- This topic has 12 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היה זה בערב קיץ, האחרון מבין חמישה שהיו חמים במיוחד
אני רצתי לאורך הירקון, בגופיה ומכנסיים קצרים, נעלי ההתעמלות שלי רועמות על האספלט בשביל העובר דרך גן החיות הקטן שמונח שם כאילו שכחו אותו. אווזה אחת מיצמצה אלי, תפסה את מבטי לשניה כשחלפתי על פניה.
חודשים אחר כך עוד הייתי נזכרת בשניה הזאת, וקור היה חולף בגופי, אני בטוחה.
גם כשלא היה לי גוף.
יש משהו בג'וגינג שנותן תחושת חיות מדהימה, ההתנשפות, הזיעה, הלב הפועם בכוח, האודם בפנים. כשמתים, לרוץ וזה כמו להחזיק מים.
יש בקרים שאפילו גרוע מזה.אופנוע כבד ועליו רוכב כבד נסעו מולי, ראיתי אותם והייתי בטוחה שהנהג רואה אותי. מה שלא ידעתי היה שגם מבטו נתפס לשניה. אווזה אחרת, על ענף נמוך, נתנה צווחה כשחלף על פניה, ותפסה את מבטו.
שנינו לא עצרנו. הוא התנגש בי, עפתי, המפרקת או איך שקוראים לזה נשברה.
כמו ענף.
הוא ניסה לעצור ונתקע בעץ, המפרקת או איך שקוראים לזה נשברה גם אצלו.
כמה דקות אחר כך עמדנו אני והוא זה לצד זו על השביל, בעוד התבנית הקיומית שלנו שנותרה ללא שימוש מושכת תשומת לב מיותרת של יותר ויותר אנשים.
כשחושבים על זה, זה מצחיק כל כך.
הוא היה שמן וגדול, ואני יחסית אליו הייתי קטנטונת כמו ילדה בת עשר. לא הרגשתי כלום, בהתחלה, לוקח זמן לעבוד ממצב צבירה למצב אפס. אבל לאט לאט התחלתי לראות,להבין, שלחתי יד קדימה וראיתי עור ועצמות ושרירים וגידים ודם, שקיפות וירטואלית.
יכולתי לראות פנימה, כי הייתי לא יותר מרעיון.
הסתכלתי עליו. אותו אפקט. הכל שקוף והרשות נתונה, כמו שאומרים. אבל התובנה שלו פיגרה אחרי שלי. הוא עדיין לא קלט, מה הם עושים, מה הם עושים, מלמל, למה האמבולנס עוד לא הגיע? מהר, מהר אני אמות!
מהירות, סכנה, שייכים לרשימה של דברים שאין לנו מה לעשות איתם.
אבל הוא עוד לא ידע את זה.
אנחנו מתים, הי, זרקתי לכיוונו.
מה? מה איתך? מה קורה איתך? מה נכנסת לי למסלול?
יצא שסיפרתי לו על האווזה, ומיד הוא נידב את הסיפור על האווזה שלו.
צירוף מקרים מחורבן, חשבתי אבל הוא אמר. הם תכננו את זה, את לא חושבת?
מה, האווזים? אתה חושב שהם רצחו אותנו?
אני בטוח. אמר.
הגופות נגררו לאמבולנס משטרתי, ואני והוא עמדנו מול סימוני הגיר של עצמנו, תוהים ומבולבלים.
מה נעשה עכשיו? שאל אותי.
הוא היה חמוד במידה מסויימת. היה בו משהו עצוב, ומשהו עליז. עליצות דיכאונית, משונה.
הסתכלתי עליו.
נחכה להוראות, אני מניחה, אמרתי.
מהאווזים? הוא שאל.
חייכתי.
אנחנו עומדים כאן, נרצחים, שקופים, מחכים להוראות משני אווזים שכנראה גייסו אותנו למשימה כלשהי.
אתה אוכל כבד אווז? שאלתי אותו לפתע.
אני צמחוני, אמר לי. גם אני חשבתי על זה. ואת?
אני לא צמחונית אבל לא נודעת בזה. אכזרי מדי לדעתי. למרות שזה טעים מאוד.
הבחור הציע ברוב היגיון שנשנה נושא, ושאם אשאל על כך, אמנע מן המשפט האחרון, מיהרתי להסכים. עמדנו אם כך ושתקנו, משתדלים לא לחשוב על שום כבדאווז.
גע! נשמע פתאום קול מאי משם.
הרמנו ראש.
אתם שניכם! אמר הקול, גשו הנה.
צעדנו ריחפנו כשלנו לא רגילים להעדר מצב הצבירה.
נו נו נו אמר הקול בחוסר סבלנות. כמה זמן לוקח לאנשים להתרגל למצב חדש.
האמת היא שהוא אמר כגע זגע לוגע לאנגע להתרגע…הבנתם כבר בטח. לנו זה לקח כמה שניות להתחיל להבין את השפה, אבל האמת היא שזה דומה לעברית עם הרבה געגוע, אם מתרכזים אפשר להבין את זה ממש מהר. וזה כל כך קל לדבר ככה שלפעמים עוברים שפה בלי לשים לב.
בקיצגע, התקרגע בצגע כושלגע…סליחה, עברתי שפה בלי לשים לב.
בקיצור, התקרבנו אליו בצעדים כושלים, וחיכינו לפקודתו, בעצם. מעניין עכשיו כשאני חושבת על זה, שלא עלה בדעתנו להתמרד. לפחות לא בהתחלה.אם תקראו את האותיות הקטנות בעיתון, תגלו שיש כמות לא קטנה של תאונות ג'וגינג באזור הירקון, בשנה האחרונה. מה שהאווזים האלה עושים, זה סוחרים ברוחות. הם מוכרים אותם כעבדים, שמיועדים למטרה אחת: לצלול לירקון ולשלות משם מטעם יוקרתי וחביב במיוחד על האווזים: ירוקת תת קרקעית מלאה חיידקים מזינים. הם מתייחסים לירוקת הזו כמו אל פנינים יקרות, כמו אל קוויאר או משהו, אתם יודעים מה? כמו אל כבד אווז.
אני ומתיתיהו האופנוען היינו זוג הצולנים הטוב ביותר בכל האיזור, אולי בגלל שלא היו לנו שום פחדים, בהיותנו מתים, ואולי בגלל שאני הייתי אלופת ליגת הנוער בשחיה והוא היה דולפין בגילגול הקודם, בכל מקרה, זוג האווזים שהרגו אותנו מכרו אותנו די מהר לאווז שמן ורשע, שהעביד אותנו בפרך, לא שהיה אכפת לנו, וזלל וזלל כל כך הרבה מן הירוקת עד שנהיה ירוק והפך להיות אטרקציה תיירותית.באיזה שהוא שלב, אחרי שנה בערך, אני לא ממש יודעת להעריך את הזמן, לא מלשון הערכה ולא מלשון הערכה, התחלנו ממש ממש להשתעמם, ויותר מזה כמו שמתי אמר לי פעם, האמנם זה הכל? זה כל מה שמציעים החיים אחרי המוות? לעבוד אצל אווז שמן וירוק?
נכון, עניתי לו בעודנו מחפשים ברקעית הירקון אחר מצבורי ירוקת. מה עם גן העדן? ואולי – עצרנו פתאום מבוהלים משהו מן הרעיון – אולי אנחנו בגהינום בכלל??לא ידענו את מי לשאול, אבל היה איזה מת אחד שעבד אצל זוג אווזים לידנו, שהיה זקן כבר כשמת, ועלה בדעתנו שאולי הוא יודע משהו על זה. אז שאלנו אותו, בהזדמנות הראשונה.
הוא שמע את השאלה וצחק. התשובה נמצאת עמוק בירקון, אמר, מעבר לירוקת, מעבר לחולות הבוציים, מעבר לקרום הכדור. אם תתמידו לצלול, תמצאו את החריר בכדור, תעברו דרכו, ותמצאו את התשובה.
היית שם? כמעט לא העזתי לשאול, אבל שאלתי.
אני הייתי שם שלוש פעמים. אמר. ובכל פעם חזרתי.
מותר לשאול למה? אמר מתי.
בעיקרון, כי אני טיפש, אמר, וטפשים לא לומדים. אבל אני אדבר איתכם כשתצאו. כרגע אין לכם מספיק ידע כדי להעריך את התשובה.למחרת, בא אלינו האווז הירוק לאמר. הערב מגיעה להקת אווזי בר לבקר אותנו, וביניהם קרובי משפחה שלי מרומניה. אני רוצה את הירוקת הכי חשוכה, הכי טעימה, והרבה, הבנתם?
מיהרנו למים. בדרך עוד שאלתי את עצמי למה, למרותהעדר מוחלט של איזה שהוא אמצעי כפייה מצידו אחנו ממהרים למלא את משאלותיו בלי שאלות?
כריזמטיים, האווזים האלה.המים היו שומניים וירוקים מהרגיל, ואני ומתי צללנו פנימה, ההילה הרטובה שלנו מאירה כמו פנס קסמים את מבוא המים, מצביעה על מצבורי הירוקת, כהרגלה. אבל אנחנו התעלמנו מהם הפעם והעמקנו לצלול. עברנו את הירוקת ואת הירוקת השחורה, ואת הבוץ, הגענו לחולות הבוציים ושרכנו דרכנו דרכם, וכעבור שעות של צלילה – מי חשב שהירקון כל כך עמוק, כשהיינו בחיים עדיין? – כעבור שעות של צלילה באפלה אבודה נתקלנו בחומר קשה אבל גמיש, שהקפיץ אותנו למעלה ולמטה כמו טרמפולינה מיימית.
חייב להיות חריץ, אמרתי למתי, ומתי כבר היה ליד החריץ וצעק אלי זה כאן, בואי כבר! וחייך.
נו, עמדנו לפני הפתח. מתי הציע לי את ידו ואני ניסיתי לתפוס בה. זה היה כמו לתפוס מים. אחד אחד הכנסנו ראש לתוך החור, בקושי נדחקנו, היה צורך ממש ממש למתוח את הפתח כדי להצליח לעבור.היה זה ליל קיץ, האחרון מבין חמישה לילות קיץ בהירים וחמים במיוחד. אני ואחי התאום רצנו לאורך הירקון, בגופייה ומכנסיים קצרים, נעלי ההתעמלות שלנו רועמות בהדהוד הדדי לאורך האספלט.
בשביל העובר ליד גן החיות הקטן, המונח שם כאילו שכחו אותו, עצרתי, כמו תמיד, להסתכל בחיות, אח שלי, בחוסר סבלנות, המשיך לרוץ במקום.
את באה? שאל.
שניה. עניתי בהסח הדעת, ממשיכה להביט מעבר לגדר.
אני אוהבת במיוחד את האווזים. -
למרות שלהאמין שיש יצורים חיים שיכולים לאכול משהו שמגיע מהירקון, דורש למתוח את הדימיון קצת יותר מידי….
היו נקודות שאהבתי יותר והיו שפחות. אבל מה שבעיקר הייתי רוצה לראות זה את השינוי שעובר על הגיבורה/גיבורים. הייתי שמח אם, למשל, במקום לספר לנו על זה שהם התחילו לדאוג האם הם בגיהנום היינו שומעים את השיחה הזו.
מה שאני מתכוון הוא שאת מציגה לנו הרבה דברים שיש להם פוטנציאל להיות מאוד מעניינים (דוגמא: איך היחסים שלהם אם הבוס-אווז שלהם?) כשבמקום להציג אפשר היה אולי לספר. סה"כ די הרבה מהסיפור מיועד להעביר לנו אינפורמציה, כשהגיבורים מספרים לנו אותה במקום שנראה את הגיבורים לומדים אותה.חוץ מזה ראיתי כמה טעיות הגהה, לא משהו רציני.
נ.ב.
את חושבת שכדאי לי להפסיק לאכול כבד אווז? -
תודה קודם כל,
ובעניין העיצות אני מבינה שאתה מתכוון שאני צריכה לעשות זום אין יותר פעמים מה שטרחתי לעשות בגירסה הזאת…או קיי, שמחה זה מסקרן לדעת עוד, דווקא השתדלתי לא להכביר פרטים, אבל אני בהחלט אלך על זה.
את טעויות ההגהה ראיתי גם אני. מעצבן שאי אפשר לערוך, כי באפור רואים אותן יותר טוב מאשר בדף ההודעה.
וכן, בוודאי! כבד אווז מיוצר על ידי גרימת סבל מתמשך לאווזים, (צינור ברזל לתוך הגרון והלעטה אלימה יומיומית במטרה לגרום למחלת כבד)
אני לא יכולה לראות כבד אווז בלי לראות בדמיוני את ההתעללות האיומה שכרוכה בזה. -
אכן סיפור חמוד, עם מסגרת יפה מאוד. סיימתי את הקריאה עם חיוך.
בקשר ל"זום" – כמו שנועם אמר, כדאי להעביר חלק מהמידע כהתרחשות בסיפור ולא כהרצאה של הגיבורה. זה יהיה יותר מעניין ומאתגר את הקורא.
דבר נוסף – בעית "משום מה" מלקסיקון טרקי סיטי. באמת חצי סיפור שאלתי את עצמי למה הם עושים מה שהאווז אומר, ובסוף הגיבורה תוהה על זה בעצמה ואומרת: "הוא כריזמטי".
קצת חלש. כדאי למצוא סיבה טובה יותר.עוד דבר קטן – המשפט בו הגיבורה "מתבלבלת" בשפה. נראה כמו התחכמות. לא מצחיק. לדעתי כדאי להוריד.
דבר אחרון שקצת הפריע לי – הסיפור כתוב בגוף ראשון ואין עם זה שום בעיה בדיוק עד הנקודה של גלגול הנשמות. נוצר מצב כאילו היא זוכרת את מה שהיה בגלגול הקודם שלה. כמובן, יתכן שהיא כותבת את זה אחרי שהיא כבר מתה שוב, ואז היא כן זוכרת – זה בהחלט בגדר האפשר, אבל זה לא ממש ברור מהסיפור.
אבל זה לא נורא. זה רק קצת הפריע לי. רוב הסיכויים שלא יפריע לאף אחד אחר. אפשר להשאיר את זה כך.הסך הכל, סיפור חמוד מאוד ומקורי. הייתי קוראת לו: "נקמת האווז".
ועוד משהו שכבר שאלתי אותך לגביו – למה את כותבת את הסיפור בחלון ההודעה? תשתמשי באיזה מעבד תמלילים, אפילו notepad שיש בכל מחשב. תשמרי את הסיפור, תעשי הגהה – יש פה הרבה שגיאות מעצבנות שממש קטעו לי את הקריאה. בסוף את תשלחי לפה חומר הרבה יותר טוב.
ואחרון, את מנסה לשלוח סיפורים לחלומות באספמיה?
-
-
נסי לשלוח שוב ל editor@aspamia.co.il. בהחלט יתכן שההודעות שלך אבדו במתקפת הוירוסים האחרונה או משהו כזה.
-
קודם כל תודה..
בעניין ההתחכמות, מסכימה איתך, התלבטתי לגבי זה כשזה "קרה" והחלטתי להשאיר, אבל אם לא מצחיק לא שווה.
הגיבורה *זוכרת*, וזה חלק מהפואנטה, שלא כמו הזקן שרומז להם שכבר שלוש פעמים המשיך לרוץ בלי לעצור שם ונפל קרבן לנקמת האווזים (רעיון מעולה לשם אגב, תודה, אני איומה בשמות), היא עוצרת את הריצה בדיוק שם בכל פעם, וכך ניצלת. אחיה, כמו שאפשר לראות, לא זוכר, אבל היא מצילה גם אותו…
אני לא אוהבת שדברים יותר מדי ברורים, הכנסתי טיפה רמזים לזה שהיא זוכרת, אני תוהה אם אף אחד לא הבין…לעניין הכריזמטיות אני יכולה להוסיף מקום שבו הם מתעמתים לראשונה עם הכריזמטיות האווזית, ובכך לחזק את זה, ואני אנסה לחשוב על סיבה אחרת, אבל לא רציתי עוד "קסם"…
סליחה שוב על טעויות ההגהה, זה מאוד מעצבן גם בשבילי אני אנסה מה שהצעת…
ולסיום לא, לא ניסיתי, אולי באמת אנסה…
שוב, הרבה תודה.
-
-
מהיכרותי האישית עם עורכת אספמיה ועם אופן העבודה במערכת כתב העת, נראה לי כי הסיבה האפשרית היחידה ל"התעלמות רועמת" היא אי-הגעת הדוא"ל שלך ליעדו מסיבה זו או אחרת. "חלומות באספמיה" לא מתעלמים מסיפורים, וגם אם הם לא התקבלו, הרי שתקבלי מכתב דחיה.
עם זאת, יש לציין כי *זמן* התגובה יכול, לעתים, להיות ארוך מאד – אפילו למעלה מחודשיים. זאת בגלל הצורך לקרוא את המוני הסיפורים המגיעים. ודאי תביני שבמצב זה של העניינים, המערכת לא תעסוק באישורי משלוחים – יש דברים יותר חשובים ודחופים לעשות. ועדיין, למיטב ידיעתי, אין סיפור שמגיע ואשר אינו זוכה, בסופו של דבר, לתגובה.
בקיצור – אל יאוש. -
כבר יש לך אווזים עם יכולות על טבעיות. אין שום בעיה שגם תהיה להם יכולת שליטה מנטלית על הרוחות. זו סיבה הגיונית הרבה יותר מ"כריזמטים".
זה בהחלט יסתדר עם ההגיון הפנימי של הסיפור שלך שהאווזים יכולים לשלוט בהם בטווח מסוים, אבל קרקעית הנהר היא מעבר לטווח ולכן הם מצליחים להתחמק.לגבי זה שהיא זוכרת את הגלגול הקודם – כנראה היה חסר לי הסבר לגבי למה דווקא היא זוכרת בעוד שאחרים לא זוכרים. (הזקן לא זוכר, האופנוען לא זוכר…) ולכן לא הבנתי. וגם זה שהיא בסוף אומרת שהיא אוהבת אווזים – קצת מוזר שהיא תאהב אותם אם היא זוכרת מה קרה בגלגול הקודם. משהו לא מסתדר לי שם.
-
שלא הרגשתי כאילו היא (הגיבורה) זוכרת מה שקרה לה לפני גילגול הנשמות. התחושה הכללית שלי הייתה שאנחנו עוקבים אחרי הגיבורים תוך כדי ההתרחשויות ולא שומעים מהם את הסיפור בדיעבד. לכן הפסקה האחרונה ממש לא מפריעה לי כמו שהיא הפריעה ליעל, למרות שאני רואה מאיפה ה"התמרמרות" שלה מגיעה.
אישית, נראה לי שגם הבעיה הזו נובעת מזה שאנחנו שומעים את הסיפור מהדמויות (ולכן מתקבל הרושם שהוא מסופר בדיעבד), החלקים שבהם אנחנו עוקבים אחרי ההתנהגות של הדמויות "פטורים".
-
הסיבה הנסתרת היא שהם גברים והיא אישה
הזקן מודה שהוא טיפש, אולי גם האופנוען שכזכור לקח לו הרבה זמן לקלוט שהוא בכלל מת.
בעניין הקסם, בעיי ענין הכריזמה מצחיק, פשוט, ואני לא בטוחה שצריך לפתור הכל, אבל אני אחשוב על זה.
בעניין משפט הסיום, אני גם התלבטתי לגביו, בדיוק מאותה סיבה וכבר היה מאוחר לתקן,
אני לא בטוחה שהיא זוכרת לגמרי, אולי רק שיש סכנה בנקודה הזאת, או משהו מעורפל.
חשבתי שהיא צריכה להגיד משהו כמו הכי מפחידים אותי האווזים, או מסקרנים או משהו.
אשמח להצעות… -
מאוד מאוד אהבתי.
קראתי את הסיפור שלך כמעט חודש אחרי שפרסמת אותו. באותה הזדמנות קראתי גם את שאר הסיפורים באתר. אני חייב לומר שסיימתי לקרוא את הסיפור עם חיוך. ממש כפי שכבר כתבו לך. אהבתי את זה מאוד.
בניגוד למבקרים אחרים אני לא חושב שלכל דבר צריך להיות הגיון (למשל: "למה הגיבורים עושים כדברי הברווזים ללא כל אמצעי כפייה"?) כי אם נחפש הגיון כזה בכל משפט נאלץ לנמק שאלות כמו: "למה כשמתים ממשיכים לחיות במצב צבירה אפס?" ואין לזה סוף, והמד"ב הופך לפילוסופיה וא לדוקומנטריה. לכן, אהבתי מאוד את הסיפור שלך גם אם (ואולי בגלל) שלא התפתית להתפתל בניסיון ל'עשות הגיון'.
למרות שישנם קטעים שהייתי רוצה לקרוא עוד באותו נושא, וישנם קטעים שהייתי מדלג עליהם, לא אומר לך אילו קטעים הם כדי שחס וחלילה לא תעשי את השינויים
. אני לא רוצה שאת תכתבי את הסיפור שאני הייתי כותב אם הייתי מוכשר כמוך, אלא שתכתבי את הסיפור שאת כותבת.לסיום. סיפור נפלא. לא צריך לערוך אותו מעבר למה שהוא עכשיו, ואם היו טעויות דפוס לא ראיתי אותן.
חג שמח.
-
