מעוף

[ח.א.]

"מה זאת אומרת 'צליל מתוק'?"
"תקשיב עוד פעם. בבקשה תנסה."
זוג כינורות, בטרצות. מעוף צלילים. דבש ניגר. חיוך עלה על שפתיה כנגד רצונהּ. היא הפנתה מבטה וראתה אותו מביט בחלון, אדיש.
"יואב!"
הוא החזיר מבטו אליה. "מצטער. לא נשמע לי כמו כלום."
"אבל המוסיקה… זה לא עושה לך שום דבר?"
הוא משך בכתפיו ונטל את כוס התה מן השולחן. לגם. "זה מתוק," אמר. "זה. אוכל, שתייה. מוסיקה זה סתם רעש. מפריע לי לחשוב." הוא חייך אליה. "אני מבין שעדיין אין שם למחלה שלי."
היא עצמה עיניה והנידה בראשה עם הנעימה הרכה. היא פחדה להניח לו לראות עד כמה פגע בה.
הוא אמר, "אולי מפני שזאת לא מחלה."

"אולי זה פשוט תורשתי. פגם זעיר בהיפותלאמוס שלי," החליק אצבעו שעה ארוכה על עירומה.
"לא אמרתי – "
" – אבל אם זה ככה, איך זה שאני מרגיש את העונג הזה?"
"איך אני יודעת שאתה מרגיש?"
התעלסות בתור מענה.

בקונצרט, היא שרה רק בשבילו. גברים נמנמו על כתפי נשותיהם, נשים מטופחות בגיל העמידה קמו לצאת אל השירותים, נחפזות על עקבים גבוהים שהקישו סטקטו חד כנגד הכינורות החרישיים. רשרוש צלופן נשק לצלצול סלולרי שהוחרש בבושת פנים.
הוא זכר את כל אלו.
ומחיאות הכפיים הסוערות בסוף.
הביקורות יהללו את הליריות בה ביצעה את "שירים על מות ילדים", את הרכוּת שהייתה בה אפילו בשיר האחרון, הנואש.
בפעם ההיא עוד העזה לשאול אותו לאחר מכן מה חשב על שירתהּ.
"אני אוהב אותך מאוד," השיב.

הוא לא החמיץ אף קונצרט.
"אתה לא חייב לבוא," אמרה, נואשת.
"רחל, אני אוהב לראות אותך," אמר. "זה לא קשור למה שאת עושה."
"זה חלק ממני!" הטיחה בו את התווים.
"יש דברים יותר חשובים," אמר במבט מושפל.
עשרים הודעות רצופות במזכירה האלקטרונית לא שברו אותה. גם לא הפרחים ששלח.
"מה בכלל חיפשת אצל סוכן ביטוח?" אמר לה ידיד לאחר תום אחת החזרות; הוסיף לפרוט ביד ימינו על הפסנתר והושיט שמאלו אליה.
"אני צריכה ללכת," אמרה.

"חישובים פתאום לא מסתדרים לי. אני מתחיל להתבלבל בשמות של לקוחות. אני עוצם את העיניים ומריח את הבושם שלך. תחזרי אליי."

הם הלכו בטיילת זה לצד זו. דמדומים ארוכים.
"חשבתי, לפחות ניפרד כמו שצריך," אמרה.
הוא הנהן.
"אני שמח שהתקשרת."
"אם יום אחד משהו ישתנה – "
הוא נד בראשו.
נותר לו רק קלף אחד.
"אם הייתי מראה לך שיש לזה איזה פיצוי?…"
מסבתו ירש חוש עסקי חריף. היא הייתה עם הרגליים על הקרקע. כשהראה לה בעלה ברגע של משובה את שהוריש לבנו ולנכדו, נמלטה מפניו בבהלה, מותירה אותו לבד, בין הערביים, על שפת הים השחור. לאחר מכן השתדלה להתראות עמו כמה שפחות במהלך הגירושין. ילדם נותר עמו. היא לא עלתה ארצה.
אביו לא הראה זאת לאמו מעולם.
הוא אמר, "זה משהו קטן… אבל אם זה יגרום לך להישאר איתי… תעמדי כאן לידי עד שהשחפים ייעלמו?"
היא תלתה בו מבט תמה. משהו, החוש בו הבחינה תמיד במקום בו נסק קולה מיופי צלילי לעומק מוסיקלי, ציווה עליה להיענות, ובה בעת התרה בה. אחרי דקה ארוכה הניחה ידה על זרועו. מבטיחה.
הוא הרים את ידו השמאלית ופשק אצבעותיו בברכת כהנים הפוכה, אגודל צמודה לאצבע, אמה צמודה לקמיצה, זרת לבד.
השחפים שעל הים חדלו לעוף אנה ואנה, ולרגע כמו עמדו תלויים. אחר כך התקבצו מחדש ונשאו כנפיים.
אנשים עמדו בטיילת והצביעו. מכוניות עצרו בחריקת בלמים. מישהו באחד הקיוסקים שמט בקבוק זכוכית שהתנפץ על המדרכה.
חרש, במעופם, נפרדים לשלוש להקות החולפות על פני הגלים בזו אחר זו, אייתו השחפים את שמהּ.
היא הביטה בהם בדממה עד שנעלמו באופק.

[shif29]

אוי זה מקסים.
מאיד דיבר אלי הצורך שלה בהבנה שלו את אומנותה, והכאב שמעוררת חוסר יכולת של אדם אהוב להבין ולהעריך.
והיכולת שלו – שאולי מפצה ואולי לא, אבל הוא בוחר להראות לה אותה- אולי בזכות חוש עסקי חריף שירש מסבתו, אהבתי את הרעיון, שהחוש הזה עורר אותו לתת לה לראות את הכישרון המיוחד והסודי.
סיפור על יחסים, ועל חושים, שנותן תמונה שלמה אם כי לא פתורה עד הסוף , ומעורר מחשבה.
אהבתי מאוד.

[???]

אין ממש קשר עלילתי בין תחילת הסיפור לסופו. הסצינה ההתחלתית מעניינת וגורמת לרצות לקרוא את ההמשך, אבל הסיום לא מספק.

[ח.א.]

Shift ו – Preacher, תודה על הביקורות!

Shift – היה כיף לי לקרוא שאהבת (: – אמנם אני לא כל כך כותב ביקורות כאן בפורום אבל עקבתי אחרי הסיפורים שפירסמת פה ונהניתי מהם, כך שביקורת חיובית מצידך אומרת לי הרבה.

פריצ'ר – לגבי הסוף – תודה על הפניית תשומת הלב לנקודה הזו. יכול באמת להיות ששכחתי קצת להיות עלילתי-קונקרטי כאן. מבחינתי הסיפור תוכנן מלכתחילה יותר בהגיון פואטי (הקונפליקט בין שתי הדמויות כל כך עמוק שרק משהו על-טבעי יכול אולי לבנות איזה גשר ביניהן; מה שמפריד ביניהן קשור למוסיקה ולכן הפתרון מתרחש בדממה; דמות האשה-הזמרת קשורה ל'מעוף' שהנפש מקבלת ממשהו שמיעתי, והרגע העל-טבעי בסוף מציג בפניה אלטרנטיבה של 'מעוף' שממוקד במשהו ויזואלי, וכו').
או במילים אחרות יכול להיות שקצת איבדתי כאן את האדמה (:

בכל מקרה, תודה הן על הפידבק החיובי והן על ההערות.

[יעל]

זה אכן כתוב נהדר, אבל הסוף כאילו תלוש. ממש לא היה ברור לי מאין זה צץ.

אתה חייב להכניס התייחסות בהתחלה שתקבל פרשנות חדשה בסוף הסיפור.

[ח.א.]

קודם כל אני שמח שהכתיבה מצאה חן בעינייך.
לגבי הסוף, ההתייחסות בהתחלה –
אנסה אולי…
אולי האפשרות הברורה ביותר היא להכניס פסקה קצרה, אולי עוד לפני תחילת הסיפור, שתציג במעומעם את מה שהוא עושה (משהו כמו:

מוקדם בבוקר, רוח ים צוננת סירקה את שערו לאחור ביד אימהית קפדנית.
הוא היה עתיד לפגוש בה היום לראשונה.
במבט לאחור זה נראה לו קצת מביך, אבל בסופו של דבר: מודעה. פנויים פנויות. ובטלפון, היא לא נשמעה יגעה, או נואשת, רק באמצע הדרך, כמו עפיפון שרווה די אוויר צח.
"תבדוק טוב-טוב שצבע השיער שלה טבעי," אמרה אמו כשסיפר לה.
אביו אמר לו את מה שאמר תמיד, כשהיו לבד.
"גם אם תאהב אותה, גם אם היא תאהב אותך… שמור את זה אצלך."
אבל לא הבוקר, אבא.
הוא נשם עמוקות, הביט בשחפים.
לא היה איש סביבו בטיילת.
הוא חייך והרים את ידו לאט.

)

החשש שלי זה שזה יהפוך את הסוף של הסיפור לפרוזאי איכשהו.
אפשרות אחרת היא ליצור איזשהו קישור עלילתי קונקרטי בין ה"קסם" שלו לבין ה"חסרון" שלו, אבל מזה אני רוצה להימנע, ובכל מקרה, אם אני לא טועה, לא לזה את מתכוונת.

[יעל]

אני התכוונתי לתיאור הכישרון כחלק מהעלילה, אבל באופן שיגרום לנו לחשוב שמדובר במשהו אחר, ורק בסוף נבין שמדובר בשחפים.

בסך הכל המצב עכשיו זה שהכשרון שלו מופיע משום מקום, פתאום בלי שום צידוק עלילתי עם איזה סיפור מסובך ומיותר על התורשה וכל זה.
מה שחשוב זה לדעתי:
א. למצוא צידוק עלילתי.
ב. להשאיר את אלמנט ההפתעה, שלא נדע שזה הכוח המדויק עד הסוף, כדי שנהיה מופתעים עם הבחורה.

אני יודעת שזה מאוד קשה, ואני מודה שאין לי שום רעיון איך לעשות את זה.

[ח.א.]

כבר עזרת לי הרבה במה שכתבת אבל אני צריך עוד הסבר אחד כאן, ואז נראה לי שאוכל להמשיך הלאה.

'צידוק עלילתי'. אם אני אבין את זה, אז הרי שעזרת לי מאוד ויהיה לי כיוון להמשיך בו. עכשיו, זה הולך להיות טיפה ארוך.

מה שאני שואל זה אם ב"צידוק עלילתי" את מתכוונת ל: "תן לו סיבה יותר טובה להציג את הכוח הזה", או ל"אל תצניח את זה על הקורא כך בסוף"

במקרה הראשון, אם את מתכוונת לאיזושהי סיבה יותר טובה ומשכנעת, עלילתית, מבחינתו, להציג את הכשרון שלו בפניה – נראה לי שיש מספיק מזה בסיפור, ואני חושש שכל הוספת מניעים לגיבור פשוט "תצניח" את הסיפור הזה לקרקע ודי תייבש אותו (תגידי לי אם אני טועה)

אבל אם הבנתי אותך נכון (ותגידי לי אם כן) את מתכוונת להצגה (מעורפלת) של הכשרון שלו לאורך הסיפור, בפני הקורא, כדי שהקורא יתחיל להתוודע אל הכשרון הזה, יסתקרן מהו, ואז יקבל את הפתרון בסוף.

אם לא שיגעתי אותך יותר מדי עד עכשיו (: – אז אשמח לקבל ממך חוות דעת על הרעיון הפשוט הבא בתור פתרון כללי:

הסיפור נבנה כשתי וערב, כאשר אחרי כל סצינה הקיימת כרגע בסיפור (ונוגעת למתח ביניהם), הבחור מופיע בסצינה לבדו, כשהוא מהרהר בינו לבין עצמו אם להציג בפניה את היכולת שלו או לא (מבלי להגיד כמובן במה מדובר); ככל שהמתח ביניהם מתגבר כך הוא שוקל את האפשרות ביתר רצינות; אולי אפשר להציג אפילו סצינה בינו ובין מישהו אחר, לא מזיק, (נגיד אחיין קטן) שבה הוא כן מציג את היכולת שלו מסיבה כלשהי (כדי לשמח אותו, או משהו) ומבלי לומר במה מדובר ניתן להכניס תגובה רגשית של הדמות האחרת באופן שמעורר סקרנות
[אחותו אמרה בעייפות, "כבר אין לי סבלנות", הטלפון צלצל והיא יצאה את החדר. אחיינו בן החמש הוסיף לייבב על הצעצוע שנשבר.
הוא הביט החוצה. לא הרבה אנשים הסתובבו בחלק ההוא של הטיילת. כעת לא היה שם איש. הוא חשב, למה לא. נעמד ליד החלון.
"שוקי?"
"מה?"
"בוא רגע תסתכל."
הילד ניגש אליו באי-רצון, בהה בנוף חוף הים. "מה?"
"אתה רואה משהו מיוחד?"
שוקי מחה את חוטמו בשרוולו, "לא…"
"ו – עכשיו?"
כמו שזכר מאז ילדותו, היד השמאלית, האצבעות הנפרדות.
שוקי, לצדו, נדרך פתאום, בהה החוצה. חיוך מופתע מחה מעל פניו את הדמעות.
"אבל אתה לא מספר לאף אחד, כן?"
הילד אמר, "איך?!"
הוא חייך והניד ראשו. שוקי הבין.
סוד.
"ואתה כבר יודע לקרוא, נכון?"
"ק….קצת."
"תקרא בשבילי?"
חיוכו של הילד הלך והתרחב. הוא הורה באצבעו החוצה.
"ש – ו – ק – י." ]

אפשרות שלישית היא שאת מתכוונת להצגה מכוונת של הכשרון שלו כמשהו אחר, דווקא פרוזאי ויומיומי, כדי "להטעות" את הקורא, ורק בסוף להציג את זה כמשהו קסום. אם לכך כוונתך – תני לי דקה ללכת ולהטיח את הראש בקיר כי אין לי מושג איך אני אעשה את זה (: –
וברצינות, תגידי לי בבקשה אם לזה את מתכוונת, כי למרות שמדובר בסיפור קטן, הוא די חביב עליי, ואני באמת מודה לך (ולאחרים) על ההשקעה עד עכשיו.

תודה (:

[shif29]

א. אני הבנתי את הכישרון לא כיכולת לכתוב שמות ע"י שחפים, אלא כיכולת לצייר כשהעולם הוא מעין מכחול, לבחור מכחול. הבנתי שזה על ציור. (סוג של יצירה אילמת)
ב. לא שזה משנה
ג. העניין הוא כזה- בעיני, הוא מחליט ברגע להראות לה את הכישרון שאביו לא הראה לאימו מעולם, להמר, בגלל שהיא אמנית בעצמה ואולי תבין, אולי זה יעזור, יתן תשובה.
ד. למרות שאני הקהל האולטימטיבי, אני בהחלט מבינה את הצורך להגיע לעוד כמה אנשים ולא נעלבת בכלל
ה. אם יורשה לי להציע מקום בו יכולה לעלות מחשבה על הכישרון המיוחד: כשהוא צופה בהופעות השירה שלה, ויודע שהיא תרצה לדעת מה דעתו. או כל קשר אחר…אבל שם. זה לדעתי המקום הכי אלגנטי לשלב את ההבהרהפיתוח…

[יעל]

אבל גם השניה נראית מלאת פוטנציאל.

(כמובן, אתה צריך למצוא צידוק עלילתי לכך שהאחיין נמצא בסיפור).

כשאני אומרת "צידוק עלילתי" אני מתכוונת שלא יהיה מצב שפרט מסוים נמצא בעלילה רק כי זה נוח למחבר.

דמיין סרט. חצי סרט מראים כנופית שודדים סטנדרטית לחלוטין מתכננת שוד בנק. באמצע השוד משהו משתבש, והמשטרה פורצת פנימה. אחד השודדים מאתר ממש במקרה קרע במרחב החלל זמן שמצוי בפינה של הבנק, ונמלט דרכו.

זו דוגמה קיצונית למשהו שנמצא בעלילה כי הוא נוח למחבר. השודדים היו במלכודת. היה מאוד נוח לסלק את השודד גיבור הסרט דרך החור, אז יצרו אותו. אין לו שום צידוק מבחינת העלילה. אין יותר התייחסות אליו בהמשך הסרט. הוא פשוט נעלם.

במקרה של הסיפור שלך – יש לנו פה מערכת יחסים בעייתית בין גבר לאשה. הוא לא סובל את המוסיקה שלה, היא לא מצליחה לחיות עם זה. הם על סף פרידה עצובה. פתאום הגבר מראה את כוחו העל טבעי. בומס, נגמר הסיפור.

אני בתור קוראת לא הבנתי מאיפה זה צץ. יכול להיות שיש היסטוריה עשירה מאחורי זה, אולי זה מה שגורם לו להיות חרש למוסיקה שלה (הנה, זה יכול להיות צידוק עלילתי), אבל אין לזה ביטוי בסיפור.
חבל שסיפור שכתוב כל כך יפה, יפול על נקודה כזו.

בהצלחה!

[ח.א.]

אני מנסה לחשוב איך להציג את זה בצורה הכי קצרה (אחרי כמובן תודה תודה תודה גם לך יעל וגם לך Shift – דברים ממש מתחילים לשבת לי כמו שצריך, אם כי אולי לא בכיוון הצפוי).

אז אני מתחיל בציטוטים:

מיעל:

'אני בתור קוראת לא הבנתי מאיפה זה צץ. יכול להיות שיש היסטוריה עשירה מאחורי
זה, אולי זה מה שגורם לו להיות חרש למוסיקה שלה (הנה, זה יכול להיות צידוק
עלילתי'

קצת פתח לי את הראש – אולי הניסוח שלך: הרעיון לתפוס את החרשות למוסיקה כ'תשלום' על עשייה מסוג אחר לא חייב להיות פרוזאי. קלטתי. אחלה (:

ומ Shift:
'אני הבנתי את הכישרון לא כיכולת לכתוב שמות ע"י שחפים, אלא כיכולת לצייר
כשהעולם הוא מעין מכחול, לבחור מכחול. הבנתי שזה על ציור. (סוג של יצירה אילמת)'

נכון. לא ראיתי מה יושב לי כאן מתחת לאף. מצד אחד כיוונתי לכתוב סיפור פואטי, מצד שני "מיקדתי" אותו יותר מדי. 'העולם כמכחול' – מצויין.

הכיוון שאני חושב עליו עכשיו כולל ויתור על הסיפור כסיפור פואנטה. במקום זה לשים את הקלפים ישר על השולחן: לאורך הסיפור, סצינות קצרות בהן הוא נמצא לבדו ומשתמש בכוח שלו להנאתו הפרטית, רחוק מן העולם – שינויי גוונים בשמיים, עמידה באמצע איזו סופת חול בנגב תוך כדי ציור באוויר בחול המתעופף, כאלו מין דברים, אולי תוך התמקדות בעיקר באלמנטים דוממים. תוך כדי כך להציג את זה כמשהו, נו, כן תורשתי, שעליו הוא משלם בחוסר היכולת שלו ליהנות ממוסיקה, ולהכניס את ההתייחסות לקטע התורשתי שהופיעה בסצינה האחרונה, דווקא בהתחלה; מלכתחילה להבהיר לקורא את מצב הדברים, כשמה שנשאר זה העובדה שהוא לא מציג בפניה את היכולת שלו והבהרה מלכתחילה למה הוא לא עושה את זה (זה קצת גם משנה את הבלאנס ביניהם. היא, מבחינתה, זו שמסתובבת בעולם קסום מוסיקלי שסגור בפניו; אבל הוא זה שחי באמת בעולם פנטסטי). הסצינה האחרונה – נשארת כמו שהיא, ומה שחשוב בה זה: הוא חושף בפניה (וגם בפני העולם, כבר לא אכפת לו) את הכוח שלו; באלמנטים חיים; ובאופן שממוקד ישר בה. ככה זה יישאר פואטי, ואולי (יש לי הרגשה) יהיה לזה עדיין אימפאקט מסויים של פואנטה אבל לא כהפתעה אלא כשיא סיפורי.

אני לא בטוח עדיין לגבי כל זה (נא דעתכן/ם אם יש לכן/ם עוד כוח אליי (: ), ובכל מקרה מרגיש שהגיע הזמן להניח לסיפור הזה להצטנן כמה ימים "במגירה" לפני שאגש אליו שוב. אולי אגיש אותו לתחרות "פנטזיה אורבנית?" (: – אני רק מתבאס להיות הראשון – בינתיים לא ראיתי שאף אחד השאיר שם משהו.

המון המון תודה על כל העזרה עד עכשיו, ועל כל כיווני החשיבה החדשים.

[יעל]

באמת אין לי יותר מה להגיד לפני שאני רואה את התוצאה הסופית.

[shif29]

כל רצון של כותב להשתעשע באופציות העולות מסיפור שכתב הוא מבורך בעיני, כי הוא מאפשר למתוח את הגבולות של העולם הדמיוני כדי לגלות עוד דברים. אם תעשה כן, תגלה אולי עוד סיפורים, גם אם בעיני, עדיין, הסיפור *הזה*, לא צריך יותר מפסקונת קטנה של אכספוזיציה בקטע הסיפור בו הוא מתואר צופה בהופעות שלה.
הסיפור שלך, כמו שהוא, הוא משל, והוא שואל שאלה מאוד מיוחדת על אומנות ועיוורון.
בהתחשב בתוכנו, העובדה שלא מבינים אותו צריכה להיות משוקללת כערך נוסף. לטוב, או לרע.

בכל מקרה, מה שלא תעשה עם החומרים ולאן שלא תלך בחיפושים, *שמור את הסיפור המקורי*
ולגבי פנטסיה אורבנית – מה שזה לא יהיה, להגיש תמיד כדאי.

[מאת]

תגובות