הסיפור הראשון- משפחה אמיתית

[עומר 1]

זה היה יום שני ה12 מאז התחלת השנה ישבנו אני רועי אחי הקטן ושני אחותי הגדולה על הרצפה בכניסה לבית.
"אני לא סובל בית ספר" זה היה התפקיד של רועי לקטר על בית ספר כול יום כול פעם שהיה חוזר מבית ספר ב5 שנים האחרונות היה מקטר כמה שהמורים שונאים אותו, כמה שלא כיף לו, כמה זה מיותר וכמה זה לא פר שאמא ואבא לא לומדים.
שני ישבה על המעקה והסתכלה ואופק כמו תמיד לפני שדרור היה אמור לבוא אליה, היא נראתה כול כך נואשת שזה היה מצחיק. ומה אני הייתי עושה אני הייתי יושבת על הכיסא של סבא וכותבת, אני תמיד כותבת, לפעמים סיפורים לפעמים שירים לפעמים גם שעורים, הפעם אני כותבת סיפור, סיפור על מה שאני באמת מרגישה או לא מרגישה כתבתי על כמה אני לא מרגישה שיחת למשפחה הזאת כאילו אני לא באמת אחותם או ביתם, היחיד שהרגשתי אי פעם חלק מימנו במשפחה היה סבא אבל סבא כבר לא נימצא. גם אני חיקיתי לדרור שכבר יבוא, הוא אמור להסיע אותנו לעיר.
"נו איפה הוא" שני לא ענתה לי, היה ניראה כאילו היא בכלל לא שמע "שני!"
"מה?, נודניק"
"מתי דרור מגיע?.. וזה נודניקית סתומה"
"מאיפה אני יודעת עם המכונית הנוראית שלו"
כעבור כמה דקות דרור הגיע במכונית הכחולה המקרטעת שלו, שהוא היה כול כך גאה בא, כנסו גבירותיי, הוא היה תמיד אומר ופותח לשני את הדלת. נסענו במשך חמש דקות עד שהגנו לכניסה לעיר שם הם הורידו אותי ונסעו כנראה למקום שלהם שאותו אף פעם לא הראו לי.
הלכתי עד שהגעתי לחנות של משה, קראו לה "בשר ועוד…" אני לא באתי בגלל הבשר העוד או משה אני באתי כי בחנות שלו עבד נער בארך בגילי, אני לא יודעת מה משך אותי בוא הוא לא היה יפה במיוחד, הוא לא היה חכם במיוחד והוא גם לא דיבר הרבה , אבל משהוא פשוט גרם לי לבוא להסתכל אליו יום יום מהחלון או להיכנס ולרנות בשר לאמא כשהיא אפילו לא ביקשה.
זה היה שבועיים בארך אחרי היום הזה כשהוא יצא אלי מהחנות.
"היי אני דניאל" הוא אמר בקול מדהים ומוכר שלא שמעתי אף פעם
"היי…אני רוני " אמרתי מוקסמת מקולו שאף פעם לא שמעתי אבל ניראה לי כול כך מוכר
"אהה.. רעיתי אותך פה הרבה בזמן האחרון" הסמכתי ולא ידעתי מה להגיד עד עכשיו לא חשבתי על זה אבל הוא ראה אותי "זה בסדר, אני לא כועס הוא משהוא, להפך את ממש חמודה" הסמכתי עוד יותר.
"תודה" אמרתי בסוף
"תגיד את רוצה שאחרי שאני יגמור את המשמרת נלך לשבת איפה שהוא?"
"טוב"
"טוב… אז נתראה אז?" הנהנתי והלכתי. הלכתי במשך כמה דקות עד שנזכרתי שאני לא יודעת מתי נגמרת המשמרת שלו, רצתי בחזרה וברגע שנכנסתי לחנות עוד לפני שהספקתי לשאול הוא אמר לי בחמש.
במשך שעתים הסתובבתי בעיר שואלת את עצי מה קרה, אף פעם לא קרה שקפאתי לפני מישהו, אף פעם!
בשעה חמש חזרתי ל"בשר ועוד…" וחיקיתי חמש דקות אבל דניאל לא יצא אז נכנסתי אליו "מה הוא מחקה שאני יגיע כדי לגמור?" שאלתי את עצמי בזמן שניגשתי לדלפק
"היי" אמרתי למשה "אני מחפשת את דניאל"
"דניאל?" הוא חשב "אהה.. אני לא חושב שאני מכיר דניאל ילדה"
"דניאל הוא עובד אצלך! דיברתי איתו היום"
"ילדה אני לא מכיר שום דניאל בבקשה עם את לא קונה שום דבר תצאי!"
יצאתי לרחוב לא מבינה מה קרה "איפה דניאל?"- "אולי רצחו אותו" הרי נפגשתי איתו איך זה הגיוני שהוא לא מכיר אותו הרגשתי כאילו כול העולם נופל אלי הסתובבתי ברחובות במשך שעה ולא הבנתי מה קורה עד שאחרי שעה מצאתי את עצמי בכניסה לבית שלא רעיתי מעודי אבל משהוא אמר לי להיכנס פנימה. דפקתי את הדלת פתחה אישה בארך בגיל אימי אולי כצאת מבוגרת יותר
"שלום, את מי את צריכה?"
"אני מחפשת את דניאל" אמרתי, אפילו שלה רציתי
"דניאל?…חמודה בואי תיכנסי" הבית שלה היא גדול היו בוא לפחות עשרה חדרים והיה בוא מלא כיסאות וכורסאות "שבי" היא ציוותה כשהגנו לסלון "אני הולכת להבי תה" ישבתי על הספא מעור והסתכלתי מסביב היו על הקירות המון ציורים של נשים ערומות ושל תינוקות בין כמה ציורים היו גם תמונות של ילדה קטנה ושל ילד זה היה דניאל רק קטן בתוך לא יכול להיות אחרת אחרי שנייה הגברת נכנסה.
"מה שמך חמודה" היא שמה מולי את התה היה לו ריח נעים של תפוחים
"רוני"
"מאיפה את מכירה את דניאל, רוני?"
"נפגשנו" עניתי בקיצור למה היא חוקרת לי את החיים אני רוצה כבר לפגוש את דניאל
"חמודה, את כנראה לא יודעת אבל דניאל מת"
"מה??"
"לפני שלושה חודשים הייתה תעונה הוא ניפטר"
"לא יכול להיות!"
"לא יכול להיות אני.." היא קטעה אותי
"פגשת אותו לפני כמה ימים נכון?"
"כן זה לא הגיוני, איך ידעת"
"קוראים לך רוני קלאר נכון?"
"כן" מה היא רוצה מה הולך פה????
"את אחותו את לא זוכרת אותו אבל הוא זכר אותך, הוא רצה שתכירו אז הוא קרה לך אליו כדי שתיגעי"
"מה?" היא משוגעת?
"רוני" נישמע קול חלוש מאחורי זה היה דניאל "אהה" צעקתי
"רוני תירגעי זה אני" הקול שלו כמו של מלאך גרם לי לעשות מה שרצה "מה קורה פה דניאל?"
"זה האמת, רציתי שתדעי כי אחרי זה אני לא יוכל לראות אותך" הוא אמר האביר יד קרה כקרח על האור שלי פתאום קפאתי "מה קורה לי דניאל?"
"את מצטרפת אלי"
"אבל מה עם המשפחה שלי?"
"הם לא באמת השפחה שלך, אני המשפחה שלך שתכלי מאחוריך" הסתובבתי הילדה הקטנה ליד דניאל בתמונות הייתה אני רק קטנה, עכשיו הרגשתי כאילו אני באמת עם המשפחה שלי.

[נעם]

על אף הדברים הטובים שיש בו (ויש לא מעט), הסיפור הזה טובע תחת הבעיתיות שבו ובראש ובראשונה אני מתכוון להגהה. הסיפור פשוט קורס תחת אוסף שגיאות הכתיב, דיקדוק וחוסר סימני הפיסוק שבו, עד לרמה שבה זו כל מה שהקורא מבחין בו.
כמה דוגמאות:

"כול" במקום "כל" בפיסקה הראשונה.
"רעיתי" במקום "ראיתי" בפגישה הראשונה של דניאל ורוני.

כתוב:
"זה היה יום שני ה12 מאז התחלת השנה ישבנו אני רועי אחי הקטן ושני אחותי הגדולה על הרצפה בכניסה לבית."
צריך להיות יותר כמו:
"זה היה יום שני ה12 מאז התחלת השנה. ישבנו אני, רועי (אחי הקטן) ושני (אחותי הגדולה) על הרצפה בכניסה לבית."

עוד נקודה חשובה היא סוף הסיפור. יש לה משפחה אחרת, אח שהוא מלאך (שמסתובב חופשי כבר יותר משבועיים, ורק היא שמה לב…) והיא כרגע גילתה את זה. זו פואנטה, זה קלימקס (שדורש עוד הסברים, לטעמי) ומ*כאן* צריך להתחיל הסיפור. עד פה כל מה שראינו זה תיאור די באנלי של חיי יום-יום של נערה מתבגרת. עכשיו זה שונה, עכשיו זה מעניין, עכשיו יש סיפור. הגיבורה שלך כרגע עברה טראומה רצינית ומן הסתם יש לה לא מעט שאלות וקונפליקטים. אנחנו רוצים לדעת עליהם, לראות איך היא מתמודדת איתם. מה שצריך לעשות זה לקחת את הסיפור ולהמשיך אותו.

זהו, בהצלחה!

[שי 1]

אך רוצה להוסיף עוד מספר דברים.

סימני פיסוק!
חוסר סימני פיסוק הוא דבר שרם לי במיוחד, אולי אפילו יותר משגיאות הכתיב. אני לא חושב שיש צורך לפרט.

בעניין הסוף אני מסכים עם נועם. רק בסוף הגעת למשהו מעניין . כמו כן, הקלימקס מוצג בצורה הדורשת שיפור, ה"את-אחותו-של-דניאל-שמת" קצת בנאלי מידי ומזכיר טלנובלה גרועה, והכל מתגלה בבת אחת, בצורה חובבנית למדי.

בהצלחה.

[NY]

בלי להתייחס לתוכן, כרגע:
א. כאמור למעלה, אתה חייב ללמוד כיצד להשתמש בסימני פיסוק – בין אם מדובר בחלוקה למשפטים באמצעות נקודה (.) או בשימוש בנקודות ובפסיקים בתוך דיאלוג. מסמך שימושי שיעזור לך להשתפר בתחום זה תוכל למצוא כאן (שים לב לסעיף "השימוש בסימני פיסוק", למטה).
ב. אל תכתוב "יום שני ה12" ו"ב5 השנים האחרונות", כי אם "יום שני ה-12" ו"ב-5 השנים האחרונות". כנ"ל אם מדובר במילה באנגלית. דוגמה: "עשיתי מנוי ל-National Geographic".
ג. מעט ככל האפשר בשימוש בסימני קריאה, והזהר גם בסימני השאלה. בכל מקרה, אל תשתמש *בשום פנים ואופן* ביותר מסימן קריאה/שאלה אחד ברצף. כלומר:
"מדהים!" – מותר.
"מדהים!!" – אסור.
"מה אתה אומר?" – מותר.
"מה אתה אומר??" – אסור.
מה אתה אומר?!" – מותר לעתים כה נדירות עד שעדיף לך להניח שאסור.
ד. אם אתה כותב בשפה העברית, נסה להמנע מביטויים לועזיים שיש להם תרגום נפוץ ומוכר בעברית. למשל – Fair (פר, כלשונך) משמעותו *הוגן*.
ה. אם אתה משתמש, במקרה, במעבד התמלילים Microsoft Word, אני ממליץ מאד להשתמש בבודק-האיות שלו לפני שאתה מראה את הסיפור למישהו. סיפורך הנוכחי מלא שגיאות איות, ולכן קשה מאד לקרוא אותו.

[מאת]

תגובות