טבע דומם

[ליאה]

גלית לא התכוונה למצוא את עצמה על מפתן הדלת של התערוכה החדשה אשר התפרסמה בגלריית "הבית" בדיזינגוף בשלושים וחמישה באפריל.
היא היתה, אמנם, חובבת אמנות מזה מספר שנים; זה התחיל כשהיא היתה בתקופה קשה בחיים שלה, לא הצליחה למצוא עבודה והתחילה לדגמן בעירום בשביל אומנים. זה גרם לה להרגיש זולה, למרות שידעה שהיא לא עושה שום עבודה לא מהוגנת. היה בדוגמנות משהו חשוף כל כך – עיניהם של הגברים והנשים הנודדות על גופה, רושמות את תוויה בדייקנות מכאיבה, חושפות את נשמתה לעיני כל. עם הזמן התרגלה ואפילו למדה לאהוב את השכיבה באפס מעשה, שבסופה קיבלה סכום כסף מוגזם עד כדי גיחוך.
בשבועות הראשונים היא התלבשה במהירות, קיבלה את כספה ועזבה את המקום, ממאנת להביט באומנים או ביצירותיהם. ואז אורנה, ציירת צעירה, תל אביבית עם אור מוזר בעיניה, התלהבה מגלית והחלה להזמין אותה שוב ושוב בכדי לצייר אותה. "משהו בך כל כך טבעי ופשוט," היא אמרה לה. "והמסירות שלך… את תשבי בשקט ולא תזיזי שריר גם שלוש שעות, כי את יודעת שאולי ברגע זה ממש אני מציירת את השריר הזה." לבסוף התפתחה בין השתיים ידידות, וגלית הרהיבה עוז להביט בציוריה של אורנה. היא מעולם לא חשבה על עצמה כיפה כל כך, על גופה העירום כמשהו טבעי כל כך.
יחד עם אורנה וחוג חבריה – אומנים שונים, כל אחד בתחומו, למדה גלית להעריך אמנות. הם גררו אותה לגלריות חדשות, למוזיאונים, לקולנוע איכותי ולקונצרטים. אופקיה התרחבו, תחומי העניין שלה גדלו, והעיקר – היא הכירה עוד ועוד אומנים שביקשו לצייר אותה, התלהבו מכישוריה כדוגמנית והמליצו עליה לחבריהם. עם הזמן אספה מספיק כסף כדי להתחיל ללמוד מנהל עסקים, ואחר כך המסלול למציאת עבודה היה פשוט ומהיר בהרבה.
אלא שכבר שנים, מאז שהתחילה בעבודה החדשה בסוכנות הפרסום, לא היה לגלית הזמן או הכוח ללכת לבקר בתערוכות. באותו ערב, היא היתה אמורה להיפגש עם לקוח גדול וחשוב בבית קפה פינתי. כיוון שידעה כמה חשובה הפגישה, טרחה לצאת שעה לפני הזמן מהבית – הערכה נכונה, כיוון שמציאת חנייה גזלה קרוב לעשרים דקות מזמנה. לאחר מכן, היא חיכתה קרוב לשעתיים בבית הקפה לפני שהגיע טלפון משותפתה לדירה, שחזרה הביתה ומצאה הודעה על המזכירה האלקטרונית מהלקוח – מסתבר שמכוניתו נתקעה והוא לא יוכל להגיע.
כשהיא מקללת בשטף, גלית צעדה במהירות את שלושת הרחובות בדרך למכוניתה, זועמת על הלקוח ועל עצמה – על שלא נתנה לו את מספר הסלולרי שלה.
הגלריה הקטנה, שהיתה סגורה כשהחנתה את המכונית שלה לצדה, היתה עכשיו פתוחה ועמוסה. ליל ההשקה, כנראה. מתוך דחף יותר מכל דבר אחר, גלית נכנסה, מייחלת להסיח את מחשבותיה מהשעות המבוזבזות והמתסכלות שעברו עליה.
היא טיילה בין האנשים, מקשיבה לשיחות האומנים, להשוואות הרגילות, למילים הגדולות ולתיאורים הנלהבים, ועצביה המתוחים החלו מתרפים לאיטם. זה היה… מוכר. היא התגעגעה לזה.
התערוכה עצמה לא הרשימה את גלית. הנושאים היו היסטוריים – ככל הנראה מדמיונו של האומן. מקדשים רומיים, כנסיות של הרנסנס, טירות אבן עתיקות של ימי הביניים. גלית לא אהבה את זה. היא אהבה ציורים מופשטים, ובמיוחד ציורי דוגמנים – הטבע, המציאות, מעולם לא קסמה לה. מדוע להתעכב כדי לתאר בדייקנות משהו שהמצלמה היתה יכולה לתפוס ברגע?
עם זאת, היא לא היתה יכולה שלא להתפעל ממידת הדיוק בציור, מההשקעה הרבה. נדמה היה שהאומן התעכב במשך שעות על כל פרט ופרט, עבר עשרות פעמים על כל קו ונקודה, כמעט בפנאטיות.
גלית נעצרה ליד רישום יפהפה בגודל גיליון של מבנה רבוע בעל כתלים גבוהים. הלוחית הקטנה שלידו אמרה "בית המקדש". המבנה נראה כעשוי מאבן עתיקה, מסותתת, אשר יצרה קירות ישרים ומגדלים בהירים וגבוהים. הכל הבהיק באור שמש נעלמת, חדש ונוצץ כאילו נבנה לפני ימים מספר. זה היה אמיתי כל כך עד שכמעט נדמה היה לגלית כי עוד רגע תניע הרוח את הפעמונים הקלילים שנתלו מאחד העמודים, והיא תשמע את צלילם.
היא עמדה מול הרישום זמן רב כל כך עד שלא הבחינה באיש הגבוה שניצב לידה, והסמיקה כשראתה שהוא לא הביט בציור כלל. הוא התבונן בה בקפידה, וחייך כשהבחינה בו. היה לו חיוך נעים, עיניים חומות ושיער שחור וסמיך. "מה?" היא שאלה בהתגוננות.
"לא, כלום. את פשוט לא שייכת… את יודעת, לקליקה," הוא נופף בידו לעבר קבוצת האומנים שהתווכחה בהתלהבות ליד אחד הציורים.
"לא. אני סתם מבקרת. זה מותר, נכון?" מצב רוחה הרע גרם לגלית להיות עוקצנית.
להפתעתה, הוא חייך. "מותר. הסתכלתי עלייך, את יודעת. את עומדת פה כבר רבע שעה. אף פעם לא ראיתי מישהו עומד ומביט ככה בציור, לגמרי בשקט ובמין ריכוז כזה, בלי לזוז."
הישירות והכנות שלו היו זרים כל כך לגלית. היא שכחה שכאלו היו האומנים. סביבתה הקרובה, סביבת הפרסום, היתה מלאה כל כך בזיוף, בזרות. היא חשה את הסומק מטפס אל לחייה. "אז מה?"
הוא משך בכתפיו. "את אוהבת את זה?"
"לא במיוחד."
הוא הופתע, אך אז הנהן. "גם אני לא. למה את לא אוהבת את זה?"
"מאותה סיבה שאני לא אוהבת אף ציור בתערוכה הזו. כולם רישומים נפלאים, מצויירים ביד-אומן אמיתית, עד לפרט האחרון. ובכולם ניכר דמיון מאוד מפותח – אבל רק בגלל שלא היתה מצלמה בתקופות האלו. זה לא ציור אמיתי. זאת תמונה קפואה."
"איך נראה ציור אמיתי בעינייך?" הוא נראה מתעניין באמת, ולא שואל רק מתוך נימוס.
"מופשט," גלית אמרה מיד, ואז חזרה בה. "לא, לאו דווקא מופשט. רק… אמיתי. עם נשמה. אני לא יודעת להסביר."
הוא הביט בהרהור בציור, מנסה לאבחן אותו מנקודת מבטה שלה. משהו בדרך בה שקל את דבריה, ברצינות הזו, קסם לגלית, ומתוך דחף היא שאלה, "ולמה אתה לא אוהב את זה?"
"כי מאכזב אותי," ענה האיש הצעיר בפשטות, "שככה נראה בית המקדש."
"סליחה?"
"אני לא בטוח, אבל אני מקווה שזה בית המקדש השני," הוא המשיך. "אומרים שהשני היה פחות יפה. יותר צנוע. זה עדיין די מאכזב, אבל הרבה יותר מאכזב אם ככה נראה בית המקדש הראשון. דמיינתי אותו עם הרבה יותר… את יודעת, פאר והדר וכל זה."
גלית חייכה. זו היתה תשובה רצינית כל כך, כאילו האמין באמת ובתמים בכך שהאומן ישב בצלו של בית המקדש האמיתי, ולא כאילו צייר מדמיונו הפרוע. היא החליטה שהאיש הגבוה מוצא חן בעיניה. היא הושיטה לו את ידה. "גלית קפלן."
הוא לחץ את ידה, ואצבעותיו היו חמות וחזקות – ידיו של אומן. "ערן שמעוני."
עיניה של גלית התרחבו, נדדו ללוחית המתכת הקבועה בקיר לצד הציור והתרחבו מעט יותר. היא חשה את הסומק הפושט בלחייה בפעם השנייה באותו הערב. "אוי. אני כל כך-"
"בבקשה אל תתנצלי." הוא נאנח. "זו תמונה מחורבנת. כל התערוכה הזו מחורבנת. אני כבר שלוש שנים מוציא תערוכות מחורבנות, וחבורת הפלצנים שם," הוא נפנף שוב לעבר קבוצת האומנים הנלהבת, "קונים ומממנים לי עוד ציורים גרועים."
"היא לא כל כך גרועה," מיהרה גלית להגן על התמונה. "בעצם, זה הרישום האהוב עלי כאן. הייתי תולה אותו בכיף בסלון-"
"ולא מביטה בו יותר אף פעם."
היא זעה על מקומה באי נוחות. "אולי."
ערן נאנח שנית ושמט את ידה. "היה נחמד להכיר אותך, גלית."
הוא פנה ללכת, כשלפתע היא עצרה אותו. "תראה… לא התכוונתי לזה ככה. וגם אם כן, אני לא מבקרת אומנות. אני סתם מישהי שלא יודעת כלום. אתה רושם נהדר. זה פשוט נראה כאילו אתה רושם רק מה שאתה רואה. כמו טבע דומם, רק מהדמיון."
הוא הנהן, ועיניו נדמו כבויות, רדופות. "כן, כבר הסברת את זה. זה כל מה שאני יודע לעשות, לרשום את מה שאני רואה."
"יש עוד אומנים שזה כל מה שהם יודעים לעשות. אבל הם מציירים דברים אחרים, וזה נותן לציור יותר נשמה." היא חשבה על כך לרגע. "אם אתה יודע רק לרשום מה שאתה רואה, למה אתה לא מצייר דוגמנים?"
הוא חייך חיוך עגמומי והצביע לעבר הרישום. "אני מצייר בפעם אחת. התמונה הזו לקחה לי עשר שעות וחצי."
"אז?"
"אז עוד לא מצאתי דוגמן או דוגמנית שיסכימו לשבת בשקט מוחלט במשך עשר שעות וחצי. אפילו לא במשך חמש."
גלית חייכה.

בסוף השבוע, אחרי שינה ארוכה, היא הגיעה לסטודיו שלו והוא צייר אותה. זה לקח לו רק שבע שעות. הוא טען שהוא מיהר וזה רחוק מלהיות מוצלח, אבל גלית מעולם לא ראתה את עצמה יפה כל כך בעבודתו של מישהו. ערן נתן לה במתנה את 'בית המקדש' כתודה, והיא תלתה אותו בסלון שלה ומעולם לא הביטה בו שוב. למחרת הוא התקשר ושאל אותה מה היא עושה הערב. הוא לקח אותה לסרט אקשן מטופש, כזה שלא היתה בו מאז יום הולדתה השש-עשרה, וגלית הבינה שהיא מאוהבת.

לאחר מכן, גלית לא ראתה עוד את ערן משתמש בסטודיו שלו. למעשה, היא לא ראתה אותו מצייר כלל. כששאלה אותו על כך, הסביר שאינו מסוגל לצייר בין ארבעה קירות. שהוא זקוק למרחב – דבר שקשה למצוא בתל אביב, כך ידעה.
חודש לאחר שעברו לגור ביחד, גלית חזרה הביתה מאוחר אחרי פגישה ארוכה עם לקוח. ערן עוד לא היה בבית. זה היה נדיר. בדרך כלל, הוא חיכה לה עם ארוחת ערב. הפעם, התנור היה כבוי, הבית היה חשוך וטחוב והכיריים היו קרים. גלית חשה דאגה לפתע, ואז נזכרה שהיה זה היום הראשון ללא גשם מאז שהחל החורף. ערן בודאי יצא לצייר. עייפה מכדי להכין ארוחת ערב, היא חיממה לעצמה אוכל מוכן מקופסה, הכינה קפה שחור וחזק וישבה לחכות לערן.
הוא חזר בעשר בלילה, נושא על גבו פנס ענקי ואת קופסת הציור שלו. בגדיו היו מלוכלכים בחול, שיערו פרוע ועיניו נוצצות. תחת בית שחיו נשא את תיקיית הציור שלו. הוא התיישב איתה בסלון והראה לה את הרישום הנפלא. בניין עתיק מימי הביזנטיון, כל פיתוחיו המורכבים מפורטים עד לאחרון שבהם. היא הביטה בו, נפעמת. היא שכחה עד כמה טוב הוא מצייר. "ערני.. זה כל כך יפה," אמרה.
"באמת?"
"אתה יודע שאתה מצייר נהדר."
הוא נאנח. "אבל זה חסר נשמה, לא?"
"זה פשוט הסגנון שלך." גלית ליפפה קצוות שיער סביב אצבעה באי-נוחות. השיחה הזו תמיד חזרה אליהם, משום מה. היא ידעה שערן לא שכח את המילים שאמרה לו באותו הלילה. היא עשתה מאמץ לשנות את כיוון השיחה. "למה לא התקשרת אליי? הייתי באה איתך."
ערן נראה נבוך לפתע. "אני עובד יותר טוב כשאני לגמרי לבד."
גלית בחנה אותו לרגע. כשדיברה שוב, היה קולה רפה במקצת. "אתה רוצה להתקשר לאוצרת-?"
"לא, לא. רק התחלתי. יהיו עוד הרבה ימי שמש החורף." ערן חייך. "בכל מקרה, אני מלוכלך לגמרי מחוף הים. התקלחת כבר?"
היא נתנה לו למשוך אותה למקלחת, דוחקת מראשה את המחשבות המעיקות.

"זה אופייני להרבה אומנים," הבטיחה לה אורנה. "באמת. אנחנו טיפוסים משונים. היה לי פעם ידיד, צייר אימפרסיוניסט שהיה יכול לצייר רק אחרי התבודדות של שבוע, ורק באיזורים של מזבלות. הוא היה חוזר מסריח כמו גוויה ומראה לנו דברים מדהימים, בחיים לא היית מאמינה-"
"אבל אימפרסיוניזם מבוסס על מציאות," אמרה גלית. היא בהתה בפרוסת הלימון שנחה בתוך הקולה שלה בהיסח הדעת. "ערן מצייר מהדמיון. אין שום דבר שנראה כמו הדברים שהוא מצייר, רק כל מיני… מבנים ישנים הרוסים וכאלה, כמו במצדה. למה הוא צריך לצאת החוצה?"
"זה עניין שלו," פסקה אורנה. "גלית, פשוט תסמכי עלי, בסדר? הבחור אוהב אותך. שום דבר לא קורה איתו. הוא פשוט אומן. ככה הוא מצייר."
ערן חזר באותו הערב עם ציור נוסף, הפעם של מבנה רומי. גלית הביטה בו בזמן שישן והעבירה את פניה על שוליו החלקים של הרישום, על קווי העיפרון שצויירו בכישרון רב כל כך. השינה סירבה להגיע. היא לקחה את המפתחות לסטודיו והלכה להביט בציורים שערן שמר כיוון שאהב אותם במיוחד. טירות, מצודות, ארמונות, צריחים, גשרים, קתדרלות, כנסיות, בתי כנסת ומקדשים נבטו אליה מכל עבר, והיא הביטה ברישומים הנהדרים שעות ארוכות. ובין כל אלו נתלה רישום אחד שונה לחלוטין – תמונתה שלה, הדוגמנית היחידה שאי פעם צייר. היא הביטה בעצמה שבציור. כל הווייתה דיברה אליה מתוך קווי הגרפיט העדינים, כל אמת שהתקיימה בתוך דמותה שלה זועקת מתוך תווי גופה והבעת פניה והשתברות האור על אישוניה…
כיצד מסוגל אדם לצייר באופן נפלא כל כך את המציאות, אך להפיק ציורים כל כך חסרי ייחוד מדמיונו שלו?

באמצע השבוע נאלצה גלית לעזוב לנסיעת עסקים לטוקיו. חברת הפרסום הקטנה בה ניהלה את מחלקת הלקוחות הפרטיים גדלה והתרחבה בחודשים האחרונים, והיא נדרשה להמשיך לעבוד ישירות מול כל לקוח ולקוח, בתנאיו שלו. זה התחיל להיעשות בלתי אפשרי, וגלית החליטה שביום ראשון בבוקר תיכנס ישר אל הבוס שלה, מר פלדמן, ותדרוש ממנו שימנה נציגים לחברה שלו בכל יבשת – או לפחות תדרוש העלאה משמעותית בשכרה.
בבוקר יום שישי, לאחר שלושה ימים של עבודה מאומצת, היא החנתה את הפורד שלה וגררה סוף סוף את מזוודתה הקטנה אל הבית. הדלת היתה פתוחה, ופתק קטן הונח על שולחן המטבח. ערן בחצר האחורית. כלומר, הוא מתקן סוף סוף את דוד השמש שלהם?
לא. הוא עמד בחצר האחורית עם כן הציור שלו וכמה עפרונות מחודדים, וצייר בריכוז רב, כשהוא עוצר מדי פעם להתבונן בקפידה, בעיניו של אמן, ב… בגדר הברזל של השכנים, מבעדה נשקף הבית המכוער שלהם. ומולו על הכן התגשם לאיטו רישום יפהפה של מבנה מתקופת הבארוק.
גלית התיישבה, מוסתרת היטב מאחורי הווילון – לא שהיה בכך צורך, כיוון שערן היה שקוע כל כולו בציורו – והביטה בו שעה ארוכה. במבטו הנודד על פני קווים בלתי נראים בנוף ומעתיק אותם בדייקנות אל הקנבס. בשמיים שצייר, מעוננים וקודרים, מנוגדים ניגוד חד לשמש הבהירה שזרחה. היה קצב מסויים בעבודתו – איטי, אך קבוע ומאומן. מבט, קו, מבט, קו. אותו הקצב הרגוע והנכון בו צייר אותה, לפני זמן רב כל כך.
גלית חשה יובש פתאומי בפיה. היא חייתה בסביבת אומנים זמן רב. היא ידעה כיצד הם עובדים כאשר הם רושמים את המציאות. וזה מה שערן עשה עכשיו.
אבל זה לא היה ייתכן. היא הביטה ברישום, ואז בבית בן שתי הקומות של השכנים, בגגו הצבוע צבע חרדל שנשקף מבעד לגדר המחלידה, בחלונות המוקפים מסגרת שהיוותה בושה לכל ארכיטקטורה באשר היא, ושוב ברישום.
ואז חלצה את נעליה ויצאה החוצה.
ערן הבחין בה רק מספר דקות לאחר שנעמדה לידו. אשמה מילאה את מבטו והוא השפיל את עיניו, כיודע שנתפס בקלקלתו. "היי, גליתוש," הוא מיהר להגיד, נזכר בעצמו. "ח-חשבתי שתחזרי רק בערב-"
"מה אתה עושה?"
הוא הביט בה בשעשוע, ואז בציור. "גוזז צמר של כבשים. כמו מה זה נראה שאני עושה?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מביטה בך כבר שעה. אתה מצייר את המבנה הזה כאילו הוא נמצא בחצר של השכנים."
ערן קפא לרגע, ואז חייך חיוך מאולץ. "זה רק הטכניקה שלי. אני מביט לפעמים למעלה כדי… כדי להשוות-"
גלית שאפה את האוויר בחדות. "אל תשקר לי. ראיתי אותך מביט ומעתיק את מה שאתה רואה."
ערן צחק צחוק שנמוג לאחר רגע. "זה היה נדמה לך."
הזעם טיפס בה כמו ארס מחלחל של נחש. היא מעולם לא שמעה אותו משקר לה. לא בבוטות רבה כל כך. לא בזלזול כזה. לא בצורה כל כך נואשת. "אז תצייר בלי להסתכל."
"אני לא יכול כשאת כאן."
"זה תירוץ נוח מאוד. נו, תמשיך. תצייר." הוא נעמדה ופסעה אל מול קו ראייתו, חוסמת מעיניו את הגדר ואת הבית השכן. "בבקשה."
הוא הביט בה לרגע ארוך, ואז רכן אל הנייר ואצבעותיו המיומנות רפרפו על גבו לכמה רגעים, עוברות על קווים שכבר שורטטו. העיפרון המקצועי, העבה, נגע לרגע בדף והתרומם שוב. לבסוף הוא הרים את מבטו אליה בתחינה. "גלית… בבקשה?"
"בבקשה מה?" היא אמרה בחדות.
עיניו החומות המוכרות היו מלאות במשהו שלא יכלה לזהות. כאב? תקווה? צורך? "בבקשה תזוזי. זה לא יישאר עוד הרבה זמן. יש לי רק כמה שעות."
גלית החזירה את מבטו בשלווה יציבה וסירבה לזוז. "כמה שעות בשביל מה?"
ערן שתק זמן ארוך והביט מעבר לכתפה, בגדר… ואולי במשהו מאחוריה. "את זוכרת כשנפגשנו? כשאמרת לי שאני רק רושם את מה שאני רואה, כמו טבע דומם?" הוא הביט שוב בציור. "זה בדיוק מה שאני מצייר. טבע דומם. זה הדבר היחידי שאני יכול לצייר, כי זה עומד ולא זז, ואז אני יכול לתפוס את זה. אני פשוט מסוגל לראות טבע דומם שאחרים לא רואים."
גלית חשה כפור זורם בורידיה. "זה לא יכול להיות."
ערן הנהן בעצב. "קשה להאמין בזה, אני יודע. גם לי זה היה מוזר בפעמים הראשונות שזה קרה. הייתי מאוד קטן, ולא הבנתי שרק אני רואה את המראות. הם פשוט הופיעו, ואחרי יממה בערך הם נעלמו. לאן שלא הלכתי, יכולתי לראות אותם – תקופות שלמות מופיעות ונמוגות מול העיניים שלי. למדתי אומנות וארכיטקטורה – רק כדי לדעת מה אני רואה, ומאז הצלחתי בערך למקם את עצמי בכל פעם שהמראות הופיעו." אצבעותיו שיחקו בעיפרון בעצבנות. "ואז, בלימודי אומנות, גיליתי שאני מסוגל לשרטט את זה. לתפוס את ההיסטוריה כפי שהיא נראתה באמת, לשמר אותה. את מבינה, גליתי? אני חייב לצייר. כי אם אני לא אצייר, אף אחד אף פעם לא יידע איך זה באמת נראה. כל מה שיש לנו זה שחזורים והריסות."
מוקסמת, גלית הביטה שוב בציור. "וזה מה שאתה רואה עכשיו?"
"כן. לא. בערך…" הוא נאנח בתסכול והעביר את ידו בשערו החלק, שומט את העפרון אל כן הציור. "אני לא יכול בדיוק להסביר את זה. זה כאילו… המציאות עולה על מציאות אחרת. את רוצה לראות?"
"מ-מה?"
"אני יכול להראות לך. למדתי איך עושים את זה לפני כמה שנים. תני לי יד."
גלית היססה לרגע, ואז אחזה בידו המושטת.
המציאות נמסה.
לא, לא נמסה. התערפלה. היא עדיין היתה שם, קיימת ומוחשית דיה כדי שתוכל לגעת בה. אך מעבר לה, נשקפה תמונה אחרת.
הטירה נגלתה לעיניה קודם. האבנים טחובות מגשמים, מחורצות מחיצי אוייבים ומפגעי הזמן. דגלים צבעוניים, עליהם היה רקום סמל מוזר שדמה לשמש התנופפו בראש המגדלים. שערי העץ, עמוסים פיתוחים עדינים, מגולפים ביד-אמן, חרקו על ציריהם. הרוח שרקה בין ענפי העצים – עצים עצומים, שצמחו לפני עידן ועידנים. עלים זהובים וירוקים, תפרחות יפהפיות. השמיים המעוננים מעל ראשה השקיפו על ספסלי אבן מסותתים, על כיפות עגולות ומחודדות. ואז הופיעו האנשים. גברים גבוהים בחליפות. גבירות בשמלות ופאות גבוהות, עוצרות להריח פרחים שלא הכירו, להחליף מילים. צחוקן הרך נישא אליה ברוח.
"הם יכולים לשמוע אותנו?" היא לחשה כמתוך חלום.
"לא." אצבעותיו של ערן ליטפו את ידה. "הם כבר לא קיימים. הם חיו בתקופה אחרת. עכשיו הם רק צללים מהעבר."
"אף פעם לא ניסית לצייר את האנשים?"
"לא. הם נעלמים כמעט עשר שעות לפני המבנים, והם לא מופיעים שוב. הנוכחות שלהם בהיסטוריה יותר חלשה. והמראות אף פעם לא חוזרים לאותן תקופות, אז אני לא רוצה להסתכן ולהתחיל ציור שאף פעם לא אצליח לסיים."
ילדה קטנה פרצה מבין שערי הטירה, צועקת משהו בשפה זרה תוך כדי צחוק. ילד בעל שיער כהה, מבוגר ממנה בשנה או שנתיים, רדף אחריה. הוא העמיד פנים כמנסה לתפוס אותה, אך נתן לה לחמוק מבין ידו המושטת בכל פעם שהתקרב אליה מספיק כדי לגעת בה. הם נעו לעבר גלית וערן, רצו לצידם, התחבאו מאחורי העצים. הרוח שיחקה בשיערם, וצחוקם מילא את האוויר כמו שירה. אחת הנשים הביטה בהם בחיבה וקראה להם אליה. ענני הגשם הכבדים שבשמיים החלו להמטיר טיפות גשם קלות, והנשים מיהרו בחזרה אל גגותיה המגוננים של הטירה. הילדים המשיכו להתרוצץ תחת העצים, צוחקים וקוראים זה לזו, טיפות הגשם נופלות על פניהם, מציירות תמונה מושלמת של ילדות…
ואז התמונה נמוגה, וגלית, חסרת נשימה ומוקסמת, מצאה את עצמה מביטה שוב בביתם של השכנים על רקע השמיים הבהירים. היא גילתה שערן הרפה מידה.
"אני מצטער," הוא אמר ברוך, ופניו נדמו כאובים. הוא אחז שוב בעיפרון שלו. "אני חייב להמשיך לצייר את זה. בזבזתי יותר מדי זמן, ואני לא יודע כמה שעות עוד יש לי."
גלית גילתה בהפתעה שגרונה חנוק. היא העיפה עוד מבט ברישום היבש, תמונה כמו צילום הלקוח מספר ההיסטוריה, שתיארה במדוייק את הטירה והעננים והמגדלים, ופסעה בחזרה אל הבית בלי להביט עוד בה או בערן.

למחרת היא ארזה את חפציה ועזבה. לא כיוון ששיקר לה. לא כיוון שפחדה, או כיוון שידעה שהמחוייבות הזו שחש, להנציח את העבר, לעולם לא תיתן לו מנוח. גם לא כיוון שהבינה כי במובן מסויים, הוא משאיר חלק ממנו בעבר בכל פעם שהוא מביט אליו, בכל פעם שהתמונה סוף סוף מתה ומתפוגגת אל מול עיניו.
היא עזבה כיוון שהבינה לעולם לא יוכל להביט באמת בדבר: לא בהיסטוריה, לא בהווה ולא בה. שלעולם לא יוכל לראות במתנה הנפלאה שניתנה לו יותר מאפשרות להנציח את ההיסטוריה, לצייר טבע דומם.

חודשיים לאחר שנפרדו, ערן עלה על אוטובוס ונסע לגליל. כבר כמה שבועות שלא נגלה לעיניו שום מראה חדש, והוא ידע מניסיון שלעיתים המראות מתחבאים באזורים אחרים של הארץ. הוא הביט בחוסר ריכוז בנוף המוכר, חושב על גלית, מנסה להבין למה לא היה מסוגל לשמור עליה. התמונה הזרה, הערפילית-במקצת, שעלתה מתוך תווי השטח של עמק יזראל קטעה לפתע את חוט מחשבותיו, והוא הבין שמצא את מה שחיפש.
ערן צלצל בפעמון וירד אל המצודה העתיקה – בת ימי הביניים, ללא ספק. על כר דשא נידח בעמק, הוא שמט את הציוד שלו, הניח את הצידנית על האדמה, העמיד את כן הציור המתקפל, פרס את הקנבס ובחר גרפיט חדש ונקי. עוד רגע עצר והביט, גומע בעיניו את המראה החדש. משהו הטריד אותו במראה האפל של המצודה, ולאחר עוד מספר רגעים הבין מה היה הדבר. כתליה היו מוכתמים בדם. האדמה והשביל שהוביל אליה נדמו כאילו נוקו בחיפזון, אך גם בהם ניכרו סימני מלחמה: גזירי עץ ושברי חרבות, שנחו על האדמה כעדות אחרונה. האם הקרב התקיים לפני יממה? לפני שבוע? ערן אימץ את זכרונו, אך לא הצליח להיזכר במשהו ספיצפי לגבי האזור והתקופה מלימודי ההיסטוריה שלו. אך זה לא הפליא אותו – אחרי הכל, ימי הביניים היו מלאים במלחמות עקובות מדם שכאלו, ולא כולן נכתבו בספרים.
הוא העביר את הסכין היפני על קצה הגרפיט שלו, מחדד אותו בעודו משרטט את התמונה בראשו, מדמיין כיצד ייראו תוויה המדוייקים של המצודה על הקנבס.
שערי המצודה הגדולים נפתחו לרווחה וערן הזדעף. הוא אהב להתחיל לצייר מבנה מהשערים, מהבסיס והמרכז שלו. כעת, יאלץ להתחיל ממקום אחר, או לחכות שהשערים יסגרו. הוא התיישב וחיכה, עוקב בעיניו אחרי התהלוכה הקטנה שיצאה מבין השערים. ארבעה בחורים חסונים נשאו ארון קבורה במורד השביל. מאחוריהם פסעו נשים מתייפחות, גברים חפותי ראש וילדים נושאי פרחים, כולם לבושים שחורים. ערן היסס לרגע, ואז, שוכח את הציור שלו, קרב אל האנשים האבלים. הוא הבחין בכתר משובץ אבני-חן שנח על ארון הקבורה. האם בן למשפחת מלוכה כלשהי נקבר כאן? הוא התקרב עוד בעניין הולך וגובר – אם יוכל לקבוע את סוג האבנים, יקל עליו למקם את הרישום שלו בתקופה כזו או אחרת-
קול נשי רך אמר משהו לא מובן מאחוריו. ערן הסתובב ומבטו נפל על אישה צעירה, לבושה שמלה שחורה רכה, מיושנת, ועונדת נזר.
היא הרימה את הרדיד שכיסה את פניה והוא השתנק. גלית! לא, אבל זו לא היתה באמת גלית. פניה היו חיוורים יותר, עיניה הירוקות נעדרות את השחוק של גלית, תנועותיה רכות ועדינות יותר, גופה דקיק יותר. שיערה השטני גלש על כתפיה – גלית נהגה תמיד לאסוף את שלה בצמה הדוקה. ערן הביט בה עוד כמה רגעים והחליט שלמעשה לא היו השתיים דומות כל כך. היה זה רק משהו קטן במבנה הפנים, בהבעה – כמעט בלתי נראה לעין. הוא נזכר שבשבועות האחרונים נטה לראות את עיניה של גלית על כל אישה שעברה על פניו ברחוב, את גבה מאחורי כל פינה.
ערן נאנח ופנה לשוב אל כן הציור שלו, כשלפתע הבחין שהאישה הצעירה מחזירה לו מבט בשוויון נפש. היא סקרה את בגדיו, את נעליו, את הבעת פניו. השיירה התקדמה הרחק מהם. ערן הביט בה בפליאה, ואז על סביבותיו, מנסה לראות סיבה אחרת בגללה תעמוד האישה ותביט לכיוונו. דמויות העבר בחזיונות שלו מעולם לא השיבו לו מבט, מעולם לא ידעו שהוא קיים.
אך כל אדם אחר לא עמד בסביבתם. היא הישירה אליו מבט, ועיניה האדומות עוד, מבכי על בעלה או בנה או אביה, שנישאו הרחק מהם בארון הקבורה, היו מלאות במשהו אותו לא יכול היה לפענח. "את יכולה לראות אותי?" הוא שאל לאחר זמן רב, כאחוז קסם. קולו היה רפה, חלש, ממאן לקבל את שבירת החוקים שהיה מורגל בהם, משונים ככל שהיו.
האישה הצעירה לא ענתה – כמובן, היא לא יכולה היתה להבין אותו. שפתה היתה עתיקה ולא התקיימה עוד בעולמו שלו. אך היא הושיטה את ידה אליו בהזמנה ביישנית.
בצורך פתאומי, לא-הגיוני, שלח ערן את ידו לאחוז בידה, אך אצבעותיו חלפו דרך העור הלבן העדין. כמובן. למה ציפה?
היא הורידה את ידה והביטה בו, עיניה הירוקות עצובות. ערן רצה לשאול אותה מי היא, מאין באה, כיצד היא מסוגלת לראות אותו. הוא רצה לבקש שתספר לו עליה, על חייה ועל האיש שנלקח ממנה.
אך הוא יכול היה רק להביט בה בתסכול, בחוסר אונים, ולהצר על הזמן שהפריד ביניהם.
לא. היה עוד דבר אחד שיכול היה לעשות.
ערן מיהר אל כן הציור שלו, מנסה למשוך אותה איתו, לסמן לה שתבוא. היא זיהתה את הדחיפות הנואשת בתנועותיו ועקבה אחריו, שמלתה השחורה הארוכה משמיעה קול עדין כשהתחככה באבני השביל, ואף לא רחש קל כשעברה ישירות דרך הדשא הסמיך של עמק יזראל.
ערן ניסה לסמן לה לשבת, ואחרי כמה שניות היא הבינה. הוא ראה את ההיסוס הקל במבטה, אך לבסוף היא שקעה אל מקטע דק של עשב אשר צמח בצד השביל והביטה אליו, מחכה לראות מה יעשה.
הוא חייך אליה חיוך מרגיע ולקח את הגרפיט בידו.

ערן שנא לעבוד על רישום בלחץ של זמן. תמיד היו לו יממות לצייר את הטירות והמצודות שלו, לקלוט כל פרט עד לקרני השמש המשתברות על החלון והרוח הנושבת בקפלי הוילונות. כעת, הוא רק רצה לתפוס את התמצית שלה, לאחוז בה, לשמור אצלו משהו ממנה. הוא צייר כאחוז תזזית, מתעלם מהכאב המנקר בשורש כף ידו, שהתריע על כך שהגיע הזמן למנוחה.
לאחר שעה וקצת של ציור קדחתני, היא מאסה בישיבה וקמה ממקומה כדי לראות מה הוא עושה. לפני שיכול היה למחות, הביטה האישה הצעירה ברישום שהחל להתהוות על הקנבס ועיניה התרחבו בפליאה מוקסמת. היא ניסתה לגעת ברישום, בדמותה שלה, אך אצבעותיה עברו דרכו.
"בבקשה," הוא התחנן, מצביע בדחיפות על המדשאה. "אין לנו זמן, בבקשה תשבי."
היא הבינה והתיישבה, מקפידה לעשות זאת דומה ככל האפשר לצורה בה ישבה קודם.
ערן המשיך לעבוד, מתעלם מהכאב ההולך ומתגבר, משלפוחית קטנה שהחלה להיווצר תחת העיפרון על אצבעותיו, מהזיעה הניגרת על מצחו ומהעייפות המתגברת, מתחושת הרעב והצמא. אסור היה לו להפסיק. הוא היה חייב לסיים את הרישום. הוא היה חייב לשמר משהו ממנה.
כשהביט שוב למעלה, הוא החניק זעקה של אימה. דמותה החלה להטשטש, להתעמעם. "לא, לא," הוא אמר, מביט בה ביאוש. "לא, אל תלכי! כמעט סיימתי!"
האישה הצעירה הושיטה אליו את ידה, והמצוקה ניכרה בתווי פניה. אולי אצלה במציאות, היה זה הוא שנעלם. היא אמרה משהו בקול רך, עצוב, וערן הביט בה בחוסר אונים. הוא חזר בנחישות אל הקנבס, איתן בדעתו לסיים. הוא יתפוס אותה. הוא לא יניח לה להיעלם כפי שנעלמו כל המצודות, כל האנשים, כל המלחמות, כל הילדים. כפי שגלית נעלמה.
אצבעותיו עוד נעו במהירות הולכת וגוברת על הקנבס כשעיניה הירוקות, שלא חדלו להביט בו עד שנעלמה, דהו והתפוגגו. לרגע עוד התבונן ישירות בה, בצללי העבר, ואז כל שנותר הוא המצודה העתיקה שמאחוריה.
זעקת הכאב והאובדן של ערן הדהדה בעמק. הוא הביט בציור הגמור-למחצה של האישה היפהפיה. השמלה הכהה, הזרועות העדינות, הצוואר החשוף והשיער הרך… העיניים, שהצליח לתפוס בשניה האחרונה. ציור חסר כל כך, כל כך לא גמור. וערן ידע, בחדות מכאיבה, נוראה, שאיבד אותה.
מולו, עוד ניצבה המצודה בת ימי הביניים, מאיימת במקצת ורבת הוד, דגליה נעים קלות ברוח, אור השמש מתנוצץ על חלונותיה, על הזכוכית הבוהקת, על כתמי הדם שעל כתליה.
ערן נאנח והרים את הסכין היפני אל הגרפיט שלו. העיפרון הגמיש נע באיטיות על גבי הקנבס, רושם את המצודה העתיקה. עובד בנגיעות קלות, באיטיות, מקפיד על כל פרט. תחת אצבעותיו המיומנות של ערן החלה להיווצר התמונה הרגילה, המוכרת כל כך והשונה כל כך, של מבנה היסטורי שאבד בנבכי הזמן.

כשחזר הביתה, התקשר ערן לגלית. היא לא ענתה לטלפון, אז הוא השאיר לה הודעה על המזכירה וביקש ממנה לבוא לראות את הרישום שלו.
היא הגיעה לאחר חצי שעה, מבויישת וסמוקה, וגמגמה משהו על כך שהיתה בדיוק באזור. הוא פתח לה את הדלת, לבוש עדיין בחלוק מהמקלחת, שיערו פרוע ואצבעותיו חבושות, והראה לה את שני הציורים – המצודה בת ימי הביניים, והרישום שלעולם לא יסיים של אותה אישה שדימה להיות היא. גלית הקשיבה לסיפורו והנהנה כשראתה את הגבירה הצעירה בתמונה, מבינה את צערו על שלא הספיק לסיים את הרישום, לתפוס אותה בכל הדרה. "אבל זה בסדר," אמרה לבסוף בפשטות, והצביעה על המצודה העתיקה. "היא נמצאת גם בתמונה הזאת."
וערן חש את המשקל הכבד על חזהו נמוג לאיטו כשהצמיד את שפתיו לשפתיה.
גלית החזירה את הדברים שלה לביתו למחרת, מבלי שדיברו על כך, מבלי שהיה בכך צורך. ובפעם הבאה שיצא לצייר, כמו גם בפעמים שבאו אחריה, היא באה איתו. לעיתים היה אוחז בידה והם היו מביטים יחדיו בשתיקה מכושפת בחיים הקמים לתחייה מול עיניהם. ולעיתים היתה פשוט יושבת לצדו, והוא היה מביט בה ארוכות, ואז מביט במבנים שהתקיימו מאות ואלפי שנים בעבר, ומצייר אותה בהם, מדוייקים, אמיתיים ומלאי חיים על הקנבס, כאילו בעוד רגע תניע הרוח את הווילונות שבחלונותיהם ואת הדגלים שבראש מגדליהם.

[ליאה]

לא היה אמור להיות רווח בין קטעים 1 ל-2 ובין קטעים 4 ל-5. הפורום הגיב בצורה שטנית במקצת לוורד שלי.

וגם התנצלות באופן כללי – ניר הזמין אותי לכתוב כאן! תאשימו אותו!

[NY]

ראשית, ברוכה הבאה למקומותינו. שנית, הסיפור בהחלט מעיד על כשרון כתיבה, לדעתי. שלישית, הנה מקבץ הערות:

1. תוכן
א. הפתיחה ארוכה מדי וחפוזה מדי בו זמנית. אולי כדאי להתחיל מההתרחשויות בזמן "הווה" – הפגישה עם ערן, נניח, ולהעביר את המידע על אופיה ותכונותיה של גלית לקורא באופן שאינו הרצאה יבשה וארוכה על קורותיה.
ב. יש לסיפור שני גיבורים, והמיקוד שלו עובר בין שניהם. דבר זה הוא בעייתי מעט כשמדובר באורך כזה של סיפור – אנו מתחילים עם גלית ועם נקודת הראות שלה, ולפתע אנו מאבדים אותה ועוברים לערן ולו בלבד, וכך זה עד הסוף. אולי כדאי להחליט במי להתמקד, או לבנות יותר תוכן לשתי הדמויות באופן כזה שהן ישתלבו באופן טוב יותר. כרגע יש ניתוק מסוים.
ג. יש לך שתי דמויות, ושתיהן עוברות תהליך מסוים, וזה טוב. הבעיה: התהליך הנ"ל מטושטש מדי, ובסופו של דבר הקורא לא מבין למה באמת גלית עזבה (הסיבה המובאת בגוף הסיפור לא מספיקה ממש) ומדוע היא חזרה (כנ"ל), ואילו תובנות היו מנת חלקו של ערן.
ד. לדעתי אפשר לפתח את הרעיון יותר. מה היה קורה, למשל, אילו נקודת הפתיחה של העלילה היתה במקום בו מסתיים הסיפור הנוכחי? הם חיו באושר ואושר? לגלית לא אכפת מנשים מן העבר הנגלות בפני חברה לחיים? אולי יש לתכונה של ערן שימוש מסחרי? אולי, בהיותה כזו אשת עסקים מוצלחת, גלית תחליט לנצל זאת באופן כלשהו? אלה הרהורים סתם – את מוזמנת לחשוב על הרעיונות שלך.

2. סגנון
א. אני מציע למעט בהוראות בימוי – "היא אמרה כמתוך חלום", "אמר ברוך", "אמרה בפשטות" וכו'. זאת כחלק מעקרון *הראה – אל תסביר*. אם היא אומרת משהו בפשטות או ברוך, הדרך הטובה ביותר להעביר זאת לקורא היא בדיאלוג עצמו, במילים בהן היא משתמשת.
ב. כדאי להזהר מדרמטיות מוגזמת. "גלית חשה כפור זורם בורידיה" – אני לא פוסל לחלוטין את השימוש בביטויים כאלה, אבל יש דרכים עדינות ואפקטיביות יותר לעשות זאת. כנ"ל "זעקת הכאב והאובדן", "חדות מכאיבה, נוראה" וכו'. לא נתת לקורא סיבה מספקת להבין מדוע הכאב והחדות, ולו היית נותנת סיבה כזו, הרי שלא היית צריכה להשתמש בביטויים שכאלה. חשבי על כך.
ג. אני מציע, לטובת הניטפיקרים שבין הקוראים, לבדוק היטב את המקומות הגיאוגרפיים בהם מתרחש הסיפור, כדי לוודא שהמבנים בהם מדובר אכן היו יכולים להתקיים בהם.
ד. פרטים מיותרים: האם תאריך הפתיחה של התערוכה חשוב? האם מקצועה של גלית חשוב? האם שמו של הבוס שלה חשוב? ומה הקשר בין העלילה לבין טענותיה של גלית כלפי הבוס הנ"ל? כדאי להשמיט את הפרטים הלא חשובים וליצור סיפור מהודק יותר.
ה. פתיחה: על פתיחת הסיפור לעניין אותנו באופן כלשהו, ולתת לנו מושג כלשהו לגבי נושא הסיפור. הבה נביט במשפט הפתיחה שלך:
"גלית לא התכוונה למצוא את עצמה על מפתן הדלת של התערוכה החדשה אשר התפרסמה בגלריית "הבית" בדיזינגוף בשלושים וחמישה באפריל."
במה עוסק הסיפור? בגלית? במפתן הדלת? בכך שהיא לא התכוונה? בתערוכה? בגלריה? ביום המיוחד ההוא, השלושים וחמישה באפריל? (אגב – גם אני קראתי אריך קסטנר, וגם אני מת עליו, אבל אם אין סיבה משמעותית ביותר לכך, האזכור מיותר ופוגע בסיפור.)
(עוד אגב: האיות הנכון היא "דיזנגוף".)
המשפט כולל המון מידע מיותר ועל כן הוא אינו ממוקד. להבדיל, קראי את משפט הפתיחה הנסיוני הבא, והשווי:
"גלית לא התכוונה לבקר בתערוכה."
זו לא הצעה – רק הדגמה. את ורק את תכתבי את סיפוריך. אבל משפט כגון זה כבר מעורר שאלות ממוקדות אצל הקורא, כגון: אם היא לא התכוונה, למה היא הגיעה לשם? ומה המשמעות של זה?

ובכן, מספיק להערב. בהצלחה!

[נעם]

זה סיפור יפה, ממש ממש יפה. נהנתי לקרוא אותו גם בפעם השניה.

בכל זאת היו שני דברים שהפריעו לי:
1. הקצב של הסיפור. הוא מתחיל מאוד לאט ודווקא בנקודות שיא הוא קצת מחפף (אמרו את זה קודם, לפניי, לא משנה).
2. deus ex machina. ישנם כמה אירועי מפתח בסיפור שלא ברור כיצד ומדוע הם מתרחשים. עכשיו, העובדה שזה סיפור פנטזיה אומנם מאפשרת להחליק חלק מהם (למשל, למה ערן רואה דמויות מהעבר), אבל חלקם מאוד הפריעו לי. במיוחד אני רוצה לציין את הסצינה שבה דמות מהעבר "רואה" את ערן. למה זה קורה דווקא עכשיו? דווקא איתה? כי זה נוח לסיפור? צריך לפתח את הנקודה הזו.

לסיכומו של דבר, נחזור להתחלה. סיפור יפהפה, תכתבי עוד אחד…

[רז]

אך הייתי מוסיף לו איזשהו הסבר בנוגע ליכולת של ערן – אם לא מאיפה היא הגיעה, אז לכל הפחות מה גרם לה לקבל תפנית כל-כך מפתיעה (היכולת שלו לתקשר עם האשה מהעבר).
כמו שניר כבר ציין, לגמרי לא בטוח שהיו כל-כך הרבה מבצרים עתיקים בארצנו לאורך ההיסטוריה, כך שמקורות ההשראה של ערן לציורים שלו צריכים להיגמר די מהר. אבל זה, למען האמת, הטריד אותי פחות.
וברוכה הבאה, כבר אמרנו? (-:

[ליאה מצטמררת]

אני מרגישה את פוביית-פורום-הסיפורים שלי חוזרת. ביקורת מפורטת ומושקעת כתבת לי כאן, והקטע המעצבן באמת הוא שאתה צודק בכל מילה – במיוחד בהערות התוכן. אני מודה ומתוודה על כך שגם על העניין הגיאוגרפי-היסטורי לא חשבתי (איך זה שאני אף פעם לא חושבת על העניין הגיאוגרפי?!) אשמח אם תיתן לי דוגמה לדברים שאתה מתייחס אליהם בסעיפים א' ו-ב'. אני מכירה את עקרון "הראה – אל תסביר", אבל איך, לדוגמה, הייתי צריכה להראות את הסיבה בגללה ערן חש כאב ואובדן? (או, תן לי לחדד את השאלה – חשבתי שהראיתי את הסיבה. מה לא עשיתי נכון?)

ובכן, בהתחשב בכמות הבעיות הלא-הגיונית, אני באמת לא יודעת איך לשפר את זה הנוכחי, אבל תודה שעצרת אותי מלשלוח אותו לאספמיה ולפדח את עצמי קשות. הוא יגנז יפה בהארד דיסק, ואני אמשיך לנסות. תודה רבה רבה.

ותודה גם לרז ולנעם. לקחתי הכל לתשומת ליבי.

[NY]

אני לא יודע איך היית צריכה להראות את תחושת הכאב והאובדן של ערן, כיוון שאני לא את. אולי הוא היה אומר משהו, אולי הוא היה מביע משהו בהתנהגותו – זה הסיפור שלך, את תחליטי. עם זאת, אחת הבעיות היתה שאני, כקורא, לא ראיתי שום סיבה *מדוע* ערן צריך להרגיש אובדן. מבחינתי הוא הרגיש אובדן "על יבש", ללא שום סיבה אמיתית.
עם זאת, כדי להבהיר את עצמי בכל הקשור ל"הראה – אל תסביר", אתן לך דוגמה לא קשורה:

תיאור א':
משה היה איש רע מאד. הוא היה רשע. הוא היה נבל של ממש. הוא היה בנאדם איום ונורא לפי כל קנה מדה. הוא היה פשוט פויה.

תיאור ב':
בגיל שלוש קשר משה את זנבותיהם של שני חתולים זה לזה וצפה בסבלם בהנאה. בגיל חמש הוא שיקע את הכלב של השכנים בבטון טרי והמתין איתו עד שהתייבש. בגיל עשר התגלו הוריו, שרופים ומשופדים, במרתף.

תיאור א' מביא "עובדות" ללא סימוכין. משה הוא איש רע. לדעת מי? לדעת המחבר, כנראה. האם הקורא מאמין לו? אולי. תיאור ב', לעומתו, לא מביא את דעתו של המחבר כלל – הוא נותן לקורא לשפוט את משה על פי אמות המידה המקובלות *אצל הקורא*.

על כל פנים – אל תפסיקי לכתוב, ואני לא רואה שום סיבה לא לשלוח גרסה משופצת של הסיפור הנ"ל, או סיפורים אחרים, לאספמיה.

[???]

אחד היפים שקראתי לאחרונה.

הדבר היחיד שהפריע לי, כמו שאמר NY, זה המעבר החד בין נקודת המבט של גלית לזו של ערן, היותר מעניינת. פעמים רבות במהלך הסיפור ציפיתי לקצת "מדע בדיוני": גלית היא אנדרואידית, לדוגמא.

העניין תופס תאוצה לקראת האמצע, וזה בסדר, אבל ה"אקספוזיציה" קצת ארוכה מידי לטעמי.

סיפור יפה, באמת משובח.
כל הכבוד.

[ליאה מצטמררת]

ובכל זאת, בדוגמה המשעשעת-אם-כי-מטרידה-במקצת שנתת, ובדוגמה האחרת שנתת בזמנו ב"המראה העקומה" הרבה יותר קל לאבחן את התיאורים ומה לא בסדר בהם. 'רשע' ו'עצוב' אפשר לתרגם למעשים. קריאת אובדן מסובכת יותר. אבל אני אקדיש לזה מחשבה.

ועוד שאלה בנוגע לסגנון, אם כבר: מה יחסך, במקרה הזה, ל'מלאות ריאליסטית'? כלומר, אתה מבקר אותי על כך שאני מוסיפה פרטים לא רלוונטיים כמו תאריך התערוכה, שמו של הבוס של גלית וכדומה. ייתכן בהחלט שמקלקלים אותי באוניברסיטה, אבל אחת המרצות שלי, חנה נווה, טוענת שכל הדברים אותם אתה מכנה פרטים מיותרים הם חיוניים ביותר ליצירת תמונה ריאליסטית לקורא, ועל אחת כמה וכמה בסיפורי פנטסיה. איפה עובר הגבול?

ושוב, תודה רבה על הדוגמאות המועילות והתשובות המפורטות. אין לך מושג כמה זה עוזר.

[ליאה]

גם על המחמאות, אלא גם על זה שנתת לי בעקיפין השראה איך לשפר את בעיית נקודות המבט. גירסה שנייה עוד מעט.

[NY]

ודאי שקריאת אובדן מסובכת יותר. אבל שוב: אולי הייתי מקבל את קריאת האובדן טוב יותר אם היתה לי סיבה ממש טובה להאמין בה. כפי שהעניין מוצג כעת, ערן פשוט סובל ממתקפת-דרמטיות לא מוסברת. הראי (ולא הסבירי…) לי מדוע ואיך הוא נקשר אליה, ואז, כשהיא תעלם, תני לי להרגיש את האובדן בעצמי.

באשר לפרטים העודפים: המרצה שלך ודאי מתכוונת לסיפורים שבהם מתואר עולם שונה באופן עקרוני מזה שלנו. עולם כזה דורש, מן הסתם, תיאור, אם כי סופרי פנטסיה רבים ידועים בנטייתם לעשות זאת באופן מוגזם. דעתי שלי: תיאור צריך להיות פונקציונלי – להכניס לאוירה, לתת מידע על הסביבה בה מתקיימים הגיבורים ופעולותיהם. מעבר לכך – שום דבר. כפי שא.ס. קארד הסביר באחד מנאומיו בארץ: אף אחד לא יודע מה היה צבע השיער של אנדר, וזה לא צריך לעניין אף אחד.
במקרה של הסיפור שלך, הרי שתיאורי הארכיטקטורה העתיקה אכן מעבירים מידע רלוונטי לעלילה, ועל כן הם מוצדקים. התיאורים שהבאתי כדוגמה, לעומת זאת, מעבירים מידע לא רלוונטי, ועל כן הם בעיתיים.

ואם המרצה שלך לא מקבלת זאת, היא מוזמנת לבוא להרצאתי שלי בכנס בדיון הקרוב ולהשכיל…

[NY]

כתבי את הגרסה החדשה, עברי עליה, הגיהי אותה, ואז עזבי אותה. המתיני כמה ימים, בהם תעסקי בענייניך ו*לא* תגעי בסיפור, לא תקראי אותו, אפילו.
אז חזרי אליו, קראי אותו, ראי אם הוא "עובד". ערכי והגיהי, ואז פרסמי.
אני משתמש בשיטה הזו בעצמי. היא שימושית מאד. המתנה שכזו תמיד גורמת לי לראות את הסיפור באור שונה, כקורא ולא כמחבר.

[ליאה]

היום בו ניר יניב השתמש בדוגמה מאורסון סקוט קארד. אפשר להתחיל לייבא קרח מהגיהנום, רבותיי!

ובכן, ההשקפה שלך שונה מההשקפה של המרצה שלי (למיטב הבנתי היא כוללת תחת ההגדרה 'מלאות ריאליסטית' כל פרטים בכל סיפור-שהוא). אבל אני נוטה לתמוך בשלך, אם כי דווקא לתיאורי מראה של דמויות יש לעיתים קרובות הרבה רלוונטיות בעיני.

אני אקח את עצתך גם בנוגע לגירסה שניה, ואנסה להתמודד עם קריאות האובדן שלי. תאחל לי רוב צלחה.

[השועל בכרם]

דמויות ונקודות מבט (באנגלית) והוא עוסק, כפי שמשתמע משמו – בכתיבה.

קארד טוען שיש ארבעה סוגי סיפורים: עולם, דמויות, עלילה ורעיון.
בסיפור של דמויות, חשוב לפתח את הדמויות. זה פחות חשוב בסיפור של רעיון.
תיאור הסביבה חשוב בסיפור של עולם. זה פחות חשוב בסיפור של דמויות.
וכן הלאה.

עוד נקודה: יש דמויות שהן עיקריות, יש דמויות שהן ניצבים יש דמויות שהן שבלוניות.
דמות עיקרית צריכה שיהיה לה שם, כמובן. עבר, הווה, מחשבות, רגשות וכל מה שהופך קרטון לדמות.
ניצבים – משמשים לרקע בלבד, או כדי להניע את העלילה, או כדי ליצור תפניות. לפעמים השם שלהם חשוב, לפעמים התיאור שלהם חשוב, לפעמים הגובה שלהם חשוב, לפעמים מידת השדיים שלהן חשובה. לפעמים לא. חשוב להתאים את מידת הפירוט של הדמות לתפקידה בסיפור.
שבלוניות – מותר בהחלט שדמות *שולית* כלשהי בסיפור רציני תהיה "קריקטורה". למשל, נהג מונית דעתן המלהג על הדרך בה ראש הממשלה צריך לפתור את בעיות הכלכלה או משהו דומה. הדבר מאפשר לסופר להעביר לקוראים בעלי אותו מטען תרבותי תיאור מלא, בשלוש-ארבע מילים, כמו שרברב שמכנסיו חושפים את חריץ אחוריו. יחד עם זאת אסור שכל, או רוב, הדמויות יהיו כאלו, אלא אם כן את כותבת סטירה, או מנסה להצחיק.

ועוד משהו על צבע השיער של אנדר.
קארד טוען שאנשים נוטים להזדהות עם הגיבורים. "הו, כן. ככה בדיוק אני הייתי עושה." "הלוואי שיכולתי לעשות ככה" "אני מכיר את הטיפוס. הוא מתנהג ממש כמו …"
ברגע שציינת את צבע שיערה של הגיבורה, הפסדת חצי מהקוראות המזדהות. ציינת את גובהה, הפסדת עוד חצי. בסוף את נשארת עם הקוראת שעליה ביססת את הדמות שלך.

טוב, לא חייבים להסכים עם כל מה שקארד אומר, אבל יש הרבה אמת בזה.

וכל האמור הוא בתיאוריה ולא מתייחס לסיפורך, לאור העובדה שטרם קראתי אותו.

[liora]

עברתי במקרה באתר
הקשתי במקרה על סיפורך

את כותבת היטב ויפה.

הסיפור – נראה לי פנטזיה
אך אני שמחה שגמרת אותו כפי שגמרת
וכך הוא גם סיפור אהבה והזוג נשאר ביחד

ליאורה

[ליאה]

[ליאה]

הפעם אחרי תחקיר היסטורי. מההרצאה של ניר נזכרתי ששמעתי לעצתו והחלטתי לעזוב את הסיפור לשלושה ימים. הבעיה כשעוזבים סיפור לשלושה ימים היא שזה הופך איכשהו לחודשיים…

בקיצור, היום עברתי על הכל שוב ואני מקווה שתיקנתי לפחות את רוב התחלואים.
_________________________________

ערן צייר מעל גבעות ירושלים.
ידו האחת, אוחזת בפחם מעל הנייר הפשוט, נעה בקלילות, בדיוק רב, משרטטת ומתווה את קוויו של בניין אבן פשוט, ככל הנראה בית שנבנה בחופזה מעט אחרי קום המדינה – בניין שכל מה שנותר ממנו עתה היו ההריסות אשר נחו לפניו.
הוא התגעגע לזה. השהות בת שלוש השנים באירופה היתה מועילה לאמנות שלו – הציורים הרבים שהביא איתו היו אלו שהפיקו, בסופו של דבר, את התערוכה החדשה בגלריית "הבית" היוקרתית שבדיזינגוף. אך הוא שכח, בכל אותו זמן, כמה ייחל לצייר בית-אבן בפחם גס על נייר פשוט. באירופה צייר כמטורף, מתוך ניסיון לתפוס ולהנציח על הקנבס את המראות שלפניו בכל רגע. בנופי הארץ לא היו דברים רבים שהיוו נושא מושך דיו לרישום כמו בארכיקטורה האירופאית, וכשעמד שם, עם מימיה וצידנית ובלוק ציור בשתיים עשרה שקלים ועשרים, ערן כמעט שהיה יכול לזכור את הזמנים בהם צייר בשביל הכיף. מתי זה קרה לאחרונה? בתיכון? באוניברסיטה? לא בשנים האחרונות, זה בטוח. בשנים האחרונות הוא צייר רק כדי להנציח ולמכור.
מהחור ששימש כדלתו של המבנה, בין קוויו המרומזים של טיח שיבש לפני עידנים, יצאה נערה לבושה בסרפן, שתי צמות קשורות בחוטי בד דקים מעטרות את ראשה. ערן חייך לעברה והמשיך לרשום את התמונה שלפניו, מחשבותיו נדדו שוב לתערוכה. הוא כמעט לא האמין שהיא עמדה להיפתח למחרת. איך עברו עליו החודשיים האחרונים בארץ מהר כל כך?
הוא הנמיך את הפחם בתחושת מועקה פתאומית. מה אם המבקרים יראו? מה אם הם יבינו שאין לו באמת כשרון, שאין לו באמת דמיון כמו שכולם חשבו? ואיך נתן לסוכנת המגוחכת שלו לשכנע אותו להוסיף את הציור האחרון, מהחודש שעבר…
ערן הכריח את עצמו להירגע, שב להביט בנייר. זו היתה, לבסוף, הסיבה בגללה יצא מתל אביב – לצייר, להירגע לפני שהבלגן מתחיל. הוא הביט שוב במבנה האבן, נחוש בדעתו להשלים את הרישום עד שתשקע השמש.
נדמה היה לו שהנערה בסרפן משיבה את חיוכו.

גלית לא התכוונה למצוא את עצמה משוטטת בתערוכה.
היא היתה, אמנם, חובבת אמנות, אך מאז שהחלה לעבוד בסוכנות הפרסום לא מצאה לה זמן אמיתי לבקר בתערוכות. אותו הערב לא היה שונה: היא היתה אמורה להיפגש עם לקוח גדול וחשוב בבית קפה פינתי. כיוון שידעה כמה חשובה הפגישה, טרחה לצאת שעה לפני הזמן מהבית – הערכה נכונה, כיוון שמציאת חנייה גזלה קרוב לעשרים דקות מזמנה. לאחר מכן, היא חיכתה קרוב לשעתיים בבית הקפה לפני שהגיע טלפון משותפתה לדירה, שמצאה הודעה על המזכירה האלקטרונית מהלקוח – מסתבר שמכוניתו נתקעה והוא לא יוכל להגיע.
כשהיא מקללת בשטף, גלית צעדה במהירות את שלושת הרחובות בדרך למכוניתה, זועמת על השותפה שלה, על הלקוח ובעיקר על עצמה – על שלא טרחה לתת לו את מספר הסלולרי שלה.
הגלריה הקטנה, שהיתה סגורה כשהחנתה את המכונית שלה לצדה, היתה עכשיו פתוחה ועמוסה. ליל ההשקה, כנראה. מתוך דחף יותר מכל דבר אחר, גלית נכנסה, מייחלת להסיח את מחשבותיה מהשעות המבוזבזות והמתסכלות שעברו עליה.
היא טיילה בין האנשים, מקשיבה לשיחות האומנים, להשוואות הרגילות, למילים הגדולות ולתיאורים הנלהבים, ועצביה המתוחים החלו מתרפים לאיטם. זה היה… מוכר. היא התגעגעה לזה.
התערוכה עצמה לא הרשימה את גלית. הנושאים היו היסטוריים – ככל הנראה מדמיונו של האומן. מקדשים רומיים, כנסיות של הרנסנס, טירות אבן עתיקות של ימי הביניים. גלית לא אהבה את זה. היא אהבה ציורים מופשטים, ובמיוחד ציורי דוגמנים – הטבע, המציאות, מעולם לא קסמה לה. מדוע להתעכב כדי לתאר בדייקנות משהו שהמצלמה היתה יכולה לתפוס ברגע?
עם זאת, היא לא היתה יכולה שלא להתפעל ממידת הדיוק בציור, מההשקעה הרבה. נדמה היה שהאומן התעכב במשך שעות על כל פרט ופרט, עבר עשרות פעמים על כל קו ונקודה, כמעט בפנאטיות.
גלית נעצרה ליד רישום יפהפה בגודל גיליון של מבנה רבוע בעל כתלים גבוהים. הלוחית הקטנה שלידו אמרה "בית המקדש". המבנה נראה כעשוי מאבן עתיקה, מסותתת, אשר יצרה קירות ישרים ומגדלים בהירים וגבוהים. הכל הבהיק באור שמש נעלמת, חדש ונוצץ כאילו נבנה לפני ימים מספר. זה היה אמיתי כל כך עד שכמעט נדמה היה לגלית כי עוד רגע תניע הרוח את הפעמונים הקלילים שנתלו מאחד העמודים, והיא תשמע את צלילם.
היא עמדה מול הרישום זמן רב כל כך עד שלא הבחינה באיש הגבוה שניצב לידה, והסמיקה כשראתה שהוא לא הביט בציור כלל. הוא התבונן בה בקפידה, וחייך כשהבחינה בו. היה לו חיוך נעים, עיניים חומות ושיער שחור וסמיך. "מה?" היא שאלה בהתגוננות.
"לא, כלום. את פשוט לא שייכת… את יודעת, לקליקה," הוא נופף בידו לעבר קבוצת האומנים שהתווכחה בהתלהבות ליד אחד הציורים.
"לא. אני סתם מבקרת. זה מותר, נכון?" מצב רוחה הרע גרם לגלית להיות עוקצנית.
להפתעתה, הוא חייך. "מותר. הסתכלתי עלייך, את יודעת. את עומדת פה כבר רבע שעה. אף פעם לא ראיתי מישהו עומד ומביט ככה בציור, לגמרי בשקט ובמין ריכוז כזה, בלי לזוז."
הישירות והכנות שלו היו זרים כל כך לגלית. היא שכחה שכאלו היו האומנים. סביבתה הקרובה, סביבת הפרסום, היתה מלאה כל כך בזיוף, בזרות. היא חשה את הסומק מטפס אל לחייה. "אז מה?"
הוא משך בכתפיו. "את אוהבת את זה?"
"לא במיוחד."
הוא הופתע, אך אז הנהן. "גם אני לא. למה את לא אוהבת את זה?"
"מאותה סיבה שאני לא אוהבת אף ציור בתערוכה הזו. כולם רישומים נפלאים, מצויירים ביד-אומן אמיתית, עד לפרט האחרון. אבל נדמה לי שזה ככה רק בגלל שלא היתה מצלמה בתקופות האלו. זה לא ציור אמיתי. זאת תמונה קפואה."
"איך נראה ציור אמיתי בעינייך?" הוא נראה מתעניין באמת, ולא שואל רק מתוך נימוס.
השאלה זרקה את גלית אל ימי האוניברסיטה שלה, והיא נזכרה בפעם הראשונה בה ראתה את עצמה על קנבס. היא הגיעה לעולם האומנות כדי להשלים הכנסה בדוגמנות. בתחילה, היא לא אהבה את זה: היה משהו חשוף כל כך בעיניהם של הגברים והנשים הנודדות על גופה, בידיים הרושמות את תוויה בדייקנות מכאיבה. עם הזמן למדה לאהוב את השכיבה באפס מעשה, שבסופה קיבלה סכום כסף מוגזם עד כדי גיחוך. אורנה, ציירת תל אביבית צעירה, התלהבה מגלית והחלה להזמין אותה שוב ושוב בכדי לצייר אותה. "משהו בך כל כך טבעי ופשוט," היא אמרה לה. "והמסירות שלך… את תשבי בשקט ולא תזיזי שריר גם שלוש שעות, כי את יודעת שאולי ברגע זה ממש אני מציירת את השריר הזה." בין השתיים התפתחה ידידות, ובמהרה הצטרפה גלית אל חוג חבריה של אורנה – אומנים שונים, כל אחד בתחומו. דרכם, למדה גלית להעריך אמנות. הם גררו אותה לגלריות חדשות, למוזיאונים, לקולנוע איכותי ולקונצרטים. אופקיה התרחבו, תחומי העניין שלה גדלו, והעיקר – היא הכירה עוד ועוד אומנים שביקשו לצייר אותה, התלהבו מכישוריה כדוגמנית והמליצו עליה לחבריהם. עם הזמן אספה מספיק כסף כדי להתחיל ללמוד מנהל עסקים, ואחר כך המסלול למציאת עבודה היה פשוט ומהיר בהרבה.
היא נזכרה שערן עוד מחכה לתשובתה.
"מופשט," גלית אמרה, ומיד חזרה בה. "לא, לאו דווקא מופשט. רק… אמיתי. עם נשמה. אני לא יודעת להסביר."
הוא הביט בהרהור בציור, מנסה לאבחן אותו מנקודת מבטה שלה. משהו בדרך בה שקל את דבריה, ברצינות הזו, קסם לגלית, ומתוך דחף היא שאלה, "ולמה אתה לא אוהב את זה?"
"כי מאכזב אותי," ענה האיש הצעיר בפשטות, "שככה נראה בית המקדש."
"סליחה?"
"אני לא בטוח, אבל אני מקווה שזה בית המקדש השני," הוא המשיך. "אומרים שהשני היה פחות יפה. יותר צנוע. זה עדיין די מאכזב, אבל הרבה יותר מאכזב אם ככה נראה בית המקדש הראשון. דמיינתי אותו עם הרבה יותר… את יודעת, פאר והדר וכל זה."
גלית חייכה. זו היתה תשובה רצינית כל כך, כאילו האמין באמת ובתמים בכך שהאומן ישב בצלו של בית המקדש האמיתי, ולא כאילו צייר מדמיונו הפרוע. היא החליטה שהאיש הגבוה מוצא חן בעיניה, והושיטה לו את ידה. "גלית קפלן."
הוא לחץ את ידה, ואצבעותיו היו חמות וחזקות – ידיו של אומן. "ערן שמעוני."
עיניה של גלית התרחבו, נדדו ללוחית המתכת הקבועה בקיר לצד הציור והתרחבו מעט יותר. היא חשה את הסומק פושט בלחייה בפעם השנייה באותו הערב. "אוי. אני כל כך-"
"בבקשה אל תתנצלי." הוא נאנח. "זו תמונה מחורבנת. כל התערוכה הזו מחורבנת. אני כבר שלוש שנים מוציא תערוכות מחורבנות, וחבורת הפלצנים שם," הוא נפנף שוב לעבר קבוצת האומנים הנלהבת, "קונים ומממנים לי עוד ציורים גרועים."
"היא לא כל כך גרועה," מיהרה גלית להגן על התמונה. "בעצם, זה הרישום האהוב עלי כאן. הייתי תולה אותו בכיף בסלון-"
"ולא מביטה בו יותר אף פעם."
היא זעה על מקומה באי נוחות. "אולי."
ערן נאנח שנית ושמט את ידה. "היה נחמד להכיר אותך, גלית."
הוא פנה ללכת, כשלפתע היא עצרה אותו. "תראה… לא התכוונתי לזה ככה. וגם אם כן, אני לא מבקרת אומנות. אני סתם מישהי שלא יודעת כלום. אתה רושם נהדר. זה פשוט נראה כאילו אתה רושם רק מה שאתה רואה. כמו טבע דומם, רק מהדמיון."
הוא הנהן, ועיניו נדמו כבויות, רדופות. "כן, כבר הסברת את זה. זה כל מה שאני יודע לעשות, לרשום את מה שאני רואה."
"יש עוד אומנים שזה כל מה שהם יודעים לעשות. אבל הם מציירים דברים אחרים, וזה נותן לציור יותר נשמה." היא חשבה על כך לרגע. "אם אתה יודע רק לרשום מה שאתה רואה, למה אתה לא מצייר דוגמנים?"
הוא חייך חיוך עגמומי והצביע לעבר הרישום. "אני מצייר בפעם אחת. התמונה הזו לקחה לי עשר שעות וחצי."
"אז?"
"אז עוד לא מצאתי דוגמן או דוגמנית שיסכימו לשבת בשקט מוחלט במשך עשר שעות וחצי. אפילו לא במשך חמש."
גלית חייכה.

בסוף השבוע, אחרי שינה ארוכה, היא הגיעה לסטודיו שלו והוא צייר אותה. עיניה עקבו אחרי אצבעותיו המיומנות ששרטטו קווים על הדף בעזרת גוש פחם גס. זה לקח לו רק שבע שעות. הוא טען שהוא מיהר וזה רחוק מלהיות מוצלח, אבל גלית מעולם לא ראתה את עצמה יפה כל כך בעבודתו של מישהו. ערן נתן לה במתנה את 'בית המקדש' כתודה, והיא תלתה אותו בסלון שלה ומעולם לא הביטה בו שוב. למחרת הוא התקשר ושאל אותה מה היא עושה הערב. הוא לקח אותה לסרט אקשן מטופש, כזה שלא היתה בו מאז יום הולדתה השש-עשרה, וגלית הבינה שהיא מאוהבת.

לאחר מכן, גלית לא ראתה עוד את ערן משתמש בסטודיו שלו. כששאלה אותו על כך, הסביר שאינו מסוגל לצייר בין ארבעה קירות. שהוא זקוק למרחב – דבר שקשה למצוא בתל אביב, כך ידעה.
חודש לאחר שעברו לגור ביחד, גלית חזרה הביתה מאוחר אחרי פגישה ארוכה עם לקוח. ערן עוד לא היה בבית. זה היה נדיר. בדרך כלל, הוא חיכה לה עם ארוחת ערב. הפעם, התנור היה כבוי, הבית היה חשוך וטחוב והכיריים היו קרים. גלית חשה דאגה לפתע, ואז נזכרה שהיה זה היום הראשון ללא גשם מאז שהחל החורף. ערן בודאי יצא לצייר. עייפה מכדי להכין ארוחת ערב, היא חיממה לעצמה אוכל מוכן מקופסה, הכינה קפה שחור וחזק וישבה לחכות לערן.
הוא חזר בעשר בלילה, נושא על גבו פנס ענקי ואת קופסת הציור שלו. בגדיו היו מלוכלכים בחול, שיערו פרוע ועיניו נוצצות. תחת בית שחיו נשא את תיקיית הציור שלו. הוא התיישב איתה בסלון והראה לה את הרישום הנפלא. בניין עתיק מימי הביזנטיון, כל פיתוחיו המורכבים מפורטים עד לאחרון שבהם. היא הביטה בו, נפעמת. היא שכחה עד כמה טוב הוא מצייר. "ערני.. זה כל כך יפה," אמרה.
"באמת?"
"אתה יודע שאתה מצייר נהדר."
הוא נאנח. "אבל זה חסר נשמה, לא?"
"זה פשוט הסגנון שלך." גלית ליפפה קצוות שיער סביב אצבעה באי-נוחות. השיחה הזו שניהלו בגלריה תמיד חזרה אליהם, משום מה. היא ידעה שערן לא שכח את המילים שאמרה לו באותו הלילה. היא עשתה מאמץ לשנות את כיוון השיחה. "למה לא התקשרת אליי? הייתי באה איתך."
ערן נראה נבוך לפתע. "אני עובד יותר טוב כשאני לגמרי לבד."
גלית בחנה אותו לרגע. כשדיברה שוב, היה קולה רפה במקצת. "אתה רוצה להתקשר לאוצרת-?"
"לא, לא. רק התחלתי. יהיו עוד הרבה ימי שמש החורף." ערן חייך. "בכל מקרה, אני מלוכלך לגמרי מחוף הים. התקלחת כבר?"
היא נתנה לו למשוך אותה למקלחת, דוחקת מראשה את המחשבות המעיקות.

"זה אופייני להרבה אומנים," הבטיחה לה אורנה. "באמת. אנחנו טיפוסים משונים. היה לי פעם ידיד, צייר אימפרסיוניסט שהיה יכול לצייר רק אחרי התבודדות של שבוע, ורק באיזורים של מזבלות. הוא היה חוזר מסריח כמו גוויה ומראה לנו דברים מדהימים, בחיים לא היית מאמינה-"
"אבל אימפרסיוניזם מבוסס על מציאות," אמרה גלית. היא בהתה בפרוסת הלימון שנחה בתוך הקולה שלה בהיסח-דעת. "ערן מצייר מהדמיון. אין שום דבר שנראה כמו הדברים שהוא מצייר, רק כל מיני… מבנים ישנים הרוסים וכאלה, כמו במצדה. למה הוא צריך לצאת החוצה?"
"זה עניין שלו," פסקה אורנה. "גלית, תסמכי עלי, בסדר? הבחור אוהב אותך. שום דבר לא קורה איתו. הוא פשוט עוד מדען מטורף שנולד בגוף של אמן."
ערן חזר באותו הערב עם ציור נוסף, הפעם של מבנה רומי. בזמן שישן, הביטה גלית בציור, מעבירה את אצבעותיה על שוליו החלקים, על קווי העיפרון שצויירו בכישרון רב כל כך. השינה סירבה להגיע. היא לקחה את המפתחות לסטודיו והלכה להביט בציורים שערן שמר כיוון שאהב אותם במיוחד, רובם משהותו באירופה. טירות, מצודות, ארמונות, צריחים, גשרים, קתדרלות, כנסיות, בתי כנסת ומקדשים נבטו אליה מכל עבר, והיא הביטה ברישומים הנהדרים שעות ארוכות. בין כל אלו נתלה רישום אחד שונה לחלוטין – תמונתה שלה, הדוגמנית היחידה שאי פעם צייר. היא הביטה בעצמה שבציור. כל הווייתה דיברה אליה מתוך קווי הגרפיט העדינים, כל אמת שהתקיימה בתוך דמותה שלה זועקת מתוך תווי גופה והבעת פניה והשתברות האור על אישוניה…
כיצד מסוגל אדם לצייר באופן נפלא כל כך את המציאות, אך להפיק ציורים כל כך חסרי ייחוד מדמיונו שלו?

בבוקר יום שישי, אחרי שלושה ימים מייגעים, שבה גלית מנסיעת עסקים בטוקיו. היא החנתה את הפורד שלה וגררה בעייפות את מזוודתה הקטנה אל הבית. הדלת היתה פתוחה, ופתק קטן הוצמד אל המקרר. ערן בחצר האחורית. כלומר, הוא מתקן סוף סוף את דוד השמש שלהם?
לא. הוא עמד בחצר האחורית עם כן הציור שלו וכמה עפרונות מחודדים, וצייר בריכוז רב, כשהוא עוצר מדי פעם להתבונן בקפידה, בעיניו של אמן, ב… בגדר הברזל של השכנים, מבעדה נשקף הבית המכוער שלהם. ומולו על הכן התגשם לאיטו רישום יפהפה של מבנה מתקופת הבארוק.
גלית התיישבה, מוסתרת היטב מאחורי הווילון – לא שהיה בכך צורך, כיוון שערן היה שקוע כל כולו בציורו – והביטה בו שעה ארוכה. במבטו הנודד על פני קווים בלתי נראים בנוף ומעתיק אותם בדייקנות אל הקנבס. בשמיים שצייר, מעוננים וקודרים, מנוגדים ניגוד חד לשמש הבהירה שזרחה. היה קצב מסויים בעבודתו – איטי, אך קבוע ומאומן. מבט, קו, מבט, קו. אותו הקצב הרגוע והנכון בו צייר אותה, לפני זמן רב כל כך.
ערן רשם את מה שראה.
אבל זה לא היה ייתכן. היא הביטה ברישום, ואז בבית בן שתי הקומות של השכנים, בגגו הצבוע צבע חרדל שנשקף מבעד לגדר המחלידה, בחלונות המוקפים מסגרת שהיוותה בושה לכל ארכיטקטורה באשר היא, ושוב ברישום.
ואז חלצה את נעליה ויצאה החוצה.
ערן הבחין בה רק מספר דקות לאחר שנעמדה לידו. הוא קפץ. "היי, גליתי," הוא מיהר להגיד, נזכר בעצמו. "ח-חשבתי שתחזרי רק בערב-"
"מה אתה עושה?"
הוא הביט בה, משועשע, ושוב בציור. "גוזז צמר של כבשים. מה נראה לך שאני עושה?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מביטה בך כבר שעה. אתה מצייר את המבנה הזה כאילו הוא נמצא בחצר של השכנים."
ערן קפא לרגע, ואז חייך חיוך מאולץ. "זה רק הטכניקה שלי. אני מביט לפעמים למעלה כדי… כדי להשוות-"
גלית שאפה את האוויר בחדות. "אל תשקר לי. ראיתי אותך מביט ומעתיק את מה שאתה רואה."
ערן צחק צחוק שנמוג לאחר רגע. "זה היה נדמה לך."
הזעם חלחל בה כמו ארס של נחש. היא מעולם לא שמעה אותו משקר לה. לא בבוטות רבה כל כך. לא בזלזול כזה. לא בצורה כל כך נואשת. "אז תצייר בלי להסתכל."
"אני לא יכול כשאת כאן."
"זה תירוץ נוח מאוד. נו, תמשיך. תצייר." הוא נעמדה ופסעה אל מול קו ראייתו, חוסמת מעיניו את הגדר ואת הבית השכן. "בבקשה."
הוא הביט בה לרגע ארוך, ואז רכן אל הנייר ואצבעותיו המיומנות רפרפו על גבו לכמה רגעים, עוברות על קווים שכבר שורטטו. העיפרון המקצועי, העבה, נגע לרגע בדף והתרומם שוב. לבסוף הוא הרים את מבטו אליה בתחינה. "גלית… בבקשה?"
"בבקשה מה?" היא אמרה בחדות.
עיניו החומות המוכרות היו מלאות במשהו שלא יכלה לזהות. כאב? תקווה? צורך? "בבקשה תזוזי. זה לא יישאר עוד הרבה זמן. יש לי רק כמה שעות."
גלית החזירה את מבטו בשלווה יציבה וסירבה לזוז. "כמה שעות בשביל מה?"
ערן שתק זמן ארוך והביט מעבר לכתפה, בגדר… ואולי במשהו מאחוריה. "את זוכרת כשנפגשנו? כשאמרת לי שאני רק רושם את מה שאני רואה, כמו טבע דומם?" הוא הביט שוב בציור. "זה בדיוק מה שאני מצייר. טבע דומם. זה הדבר היחידי שאני יכול לצייר, כי זה עומד ולא זז, ואז אני יכול לתפוס את זה. אני פשוט מסוגל לראות טבע דומם שאחרים לא רואים."
יובש פתאומי עמד בפיה של גלית. "זה לא יכול להיות."
ערן הנהן בעצב. "קשה להאמין בזה, אני יודע. גם לי זה היה מוזר בפעמים הראשונות שזה קרה. הייתי מאוד קטן, ולא הבנתי שרק אני רואה את המראות. הם פשוט הופיעו, ואחרי יממה בערך הם נעלמו. לאן שלא הלכתי, יכולתי לראות אותם – תקופות שלמות מופיעות ונמוגות מול העיניים שלי. גיליתי שאני מסוגל לשרטט את זה. לתפוס את ההיסטוריה כמו שהיא נראתה באמת, לשמר אותה. למדתי אומנות וארכיטקטורה – רק כדי לדעת מה אני רואה, והצלחתי בערך למקם את עצמי בכל פעם שהמראות הופיעו." אצבעותיו שיחקו בעיפרון בעצבנות. "את מבינה, גלית? אני חייב לצייר. כי אם אני לא אצייר, אף אחד אף פעם לא יידע איך זה באמת נראה. כל מה שיש לנו זה שחזורים והריסות."
מוקסמת, גלית הביטה שוב בציור. "וזה מה שאתה רואה עכשיו?"
"כן. לא. בערך…" הוא נאנח בתסכול והעביר את ידו בשערו החלק, שומט את העפרון אל כן הציור. "אני לא יכול בדיוק להסביר את זה. זה כאילו… המציאות עולה על מציאות אחרת. את רוצה לראות?"
"מ-מה?"
"אני יכול להראות לך. למדתי איך עושים את זה לפני כמה שנים. תני לי יד."
גלית היססה לרגע, ואז אחזה בידו המושטת.
המציאות נמסה.
לא, לא נמסה. התערפלה. היא עדיין היתה שם, קיימת ומוחשית דיה כדי שתוכל לגעת בה. אך מעבר לה, נשקפה תמונה אחרת.
המצודה נגלתה לעיניה ראשונה. האבנים טחובות מגשמים, מחורצות מחיצי אוייבים ומפגעי הזמן. דגלים צבעוניים, עליהם היה רקום סמל מוזר שדמה לשמש התנופפו בראש המגדלים. שערי העץ, עמוסים פיתוחים עדינים, מגולפים ביד-אמן, חרקו על ציריהם. הרוח שרקה בין ענפי העצים – עצים עצומים, שצמחו לפני עידן ועידנים. עלים זהובים וירוקים, תפרחות יפהפיות. השמיים המעוננים מעל ראשה השקיפו על ספסלי אבן מסותתים, על כיפות עגולות ומחודדות. ואז הופיעו האנשים. גברים גבוהים בחליפות. גבירות בשמלות ופאות גבוהות, עוצרות להריח פרחים שלא הכירו, להחליף מילים. צחוקן הרך נישא אליה ברוח.
"הם יכולים לשמוע אותנו?" היא לחשה כמתוך חלום.
ערן היסס לרגע לפני שענה. "לא. הם כבר לא קיימים. הם חיו בתקופה אחרת. עכשיו הם רק צללים."
"אף פעם לא ניסית לצייר את האנשים?"
"הם נעלמים כמעט עשר שעות לפני המבנים, והם לא מופיעים שוב. הנוכחות שלהם בהיסטוריה יותר חלשה. והמראות אף פעם לא חוזרים לאותן תקופות, אז אני לא רוצה להסתכן ולהתחיל ציור שאף פעם לא אצליח לסיים."
ילדה קטנה פרצה מבין שערי המצודה, צועקת משהו בשפה זרה תוך כדי צחוק. ילד בעל שיער כהה, מבוגר ממנה בשנה או שנתיים, רדף אחריה. הוא העמיד פנים כמנסה לתפוס אותה, אך נתן לה לחמוק מבין ידו המושטת בכל פעם שהתקרב אליה מספיק כדי לגעת בה. הם נעו לעבר גלית וערן, רצו לצידם, התחבאו מאחורי העצים. הרוח שיחקה בשיערם, וצחוקם מילא את האוויר כמו שירה. אחת הנשים הביטה בהם בחיבה וקראה להם אליה. ענני הגשם הכבדים שבשמיים החלו להמטיר טיפות גשם קלות, והנשים מיהרו בחזרה אל גגותיה המגוננים של המצודה. הילדים המשיכו להתרוצץ תחת העצים, צוחקים וקוראים זה לזו, טיפות הגשם נופלות על פניהם, מציירות תמונה מושלמת של ילדות…
ואז התמונה נמוגה, וגלית, חסרת נשימה ומוקסמת, מצאה את עצמה מביטה שוב בביתם של השכנים על רקע השמיים הבהירים. היא גילתה שערן הרפה מידה.
"אני מצטער," הוא אמר, ופניו נדמו כאובים. הוא אחז שוב בעיפרון שלו. "אני חייב להמשיך לצייר את זה. בזבזתי יותר מדי זמן, ואני לא יודע כמה שעות עוד יש לי."
גלית גילתה בהפתעה שגרונה חנוק. היא העיפה עוד מבט בתמונה היבשה, רישום כמו צילום הלקוח מספר ההיסטוריה, שתיאר במדוייק את המצודה והעננים והמגדלים, ופסעה בחזרה אל הבית בלי להביט עוד בו או בערן.

למחרת היא ארזה את חפציה ועזבה. לא כיוון ששיקר לה. לא כיוון שפחדה, או כיוון שידעה שהמחוייבות הזו שחש, להנציח את העבר, לעולם לא תיתן לו מנוח. גם לא כיוון שהבינה כי במובן מסויים, הוא משאיר חלק ממנו בעבר בכל פעם שהוא מביט אליו, כאשר התמונה מתפוגגת לבסוף אל מול עיניו.
היא עזבה כיוון שהבינה לעולם לא יוכל להביט באמת בדבר ולראות את היופי האמיתי שבו: לא בעבר, לא בהווה ולא בה. שלעולם לא יוכל לראות במתנה הנפלאה שניתנה לו יותר מאפשרות להנציח את ההיסטוריה, לצייר טבע דומם.

חודשיים לאחר שנפרדו, ערן עלה על אוטובוס ונסע לגליל. הוא עמד לטוס שוב לאירופה בקרוב – כל הקטע הזה עם הארץ לא ממש עבד בשבילו – והעביר את השבועות שעד הטיסה בחיפוש כמעט קדחתני אחרי מראות שיוכל לצייר, מפתיע את הסוכנת שלו כשהיה שולח לה ציורים חדשים כל שבוע לאחר שהבהיר לה לפני כמה חודשים שהוא מתכוון לנוח. אך היא לא שאלה, והוא היה אסיר תודה.
הוא הביט בחוסר ריכוז בנוף המוכר, משתדל שלא לחשוב על גלית, להאשים את עצמו על שעזבה. כשהופיעה התמונה הזרה, הערפילית-במקצת, שעלתה מתוך תווי השטח של עמק יזראל, ערן לא חש את תחושת ההשלמה היגעה, המוכרת, אלא מעין… הקלה.
ערן צלצל בפעמון וירד אל המצודה העתיקה – בת ימי הביניים, ללא ספק. על כר דשא נידח בעמק, הוא שמט את הציוד שלו, הניח את הצידנית על האדמה, העמיד את כן הציור המתקפל, פרס את הקנבס ובחר גרפיט חדש ונקי. עוד רגע עצר והביט, גומע בעיניו את המראה החדש. משהו הטריד אותו במראה האפל של המצודה, ולאחר עוד מספר רגעים הבין מה היה הדבר. כתליה היו מוכתמים בדם. האדמה והשביל שהוביל אליה נדמו כאילו נוקו בחיפזון, אך גם בהם ניכרו סימני מלחמה: גזירי עץ ושברי חרבות, שנחו על האדמה כעדות אחרונה. האם הקרב התקיים לפני יממה? לפני שבוע? ערן אימץ את זכרונו, אך לא הצליח להיזכר במשהו ספציפי לגבי האזור והתקופה מלימודי ההיסטוריה שלו. אך זה לא הפליא אותו – אחרי הכל, ימי הביניים היו מלאים במלחמות עקובות מדם שכאלו, ולא כולן נכתבו בספרים.
הוא העביר את הסכין היפני על קצה הגרפיט שלו, מחדד אותו בעודו משרטט את התמונה בראשו, מדמיין כיצד ייראו תוויה המדוייקים של המצודה על הקנבס.
שערי המצודה הגדולים נפתחו לרווחה וערן הזדעף. הוא אהב להתחיל לצייר מבנה מהשערים, מהבסיס והמרכז שלו. כעת, יאלץ להתחיל ממקום אחר, או לחכות שהשערים יסגרו. הוא התיישב וחיכה, עוקב בעיניו אחרי התהלוכה הקטנה שיצאה מבין השערים. ארבעה בחורים חסונים נשאו ארון קבורה במורד השביל. מאחוריהם פסעו נשים מתייפחות, גברים חפותי ראש וילדים נושאי פרחים, כולם לבושים שחורים. ערן היסס לרגע, ואז, שוכח את הציור שלו, קרב אל האנשים האבלים. הוא הבחין בכתר משובץ אבני-חן שנח על ארון הקבורה. האם בן למשפחת מלוכה כלשהי נקבר כאן? הוא התקרב עוד, בעניין הולך וגובר – אם יוכל לקבוע את סוג האבנים, יקל עליו למקם את הרישום שלו בתקופה כזו או אחרת-
קול נשי רך אמר משהו לא מובן מאחוריו, והוא קפץ. ערן הסתובב ומבטו נפל על אישה צעירה, לבושה שמלה שחורה רכה, מיושנת, ועונדת נזר.
היא הרימה את הרדיד שכיסה את פניה והוא השתנק. גלית! לא, אבל זו לא היתה באמת גלית. פניה היו חיוורים יותר, עיניה הירוקות נעדרות את השחוק של גלית, תנועותיה רכות ועדינות יותר, גופה דקיק יותר. שיערה השטני גלש על כתפיה – גלית נהגה תמיד לאסוף את שלה בצמה הדוקה. ערן הביט בה עוד כמה רגעים והחליט שלמעשה לא היו השתיים דומות כל כך. היה זה רק משהו קטן במבנה הפנים, בהבעה – כמעט בלתי נראה לעין. הוא נזכר שבשבועות האחרונים נטה לראות את עיניה של גלית על כל אישה שעברה על פניו ברחוב, את גבה מאחורי כל פינה.
ערן נאנח ופנה לשוב אל כן הציור שלו, כשלפתע הבחין שהאישה הצעירה מחזירה לו מבט בשוויון נפש. היא סקרה את בגדיו, את נעליו, את הבעת פניו. השיירה התקדמה הרחק מהם. ערן הביט בה בפליאה, ואז על סביבותיו, מנסה לראות סיבה אחרת בגללה תעמוד האישה ותביט לכיוונו. זה לא היה נכון. דמויות העבר בחזיונות שלו לא השיבו לו מבט. הן אפילו לא ידעו שהוא קיים.
אך כל אדם אחר לא עמד בסביבתם. היא הישירה אליו מבט, ועיניה האדומות עוד, מבכי על בעלה או בנה או אביה, שנישאו הרחק מהם בארון הקבורה, היו מלאות במשהו אותו לא יכול היה לפענח. "את יכולה לראות אותי?" הוא שאל לאחר זמן רב, כאחוז קסם. קולו היה רפה, חלש, ממאן לקבל את שבירת החוקים שהיה מורגל בהם, משונים ככל שהיו.
האישה הצעירה לא ענתה – כמובן, היא לא יכולה היתה להבין אותו. שפתה היתה עתיקה ולא התקיימה עוד בעולמו שלו. אך היא הושיטה את ידה אליו בהזמנה ביישנית.
בצורך פתאומי, לא-הגיוני, שלח ערן את ידו לאחוז בידה, אך אצבעותיו חלפו דרך העור הלבן העדין. כמובן. למה ציפה?
היא הורידה את ידה והביטה בו, עיניה הירוקות עצובות. ערן רצה לשאול אותה מי היא, מאין באה, כיצד היא מסוגלת לראות אותו. הוא רצה לבקש שתספר לו עליה, על חייה ועל האיש שנלקח ממנה.
אך הוא יכול היה רק להביט בה בתסכול, בחוסר אונים, ולהצר על הזמן שהפריד ביניהם.
לא. היה עוד דבר אחד שיכול היה לעשות.
ערן מיהר אל כן הציור שלו, מנסה למשוך אותה איתו, לסמן לה שתבוא. היא זיהתה את הדחיפות הנואשת בתנועותיו ועקבה אחריו, שמלתה השחורה הארוכה משמיעה קול עדין כשהתחככה באבני השביל, ואף לא רחש קל כשעברה ישירות דרך הדשא הסמיך של עמק יזראל.
ערן ניסה לסמן לה לשבת, ואחרי כמה שניות היא הבינה. הוא ראה את ההיסוס הקל במבטה, אך לבסוף היא שקעה אל מקטע דק של עשב אשר צמח בצד השביל והביטה אליו, מחכה לראות מה יעשה.
הוא חייך אליה חיוך מרגיע ולקח את הגרפיט בידו.

ערן שנא לעבוד על רישום בלחץ של זמן. תמיד היו לו יממות לצייר את הטירות והמצודות שלו, לקלוט כל פרט עד לקרני השמש המשתברות על החלון והרוח הנושבת בקפלי הוילונות. כעת, הוא רק רצה לתפוס את התמצית של האישה הזרה, לאחוז בה, לשמור אצלו משהו ממנה. הוא צייר כאחוז תזזית, מתעלם מהכאב המנקר בשורש כף ידו, שהתריע על כך שהגיע הזמן למנוחה.
לאחר שעה וקצת של ציור קדחתני, היא מאסה בישיבה וקמה ממקומה כדי לראות מה הוא עושה. לפני שיכול היה למחות, הביטה האישה הצעירה ברישום שהחל להתהוות על הקנבס ועיניה התרחבו בפליאה מוקסמת. היא ניסתה לגעת ברישום, בדמותה שלה, אך אצבעותיה עברו דרכו.
"בבקשה," הוא התחנן, מצביע בדחיפות על המדשאה. "אין לנו זמן, בבקשה תשבי."
היא הבינה והתיישבה, מקפידה לעשות זאת דומה ככל האפשר לצורה בה ישבה קודם.
ערן המשיך לעבוד, מתעלם מהכאב ההולך ומתגבר, משלפוחית קטנה שהחלה להיווצר תחת העיפרון על אצבעותיו, מהזיעה הניגרת על מצחו ומהעייפות המתגברת, מתחושת הרעב והצמא. אסור היה לו להפסיק. הוא היה חייב לסיים את הרישום. הוא היה חייב לשמור משהו ממנה.
כשהביט שוב למעלה, הוא החניק זעקה של אימה. דמותה החלה להטשטש, להתעמעם. "לא, לא," הוא אמר, מביט בה ביאוש. "לא, אל תלכי! כמעט סיימתי!"
האישה הצעירה הושיטה אליו את ידה, והמצוקה ניכרה בתווי פניה. אולי במציאות שלה, היה זה הוא שנעלם. היא אמרה משהו בקול רך, עצוב, וערן הביט בה בחוסר אונים. הוא חזר בנחישות אל הקנבס, איתן בדעתו לסיים. הוא יתפוס אותה. הוא לא יניח לה להישמט מבין ידיו, הוא לא ירפה ממנה כפי שהרפה מכל המצודות, מכל הטירות, מכל האנשים. כפי שהרפה מגלית.
אצבעותיו עוד נעו במהירות הולכת וגוברת על הקנבס כשעיניה הירוקות, שלא חדלו להביט בו עד שנעלמה, דהו והתפוגגו. לרגע עוד התבונן ישירות בה, בצללי העבר, ואז כל שנותר הוא המצודה העתיקה שמאחוריה.
לא! לא עכשיו! הוא כמעט היה שם… הוא כמעט הספיק! ערן שמט את עיפרון הגרפיט וצרח.
הוא הביט בציור הגמור-למחצה של האישה היפה. השמלה הכהה, הזרועות העדינות, הצוואר החשוף והשיער הרך… העיניים, שהצליח לתפוס בשניה האחרונה. ציור חסר כל כך, כל כך לא גמור. וערן ידע, בחדות מכאיבה, נוראה, שאיבד אותה.
מולו, עוד ניצבה המצודה בת ימי הביניים, מאיימת במקצת ורבת הוד, דגליה נעים קלות ברוח, אור השמש מתנוצץ על חלונותיה, על הזכוכית הבוהקת, על כתמי הדם שעל כתליה.
ערן נאנח והרים את הסכין היפני אל הגרפיט שלו. העיפרון הגמיש נע באיטיות על גבי הקנבס, רושם את המצודה העתיקה. עובד בנגיעות קלות, באיטיות, מקפיד על כל פרט. תחת אצבעותיו המיומנות של ערן החלה להיווצר התמונה הרגילה, המוכרת כל כך והשונה כל כך, של מבנה היסטורי שאבד בנבכי הזמן.

גלית מעולם לא שמעה את ערן כל כך אבוד, כל כך מיואש. ההודעה על המזכירה שלה לא אמרה הרבה. הוא ביקש שתבוא לראות את אחד הרישומים שלו. "את לא חייבת אם את לא רוצה," אמר.
היא הגיעה רבע שעה לאחר ששמעה את ההודעה, מבויישת וסמוקה, מודאגת עד עמקי נשמתה, וכועסת על עצמה על שעוד יכלה לחוש דאגה רבה כל כך לשלומו חודשיים לאחר שנפרדו.
הוא פתח לה את הדלת, לבוש עוד בחלק מהמקלחת, שיערו פרוע. עיני האגוז שלו, ששיקפו תמיד את רגשותיו, היו אדומות מחוסר שינה ו… ממשהו נוסף. תחבושות עטפו את ידו הימנית, היד המציירת שלו, והיא פלטה זעקה ובלי לחשוב, הושיטה את ידיה לחפון את אצבעותיו. איש מהם לא הרפה.

"מתי ציירת את זה?"
"אתמול."
"היא… מהעבר?"
"כן." ערן הביט באישה היפה שברישום אותו לעולם לא יסיים, ואז שוב בגלית. "חשבתי שהיא את."
גלית הביטה בו, לא יודעת כיצד להגיב להצהרה כזו. אך נראה היה שערן לא זקוק לתשובה. הוא העביר את ידו על הרישום, מלטף אותו כפי שהיה מלטף פעם את פניה. "היא סתם ישבה שם?" שאלה לבסוף.
ערן חייך חיוך מריר. "לא. ביקשתי ממנה."
"ביקשת? אבל-"
"היא לא הראשונה," ערן אמר. "דיברתי עם אחרים, כשהייתי ילד. חלק מהם היו מסוגלים לראות אותי כמו שראיתי אותם. אחר כך חשבתי שדמיינתי את כל זה – זה היה מאוד קל, כל הסביבה שלי חשבה ככה."
בעיני רוחה ראתה גלית ילד קטן מתרוצץ, מנסה למשוך בזרועה של אמו, להראות לה את העולם השלם הנפתח לעיניו בלבד – והיא טופחת על ראשו ואומרת לו לחזור לשחק. היא נזכרה שערן מעולם לא סיפר לה כיצד גילה שהוא מסוגל לשתף אחרים בחזיונותיו. רחמים פתאומיים הציפו אותה. "בגלל זה התחלת לצייר?"
ערן הנהן. "אף אחד לא התלונן על הציורים. הם אמרו שיש לי המון כשרון ודמיון מפותח ו… ואני הרגשתי שאני צריך לצייר. אבל את זה… את זה רציתי לצייר."
גלית נדה בראשה, מביטה בקימורים הרכים, בפחם המרוח-במקצת, בקווי המתאר של הפנים. היה ברור לה מעבר לכל ספק שהציור נעשה ביד אוהבת. "למה לא סיימת אותו?"
"לא הספקתי." הצהרה פשוטה, קלילה. מיוסרת.
"ערני…" גלית כרכה את זרועותיה סביבו. הוא קבר את פניו בשיערה, וגופו רעד ביפחות חרישיות. היא ליטפה את ראשו, ומבטה נפל לפתע על רישום של מצודה שלא הכירה, שעון כנגד קיר הסטודיו המרוחק. "ערן-" היא הדפה אותו קלות. "זה חדש?"
"מה? אה, זה." הוא ביטא את המילה בתיעוב. "זה מה שהספקתי-"
"-אתמול?"
ערן הביט בה בפליאה. "כן. איך ידעת?"
גלית הביטה בקווי העיפרון – מדוייקים פחות, כמעידים שנעשו מתוך עייפות רבה. רכים, מטושטשים – נעדרים את הנוקשות הרגילה ומלאת הפרטים של ציוריו של ערן. כיצד יכלו קווים של עיפרון להיות כמעט… עצובים?
גלית הרימה את עיניה אל האישה הצעירה שהביטה אליה מהקיר, ואז הצביעה על המצודה העתיקה. "כי היא נמצאת גם בתמונה הזאת," אמרה, לא יודעת להסביר מעבר לכך.
ערן חש את המשקל הכבד על חזהו נמוג לאיטו כשהצמיד את שפתיו לשפתיה.
גלית החזירה את הדברים שלה לביתו למחרת, מבלי שדיברו על כך, מבלי שהיה בכך צורך. ובפעם הבאה שיצא לצייר, כמו גם בפעמים שבאו אחריה, היא באה איתו. לעיתים היה אוחז בידה והם היו מביטים יחדיו בשתיקה מכושפת בחיים הקמים לתחייה מול עיניהם. ולעיתים היתה פשוט יושבת לצדו, והוא היה מביט בה ארוכות, ואז מביט במבנים שהתקיימו מאות ואלפי שנים בעבר, ומצייר אותה בהם, מדוייקים, אמיתיים ומלאי חיים על הקנבס, כאילו בעוד רגע תניע הרוח את הווילונות שבחלונותיהם ואת הדגלים שבראש מגדליהם.

[ליאה]

מנסה שוב.

ערן צייר מעל גבעות ירושלים.
ידו האחת, אוחזת בפחם מעל הנייר הפשוט, נעה בקלילות, בדיוק רב, משרטטת ומתווה את קוויו של בניין אבן פשוט, ככל הנראה בית שנבנה בחופזה מעט אחרי קום המדינה – בניין שכל מה שנותר ממנו עתה היו ההריסות אשר נחו לפניו.
הוא התגעגע לזה. השהות בת שלוש השנים באירופה היתה מועילה לאמנות שלו – הציורים הרבים שהביא איתו היו אלו שהפיקו, בסופו של דבר, את התערוכה החדשה בגלריית "הבית" היוקרתית שבדיזינגוף. אך הוא שכח, בכל אותו זמן, כמה ייחל לצייר בית-אבן בפחם גס על נייר פשוט. באירופה צייר כמטורף, מתוך ניסיון לתפוס ולהנציח על הקנבס את המראות שלפניו בכל רגע. בנופי הארץ לא היו דברים רבים שהיוו נושא מושך דיו לרישום כמו בארכיקטורה האירופאית, וכשעמד שם, עם מימיה וצידנית ובלוק ציור בשתיים עשרה שקלים ועשרים, ערן כמעט שהיה יכול לזכור את הזמנים בהם צייר בשביל הכיף. מתי זה קרה לאחרונה? בתיכון? באוניברסיטה? לא בשנים האחרונות, זה בטוח. בשנים האחרונות הוא צייר רק כדי להנציח ולמכור.
מהחור ששימש כדלתו של המבנה, בין קוויו המרומזים של טיח שיבש לפני עידנים, יצאה נערה לבושה בסרפן, שתי צמות קשורות בחוטי בד דקים מעטרות את ראשה. ערן חייך לעברה והמשיך לרשום את התמונה שלפניו, מחשבותיו נדדו שוב לתערוכה. הוא כמעט לא האמין שהיא עמדה להיפתח למחרת. איך עברו עליו החודשיים האחרונים בארץ מהר כל כך?
הוא הנמיך את הפחם בתחושת מועקה פתאומית. מה אם המבקרים יראו? מה אם הם יבינו שאין לו באמת כשרון, שאין לו באמת דמיון כמו שכולם חשבו? ואיך נתן לסוכנת המגוחכת שלו לשכנע אותו להוסיף את הציור האחרון, מהחודש שעבר…
ערן הכריח את עצמו להירגע, שב להביט בנייר. זו היתה, לבסוף, הסיבה בגללה יצא מתל אביב – לצייר, להירגע לפני שהבלגן מתחיל. הוא הביט שוב במבנה האבן, נחוש בדעתו להשלים את הרישום עד שתשקע השמש.
נדמה היה לו שהנערה בסרפן משיבה את חיוכו.

גלית לא התכוונה למצוא את עצמה משוטטת בתערוכה.
היא היתה, אמנם, חובבת אמנות, אך מאז שהחלה לעבוד בסוכנות הפרסום לא מצאה לה זמן אמיתי לבקר בתערוכות. אותו הערב לא היה שונה: היא היתה אמורה להיפגש עם לקוח גדול וחשוב בבית קפה פינתי. כיוון שידעה כמה חשובה הפגישה, טרחה לצאת שעה לפני הזמן מהבית – הערכה נכונה, כיוון שמציאת חנייה גזלה קרוב לעשרים דקות מזמנה. לאחר מכן, היא חיכתה קרוב לשעתיים בבית הקפה לפני שהגיע טלפון משותפתה לדירה, שמצאה הודעה על המזכירה האלקטרונית מהלקוח – מסתבר שמכוניתו נתקעה והוא לא יוכל להגיע.
כשהיא מקללת בשטף, גלית צעדה במהירות את שלושת הרחובות בדרך למכוניתה, זועמת על השותפה שלה, על הלקוח ובעיקר על עצמה – על שלא טרחה לתת לו את מספר הסלולרי שלה.
הגלריה הקטנה, שהיתה סגורה כשהחנתה את המכונית שלה לצדה, היתה עכשיו פתוחה ועמוסה. ליל ההשקה, כנראה. מתוך דחף יותר מכל דבר אחר, גלית נכנסה, מייחלת להסיח את מחשבותיה מהשעות המבוזבזות והמתסכלות שעברו עליה.
היא טיילה בין האנשים, מקשיבה לשיחות האומנים, להשוואות הרגילות, למילים הגדולות ולתיאורים הנלהבים, ועצביה המתוחים החלו מתרפים לאיטם. זה היה… מוכר. היא התגעגעה לזה.
התערוכה עצמה לא הרשימה את גלית. הנושאים היו היסטוריים – ככל הנראה מדמיונו של האומן. מקדשים רומיים, כנסיות של הרנסנס, טירות אבן עתיקות של ימי הביניים. גלית לא אהבה את זה. היא אהבה ציורים מופשטים, ובמיוחד ציורי דוגמנים – הטבע, המציאות, מעולם לא קסמה לה. מדוע להתעכב כדי לתאר בדייקנות משהו שהמצלמה היתה יכולה לתפוס ברגע?
עם זאת, היא לא היתה יכולה שלא להתפעל ממידת הדיוק בציור, מההשקעה הרבה. נדמה היה שהאומן התעכב במשך שעות על כל פרט ופרט, עבר עשרות פעמים על כל קו ונקודה, כמעט בפנאטיות.
גלית נעצרה ליד רישום יפהפה בגודל גיליון של מבנה רבוע בעל כתלים גבוהים. הלוחית הקטנה שלידו אמרה "בית המקדש". המבנה נראה כעשוי מאבן עתיקה, מסותתת, אשר יצרה קירות ישרים ומגדלים בהירים וגבוהים. הכל הבהיק באור שמש נעלמת, חדש ונוצץ כאילו נבנה לפני ימים מספר. זה היה אמיתי כל כך עד שכמעט נדמה היה לגלית כי עוד רגע תניע הרוח את הפעמונים הקלילים שנתלו מאחד העמודים, והיא תשמע את צלילם.
היא עמדה מול הרישום זמן רב כל כך עד שלא הבחינה באיש הגבוה שניצב לידה, והסמיקה כשראתה שהוא לא הביט בציור כלל. הוא התבונן בה בקפידה, וחייך כשהבחינה בו. היה לו חיוך נעים, עיניים חומות ושיער שחור וסמיך. "מה?" היא שאלה בהתגוננות.
"לא, כלום. את פשוט לא שייכת… את יודעת, לקליקה," הוא נופף בידו לעבר קבוצת האומנים שהתווכחה בהתלהבות ליד אחד הציורים.
"לא. אני סתם מבקרת. זה מותר, נכון?" מצב רוחה הרע גרם לגלית להיות עוקצנית.
להפתעתה, הוא חייך. "מותר. הסתכלתי עלייך, את יודעת. את עומדת פה כבר רבע שעה. אף פעם לא ראיתי מישהו עומד ומביט ככה בציור, לגמרי בשקט ובמין ריכוז כזה, בלי לזוז."
הישירות והכנות שלו היו זרים כל כך לגלית. היא שכחה שכאלו היו האומנים. סביבתה הקרובה, סביבת הפרסום, היתה מלאה כל כך בזיוף, בזרות. היא חשה את הסומק מטפס אל לחייה. "אז מה?"
הוא משך בכתפיו. "את אוהבת את זה?"
"לא במיוחד."
הוא הופתע, אך אז הנהן. "גם אני לא. למה את לא אוהבת את זה?"
"מאותה סיבה שאני לא אוהבת אף ציור בתערוכה הזו. כולם רישומים נפלאים, מצויירים ביד-אומן אמיתית, עד לפרט האחרון. אבל נדמה לי שזה ככה רק בגלל שלא היתה מצלמה בתקופות האלו. זה לא ציור אמיתי. זאת תמונה קפואה."
"איך נראה ציור אמיתי בעינייך?" הוא נראה מתעניין באמת, ולא שואל רק מתוך נימוס.
השאלה זרקה את גלית אל ימי האוניברסיטה שלה, והיא נזכרה בפעם הראשונה בה ראתה את עצמה על קנבס. היא הגיעה לעולם האומנות כדי להשלים הכנסה בדוגמנות. בתחילה, היא לא אהבה את זה: היה משהו חשוף כל כך בעיניהם של הגברים והנשים הנודדות על גופה, בידיים הרושמות את תוויה בדייקנות מכאיבה. עם הזמן למדה לאהוב את השכיבה באפס מעשה, שבסופה קיבלה סכום כסף מוגזם עד כדי גיחוך. אורנה, ציירת תל אביבית צעירה, התלהבה מגלית והחלה להזמין אותה שוב ושוב בכדי לצייר אותה. "משהו בך כל כך טבעי ופשוט," היא אמרה לה. "והמסירות שלך… את תשבי בשקט ולא תזיזי שריר גם שלוש שעות, כי את יודעת שאולי ברגע זה ממש אני מציירת את השריר הזה." בין השתיים התפתחה ידידות, ובמהרה הצטרפה גלית אל חוג חבריה של אורנה – אומנים שונים, כל אחד בתחומו. דרכם, למדה גלית להעריך אמנות. הם גררו אותה לגלריות חדשות, למוזיאונים, לקולנוע איכותי ולקונצרטים. אופקיה התרחבו, תחומי העניין שלה גדלו, והעיקר – היא הכירה עוד ועוד אומנים שביקשו לצייר אותה, התלהבו מכישוריה כדוגמנית והמליצו עליה לחבריהם. עם הזמן אספה מספיק כסף כדי להתחיל ללמוד מנהל עסקים, ואחר כך המסלול למציאת עבודה היה פשוט ומהיר בהרבה.
היא נזכרה שערן עוד מחכה לתשובתה.
"מופשט," גלית אמרה, ומיד חזרה בה. "לא, לאו דווקא מופשט. רק… אמיתי. עם נשמה. אני לא יודעת להסביר."
הוא הביט בהרהור בציור, מנסה לאבחן אותו מנקודת מבטה שלה. משהו בדרך בה שקל את דבריה, ברצינות הזו, קסם לגלית, ומתוך דחף היא שאלה, "ולמה אתה לא אוהב את זה?"
"כי מאכזב אותי," ענה האיש הצעיר בפשטות, "שככה נראה בית המקדש."
"סליחה?"
"אני לא בטוח, אבל אני מקווה שזה בית המקדש השני," הוא המשיך. "אומרים שהשני היה פחות יפה. יותר צנוע. זה עדיין די מאכזב, אבל הרבה יותר מאכזב אם ככה נראה בית המקדש הראשון. דמיינתי אותו עם הרבה יותר… את יודעת, פאר והדר וכל זה."
גלית חייכה. זו היתה תשובה רצינית כל כך, כאילו האמין באמת ובתמים בכך שהאומן ישב בצלו של בית המקדש האמיתי, ולא כאילו צייר מדמיונו הפרוע. היא החליטה שהאיש הגבוה מוצא חן בעיניה, והושיטה לו את ידה. "גלית קפלן."
הוא לחץ את ידה, ואצבעותיו היו חמות וחזקות – ידיו של אומן. "ערן שמעוני."
עיניה של גלית התרחבו, נדדו ללוחית המתכת הקבועה בקיר לצד הציור והתרחבו מעט יותר. היא חשה את הסומק פושט בלחייה בפעם השנייה באותו הערב. "אוי. אני כל כך-"
"בבקשה אל תתנצלי." הוא נאנח. "זו תמונה מחורבנת. כל התערוכה הזו מחורבנת. אני כבר שלוש שנים מוציא תערוכות מחורבנות, וחבורת הפלצנים שם," הוא נפנף שוב לעבר קבוצת האומנים הנלהבת, "קונים ומממנים לי עוד ציורים גרועים."
"היא לא כל כך גרועה," מיהרה גלית להגן על התמונה. "בעצם, זה הרישום האהוב עלי כאן. הייתי תולה אותו בכיף בסלון-"
"ולא מביטה בו יותר אף פעם."
היא זעה על מקומה באי נוחות. "אולי."
ערן נאנח שנית ושמט את ידה. "היה נחמד להכיר אותך, גלית."
הוא פנה ללכת, כשלפתע היא עצרה אותו. "תראה… לא התכוונתי לזה ככה. וגם אם כן, אני לא מבקרת אומנות. אני סתם מישהי שלא יודעת כלום. אתה רושם נהדר. זה פשוט נראה כאילו אתה רושם רק מה שאתה רואה. כמו טבע דומם, רק מהדמיון."
הוא הנהן, ועיניו נדמו כבויות, רדופות. "כן, כבר הסברת את זה. זה כל מה שאני יודע לעשות, לרשום את מה שאני רואה."
"יש עוד אומנים שזה כל מה שהם יודעים לעשות. אבל הם מציירים דברים אחרים, וזה נותן לציור יותר נשמה." היא חשבה על כך לרגע. "אם אתה יודע רק לרשום מה שאתה רואה, למה אתה לא מצייר דוגמנים?"
הוא חייך חיוך עגמומי והצביע לעבר הרישום. "אני מצייר בפעם אחת. התמונה הזו לקחה לי עשר שעות וחצי."
"אז?"
"אז עוד לא מצאתי דוגמן או דוגמנית שיסכימו לשבת בשקט מוחלט במשך עשר שעות וחצי. אפילו לא במשך חמש."
גלית חייכה.

בסוף השבוע, אחרי שינה ארוכה, היא הגיעה לסטודיו שלו והוא צייר אותה. עיניה עקבו אחרי אצבעותיו המיומנות ששרטטו קווים על הדף בעזרת גוש פחם גס. זה לקח לו רק שבע שעות. הוא טען שהוא מיהר וזה רחוק מלהיות מוצלח, אבל גלית מעולם לא ראתה את עצמה יפה כל כך בעבודתו של מישהו. ערן נתן לה במתנה את 'בית המקדש' כתודה, והיא תלתה אותו בסלון שלה ומעולם לא הביטה בו שוב. למחרת הוא התקשר ושאל אותה מה היא עושה הערב. הוא לקח אותה לסרט אקשן מטופש, כזה שלא היתה בו מאז יום הולדתה השש-עשרה, וגלית הבינה שהיא מאוהבת.

לאחר מכן, גלית לא ראתה עוד את ערן משתמש בסטודיו שלו. כששאלה אותו על כך, הסביר שאינו מסוגל לצייר בין ארבעה קירות. שהוא זקוק למרחב – דבר שקשה למצוא בתל אביב, כך ידעה.
חודש לאחר שעברו לגור ביחד, גלית חזרה הביתה מאוחר אחרי פגישה ארוכה עם לקוח. ערן עוד לא היה בבית. זה היה נדיר. בדרך כלל, הוא חיכה לה עם ארוחת ערב. הפעם, התנור היה כבוי, הבית היה חשוך וטחוב והכיריים היו קרים. גלית חשה דאגה לפתע, ואז נזכרה שהיה זה היום הראשון ללא גשם מאז שהחל החורף. ערן בודאי יצא לצייר. עייפה מכדי להכין ארוחת ערב, היא חיממה לעצמה אוכל מוכן מקופסה, הכינה קפה שחור וחזק וישבה לחכות לערן.
הוא חזר בעשר בלילה, נושא על גבו פנס ענקי ואת קופסת הציור שלו. בגדיו היו מלוכלכים בחול, שיערו פרוע ועיניו נוצצות. תחת בית שחיו נשא את תיקיית הציור שלו. הוא התיישב איתה בסלון והראה לה את הרישום הנפלא. בניין עתיק מימי הביזנטיון, כל פיתוחיו המורכבים מפורטים עד לאחרון שבהם. היא הביטה בו, נפעמת. היא שכחה עד כמה טוב הוא מצייר. "ערני.. זה כל כך יפה," אמרה.
"באמת?"
"אתה יודע שאתה מצייר נהדר."
הוא נאנח. "אבל זה חסר נשמה, לא?"
"זה פשוט הסגנון שלך." גלית ליפפה קצוות שיער סביב אצבעה באי-נוחות. השיחה הזו שניהלו בגלריה תמיד חזרה אליהם, משום מה. היא ידעה שערן לא שכח את המילים שאמרה לו באותו הלילה. היא עשתה מאמץ לשנות את כיוון השיחה. "למה לא התקשרת אליי? הייתי באה איתך."
ערן נראה נבוך לפתע. "אני עובד יותר טוב כשאני לגמרי לבד."
גלית בחנה אותו לרגע. כשדיברה שוב, היה קולה רפה במקצת. "אתה רוצה להתקשר לאוצרת-?"
"לא, לא. רק התחלתי. יהיו עוד הרבה ימי שמש החורף." ערן חייך. "בכל מקרה, אני מלוכלך לגמרי מחוף הים. התקלחת כבר?"
היא נתנה לו למשוך אותה למקלחת, דוחקת מראשה את המחשבות המעיקות.

"זה אופייני להרבה אומנים," הבטיחה לה אורנה. "באמת. אנחנו טיפוסים משונים. היה לי פעם ידיד, צייר אימפרסיוניסט שהיה יכול לצייר רק אחרי התבודדות של שבוע, ורק באיזורים של מזבלות. הוא היה חוזר מסריח כמו גוויה ומראה לנו דברים מדהימים, בחיים לא היית מאמינה-"
"אבל אימפרסיוניזם מבוסס על מציאות," אמרה גלית. היא בהתה בפרוסת הלימון שנחה בתוך הקולה שלה בהיסח-דעת. "ערן מצייר מהדמיון. אין שום דבר שנראה כמו הדברים שהוא מצייר, רק כל מיני… מבנים ישנים הרוסים וכאלה, כמו במצדה. למה הוא צריך לצאת החוצה?"
"זה עניין שלו," פסקה אורנה. "גלית, תסמכי עלי, בסדר? הבחור אוהב אותך. שום דבר לא קורה איתו. הוא פשוט עוד מדען מטורף שנולד בגוף של אמן."
ערן חזר באותו הערב עם ציור נוסף, הפעם של מבנה רומי. בזמן שישן, הביטה גלית בציור, מעבירה את אצבעותיה על שוליו החלקים, על קווי העיפרון שצויירו בכישרון רב כל כך. השינה סירבה להגיע. היא לקחה את המפתחות לסטודיו והלכה להביט בציורים שערן שמר כיוון שאהב אותם במיוחד, רובם משהותו באירופה. טירות, מצודות, ארמונות, צריחים, גשרים, קתדרלות, כנסיות, בתי כנסת ומקדשים נבטו אליה מכל עבר, והיא הביטה ברישומים הנהדרים שעות ארוכות. בין כל אלו נתלה רישום אחד שונה לחלוטין – תמונתה שלה, הדוגמנית היחידה שאי פעם צייר. היא הביטה בעצמה שבציור. כל הווייתה דיברה אליה מתוך קווי הגרפיט העדינים, כל אמת שהתקיימה בתוך דמותה שלה זועקת מתוך תווי גופה והבעת פניה והשתברות האור על אישוניה…
כיצד מסוגל אדם לצייר באופן נפלא כל כך את המציאות, אך להפיק ציורים כל כך חסרי ייחוד מדמיונו שלו?

בבוקר יום שישי, אחרי שלושה ימים מייגעים, שבה גלית מנסיעת עסקים בטוקיו. היא החנתה את הפורד שלה וגררה בעייפות את מזוודתה הקטנה אל הבית. הדלת היתה פתוחה, ופתק קטן הוצמד אל המקרר. ערן בחצר האחורית. כלומר, הוא מתקן סוף סוף את דוד השמש שלהם?
לא. הוא עמד בחצר האחורית עם כן הציור שלו וכמה עפרונות מחודדים, וצייר בריכוז רב, כשהוא עוצר מדי פעם להתבונן בקפידה, בעיניו של אמן, ב… בגדר הברזל של השכנים, מבעדה נשקף הבית המכוער שלהם. ומולו על הכן התגשם לאיטו רישום יפהפה של מבנה מתקופת הבארוק.
גלית התיישבה, מוסתרת היטב מאחורי הווילון – לא שהיה בכך צורך, כיוון שערן היה שקוע כל כולו בציורו – והביטה בו שעה ארוכה. במבטו הנודד על פני קווים בלתי נראים בנוף ומעתיק אותם בדייקנות אל הקנבס. בשמיים שצייר, מעוננים וקודרים, מנוגדים ניגוד חד לשמש הבהירה שזרחה. היה קצב מסויים בעבודתו – איטי, אך קבוע ומאומן. מבט, קו, מבט, קו. אותו הקצב הרגוע והנכון בו צייר אותה, לפני זמן רב כל כך.
ערן רשם את מה שראה.
אבל זה לא היה ייתכן. היא הביטה ברישום, ואז בבית בן שתי הקומות של השכנים, בגגו הצבוע צבע חרדל שנשקף מבעד לגדר המחלידה, בחלונות המוקפים מסגרת שהיוותה בושה לכל ארכיטקטורה באשר היא, ושוב ברישום.
ואז חלצה את נעליה ויצאה החוצה.
ערן הבחין בה רק מספר דקות לאחר שנעמדה לידו. הוא קפץ. "היי, גליתי," הוא מיהר להגיד, נזכר בעצמו. "ח-חשבתי שתחזרי רק בערב-"
"מה אתה עושה?"
הוא הביט בה, משועשע, ושוב בציור. "גוזז צמר של כבשים. מה נראה לך שאני עושה?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מביטה בך כבר שעה. אתה מצייר את המבנה הזה כאילו הוא נמצא בחצר של השכנים."
ערן קפא לרגע, ואז חייך חיוך מאולץ. "זה רק הטכניקה שלי. אני מביט לפעמים למעלה כדי… כדי להשוות-"
גלית שאפה את האוויר בחדות. "אל תשקר לי. ראיתי אותך מביט ומעתיק את מה שאתה רואה."
ערן צחק צחוק שנמוג לאחר רגע. "זה היה נדמה לך."
הזעם חלחל בה כמו ארס של נחש. היא מעולם לא שמעה אותו משקר לה. לא בבוטות רבה כל כך. לא בזלזול כזה. לא בצורה כל כך נואשת. "אז תצייר בלי להסתכל."
"אני לא יכול כשאת כאן."
"זה תירוץ נוח מאוד. נו, תמשיך. תצייר." הוא נעמדה ופסעה אל מול קו ראייתו, חוסמת מעיניו את הגדר ואת הבית השכן. "בבקשה."
הוא הביט בה לרגע ארוך, ואז רכן אל הנייר ואצבעותיו המיומנות רפרפו על גבו לכמה רגעים, עוברות על קווים שכבר שורטטו. העיפרון המקצועי, העבה, נגע לרגע בדף והתרומם שוב. לבסוף הוא הרים את מבטו אליה בתחינה. "גלית… בבקשה?"
"בבקשה מה?" היא אמרה בחדות.
עיניו החומות המוכרות היו מלאות במשהו שלא יכלה לזהות. כאב? תקווה? צורך? "בבקשה תזוזי. זה לא יישאר עוד הרבה זמן. יש לי רק כמה שעות."
גלית החזירה את מבטו בשלווה יציבה וסירבה לזוז. "כמה שעות בשביל מה?"
ערן שתק זמן ארוך והביט מעבר לכתפה, בגדר… ואולי במשהו מאחוריה. "את זוכרת כשנפגשנו? כשאמרת לי שאני רק רושם את מה שאני רואה, כמו טבע דומם?" הוא הביט שוב בציור. "זה בדיוק מה שאני מצייר. טבע דומם. זה הדבר היחידי שאני יכול לצייר, כי זה עומד ולא זז, ואז אני יכול לתפוס את זה. אני פשוט מסוגל לראות טבע דומם שאחרים לא רואים."
יובש פתאומי עמד בפיה של גלית. "זה לא יכול להיות."
ערן הנהן בעצב. "קשה להאמין בזה, אני יודע. גם לי זה היה מוזר בפעמים הראשונות שזה קרה. הייתי מאוד קטן, ולא הבנתי שרק אני רואה את המראות. הם פשוט הופיעו, ואחרי יממה בערך הם נעלמו. לאן שלא הלכתי, יכולתי לראות אותם – תקופות שלמות מופיעות ונמוגות מול העיניים שלי. גיליתי שאני מסוגל לשרטט את זה. לתפוס את ההיסטוריה כמו שהיא נראתה באמת, לשמר אותה. למדתי אומנות וארכיטקטורה – רק כדי לדעת מה אני רואה, והצלחתי בערך למקם את עצמי בכל פעם שהמראות הופיעו." אצבעותיו שיחקו בעיפרון בעצבנות. "את מבינה, גלית? אני חייב לצייר. כי אם אני לא אצייר, אף אחד אף פעם לא יידע איך זה באמת נראה. כל מה שיש לנו זה שחזורים והריסות."
מוקסמת, גלית הביטה שוב בציור. "וזה מה שאתה רואה עכשיו?"
"כן. לא. בערך…" הוא נאנח בתסכול והעביר את ידו בשערו החלק, שומט את העפרון אל כן הציור. "אני לא יכול בדיוק להסביר את זה. זה כאילו… המציאות עולה על מציאות אחרת. את רוצה לראות?"
"מ-מה?"
"אני יכול להראות לך. למדתי איך עושים את זה לפני כמה שנים. תני לי יד."
גלית היססה לרגע, ואז אחזה בידו המושטת.
המציאות נמסה.
לא, לא נמסה. התערפלה. היא עדיין היתה שם, קיימת ומוחשית דיה כדי שתוכל לגעת בה. אך מעבר לה, נשקפה תמונה אחרת.
המצודה נגלתה לעיניה ראשונה. האבנים טחובות מגשמים, מחורצות מחיצי אוייבים ומפגעי הזמן. דגלים צבעוניים, עליהם היה רקום סמל מוזר שדמה לשמש התנופפו בראש המגדלים. שערי העץ, עמוסים פיתוחים עדינים, מגולפים ביד-אמן, חרקו על ציריהם. הרוח שרקה בין ענפי העצים – עצים עצומים, שצמחו לפני עידן ועידנים. עלים זהובים וירוקים, תפרחות יפהפיות. השמיים המעוננים מעל ראשה השקיפו על ספסלי אבן מסותתים, על כיפות עגולות ומחודדות. ואז הופיעו האנשים. גברים גבוהים בחליפות. גבירות בשמלות ופאות גבוהות, עוצרות להריח פרחים שלא הכירו, להחליף מילים. צחוקן הרך נישא אליה ברוח.
"הם יכולים לשמוע אותנו?" היא לחשה כמתוך חלום.
ערן היסס לרגע לפני שענה. "לא. הם כבר לא קיימים. הם חיו בתקופה אחרת. עכשיו הם רק צללים."
"אף פעם לא ניסית לצייר את האנשים?"
"הם נעלמים כמעט עשר שעות לפני המבנים, והם לא מופיעים שוב. הנוכחות שלהם בהיסטוריה יותר חלשה. והמראות אף פעם לא חוזרים לאותן תקופות, אז אני לא רוצה להסתכן ולהתחיל ציור שאף פעם לא אצליח לסיים."
ילדה קטנה פרצה מבין שערי המצודה, צועקת משהו בשפה זרה תוך כדי צחוק. ילד בעל שיער כהה, מבוגר ממנה בשנה או שנתיים, רדף אחריה. הוא העמיד פנים כמנסה לתפוס אותה, אך נתן לה לחמוק מבין ידו המושטת בכל פעם שהתקרב אליה מספיק כדי לגעת בה. הם נעו לעבר גלית וערן, רצו לצידם, התחבאו מאחורי העצים. הרוח שיחקה בשיערם, וצחוקם מילא את האוויר כמו שירה. אחת הנשים הביטה בהם בחיבה וקראה להם אליה. ענני הגשם הכבדים שבשמיים החלו להמטיר טיפות גשם קלות, והנשים מיהרו בחזרה אל גגותיה המגוננים של המצודה. הילדים המשיכו להתרוצץ תחת העצים, צוחקים וקוראים זה לזו, טיפות הגשם נופלות על פניהם, מציירות תמונה מושלמת של ילדות…
ואז התמונה נמוגה, וגלית, חסרת נשימה ומוקסמת, מצאה את עצמה מביטה שוב בביתם של השכנים על רקע השמיים הבהירים. היא גילתה שערן הרפה מידה.
"אני מצטער," הוא אמר, ופניו נדמו כאובים. הוא אחז שוב בעיפרון שלו. "אני חייב להמשיך לצייר את זה. בזבזתי יותר מדי זמן, ואני לא יודע כמה שעות עוד יש לי."
גלית גילתה בהפתעה שגרונה חנוק. היא העיפה עוד מבט בתמונה היבשה, רישום כמו צילום הלקוח מספר ההיסטוריה, שתיאר במדוייק את המצודה והעננים והמגדלים, ופסעה בחזרה אל הבית בלי להביט עוד בו או בערן.

למחרת היא ארזה את חפציה ועזבה. לא כיוון ששיקר לה. לא כיוון שפחדה, או כיוון שידעה שהמחוייבות הזו שחש, להנציח את העבר, לעולם לא תיתן לו מנוח. גם לא כיוון שהבינה כי במובן מסויים, הוא משאיר חלק ממנו בעבר בכל פעם שהוא מביט אליו, כאשר התמונה מתפוגגת לבסוף אל מול עיניו.
היא עזבה כיוון שהבינה לעולם לא יוכל להביט באמת בדבר ולראות את היופי האמיתי שבו: לא בעבר, לא בהווה ולא בה. שלעולם לא יוכל לראות במתנה הנפלאה שניתנה לו יותר מאפשרות להנציח את ההיסטוריה, לצייר טבע דומם.

חודשיים לאחר שנפרדו, ערן עלה על אוטובוס ונסע לגליל. הוא עמד לטוס שוב לאירופה בקרוב – כל הקטע הזה עם הארץ לא ממש עבד בשבילו – והעביר את השבועות שעד הטיסה בחיפוש כמעט קדחתני אחרי מראות שיוכל לצייר, מפתיע את הסוכנת שלו כשהיה שולח לה ציורים חדשים כל שבוע לאחר שהבהיר לה לפני כמה חודשים שהוא מתכוון לנוח. אך היא לא שאלה, והוא היה אסיר תודה.
הוא הביט בחוסר ריכוז בנוף המוכר, משתדל שלא לחשוב על גלית, להאשים את עצמו על שעזבה. כשהופיעה התמונה הזרה, הערפילית-במקצת, שעלתה מתוך תווי השטח של עמק יזראל, ערן לא חש את תחושת ההשלמה היגעה, המוכרת, אלא מעין… הקלה.
ערן צלצל בפעמון וירד אל המצודה העתיקה – בת ימי הביניים, ללא ספק. על כר דשא נידח בעמק, הוא שמט את הציוד שלו, הניח את הצידנית על האדמה, העמיד את כן הציור המתקפל, פרס את הקנבס ובחר גרפיט חדש ונקי. עוד רגע עצר והביט, גומע בעיניו את המראה החדש. משהו הטריד אותו במראה האפל של המצודה, ולאחר עוד מספר רגעים הבין מה היה הדבר. כתליה היו מוכתמים בדם. האדמה והשביל שהוביל אליה נדמו כאילו נוקו בחיפזון, אך גם בהם ניכרו סימני מלחמה: גזירי עץ ושברי חרבות, שנחו על האדמה כעדות אחרונה. האם הקרב התקיים לפני יממה? לפני שבוע? ערן אימץ את זכרונו, אך לא הצליח להיזכר במשהו ספציפי לגבי האזור והתקופה מלימודי ההיסטוריה שלו. אך זה לא הפליא אותו – אחרי הכל, ימי הביניים היו מלאים במלחמות עקובות מדם שכאלו, ולא כולן נכתבו בספרים.
הוא העביר את הסכין היפני על קצה הגרפיט שלו, מחדד אותו בעודו משרטט את התמונה בראשו, מדמיין כיצד ייראו תוויה המדוייקים של המצודה על הקנבס.
שערי המצודה הגדולים נפתחו לרווחה וערן הזדעף. הוא אהב להתחיל לצייר מבנה מהשערים, מהבסיס והמרכז שלו. כעת, יאלץ להתחיל ממקום אחר, או לחכות שהשערים יסגרו. הוא התיישב וחיכה, עוקב בעיניו אחרי התהלוכה הקטנה שיצאה מבין השערים. ארבעה בחורים חסונים נשאו ארון קבורה במורד השביל. מאחוריהם פסעו נשים מתייפחות, גברים חפותי ראש וילדים נושאי פרחים, כולם לבושים שחורים. ערן היסס לרגע, ואז, שוכח את הציור שלו, קרב אל האנשים האבלים. הוא הבחין בכתר משובץ אבני-חן שנח על ארון הקבורה. האם בן למשפחת מלוכה כלשהי נקבר כאן? הוא התקרב עוד, בעניין הולך וגובר – אם יוכל לקבוע את סוג האבנים, יקל עליו למקם את הרישום שלו בתקופה כזו או אחרת-
קול נשי רך אמר משהו לא מובן מאחוריו, והוא קפץ. ערן הסתובב ומבטו נפל על אישה צעירה, לבושה שמלה שחורה רכה, מיושנת, ועונדת נזר.
היא הרימה את הרדיד שכיסה את פניה והוא השתנק. גלית! לא, אבל זו לא היתה באמת גלית. פניה היו חיוורים יותר, עיניה הירוקות נעדרות את השחוק של גלית, תנועותיה רכות ועדינות יותר, גופה דקיק יותר. שיערה השטני גלש על כתפיה – גלית נהגה תמיד לאסוף את שלה בצמה הדוקה. ערן הביט בה עוד כמה רגעים והחליט שלמעשה לא היו השתיים דומות כל כך. היה זה רק משהו קטן במבנה הפנים, בהבעה – כמעט בלתי נראה לעין. הוא נזכר שבשבועות האחרונים נטה לראות את עיניה של גלית על כל אישה שעברה על פניו ברחוב, את גבה מאחורי כל פינה.
ערן נאנח ופנה לשוב אל כן הציור שלו, כשלפתע הבחין שהאישה הצעירה מחזירה לו מבט בשוויון נפש. היא סקרה את בגדיו, את נעליו, את הבעת פניו. השיירה התקדמה הרחק מהם. ערן הביט בה בפליאה, ואז על סביבותיו, מנסה לראות סיבה אחרת בגללה תעמוד האישה ותביט לכיוונו. זה לא היה נכון. דמויות העבר בחזיונות שלו לא השיבו לו מבט. הן אפילו לא ידעו שהוא קיים.
אך כל אדם אחר לא עמד בסביבתם. היא הישירה אליו מבט, ועיניה האדומות עוד, מבכי על בעלה או בנה או אביה, שנישאו הרחק מהם בארון הקבורה, היו מלאות במשהו אותו לא יכול היה לפענח. "את יכולה לראות אותי?" הוא שאל לאחר זמן רב, כאחוז קסם. קולו היה רפה, חלש, ממאן לקבל את שבירת החוקים שהיה מורגל בהם, משונים ככל שהיו.
האישה הצעירה לא ענתה – כמובן, היא לא יכולה היתה להבין אותו. שפתה היתה עתיקה ולא התקיימה עוד בעולמו שלו. אך היא הושיטה את ידה אליו בהזמנה ביישנית.
בצורך פתאומי, לא-הגיוני, שלח ערן את ידו לאחוז בידה, אך אצבעותיו חלפו דרך העור הלבן העדין. כמובן. למה ציפה?
היא הורידה את ידה והביטה בו, עיניה הירוקות עצובות. ערן רצה לשאול אותה מי היא, מאין באה, כיצד היא מסוגלת לראות אותו. הוא רצה לבקש שתספר לו עליה, על חייה ועל האיש שנלקח ממנה.
אך הוא יכול היה רק להביט בה בתסכול, בחוסר אונים, ולהצר על הזמן שהפריד ביניהם.
לא. היה עוד דבר אחד שיכול היה לעשות.
ערן מיהר אל כן הציור שלו, מנסה למשוך אותה איתו, לסמן לה שתבוא. היא זיהתה את הדחיפות הנואשת בתנועותיו ועקבה אחריו, שמלתה השחורה הארוכה משמיעה קול עדין כשהתחככה באבני השביל, ואף לא רחש קל כשעברה ישירות דרך הדשא הסמיך של עמק יזראל.
ערן ניסה לסמן לה לשבת, ואחרי כמה שניות היא הבינה. הוא ראה את ההיסוס הקל במבטה, אך לבסוף היא שקעה אל מקטע דק של עשב אשר צמח בצד השביל והביטה אליו, מחכה לראות מה יעשה.
הוא חייך אליה חיוך מרגיע ולקח את הגרפיט בידו.

ערן שנא לעבוד על רישום בלחץ של זמן. תמיד היו לו יממות לצייר את הטירות והמצודות שלו, לקלוט כל פרט עד לקרני השמש המשתברות על החלון והרוח הנושבת בקפלי הוילונות. כעת, הוא רק רצה לתפוס את התמצית של האישה הזרה, לאחוז בה, לשמור אצלו משהו ממנה. הוא צייר כאחוז תזזית, מתעלם מהכאב המנקר בשורש כף ידו, שהתריע על כך שהגיע הזמן למנוחה.
לאחר שעה וקצת של ציור קדחתני, היא מאסה בישיבה וקמה ממקומה כדי לראות מה הוא עושה. לפני שיכול היה למחות, הביטה האישה הצעירה ברישום שהחל להתהוות על הקנבס ועיניה התרחבו בפליאה מוקסמת. היא ניסתה לגעת ברישום, בדמותה שלה, אך אצבעותיה עברו דרכו.
"בבקשה," הוא התחנן, מצביע בדחיפות על המדשאה. "אין לנו זמן, בבקשה תשבי."
היא הבינה והתיישבה, מקפידה לעשות זאת דומה ככל האפשר לצורה בה ישבה קודם.
ערן המשיך לעבוד, מתעלם מהכאב ההולך ומתגבר, משלפוחית קטנה שהחלה להיווצר תחת העיפרון על אצבעותיו, מהזיעה הניגרת על מצחו ומהעייפות המתגברת, מתחושת הרעב והצמא. אסור היה לו להפסיק. הוא היה חייב לסיים את הרישום. הוא היה חייב לשמור משהו ממנה.
כשהביט שוב למעלה, הוא החניק זעקה של אימה. דמותה החלה להטשטש, להתעמעם. "לא, לא," הוא אמר, מביט בה ביאוש. "לא, אל תלכי! כמעט סיימתי!"
האישה הצעירה הושיטה אליו את ידה, והמצוקה ניכרה בתווי פניה. אולי במציאות שלה, היה זה הוא שנעלם. היא אמרה משהו בקול רך, עצוב, וערן הביט בה בחוסר אונים. הוא חזר בנחישות אל הקנבס, איתן בדעתו לסיים. הוא יתפוס אותה. הוא לא יניח לה להישמט מבין ידיו, הוא לא ירפה ממנה כפי שהרפה מכל המצודות, מכל הטירות, מכל האנשים. כפי שהרפה מגלית.
אצבעותיו עוד נעו במהירות הולכת וגוברת על הקנבס כשעיניה הירוקות, שלא חדלו להביט בו עד שנעלמה, דהו והתפוגגו. לרגע עוד התבונן ישירות בה, בצללי העבר, ואז כל שנותר הוא המצודה העתיקה שמאחוריה.
לא! לא עכשיו! הוא כמעט היה שם… הוא כמעט הספיק! ערן שמט את עיפרון הגרפיט וצרח.
הוא הביט בציור הגמור-למחצה של האישה היפה. השמלה הכהה, הזרועות העדינות, הצוואר החשוף והשיער הרך… העיניים, שהצליח לתפוס בשניה האחרונה. ציור חסר כל כך, כל כך לא גמור. וערן ידע, בחדות מכאיבה, נוראה, שאיבד אותה.
מולו, עוד ניצבה המצודה בת ימי הביניים, מאיימת במקצת ורבת הוד, דגליה נעים קלות ברוח, אור השמש מתנוצץ על חלונותיה, על הזכוכית הבוהקת, על כתמי הדם שעל כתליה.
ערן נאנח והרים את הסכין היפני אל הגרפיט שלו. העיפרון הגמיש נע באיטיות על גבי הקנבס, רושם את המצודה העתיקה. עובד בנגיעות קלות, באיטיות, מקפיד על כל פרט. תחת אצבעותיו המיומנות של ערן החלה להיווצר התמונה הרגילה, המוכרת כל כך והשונה כל כך, של מבנה היסטורי שאבד בנבכי הזמן.

גלית מעולם לא שמעה את ערן כל כך אבוד, כל כך מיואש. ההודעה על המזכירה שלה לא אמרה הרבה. הוא ביקש שתבוא לראות את אחד הרישומים שלו. "את לא חייבת אם את לא רוצה," אמר.
היא הגיעה רבע שעה לאחר ששמעה את ההודעה, מבויישת וסמוקה, מודאגת עד עמקי נשמתה, וכועסת על עצמה על שעוד יכלה לחוש דאגה רבה כל כך לשלומו חודשיים לאחר שנפרדו.
הוא פתח לה את הדלת, לבוש עוד בחלק מהמקלחת, שיערו פרוע. עיני האגוז שלו, ששיקפו תמיד את רגשותיו, היו אדומות מחוסר שינה ו… ממשהו נוסף. תחבושות עטפו את ידו הימנית, היד המציירת שלו, והיא פלטה זעקה ובלי לחשוב, הושיטה את ידיה לחפון את אצבעותיו. איש מהם לא הרפה.

"מתי ציירת את זה?"
"אתמול."
"היא… מהעבר?"
"כן." ערן הביט באישה היפה שברישום אותו לעולם לא יסיים, ואז שוב בגלית. "חשבתי שהיא את."
גלית הביטה בו, לא יודעת כיצד להגיב להצהרה כזו. אך נראה היה שערן לא זקוק לתשובה. הוא העביר את ידו על הרישום, מלטף אותו כפי שהיה מלטף פעם את פניה. "היא סתם ישבה שם?" שאלה לבסוף.
ערן חייך חיוך מריר. "לא. ביקשתי ממנה."
"ביקשת? אבל-"
"היא לא הראשונה," ערן אמר. "דיברתי עם אחרים, כשהייתי ילד. חלק מהם היו מסוגלים לראות אותי כמו שראיתי אותם. אחר כך חשבתי שדמיינתי את כל זה – זה היה מאוד קל, כל הסביבה שלי חשבה ככה."
בעיני רוחה ראתה גלית ילד קטן מתרוצץ, מנסה למשוך בזרועה של אמו, להראות לה את העולם השלם הנפתח לעיניו בלבד – והיא טופחת על ראשו ואומרת לו לחזור לשחק. היא נזכרה שערן מעולם לא סיפר לה כיצד גילה שהוא מסוגל לשתף אחרים בחזיונותיו. רחמים פתאומיים הציפו אותה. "בגלל זה התחלת לצייר?"
ערן הנהן. "אף אחד לא התלונן על הציורים. הם אמרו שיש לי המון כשרון ודמיון מפותח ו… ואני הרגשתי שאני צריך לצייר. אבל את זה… את זה רציתי לצייר."
גלית נדה בראשה, מביטה בקימורים הרכים, בפחם המרוח-במקצת, בקווי המתאר של הפנים. היה ברור לה מעבר לכל ספק שהציור נעשה ביד אוהבת. "למה לא סיימת אותו?"
"לא הספקתי." הצהרה פשוטה, קלילה. מיוסרת.
"ערני…" גלית כרכה את זרועותיה סביבו. הוא קבר את פניו בשיערה, וגופו רעד ביפחות חרישיות. היא ליטפה את ראשו, ומבטה נפל לפתע על רישום של מצודה שלא הכירה, שעון כנגד קיר הסטודיו המרוחק. "ערן-" היא הדפה אותו קלות. "זה חדש?"
"מה? אה, זה." הוא ביטא את המילה בתיעוב. "זה מה שהספקתי-"
"-אתמול?"
ערן הביט בה בפליאה. "כן. איך ידעת?"
גלית הביטה בקווי העיפרון – מדוייקים פחות, כמעידים שנעשו מתוך עייפות רבה. רכים, מטושטשים – נעדרים את הנוקשות הרגילה ומלאת הפרטים של ציוריו של ערן. כיצד יכלו קווים של עיפרון להיות כמעט… עצובים?
גלית הרימה את עיניה אל האישה הצעירה שהביטה אליה מהקיר, ואז הצביעה על המצודה העתיקה. "כי היא נמצאת גם בתמונה הזאת," אמרה, לא יודעת להסביר מעבר לכך.
ערן חש את המשקל הכבד על חזהו נמוג לאיטו כשהצמיד את שפתיו לשפתיה.
גלית החזירה את הדברים שלה לביתו למחרת, מבלי שדיברו על כך, מבלי שהיה בכך צורך. ובפעם הבאה שיצא לצייר, כמו גם בפעמים שבאו אחריה, היא באה איתו. לעיתים היה אוחז בידה והם היו מביטים יחדיו בשתיקה מכושפת בחיים הקמים לתחייה מול עיניהם. ולעיתים היתה פשוט יושבת לצדו, והוא היה מביט בה ארוכות, ואז מביט במבנים שהתקיימו מאות ואלפי שנים בעבר, ומצייר אותה בהם, מדוייקים, אמיתיים ומלאי חיים על הקנבס, כאילו בעוד רגע תניע הרוח את הווילונות שבחלונותיהם ואת הדגלים שבראש מגדליהם.

[נעם]

אני מציע לך לפתוח את הגרסה השניה בפתיל חדש כדי שהיא תקבל את שתומת הלב שמגיעה לה…

ניטפוק אחד קטן:
בפסקה שבה גלית פוגשת את ערן, כתוב שגלית נזכרה שערן עדיין מחכה לתשובתה (לגבי איזה סוג של ציור היא אוהבת), אבל רק אחר-כך היא מגלה שמי שהיא מדברת איתו הוא בעצם ערן…

לא שזה בלתי ניתן להסבר, רק קצת מציק…

[ליאה]

[מאת]

תגובות