- This topic has 4 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בגלל שהיה חושך, ובגלל שהייתה לי סחרחורת, אחזתי בשתי ידי במעקה הרטוב, וחיכיתי בעיניים עצומות. יש בעיה לעצום עיניים בחושך, שלא על מנת להירדם, יש את התחושה הזאת, שאם יידלק האור לא תדע, עייניים פקוחות או עצומות, העיוורון יגיע ולא תדע.
לא ראיתי שום כתמים.
ולא היה צליל טפטוף. אבל הבחילה שהתחילה את הכל לא הראתה שום סימני וויתור. ברגעים כאלה ידעתי, עדיף לתת לכל הדברים לצאת איפה שהוא, אבל איפה.
והמעקה היה רטוב וחלק והמדרגות היו בלתי נגמרות וגם אם היו נגמרות, הייתי עיוור. והחושך, והסחרחורת, והעדר הטיפטוף.
הסיבה שהיה לי צורך לשמוע טיפטוף היא שזה היה אמור לתת לי מושג לגבי העומק של החלל שמתחתיי, כדי שאוכל להחליט אם פשוט להקיא כלפי מטה, למקום אליו מטפטפים המים בעומק, רחוק, אם היו צעדים זה יכול היה לעזור, אבל לא הצעדים שלי. זה היה מטעה עד עכשיו, וכרגע הרי לא יכולתי לזוז.
ניסיתי להרים ראש. בחילה. סחרחורת.
ניסיתי לפקוח עיניים, אולי אפילו פקחתי, אבל החושך היה כל כך כבר שאי אפשר היה לדעת. בדיוק כמו בסיוט הכי גדול שלי.
וזה לא פלא, כי שם הייתי. בסיוט הכי גדול שלי.
ולא פלא שהייתי שם, אני ביקשתי להגיע לשם. כרגע יש לי איזה קושי לזכור למה, מבעד לערפל הסחרחורת הגיעה ההארה: הייתי פה פעם, וביקשתי לחזור.
ושוב. בחילה. חשבתי שאולי אנסה להקיא, פשוט. כלפי מטה, לא היה אכפת לי כבר אם מישהו ידע. זה חלום, זה סיוט, והוא שלי. נשמתי כמה נשימות מהירות ושיחררתי יד אחת, רועדת מהמעקה. כמעט מעדתי, כשהחדרתי שתי אצבעות לגרון, וביצעתי כמה כפיפות ושט לא מיומנות, אף פעם אני לא שלם עם ההקאה. אף פעם לא רוצה באמת. וחייבים לרצות באמת כדי שזה לפחות יתחיל.נכשלתי. עזבתי את זה.
למה אני פה? מסך האימה היה צפוף וכבד, ואני ניסיתי להפעיל את התירגולת שלמדתי מפרופסור קריסטוף. להטעין את המוח בגלי חשמל ולירות ארטילריה כבדה למרכז המסך.
התפוגגות קלה. אור ואוויר בחדר לבן- נקודה קטנה מרחוק. הידד, אני לא עיוור.
רואה את עצמי יושב, בחוץ, מחוץ לסיוט, בדיוק כמו שאמר הפרופסור. אני חולם, זאת ההוכחה. אני בתוך סיוט.
האור איפשר לי להבחין במתאר הנוף בו אני שרוי. חדר מדרגות אפל ועגול, ואני במרכז.
מעלי מדרגות, מתחתיי מדרגות. ואני במרכז מסוחרר, ידי אוחזות במעקה הלח, רגלי כושלות על מדרגות עשויות עצם.
הבטתי למטה, בניגוד לכל היגיון. סחרור המדרגות הלוליניות האינסופיות החשיך את עיניי שוב.
שם, למטה, ידעתי, ישנה התשובה.
ואני לא יכול לנוע. החזרתי מבטי למעלה, לאור, וראיתי את עצמי מתפתל שם, על הכיסא במשרדו של הפרופסור המפורסם. פוער פה וזועק. לא רציתי להתעורר עדיין, לא רציתי לוותר למרות שידעתי, שאין סיכוי שאצליח לרדת עוד מדרגה אחת, למרות שידעתי שאשוב בידיים ריקות, שבחלומותיי הבאים אחזור לכאן, אבוד ומבועת, ללא מרפא.
התיישבתי על המדרגה.
שיחררתי ידי מהמעקה והנחתי ראשי בין בירכיי. כשעצמתי עיניים, ראיתי אותי שם.
יכולתי לראות אותי, יושב בפנים, על המדרגה, ראשי בין ברכיי, וידעתי שאני רואה את עצמי יושב שם ראשי בין ברכיי.
ומה רואה האני האינסופי?
חייכתי. אינסוף חיוכים. התשובה הייתה כל כך פשוטה. כל כך פשוט כשמסתכלים פנימה.
אנחנו גרגירי אבק. אין בזה חידוש, אבל הפחד נעשה קטן יותר ויותר ככל שרבו הדמויות המיואשות אחת בתוך השניה רואות את עצמן רואות את עצמן.
הבחילה עברה. לא היה כלום בפנים. גרגיר אבק.
כשפקחתי עיניים, הייתי שוב בחדר הלבן. הפרופסור לא הסתכל עלי, ולרגע כעסתי, שהוא עסוק בדברים אחרים כשאני מסתכן ככה, אבל אז היכה האור הנעים בפני.
הבט, אמר הפרופסור, יודע שהתעוררתי בלי להסב מבטו.
האביב הגיע, האור משתנה, מתחמם. זה תמיד יפה כל כך לראות.
חלש במקצת קמתי מהכיסא לנעמדתי ליד החלון, מביט החוצה.
ראיתי את האביב, ובאמתחתו לילות קיץ בהירים, נטולי ביעותים. -
סיפור מעניין, הנושא מוכר לי טיפה מפרקים של מסע בין כוכבים אולם הוא כתוב בצורה מקורית. הדבר שאולי הכי מונע מהסיפור להיות טוב הוא ההתחלה שלו. זה מאכזב לקרוא משהו שמתחיל במילה ' בגלל ', מה שמונע ממני להיסחף לתוכו. מלבד זאת צורת הכתיבה בתחילתו היא טיפה רעועה ואולם בפיסקה השניה נדמה כאילו התעוררת מאיזו תרדמת וסגנון הכתיבה השתפר בכמה דרגות. מהבחינה הזאת הסוף הוא המוצלח ביותר.
-
-
אני דווקא מאוד אהבתי את החלק הראשון של הסיפור. יש בו משהו מעורפל ולא ברור שהתחבר לי ממש-ממש טוב עם העובדה שמדובר בחלום. גם תחושת הפחד של הדובר הייתה מורגשת.
החלק השני של הסיפור פחות נראה לי. הפתרון לא ממש נראה לי קשור לדילמה (איך חוסר היכולת לרדת את המדרגות נפתר ע"י אינסוף חיוכים?), הייתי שמח אם היו שם עוד שורה שתיים שהיו מבהירות את הנושא. הסוף גם קצת יותר מדי ניו-אייג'י מתקתק בשבילי, אבל זו כבר שאלה של טעם.
לא ממש החלטתי האם אני רוצה לדעת עוד על פרופ' קריסטוף והטיפול שלו או לא. בכל אופן זה לא נראה לי עקרוני.
בסה"כ הסיפור יוצר אווירה טובה (גם אם לא ברורה משהו לקראת הסוף) ונהנתי לקרוא אותו.
-
את הצירוף אינסוף חיוכים כבר הורדתי מהסיפור (חבל שכאן אי אפשר לערוך אותו) הוא הפריע גם לי…
אבל לא חוסר יכולת לרדת במדרגות זה מה שנפתר בסוף, וגם החיוך הוא לא פתרון אלא תוצאה של תובנה.
הסיפור יוצא מנקודת הנחה שאנשים שיש להם סיוטים וחרדות לוקחים את עצמם ברצינות רבה, ושמים את עצמם במרכז היקום.
הגילוי ש"אנחנו גרגיר אבק" הוא שמעורר חיוך, והקלה, ובמידה מסויימת מרפא את הגיבור מהסיוט.
-
