, כשההורים רבים ככה כל הזמן.

וכך, בכל יום עם רדת הערב הייתי נתקף חרדה עמומה, כמו באותו רגע מתוח שלפני צפירת יום הזיכרון, מצפה ולא מצפה לצעקות שיתחילו. הייתי יורד לחצר ומחפש מקומות מסתור להתחבא בהם. ליד חדר האשפה שלנו היה כוך קטן, נמוך תקרה ואפלולי שאיש לא טרח לסיידו. שם, בין הבלוקים החשופים והקרשים המוטלים על הרצפה, מצאתי אותה. היא הייתה צעירה ממני – בזאת יכולתי להבחין אפילו אז – שערה שחור וחלק ועיניה כהות. היא ישבה בגבה לקיר, מחבקת את ברכיה, והסתכלה עליי במבט רגוע ועם זאת דרוך, כמו חתול.

"אני יכול לשבת איתך פה?" שאלתי.
"איך קוראים לך?" שאלה בחזרה.
"רותם. אני גר מולכם" עניתי. "גם את מתחבאת פה?"
היא הנהנה וזזה מעט הצידה, מפנה לי מקום. התיישבתי לידה והקשבתי כמה רגעים. לא שמעתי דבר.
"את לא צריכה לחזור הביתה?" שאלתי "ידאגו לך."
הילדה משכה בכתפיה והחלה סופרת את אצבעותיה.
קמתי ונשענתי על הקיר הנגדי, מתבונן בה. היא הייתה צנומה, שברירית, ונהגה כאילו כל העניין מתרחש במקום אחר ואינו נוגע לה כלל. בבת אחת מילא אותי רגש של רחמים ואהבה, עז וסוחף כפי שרק רגשות ילדותיים יכולים להיות. התקרבתי אליה ואחזתי בכף ידה.
"אני אעזור לך," אמרתי. היא הרימה את עיניה.
"אני רק רוצה שזה ייפסק," אמרה.
"אל תדאגי, אני אעזור לך" חזרתי. "אני אגיד ל-"
"לא!" הרימה את קולה פתאום, מבוהלת "אל תגיד לאף אחד שראית אותי פה! תישבע לי שלא תגיד!"
נתתי לה את מילתי, וחזרנו לשבת בדממה. שעה ארוכה עברה והבחנתי שמחשיך בחוץ.
"אני צריך לחזור הביתה עכשיו, וגם את צריכה" אמרתי לה.
"אני תכף אחזור" אמרה.
"אני אמצא אותך פה מחר?" שאלתי. היא הנהנה.

היו אלה ימים תמימים יותר, והורים הרשו לילדיהם להסתובב לבדם בחוץ בלי לדאוג. מדי יום ביומו הייתי יורד למסתור ומחפש שם את הילדה ששמה, כך סיפרה לי, מרים. היא מיעטה לדבר. לפעמים הייתה יושבת זמן רב בלי לומר מילה, או רוקדת לעצמה מין ריקוד קטן. הייתי מביא לה פרחים שמצאתי והיא קיבלה אותם בשתיקה, אך עיניה נצנצו בהכרת-תודה. הפגישות הסודיות הללו מילאו את ימיי עד כדי כך שהייתי מצפה ממש לרדת הערב, אך בלילות הסיוטים נמשכו. ואז קיבלתי את הקמע של סבא.

אבא הושיב אותי על ברכיו. "אתמול סיפרתי לסבא על החלומות שלך, והוא אמר לי לתת לך את זה." הוא הוציא מכיסו חלוק אבן בהיר, עגול ושטוח, שעליו חקוקה שושנת רוחות צבועה בצבעים עזים, וכן כמה אותיות בשפה שלא הכרתי.
"גם אני רוצה לראות את סבא!" זעקתי.
"אני מצטער, רותם, אבל אתה יודע שאי אפשר. סבא חולה מאד וצריך להבריא. אבל הוא מסר לך דרישת שלום ואמר שהקמע יעזור לך, ושתחשוב עליו כשתשתמש בו."
נטלתי את האבן בידי והתבוננתי בה.
"מה זה עושה?" שאלתי.
"יש באבן הזאת כוח קסם," אמר אבא "אם תשים אותה מתחת לכרית בלילה, היא תבריח את החלומות הרעים."
לפתתי את האבן בכל כוחי, נרגש יותר מהעובדה שסבא נגע בה מאשר מכוחות הקסם שלה, אך הסתבר שאבי צדק. באותו לילה לא חלמתי שום חלום, ובבוקר רצתי בהתלהבות בכל הבית עם האבן. במשך כל היום הפלגתי על כנפי הדמיון ובעיני רוחי ראיתי איך אני מרפא את סבא בעזרת האבן הקסומה ומחולל ניסים ונפלאות, אך בהתקרב שעת הדמדומים נזכרתי שיש מי שצריך את הקמע עוד יותר ממני.

המילנרים שוב רבו, ומרים ישבה בכוך.
"הבאתי לך קמע," אמרתי.
"מה זה?" שאלה.
"זאת אבן עם כוח קסם" השבתי, והוצאתי את הקמע מכיסי. עיניה של מרים אורו ולראשונה ראיתי אותה מחייכת. היא לקחה את האבן ובחנה אותה בלהיטות, ואז הסתכלה עליי.
"מי נתן לך את זה?" שאלה.
"סבא שלי, אבל אני בטוח שהוא היה רוצה שדווקא את תקבלי את זה".
"אני יכולה לבקש מהקמע משאלה?"
"כן" עניתי, משוכנע שמשאלתה תתמלא.
מרים הצמידה את הקמע למצחה ועצמה את עיניה בכוח. "אני רוצה שזה ייפסק" אמרה. "בבקשה, רק שייפסק."
היא פקחה את עיניה. ברקע יכולנו לשמוע במעומעם את הצעקות נמשכות.
"זה לא עובד," אמרה, קרובה לבכי.
"תני לזה קצת זמן" אמרתי "אולי מחר."

למחרת רגשה השכונה כולה. השמועה נפוצה שהמילנרים החליטו להיפרד. בצהריים נכנסה אלינו השכנה החטטנית מלמטה וסיפרה לאימא שלי שהגברת מילנר עוברת לגור אצל ההורים שלה, ושיכול להיות שהם יתגרשו, ושהילדה תישאר בינתיים עם האבא. אני הקשבתי לשיחה מהמטבח בלב מפרפר עד המשפט האחרון, ואז זינקתי החוצה. מרים לא הייתה בכוך, אך מצאתי את הקמע מושלך על הרצפה, ופתאום הבנתי משהו.

מאוחר יותר הגיעה מונית לרחוב, וראינו את הגברת מילנר יוצאת בסערה מהבניין עם מזוודה, ומלמעלה השליך עליה בעלה כמה בגדים ששכחה לקחת. השכנים דיברו על כך מהמרפסות ובחדרי המדרגות, ואני ניצלתי את ההזדמנות לבדוק שנית. מצאתי את מרים בוכה.

"אני מצטער, לא ידעתי שזה מה שיקרה" אמרתי.
"זה לא עבד בכלל, רק נהיה עוד יותר גרוע" אמרה כמאשימה.
"אבל.. אבל בכל זאת זה עבד, כי עכשיו הם כבר לא רבים, נכון?"
"מה?" שאלה מרים, נבוכה.
"הקמע עובד!" צהלתי והוצאתי אותו מכיסי. "את צריכה רק לבקש שוב ולהגיד בדיוק מה את רוצה!"
מרים נטלה את הקמע בהיסוס והפכה אותו בידיה.
"אני רק רוצה שהכול יחזור להיות כמו שהיה פעם, לפני שהכול התחיל" אמרה.

למחרת לא מצאתי אותה, וגם לא ביום שלאחר מכן. ביום השלישי הגיעו אלינו חוקרים מהמשטרה וסיפרו שהבת של המילנרים נעלמה, ושאלו אם אנחנו יודעים משהו. נאמן לשבועתי לא אמרתי דבר, ורק חיכיתי בחרדה לראות מה יקרה. הקמע, בדרכו, לא הכזיב. מאוחדים בצרתם חזרו המילנרים לגור ביחד והפסיקו לריב. את הילדה לא מצאו עוד, וכעבור חודשיים עזבו בני הזוג את השכונה ולא שמענו מהם יותר. באיזשהו שלב לא יכולתי לשאת יותר את רגשות האשם וסיפרתי להוריי בפרץ מבולבל של מילים ובכי על הכוך, על הבת של המילנרים ועל המשאלות. אבא הניח ידיו על כתפיי להרגיעני והביט לתוך עיניי.

"זו לא אשמתך" אמר. "הקמע לא אמיתי. אין בכלל דבר כזה. זו רק מזכרת שסבא הביא פעם מאיטליה, מהמלחמה. זה היה בסך הכול צירוף מקרים, אתה מבין? צירוף מקרים. לא עשית שום דבר רע. תשכח מזה."

– – –

את הציור של גיורא ספיבק מצאתי במקרה, ארבע שנים מאוחר יותר, בעודי מחטט בספרים שהשאיר סבא. בראש הדף נכתב בכתב נקי "עוד נשוב וניפגש. מסקטיני, 1945". סבא – צעיר ונאה – עמד שם מחייך ליד מכשיר רדיו, וסביבו עוד אנשים. את ידו החזיקה ילדה קטנה, צנומה ושברירית למראה, בעלת שיער שחור וחלק ועיניים כהות.

בחיים האמיתיים כמעט ולא קורה שאדם בוהה בדבר-מה בפה פעור זמן ממושך. תגובות כאלה שמורות לרוב לקומדיות. ואף על פי כן, זה בדיוק מה שעשיתי באותו רגע. פתאום רציתי מאד לדעת איך יסביר אבי את צירוף המקרים הזה.

"הציור ממסקטיני!" נדהם אבא "סבא חיפש אותו שנים! איפה מצאת אותו?" הוא סקר את הציור במבטו בעניין רב, מקשיב רק בחצי-אוזן להסבר. "איזה יופי. נוכל למסגר אותו. אני לא מאמין… איפה לא חיפשנו, וכל הזמן הזה הוא היה בתוך ספר אצל סבא!"
"אבא, זאת היא!" אמרתי, מבולבל מתגובתו.
"מי?"
"הבת של המילנרים שנעלמה, מרים, אתה לא זוכר?" הצבעתי על הילדה המצוירת.
"מה פתאום מרים?" ענה אבא, נבוך "קראו לה אדווה, אני חושב, והיא הייתה בלונדינית כזאת, שמנמונת." הוא העיף עוד מבט בילדה המצוירת. "לא דומה לזאת בכלל."

[נעם]

ממש יפה. לא ממש הבנתי את הפואנטה של הסיום, אבל לא נורא. אני הייתי מקצר או משנה את השיחה עם הסבא, כי היא לא ניראת לי מוסיפה. זהו.

אהבתי. מאוד.

[מאת]

תגובות