אורות מוזרים על הדשא

[shif29]

צלילים משונים במרחק, העירו את א' שם בדוי משנתה. היא אהבה כל כך לישון שזה הרעים אותה. היא הרימה ראש עיוור משינה והסתנוורה עוד בטרם פקחה אותן.
מן החלון הצופה אל המדשאה החמודה, חדרו אורות זרקורים חזקים כמו השמש כמעט, דרך הסורגים הצפופים.
היא הורידה את ראשה ופקחה את עיניה, אבל ראתה רק הבהובים צהובים רעים מרקדים על הרצפה.
הצלילים המשונים היו באמת משונים. מוחה הרדום התחיל להכין לעצמו ארוחת בוקר, תובנות קיפצו במחבת.
הקולות, הקולות הרגילים, זימרו, זה לא אנחנו! זה לא אנחנו! את חייבת להאמין לנו.
היא ניסתה לבטל אותם אבל בליבה ידעה, שהם דוברי אמת. הצלילים היו מוזרים לגמרי, ולא היה לה כוח לצלילים זרים.
לכו מכאן, לחשה. אני לא מראיינת קולות חדשים.
דפניאלה, במיטה לידה, התעוררה, ומיד התחילה לצעוק.
חיייזרים!!!!!! חיייזרים על הדשא!!!!!!!!!!! צרחה דפניאלה בעודה נאבקת. אין טעם, זה אבוד, אמרה פתאום לא', צלולה לחלוטין. אני לא אצליח להשתחרר בזמן. רוצי. תצילי את עצמך!
א' הייתה מופתעת: דפניאלה מעולם לא טרחה לדבר אליה לפני כן. האם היא צריכה לנסות לעזור לה להשתחרר?
ואיפה האחים, כשצריכים אותם באמת?
כבדי גוף שכמותם, כבלו אך לפני כמה שעות את דפניאלה למיטתה, וזו נאבקה, אבל מן השפה ולחוץ. ידעה שלעולם לא תוכל להירדם אם לא תהיה קשורה. מתוך שינה הייתה מוצאת עצמה ברוב המקרים דופקת את הראש בקיר עד זוב דם בפינה הרחוקה של החדר. מתעוררת מטעם הדם הנוזל אל שפתיה.
א' שם בדוי הייתה מסוקרנת, הקולות שלה מעולם לא עודדו אותה לפגוע בעצמה, או באחרים, נראה היה תמיד שכל כוונתם לבלבל אותה, לא לתת לה לראות את העולם כמו שהוא.
עד היום.
במוחה חלפה ההוכחה הנצחית:
אם מישהו מצביע על תופעה וזועק זה לא טבעי, הוא משוגע.
שני משוגעים זועקים זה לא טבעי על אותה תופעה –
היא קמה ממקומה, מאהילה בידיה על עיניה וגיששה למיטתה של דפניאלה.
חכי, אני אתיר אותך, אמרה לה. דפניאלה אמרה נו, נו כבר.
א' עצרה לרגע. את מבטיחה שלא תדפקי את הראש בקיר?
ברור, אמרה דפניאלה, רק תזדרזי!
א' משכה במומחיות את הרצועות לכיוון הידוק יתר, כדי שישתחררו. דפניאלה הייתה חופשיה כמוה, והתישבה במיטתה.
אבל מה זה עוזר, אמרה. שתינו לא יכולות לצאת מכאן.
וזה היה נכון. הייתה דלת הברזל, נעולה מבחוץ, והיו חלונות מסורגים, רשת צפופה.
בא לי לדפוק את הראש בקיר. אמרה.
שלא תעיזי! התרתה בה א'. הבטחת!
אבל זה כל כך עוזר, אמרה דפניאלה בגעגועים. אין לך מושג, כמה זה עוזר. היא החלה לנוע קדימה ואחורה בתנועה קצובה, ולמלמל, ביד רועדת הצביעה על החלון.
הצלילים גברו. קולות נהמה משונים, אורות מרצדים. א' הפנתה מבטה.
על המדשאה החמודה נראה צל עגול. צל קלאסי. הצל עמד המקום, רוטט, מחפש מקום לנחות.
א' הניפה ידה וסטרה לדפניאלה. תצאי מזה. אין לנו זמן לבזבז על קירות. אנחנו חייבות לצאת מכאן עכשיו, אמרה לה בקול אסרטיבי, קול של מפקדת בצבא, קול של מנהל בית ספר הנוזף בכיתה שלמה.
יש לך רעיון יותר טוב? שאלה דפניאלה. לא נזופה כלל. א' הפנתה תודעתה פנימה, מנסה למצוא רעיון או תשובה. הקולות דממו. אפשר היה בקושי לשמוע אותם נוקשים בשיניהם בפחד.
עלובים. סנטה א'. עכשיו אתם שותקים, אה? פתאום אין לכם מה להגיד.

כשהית בת שבע עשרה השמיעו קולם לראשונה. הם אמרו לה מה אנשים מרגישים כלפיה. זו שונאת אותך אמרו לה על אימא. אל תאמיני לה. אל תאמיני לאף אחד. שבע וחמש הם שלוש עשרה, אמרו לה פעם, ומה שמכונה שעון הוא לוח של שקרים! שקרים! וצחקו צחוק נורא.
זה לא אוכל, זה רעל. כשניסתה לאכול. לחם הופך לברזל בקיבה, ודוקר אותך מבפנים, הופך אותך למסננת של דם! וצחקו צחוק נורא.
הכדורים היו הופכים אותם לדודות פולניות. הם היו שותקים שתיקות רבות משמעות. וחיכו שהיא תתגעגע. גם אחרי שהפסיקה לקחת את התרופה לא דיברו, רק לחשו לחישות לא מובנות. היא בילתה ימים שלמים מקשיבה להם. מנסה לפענח.
התוצאה הייתה שהיא לא תפקדה. לא אכלה. פחדה לנשום. אוויר? גז השמדה, במיוחד בשבילך. אמרו לה כשהואילו סוף סוף לצייץ.
כאן, לפחות הכריחו אותה לאכול ולנשום, לקחת את התרופה ולא להקשיב לשתיקתם.
כשהסתגלו לתרופה היו מדברים איתה לפעמים, והיא למדה לא להאמין להם, כמו פרופסור נאש, בשעתו.
שטויות? חכי ותראי. אמרו לה, נעלבים.

ועכשיו שתקו. מפוחדים אפילו יותר ממנה.
אם אין לכם מה להגיד, תסתלקו. אמרה פתאום. תצאו מחיי ואל תעיזו לחזור יותר.
הם לא ענו.
אל מי את מדברת? שאלה דפניאלה. א' הביטה בה.
דפניאלה הייתה עסוקה כעת בחיפוש אחרי משהו במגירה שלה.
מה את מחפשת, שאלה א'. כל תשובה לא באה.

הצל שעל הדשא, ראתה א' פתאום, גדל לממדים עצומים. אי אפשר היה שלא להרגיש את החום העצום, שנפלט מגוף החפץ העגול הענקי. החושך כיסה חצי מהחדר כעת. והצל הלך וגדל.
א' חיפשה נואשות תשובה, והקולות כבר לא נקשו שם. הם לא היו שם. הם עזבו.
הקולות עזבו, מילמלה א'. את יודעת מה זה אומר? אני בריאה. אני כבר לא חולה. אני בריאה.

מצאתי!! אמרה דפניאלה פתאום בתרועת ניצחון. היא הוציאה מן המגירה ליפסטיק מסוג מאוד זול, כזה שקונים בשוק בחמישה שקלים. ופתחה אותו.
הצל כיסה כעת את רוב רובו של החדר.
א' הייתה כמשותקת. זה הולך לנחות *עלינו*, היא אמרה. החללית הזה הולך למחוץ אותנו…מה נעשה? מה נעשה? דוקא עכשיו, כשהיא הבריאה, והקולות עזבו לנצח. פתאום החיים היו חשובים
אנחנו חייבות להינצל! מה נעשה? פנתה לדפניאלה.
שיערה של דפניאלה היה סתור ופניה חוורים ככותנתה הלבנה והמרופטת, אבל עיניה נצצו.
היא סובבה את בסיס השפתון, ובתנועה בטוחה ומומחית ציירה על שפתיה באודם המבריק והאדום. היא הושיטה את הליפסטיק לחברתה, ושפתיה חייכו חיוך של ניצחון.
חבל שאין לנו מראות כאן. אמרה.

[shif29]

[???]

מי את חושבת גנב לאירופאים את רכב החלל?

אגודה ארורה, כת סודית ומניפולטיבית, המד"בים החופשיים.

ודרך אגב, רצח קנדי, מישהו יודע איפה היה ניר באותה העת?

[נעם]

קראתי עכשיו את הסיפור (שוב) והחלקים לא ממש התחברו לי, למשל:
1. את מדברת הרבה על מחלת הנפש של הגיבורה. אבל זה לא באמת מתפתח לסיפור שלם.
2. את מספר לנו שחללית עומדת לנחות, אבל שוב, זה לא מתפתח לסיפור שלם/

דבר נוסף שהפריע לי היה הסיום. יש תחושה שהוא צונח עליך משום מקום ולא מתקשר למה שנמר לפניו. מתי יש למאושפזים בבי"ח לחולי נפש שפתונים? למה שדפניאלה תרצה פתאום להתאפר? היא לא הייתה באימה והיסטרית לפני רגע?

בכלל, כל התיאור של מחלות הנפש וההתנהגות של הדמויות נראתה לי לא כ"כ אמינה. מצד שני, אמא שלי פסיכולוגית קלינית ואבא שלי פסיכיאטר – יכול להיות שזה קשור….

מה שיותר רלוונטי הוא שחלק גדול מהמתח והרגשות שבסצנה הולכות לאיבוד. זה נראה בערך כך:

אמא'לה!!!! חייזרים נוחתים!!! אני חייבת לשחרר את חברתי היקרה והמשוגעת לתא (שלא דברתי איתה קודם לכן) ולברוח!!!
אחח, אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתחרפנתי, הייתה לה טעם מתוק שכזה….

קצת הגזמתי אבל הנקודה היא שהפלשבקים שוחטים את הדינמיות של המצב (לטעמי).

עוד תהייה, מה קורה בשאר בי"ח? חוץ הגיבורה חושבת לרגע האם האחים יבואו לשחרר אותה וזהו. איפה הצעקות מהחדר ליד?

קראתי שוב את מה שכתבתי, ולא ממש אהבתי. אז הנה זה שוב:
1. הרגשתי שיש כאן חצי סיפור אבל בחורה לא לגמרי שפוייה וחצי סיפור על נחיתת חייזרים בבי"ח לחולי נפש. הבעיה היא ששני החציים לא יצרו שלם.
2. לא הזדהתי עם הדמויות (בפרט, הגיבורה מדברת על עצמה ועל מחלתה באופן מאוד אובייקטיבי ומנותק).
3. לא נוצרה אצלי תחושה של המתח ודינמיות (שלא לומר אקשן) של המצב. בעיקר בגלל הפלאשבקים, העובדה שאין לנו כמעט רקע על הסביבה של הדמויות (דאפניאלה צוקעת קצת בהתחלה וזהו) וההתנהגות המחושבת של הגיבורה.

למרות הכל, אני חושב שזה סיפור רע (עובדה שקראתי אותו פעמיים). יש פוטצנציאל לדעתי. הנה כמה הצעות קונקרטיות:
1. להזיז את כל הרקע להתחלה, שלא יפריע לקריאה בזמן ה"אקשן".
2. לספר את כל הסיפור מנקודת המבט של הגיבורה (כרגע, הסיפור מסופר בחציו ע"י א' וחציו ע"י מספר חיצוני). לספר לנו יותר מה שומעת, מה היא עושה, מרגישה וכו'.
3. להאריך, הסיפור נגמר דווקא בנקודה שיכולה להיות מעניינת (מפגש של חייזרים עם חבורה של חולי-נפש? זה יכול להיות מעניין, שלא לומר מצחיק…).

נ.ב.
לקראת הסוף קבלתי הרגשה שהכל הסיפור הוא בעצם הזייה. יש למשהו הסבר לזה?

[shif29]

תיזהר, וענונו, אתה עלול למצוא את עצמך מוקרב להירוג'ינים
(מחר יש וויאגר….איזה כיף)

[shif29]

נעם יקיר, תודה על הביקורת. (חלקה מאוד משעשע)
למרות שב נ.ב. שלך דייקת מאוד, עדיין חלק מהביקורת שלך חשוב בעיני
בעניין השמירה על הדחיפות, אני חושבת שאתה צודק. היא לא נשמרת לאורך האירוע.
> עוד משהו שלא היה ברור כנראה מהסיפור, זה שהנחיתה של החללית היא *עליהן* (למרות שזה מצויין בו ומודגש) כך שאין סיכוי לדיאלוג עם החייזרים.

אבל בעניין הסיום, כתבת:
> "דבר נוסף שהפריע לי היה הסיום. יש תחושה שהוא צונח עליך משום מקום
> ולא מתקשר למה שנאמר לפניו. מתי יש למאושפזים בבי"ח לחולי נפש
> שפתונים? למה שדפניאלה תרצה פתאום להתאפר? היא לא הייתה באימה
> והיסטרית לפני רגע?"
>
ועל כך אענה לך בעצבים של פ.מ.ס
אם אתה לא מבין לבד אני ממש לא יכולה להסביר לך!!
ולהזכיר עובדה משעשעת על מה שעשו חלק גדול מהנשים שהיו על הטיטאניק ביום ההוא, שניה לפני שצללו אל המצולות.>
>> (כן, הן שמו אודם)
נשים לך תבין וזה.

נ.ב.: אני יודעת מי זה קנדי, זה היה בצחוק
נ.ג: זה ההוא, נו…לא?

> >
>

[מאת]

תגובות