שמור מרחק-הדור הבא

[מורן]

היה פה סיפור, לפני משהו כמו חצי שנה (פחות!), אתם נתתם כל מיני ביקורות (עם חלק מ-מ-ש לא הסכמתי), ואני…אני מכירה את הסופר. קצת לאחר הפרסום הראשוני כתבתי כעמוד וחצי של הערות שוליים על הסיפור ונתתי לו. הוא העיף בזה מבט חטוף והבין שהסתבך. בעיניים בורקות קיבלתי את הצעתו לשכתב את הסיפור בעצמי (הוא הציע, באמת!). שכתבתי ואף פרסמתי פה, אבל…. משהו בפורום הזה לא מאפשר להודעות חדשות לקפוץ.
אז הנה זה שוב (כדי שתראו הפעם). קריאה נעימה, מורן.

שמור מרחק!/ מורן קליימן
ע"פ סיפור מאת עידן פרומקין

בקצה מרוחק של הפרוזדור ישב ג'ון מייל. כפוף ומכרסם את ציפורניו, נראה היה כי הוא מחכה שתבלע אותו האדמה. ג'ון היה אחד מבני הזונות שהיו מאושרים בחייהם. את המיליון הראשון שלו הוא עשה בזכות מידה נכונה- כך הוא אהב לחשוב- של מזל ושכל. ביום ככל הימים הוא ישב לשולחנו במשרד הקטן ובהה בערימת דפים לא מתוייקים. ואז, כמו תזכיר שנשלח בצינור הדואר השגוי צץ במוחו רעיון לא רע בכלל. הוא כמובן תכנן לשבת ולחשוב על זה, וכך היה עושה- לולא סימני הדולר הקטנים והירוקים שעטרו את שולי הרעיון בעיני רוחו. במקום זאת, הוא שעט אל מחוץ למשרד, כשמסדרונות הקומה עפים אל מולו עד אשר הגיע גם למעלית ולדלת היציאה אשר אחריה, ומשם לסניף הבנק הקרוב. לאחר שחתם על כמה טפסים שהעידו שהבנק רשאי להתנקש בחייו במידה ולא יחזיר את הכסף הוא לקח הלוואה. עם הכסף שלווה הוא קנה צי מכוניות, צבע אותן בכחול, הדביק עליהן כיתוב מודפס ובהה בהן בהערצה. כעבור שבועיים גם שכר נהגים- כמה קרובי משפחה מובטלים שנהגו להזמין אותו לימי הולדת, חתונות ושאר חגיגות הדורשות מהאורחים מתנה הולמת. כמה טלפונים בהולים לכמה אנשים רמי דרג אפשרו לו שלל שעות שיחה עם מזכירות יצירתיות אשר ידעו בדיוק איפה הבוס שלהן לא נמצא, מאיזו ישיבה הוא לא יצא עד החגים ובאיזו שעה הוא לא יבחר להתייצג בבוקר שלאחר מכן. הוא החליט לשנות גישה והתחיל לשקר, להבטיח, לפלרטט. מאוחר באותו החודש השיג את מטרתו. צבועות ומאויישות, המכוניות שימשו כמוניות לכל דבר, פרט לכך שהנוסע לא נדרש לשלם עבור השימוש בהן. ברגע שאדם תפס את אחת המוניות הכחולות של ג'ון ברחוב, הוא פשוט עלה עליה וביקש מהנהג לקחתו לכל מקום שרצה. בסיום הנסיעה, האיש הודה לנהג, ירד מן המונית, והלך לדרכו. הנהגים היו מחונכים למופת- לא קיטרו, לא צעקו, לא עישנו, למעשה הם דממו במשך כל הנסיעה. בתמורה לשירות האדיב, שלא עלה להם דבר, הנוסעים מילאו התחייבות אחת בלבד- היה עליהם להאזין לפרסומות במשך כל זמן הנסיעה. חברת המוניות של ג'ון הפכה להצלחה מסחררת, והוא התעשר במהרה. לאחר שפטר את עצמו מחובות לבנק וממשרדו הקטנטן החל להרחיב את היקף נכסיו הממונעים, להגדיל את תחום הפצתם ולשפר את רמת חייו בכלליות. הוא עשה לעצמו מנהג ללכת לשלוש הצגות בשבוע, לשכב עם לפחות חמש נשים בחודש, לאכול בשבע מסעדות שונות ברבעון ולקנות תשע מוניות נוספות במחצית השנה. בסופו של דבר תפחו כיסיו וחשבונות הבנק של ג'ון במידה כה רבה עד שלא הספיק לכלות אותם בבזבוזיו. נראה היה כי כל מבוקשו נענה. ועם זאת ישב עתה כגיבן וקצות אצבעותיו כבר דיממו וצרבו.
***
מספר נכבד של שנים לפני כן פורסם מחקר מדעי על תאונות דרכים בירחון פופולרי. אותו מחקר נתפס בזלזול אפילו על ידי מפרסמיו, אשר בזבזו עליו דפים מטעם בעיות פיננסיות ועטרו את שוליו בפרסומים ללק מחזק ציפורניים. מסקנות אותו מחקר הצביעו על כך שלמכוניות שעל אחוריהן יש את זוג המילים "שמור מרחק", יש סיכוי כמעט אפסי להיקלע לתאונת דרכים שלא באשמתן. עוד המשיך המחקר והסביר כי כאשר רואה נהג את זוג מילים הללו ברכב שמלפניו- חושי הנהיגה שלו מתחדדים, והסיכוי שהוא יקלע לתאונה יורד להפליא. אך, כמו עם כל דבר טוב אשר עלול להציל את האנושות מכליה, ישנן מגבלות חמורות. החוקרים הראו כי האפקטיביות של זוג המילים הללו עולה, ככל שישנן פחות מכוניות הנושאות אותן. הם הסבירו כי במצב שבו כל מכונית תשא את זוג המילים "שמור מרחק"- הללו יכנסו לתת מודע של הנהגים- והם יחדלו מלשים לב אליהן. עוד הוסיף וטען המחקר כי האחוז האופטימלי של מכוניות עליהן יתנוססו המילים בגאווה הינו 0.96 אחוז.
המאמר עורר סערה צבורית ובשל כך גם דיון תקשורתי ותזרים מזומנים עקבי לבעלי העיתון ועורכיו, ביניהם אנדרה ביגין אשר ירש את חלקו בעיתון מאביו החורג לאחר שאמו תבעה אותו בהסדר הגירושין. דודו של ביגין מצד אביו הביולוגי, אדם, היה העוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל ושנא את הירחון הטפשי. עם זאת הרגיש עצמו מחוייב להתעדכן במתרחש. הוא הנחה את אחוריו לתנוחה מורהרת בכורסתו, הניח ספל קפה בהישג יד והחל במלאכת הקריאה. נחרות הבוז שהפיק לא היו מביישות חזיר בוגר ובאחת הפעמים אף שפך על עצמו מעט מן הקפה כשידו רעדה בצחוק אלים. הרי זה ברור שרוב תאונות הדרכים נגרמות כתוצאה מסטייה לא נכונה מנתיב הנסיעה, מה שאומר כי לנהג האשם בתאונה לא הייתה אפילו הזדמנות לתרגל את שלמד בכתה א' ולקרוא את מלל שתי המילים, שלא לדבר על כמות האנלפבתים שחיים על חשבון המדינה ותוקעים סכינים זה בזה לשם השעשוע. מעבר לכך, שיטות המחקר בהן השתמשו כותבי המאמר היו רחוקות מלהיות מדעיות או אמינות בכל צורה שהיא. ככלל, חשב ביגין, כל הנושא מטומטם להחריד. אך, ללא כל התחשבות בדעתו, למחרת יום פרסומו של המחקר ניתן היה לראות יותר ויותר מכוניות שעליהן התנוססו צמד המילים.
אדם ביגין לא היה אדם טיפש כלל ורגעים ספורים לאחר שקרא את המאמר נשמע בראשו צליל אשר, קטן ככל שהיה, סימן גאונות בפעולה. לאחר שחרש את האפשרויות בקדחתנות צלצל לאחיינו האהוב ובמתק שפתיים הזמין אותו לארוחת צהריים. לאחר שניתק את השיחה ישב והדפיס כמה עמודים על המחשב הנישא שלו, נטה על צידו ונרדם, מזיל ריר מזוית פיו המחייך. ארוחת הצהריים של היום למחרת הייתה מזעזעת אך נשאה בקרבה תגמול. כעבור יממה בלבד פורסמה כתבה מחקרית אשר הוכיחה ללא צל של ספק כי מאז תחילת השימוש בזוג המילים מצילות החיים חלה ירידה דראסטית בתאונות הדרכים. כמובן שהמחקר כולו היה בדייה העולבת באינטיליגנציה של מחברו אך אדם מוכן לשאת עלבונות רבים למען כסף בכמות זהה. כעבור חודש מעל מחצית מהמכוניות נשאו על שלדתן הדפס אדום וברור במטרה לשמור על חיי נוסעיהן. אך זה לא היה הסוף.
ביגין כתב עוד שלושה מאמרים, אשר מכר לעיתונים מתחרים, בהם התריע בקול גדול ומאיים שעל מנת שזוג המילים יהיה אפקטיבי מותר שיופיעו רק על אחוז מן המכוניות. בעקבות זאת קרו מספר דברים- קמה "התנועה למען האחוז", הירחון אשר פרסם את המאמר לראשונה איבד מהפופולריות שלו, אחיינו של ביגין ירד מנכסיו וביגין קנה לעצמו כורסה חדשה. התנועה פעלה באופן נחרץ להכניס לחקיקה חוק שיקבע כי לאחוז אחד ובודד מבין בעלי המכוניות יהיה מותר לשים על מכוניתו את זוג המילים המופלאות, מצילות החיים. עד מהרה העיתונים התמלאו בתמונות של מפגינים נגררים צועקים ברחובות ומסכי הטלויזיה היו אפופים בעשן הצמיגים הנשרפים.
הפוליטיקאים לא עמדו בלחץ הציבורי. הפרלמנט אישר את הצעת חוק, קידם חוק והעביר אותו ללא התנגדות משמעותית, שנתיים וחודש לערך לאחר פרסום המחקר. ביגין נח בכורסתו החדשה, רגליו על ההדום התואם ורפרף על עיתוני השבוע, מתענג על כותרות. צהלות השמחה לרגל העברת החוק הוחלפו במהרה בצרחות היסטריות אשר דרשו מענה מיידי לשאלה החשובה מכל- מי יהיו ברי המזל שישאו על מכוניתם אזהרה מצילת חיים? קבוצות חברתיות שונות החלו מתאגדות יחד בנסיון נואש להשיג את המטרה המיוחלת. ההומואים חטפו מכות מהשחורים, שהוכו על ידי השוטרים, שהושמצו על ידי העיתונאים בגלל שעל מכוניות המשטרה היה כבר צרוב צמד המילים. כל קבוצה חתרה באופן עצמאי ולעיתים לא חוקי בעליל בכדי לצבור כח, ואפילו העבריינים האמיצים ביותר לא העזו לזייף "מדבקות בטיחות" מפחד מהמאפיונרים הגדולים של האזור. העונש על זיוף שכזה עלה לחמש שנים במאסר שכן היה זה סיכון בטחון הציבור. הצעד השני שנקטו השלטונות היה להטביע חותם מרשים ובילתי מחיק של צמד המילים על כל מכוניותיהם- חברי פרלמנט, שופטים, סגני שרים ומשפחותיהם. ביניהם היה אדם ביגין. אך לא ניתן להגיד שהוא היה שבע רצון.
ביגין ידע שהכוח לא נמצא אצל הפוליטיקאים, אלא אצל העשירים. אם יצליח לשכנע אותם, תבוא תוכניתו אל שיא מספק. העשירים אומנם התברכו בממון רב אך לוא דווקא בשכל, והרי מי רוצה למות? ברגע שהבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- שיכנע אותם. ראש הממשלה ושריו הבכירים הוכו בתדהמה. הוא הציג להם מכתב חתום בידי כמעט כל עשירי המדינה. המכתב הכריז כי לולא תצא לפועל שיטתו של ביגין בנוגע לבחירת אלו אשר יזכו להטביע את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- הם יעצרו את כל הפעילות הכלכלית שברשותם. מאחר ותשעים אחוזים מכלכלת המדינה הייתה שייכת לעשיריה- האיום היה ממשי ביותר. האבטלה תצמח לשיאים שטרם נראו, רמת החיים תשתווה לזאת מלפני שבעים שנה. הממשל עלול ליפול, השרים יאבדו את זכויותיהם- את מכוניותיהם. הכניעה הייתה מוחלטת. באופן מידי גיבש ביגין רשימה של אנשים אשר יורשו להטביע חותם ממשלתי זה על מכוניותיהם. הרשימה כללה את אותם אלו שהורשו לכך עד עתה בתוספת המכרעת של עשירי המדינה ואף כמה מפשוטי העם, בכדי לשמור על סדר יום ציבורי רגוע. כלפי חוץ, נראה היה כי ראש הממשלה החליט לנצל את הסמכויות שלו- והוא זה שכפה פתרון על אזרחי המדינה, אך היה זה ביגין שניהל את המדינה מכורסתו הנוחה.
הצעד הבא של ביגין היה הקמת משטרת צללים אשר יועדה לתפקיד אחד בלבד- מחיקה כוללת של כל תאונת דרכים בה הייתה מעורבת מכונית נושאת הטבעה וכן טשטוש סיבות הפציעה או המוות של המעורבים בעניין. ראשים נערפו, סיפורי כיסויי הומצאו- ובסופו של דבר התאונה נכנסה לעיתונים היומיים באחד העמודים האחרונים, אם בכלל. עם הזמן תפח מיתוס שלם סביב אותה אליטה הנוסעת במכוניות בטוחות, וגדל השפעתה הציבורית.
לפנות ערב קיבל ביגין שיחת טלפון תמוהה מאחיינו אנדרה, המזמינה אותו לצאת למרפסת ביתו. למרות שלא היה בראש מעייניו לקום מכורסתו הניח אדם ליצר הסקרנות להשתלט עליו לרגעים מספר. העיתונים של הבוקר למחרת ציירו תמונה מזעזעת של רוצח אלים אשר שילח זעם מטורף על דודו חסר ההגנה שהיה איש שקט, ממושקף ועבד כעוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל.
אדם ביגין היה, אחרי הכל, אנושי, וכמו כל יצור אנושי- בן מוות. ועם המוות הספציפי הזה חל גם שינוי קטן- בהיעדר המושך בחוטים נחו הבובות בלא תנועה. המצב נמשך כשהיה במשך מספר שנים אך בציבור עבר רחש מחאה, אשר התגבר לקול ובסופו של דבר לצעקה אדירה שאיימה לזעזע את המבנה החברתי הקיים. לממשלה לא הייתה ברירה, והיא כוננה את המבחן. המדיניות הכתיבה כי אחת לעשור תהיה למספר מצומצם של אנשים, אשר שמם יעלה בהגרלה, את האפשרות להיבחן במבחן. מי מהם שיעבור את המבחן בהצלחה יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים. פרדוקס האינטרסים הקיים בכך שההגרלה הייתה ממסדית והמבחן תוכנן ובוצע על ידי גורמים ממשלתיים, ללא פיקוח, לא הועלה על הפרק, והסירה החברתית שבה למי מנוחות.
***
לג'ון מייל היה כסף. אפילו לכסף של ג'ון מייל היה כסף. ג'ון אהב לשמור את הכסף שלו מוחשי-בשטרות בלבד. הוא שנא אגרות חוב ושנא לשם כסף בבורסה אבל הוא לא היה טיפש-אלו היו דרכים נהדרות להשיג עוד כסף. בכל תדפיס שקיבל מהבנק לא ראה מספרים אלא שטרות-ערמות על גבי ערמות. מאז שהיה ילד היה יושב ותוהה כמה שטרות הוא צריך בשביל למלא את האולם המרכזי של בניין האופרה עד התקרה ומקיר לקיר-מספר השטרות לאורך החדר כפול מספר השטרות לרוחב. הבעייה הייתה כמה שטרות נכנסים לגובה החדר- היה הבדל בין שטרות דחוסים לרפויים-הוא העדיף דחוסים-זה נראה יותר מכובד. מעבר לזה, הגובה של התקרה השתנה בחלקים שונים של האולם, והיה צורך להתחשב גם במרפסות.
התבגרות הייתה תהליך שג'ון עבר בצורה שונה מרב האנשים. היא בהחלט לא עברה לידו אבל סממנים רבים מתקופת ילדותו נותרו חקוקים עליו כמו צלקות הנותרות מפצעי אבעבועות הרוח. ג'ון אהב לנצח, ויותר מכך שנא להפסיד, הוא היה מוכר את נשמתו בעבור דבר מתיקה, מפחד להשאר לבד בחושך ומתלהב בכל פעם שפתח את תיבת הדואר וראה מכתב עבורו. הוא למד כבר לא להתלהב ממכתבי החשבונות אך מכתבים שהגיעו במעטפות לבנות, עם בול לא מוכר היו בעיניו מראה משובב לב במיוחד.
ביום שלישי הגיע מכתב. המעטפה הייתה דקה, כחולה בקצוות. על גבה היה מודפס בכתב מרובע שמו של ג'ון ולאחריו כתובתו, ממספר תיבת הדואר עד לשם העיר בה גר. על פניה לא הודפס דבר. הבול היה לאומי והחותמת הייתה מקומית. המעטפה נפתחה בקלות ולא היה צורך לקרוע אותה. המכתב היה מקופל בפשטות לשלושה ועל גביו היה מודפס מכתב בן חמש שורות שהזמין את מר ג'.מייל למבדקים, בתאריך של היום למחרת, בשעה שבע וחצי בבוקר. היה עליו לגשת לכתובת הרשומה, לא לאחר ולהביא איתו תעודה מזהה ובה תמונה עדכנית,המלצה ממקורב ואת המכתב הנ"ל. בתחתית הדף היה מידע נוסף על מהות המבדקים- כאמצעי מיון ומבחן אשר בסופם יקבע סופית מעמדו של המיועד וזכות רכושו לשאת את החותם- "שמור מרחק" כשלושה סנטימטרים מעל לוחית הזיהוי.
היה עליו לבוא לאחר שנת לילה מלאה אך ג'ון לא הצליח להרדם. הוא היה מנמנם ומתעורר. שנתו הייתה רדודה ולא מספקת. בשלוש לפנות בוקר כבר היה מהלך לאורך מסדרונות ביתו בחלוק שנלבש ברישול מעל הבגדים שלבש ביום האתמול. מחשבות רצו בחוסר אונים בין אוזניו-ללא ביטוי או דרך להמלט. הוא החל להתארגן-התקלח, התגלח ובחן את עצמו במראה. הוא שפך את כל תכולת ארונותיו על המיטה והביט בבגדים מבלי לראות אותם באמת. הוא בחר חליפה אלגנטית שהייתה לטעמו מכובדת אך עם זאת לא רשמית. הוא התאים נעליים וחפתים, החליט לוותר על עניבה ועל החפתים, ושם חפתים שונים, ובחן את עצמו במראה, והתחרט. הוא התיישב ביאוש מה על המיטה לזמן שנראה כנצח ושקע במחשבות מבלי לחשוב כלל. אח"כ קם,פשט את כל הבגדים והלך להתקלח. כשיצא, לבש את הבגדים שבחר וסרק את שערו לכיוונים שונים עד שהתרצה. הוא בחן את עצמו במראה והעלה על פניו חיוך, ועוד אחד, והבעה מרוכזת, ואז ניסה דרכים שונות להגיד 'כן ו'לא' ולהציג את עצמו. הוא ישב כך עד שעלתה השמש.
כשהיא עלתה הלך למטבח, הכין לעצמו חביתה, לחם קלוי וקפה. הוא ערך הכל בצורה מסודרת על השולחן ולא נגע בדבר. ראשו כאב ובטנו הייתה כרוכה סביב עצמה. הוא סידר את כל שיצטרך על השולחן לצד האוכל והחל למנות את החפצים אחד אחד. הוא וידא שהכל שם, שדבר לא חסר. הוא שם הכל בכיסים שונים, בדק שכלום לא בלט מחוץ לחולצה בקווים לא מחמיאים, לקח את המפתחות והתיישב על כסא. הוא לא התכוון להתיישב- הוא כבר החליט לצאת אך נראה שרגליו אינן מוכנות לשאת את משקל גופו על לדלת. הוא חייג לשכן שלו שהגיע כעבור מספר דקות וסייע לו להגיע עד לרכב. ג'ון התיישב, התניע והניח את ידיו הרועדות על ההגה.
עד שהגיע לכתובת כבר התאושש דיו. הוא יצא מהרכב בזהירות, ופנה אל דלת הבניין שניצב מולו. הוא בחן את הכתובת, מודא שהיא אכן נכונה. הבניין היה רגיל והדלת גם כן. מספר הבניין היה מצוין מעליה בפשטות. בהמשך הקיר הופיעה כתובת גראפיטי אשר בישרה, בשגיאות כתיב, שהקורא מוזמן לעשות דברים שעל פי דעתו של ג'ון היו מצנעת הפרט. ג'ון השיב את מבטו לדלת. הוא הביט בה שניות מספר- לא בטוח אם עליו להכנס או לחכות שיכניסו אותו. הוא הניח יד אחת על פני הדלת ודחף.
החלל בו ניצב היה, מעל הכל, קטן. מימין היה חלון זכוכית שקוף. מבעד לחלון ניתן היה לראות משרד, מרוהט בשולחן עמוס ניירות, כסא מרופט וטלפון מרובה לחצנים. המשרד היה שומם, דלתו נחה פתוחה למחצה ושפופרת הטלפון הייתה מונחת על השולחן, כשרעשי ניתוק בוקעים ממנה. בצמוד לדלת המשרד היה הפתח הנוסף היחיד בקיר וממנו בקע גרם מדרגות. לאותו גרם מדרגות נדחף ג'ון מייל, על ידי סקרנות וחוסר ברירה. גרם המדרגות סבב עצמו ובקצהו מצא ג'ון את הקומה שמעל. היא החלה במסדרון מרובה דלתות ממוספרות, וג'ון פסע לאיטו בראשיתה.
הוא צעד כבתוך חלום, אינו מודע לחלוטין למעשיו. הוא החל לנסות לפתוח את הדלתות ללא הצלחה- כולן היו נעולות. הוא טלטל את הידיות כאחוז טירוף, ודלת אחת נפתחה ברחש. מבעדה יכול היה ג'ון לראות מסדרון, זהה לזה שנמצא בו עתה, מעוטר דלתות ממוספרות. הוא עבר בדלת. ראשו הסתחרר וידיו נטפו זעה כאשר הסתער על שורת הדלתות החדשות. הוא פתח אחת- ומאחוריה נגלה לו מסדרון זהה. הוא פתח נוספת- ושוב אותו המראה. כך היה גם מאחורי הדלת השלישית והרביעית שפתח. בשלב זה הפסיק ג'ון לפתוח דלתות ונשען על הקיר, מתנשף.
כשהרים את מבטו ראה, בהמשך המסדרון ספסל. הוא צעד לעברו, מסוחרר מעט, והתיישב. הוא מחה עגלי זיעה ממצחו והחל לכסוס את ציפורניו. הוא ישב שם, זמן שנראה כמו נצח. ראשו פעם בכאב והוא לא הצליח להסדיר את מחשבותיו. הוא לא שמע את ההד הקלוש של הפסיעות הקצובות והיה דיי מופתע כאשר הרגיש דקירה חדה אחת באחורי זרועו השמאלית. הוא פנה לשמאלו, מבולבל, וגילה את שדלת שלצידה ישב הייתה פתוחה לרווחה. האדם שמולו היה נמוך, ופניו היו מעט גבוהות מאלו של ג'ון היושב. על חוטמו נחו זוג משקפיים עגולות וגדולות. פניו של האיש רצדו באופן מבהיל מול עיניו של ג'ון. הכל הפך שחור, וג'ון כלל לא חש את המכה הקרה- כאשר פגע ברצפה.
ג'ון שב להכרה בחדר לבן, מואר באור פלורסנט, במיטה נוחה. הוא בחן את סביבותיו ולא מצא בהן כל אפיון יחודי חוץ מהצבע הלבן הבוהק שאפף הכל. לבן שהיה, מעל הכל, נקי. סטרילי אפילו. הוא קם וחיפש את המתג של האור, שהחל להכאיב לעיניו בהשתקפו מהקירות הסובבים אותו. הוא לא מצא אותו. למעשה, הקירות כולם היו חלקים לחלוטין, על אחד מהם נתלתה מראה ולצידה הייתה קבועה דלת- גם היא לבנה, אך מעבר לכך לא היה דבר על הקירות. מעבר למראה והמיטה גם לא היה רהיט נוסף בחדר. ג'ון צעד ברגליים יחפות על הרצפה החשופה, הלבנה, ופחד.
הוא הביט על עצמו במראה- על עיניו האדומות, שערו הפרוע והבעת היאוש האופפת כל אחד מתוי פניו. הוא יכל בקלות להבין למה הם חשבו אותו למשוגע, ואולי הם צדקו. אולי הוא משוגע- חולם להשתייך אליהם, להיות חלק מהם- אצילי העולם. לא! הוא היה ראוי- הוא היה מצליח, עשיר, הם היו צריכים אותו ביניהם! יותר מכל הוא היה צריך אותם, צריך להיות חלק מהם. הוא חב זאת לעצמו, זה היה מעמד שהוא רצה גם אם לא הגיע לו. הוא ידרוש מהם לעבור את המבחן! הוא יהיה ג'ון מייל, חבר של כבוד בשכבה האליטיסטית.
כאב חד בקצות אצבעותיו השיב אותו לחושיו. הוא פתח את אגרופו הקפוץ והביט בציפורניו ובדם הקרוש עליהן. כמו מתוך חלום הוא קרב את ידו לידית הדלת מצפה למצוא מאחוריה מסדרון נוסף, הצוחק בפניו. במקום זאת הופתע לגלות שפני הדלת היו חלקים לחלוטין- לא חור מנעול או ידית.
לפתע בקע קול של גבר מרמקול חבוי, שואל את ג'ון המבולבל שאלות. ג'ון היה מופתע אך ענה בכנות מוחלטת ולא ניסה כלל להווריד את תמונת חייו. ג'ון הקשיב לקול והקשיב גם לעצמו, לא לחלוטין מאמין בקיום השיחה ההזויה.
לאחר שעה הפסיק הקול לשאול, וג'ון הפסיק לענות. הדלת נפתחה ומולו יכל היה ג'ון לראות את דלת היציאה. הוא פסע החוצה, עקב לצד אגודל, לא בוטח באמת הנשקפת מולו. הוא פסע צעד נוסף ושמע את הדלת נסגרת מאחוריו. בפרץ פתאומי של הבנה הסתובב ג'ון וראה לא יותר מקיר מאחוריו. הוא החל להכות בקיר, באלימות, בטירוף, אך זה לא נפתח עבורו יותר. ג'ון קרס על הרצפה, מייבב מרות. שם, על הרצפה, היו מונחות זוג נעליו, לימינן היו שורשיו של שער מתכת ומאחוריו גרם מדרגות מוכר. לצד השער היה המשרד, עתה חשוך ונעול. ג'ון נעל את נעליו, דמעות זורמות במורד אפו ועל לחייו. הוא נרעד, התרומם ופסע אל מחוץ לבנין- לעבר מכוניתו החונה. הוא נכנס אליה בשלוות נפש מגוייסת- עיניו נפוחות ודומעות עדיין. ג'ון התניע, אותת והחל בנסיעה המרה לביתו הלא רחוק. הוא הביט בכביש, במכוניות הנוסעות, באנשים הצועקים, צופרים, צוחקים או שרים עם הרדיו. הוא הרגיש כבד תנועה ורפה- אבריו היו כבדים מידי לתפעול. הוא הניח את ראשו על ההגה, ידיו נתלות בו כידיו של איש טובע ורגליו מכבידות על הדוושות. הפגוש של המכונית לשמאלו לא אחר להגיע. המכה האלימה הטיחה את ראשו של ג'ון לאחור ואז לפנים- הישר אל תוך הצופר, שקולו ליווה את מותו של ג'ון בתרועה.

[shif29]

טוב יצא ארוך נורא….אבל זה אומר שהיה כאן משהו שעניין אותי.
סיפור שמתחיל טוב ואחר כך קצת מסתבך, לדעתי, עם האתנחתא לצורך העברת מידע מופרך למדי על מצב עולם התחבורה, ואז יצירת קישור לא ממש מתחבר לסיפור המעניין של הגיבור.
הגיבור נכתב כווינר, והמידע המודגש בשחור הפך אותו ללוזר, לא הייתה לזה הכנה כלשהי, וגם ההתרגשות שלו לא הייתה מובנת, מכיוון שאם כבר אם הבנתי נכון את הדמות, הוא היה צריך להתעצבן על זה שהשם שלו עלה בהגרלה ולא נבחר אוטומטית, כי הוא עשיר.
מאוד מסקרן אותי לקרוא את הסיפור המקורי, כדי לעקוב אחרי הדרך שהוא עבר.
הצעות ייעול –
ראשית, הסיפור צריך לדעתי להתחיל מקבלת המעטפה. מבנה נכון של סיפור שמתחיל בנקודה בזמן, חוזר אחורה וממשיך הוא שני שליש – שליש, כלומר, רגע הפתיחה צריך לתת יותר מאשר איש יושב ואוכל צפרניים, ובמקרה הזה המעטפה היא המקום הנכון להתחיל, לדעתי. ושם, לבחון אילו מהפרטים (ויש המון עודף אינפורמציה בסיפור) חשוב באמת, על ילדותו וחייו של הגיבור, על עניין ה"שמור מרחק" והמצב הפוליטי שנבע משם. לדעתי יש כפילות בסיפור – המשקל צריך להיות או על עניין השמור מרחק, או על עניין המוניות חינם של ג'ון. ואם שניהם חייבים להיכנס, חייב להיות קשר ביניהם. האם המוניות היו עם שלט "שמור מרחק"? ואם לא , למה, ואיך זה משתלב עם המבחן של ג'ון?
הכפילות היא של שתי הדמויות, ממציא השלט וג'ון, ויכולה להימחק אם ג'ון הוא זה שכתב את המאמר הראשון, ופתח שרשרת אירועים שבסופם הוא צריך להיבחן על זכותו להציב שלט על מכוניתו על על המוניות. זה יבטל את הצורך במאמר המודגש, הסיפור פשוט ימשיך בטבעיות.
לגבי המבחן, וכל הפרוצדורה המורכבת של בית המשוגעים המשונה שנבנה כאן, לא יודעת, זה נראה כאילו זה הדבר היחיד שמקשר את הסיפור עם איזה שהוא איפיון מד"ב, ובעצם, אין לו הצדקה כל כך. ומצד שני, הייתי אומרת אם כבר אז כבר, והופכת את המבחן למשהו משונה וביזארי ממש, ושיהיה לו חיבור מטאפורי כלשהו לתוכן הסיפור. למשל, ג'ון מוכנס למונית מאלה שלו, לא נהג, ושומע בדרך פרסומות מטורפות, שטיפת מוח כלשהי, או לא יודעת מה.
דבר אחרון: המוות שלו לא ברור וכמו שהסיפור כתוב כרגע אין בו צורך והוא לא תורם כלום. אולי אם הסיפור יהיה בנוי נכון, המוות יהיה מוצדק, ואולי פשוט לא יהיה בו צורך.
בכל אופן, אין כאן עוד הרבה עבודה, יש את כל החומרים כדי להפוך את הסיפור למשהו חזק באמת, ורק צריך לסדר ולבחור…
וזו כמובן רק דעתי.

[NY]

הקישי כאן.
התגובה הראשונה לסיפור המקורי היא שלי. חלק מהסעיפים בה תקפים גם לגרסה הזו, וביחוד א', ב', ו-ג' (באופן שונה מעט. לדרישת הקהל, אני יכול להדגים).

מסעיף ו' נמנעת הגרסה החדשה באופן מבריק: אין דיאלוג. למרבה הצער, זה לא עובד כל כך. קשה מאד לקרוא סיפור של "קרה ככה ואז קרה ככה ואז ככה וככה", בלי שום לחלוחית. לעתים הדבר נעשה, אבל אז צריכה להיות לכך סיבה טובה. *ממש* טובה. למרבה הצער, לא זה המקרה כאן.
גם ההומור, חוששני, מאולץ למדי. הוא לא מבוסס על סיטואציות משעשעות, כי אם על "התחכמויות" לשוניות שחוקות. כדאי לוותר.

מורן – אם את רוצה לשכתב את הסיפור, כדאי לך לקחת בחשבון את דברי וגם את דבריה הנכונים מאד של shif29. אבל אם את כבר כותבת – למה שלא תכתבי סיפור משלך?
על כל פנים, ברוכה הבאה לפורומנו.

[shif29]

בכל אופן, לאחר קריאת הסיפור המקורי, ברור שהגירסה המשוכתבת הרבה יותר טובה.
אבל גם היא כאמור רחוקה מלהיות גמורה, לדעתי.

[מורן]

יואו אני אנסה לענות לזה בנקודות שזה מוצג (אבל, שתדעי שזה היה קשה):
א. מתי הגיבור הוצג כווינר? הרי נאמר בפרוש שהוא מטומטם עם רעיון אחד טוב, לא? זה על הפסקא הארשונה, האמת… מה גם שלא הבנת את ההגרלה בכלל- הנקודה היא שאין באמת הגרלה, אף אחד לא באמת "עולה בגורל". זה לא לוטו הוגן. סיפור השחיטויות של ביגין רומז לכך (ואני לא רואה צורך ביותר מרמיזה בנושא).
ב. הגיבור של הסיפור הוא לא ג'ון. הגיבור כמו שהוא מבחינת הסיפור הספציפי הזה אינו דמות כלל. הגיבור הוא הסיפור- יש לו נופך משל עצמו. הוא כמו רומן תקופתי בשמונה עמודים. בגלל זה קיים אדם ביגין וה"הרחבה היתרה", כפי שאת רואה את זה. ילדותו של ג'ון מייל היא כלל לא מעניין הסיפור- הוא היה כלי במשחק מכור מראש וזה הכל, הוא מוביל את הקורא דרך הסיפור אך לא יותר מכך. גם המוות שלו אינו מעורר הזדהות אלא רחמים כמו דמותו כולה, בעצם. אין זה משנה אם הוריו אהבו אותו או קנו לו פוני, אם ילדותו הייתה ענייה מרודה או סתם ממוצעת- זה פשוט לא חשוב בכלל. ועוד דבר על פסקא זו- המוניות עם "שמור מרחק"? לא הבנת את הסיפור כלל? ברור שלו, בגלל זה היה לו כה חשוב הסטטוס של "שמור מרחק"- כי לא היה לו אותו… אם זה לא היה ברור לך אני באמת לא יודעת מה אני יכולה להגיד עוד כדי להבהיר את הנקודה.
ג. אדם ביגין וג'ון מייל אינם יכולים להתאחד! ביגין היה אדם חכם וג'ון הוא אדם טיפש. הם ניגודים. ביגין הוא המנצל וג'ון הוא המנוצל. עצם הרעיון שג'ון יכתוב מאמר בעיתון נוגד את כל דמותו ולוקח מהסיפור כל אמינות שאיי פעם הייתה לו. אני מסרבת בכל תוקף לעשות זאת.
דץ הפסקא האחרונה הרגה אותי. פשוט מוטטה את כל עולמי! זה לא יאמן.
הנה הסבר לתופעה שהיא רמיזה ספרותית: הסיפור אינו חייב להיות מד"ב חלליות בכדי שיהיה מד"ב. מספיק שהוא עוסק בדברים שאינם קיימים, בתקופות שעוד לא נראו. זה מד"ב ראליסטי אך באיזשהו מקום עדיין מד"ב. נוסף על כך, מעולם לא תכננתי לכתוב סיפור מד"ב והסיבה היחידה שהסיפור מפורסם פה היא שגרסתו הראשונה פורסמה כאן ומן ההגיון להמשיך זאת.
המוות של ג'ון: הוא מבטא את האירוניה המרה. הבנאדם מת בתאונת דרכים שהגדיש את עצמו למנוע! נוסף על כך, זה מצייר את דמותו בשיא הבהירות: אדם קטן, פשוט וטיפש. אדם שנקלע לחלום, האמיטן בדבר לא הגיוני, הקריב את חיו מתוך חוסר ההבנה שלו את המציאות לאשורה. אדם ככל אדם אחר- אדם שהוא קטן, שהוא כלום. הוא לא יזכה למוות של וינרים או לחיים ביסורים- כמו כל אדם קטן הוא ימות. הוא נפגע ממה שהרתיע אותו כל כך. נוסף על כך- למה לו לחיות? הסטטוס ששאף אליו אבד לו. אין סיבה להשאירו בחיים- הוא פשוט לא אינטיליגנט מספיק בשביל להבין, בשביל להתייסר, בשביל להיות מעניין. הוא סתמי- והוא נמחק. ואף אחד לא יהרהר בו- במותו.

אני באמת מקווה שהדברים ברורים יותר כעת. אין לי כל כוונה לבהיות בוטה אך ברמה הספרותית ההתגובה הזו הכבידה עלי עד מאוד.

[מורן]

סעיפים א ב וג:
א. הרקע הוא הסיפור. מטרת הסיפור היא הסיפור. הרקע מספר את סיפורו של ביגין בעיקר. השתלשלות הארועים חשובה. שוב זה כמו רומן תקופתי בשמונה עמודים. אם זה לא לטעמך כולי צער.
ב.איש אנגלי בניו יורק? בסיפור בגרסתו זו אין כל שיוך לזמן ומקום, צר לי.
ג. שוב, זה אתה. הביקורות שקבלתי אני (בפורום אחר לחלוטין) דווקא מספרות ההפך. אנשים מספרים שהסיפור רץ להם, שהזרם היה ברור וסוחף. שוב, אולי זו שאלה של טעם.
סעי ו'- חוסר דיאלוגים. מעולם לא קראת סיפור ללא דיאלוגים? זה כמו להגיד שמעולם לא ראית סרט בצרפתית. זאת הערה מוגבלת מחשבתית.
ה"הומור המתחכם" שלי לא נועד לגרום לך להתפוצצות צחוק אלא לסגנן את הדברים הנאמרים.

ודבר נוסף: אם אני רוצה לשכתב את הסיפור אני אקח בחשבון את ההערות שאני מסכימה איתן.
אם אני כבר כותבת (ואני כותבת…) אני אכתוב את שנראה לי. יש לי סיפורים משלי, באמת. והסיפור הזה היה פרוייקט נחמד ביותר עבורי. אין כל רע בלשכתב סיפור של אחר אם הוא מרשה לך זאת, אינו נפגע ואף שמח מן הרעיון. אני לא רואה למה זה צריך להפריע לך?

[NY]

ב. הרקע הוא הרקע והסיפור הוא הסיפור. כאן יש לך שני סיפורים נפרדים עם שני גיבורים נפרדים, ואחד מהסיפורים מיותר. הערתה של 29 בעניין מיזוג הגיבורים האפשרי היתה נכונה ביותר.
ג. אין חיה כזו "רומן תקופתי בשמונה עמודים". הנסיון שלך מוכיח זאת ביתר שאת. יש לך כאן ערבוב של שני סיפורים, אשר, למרבה הצער, לא מחזקים זה את זה או את תחושת העניין של הקורא. לפרטים נוספים, ראי התגובות הקודמות, כולל זו שלי לסיפור המקורי.
ג. איש אנגלי בניו-יורק: איך קוראים לדמויות שלך, מורן? ג'ון ואדם ביגין. לא בדיוק שמות יפנים, אוזבקיסטנים או ישראליים, נכון? קראי בבקשה את הערת "אנגלי בניו-יורק" המקורית שלי ביתר עיון, והפעם כאשר עובדה זו היא נר לרגלייך.
ד. רצף ושטף: מידת העניין שלי בביקורות שקיבלת בפורומים אחרים היא בדיוק אפס. אני מספר לך מה דעתי, כקורא ותיק וככותב שמקבל כסף בעבור כתיבתו. ודעתי בנושא זה בעינה עומדת.
ה. חוסר דיאלוגים: לא טענתי שאי אפשר, טענתי שצריך *סיבה* וכאן *אין*. בבקשה לקרוא היטב את מה שאני כותב לפני שמגיבים לי, תודה.
ו. ההומור לא מסגנן את הדברים הנאמרים, הוא גורם לקורא הותיק להרגיש שהמחבר חכמולוג. זה לא הרושם שאת רוצה ליצור, נכון?
ז. אני מנסה לעזור לך. shif29 מנסה לעזור לך. אם את דוחה את העזרה שלנו – אף אחד לא מפריע לך, אבל אז אני תוהה מה בדיוק את עושה פה. על כל פנים, אני מבקש ממך לנהוג ביתר נימוס בתגובותיך. אפשר גם לצמצם את כמות סימני הקריאה – כולם כאן מסוגלים להבין אותך מצוין גם בלעדיהם. הריני להזהירך כי תגובות גסות רוח או תוקפניות יוסרו לאלתר.
ח. ונאמר אמן.

[מורן]

הנקודה היא שאתה נותן ביקורת כקורא (אחד ולא ציבור) וככזה מבין את מעמדך ביחס לאנשי הפורום היצירות בפורום.
ב.איחוד הדמויות הוא בילתי אפשרי מהסיבות שהסברתי- הם ניגודים מוחלטים. ג'ון הוא אדם שלא שולט בגורלו וביגין אדם שמעצב גורלות אחרים.
ג. השמות לא שונו מכמה סיבות: הראשון היא השם של ג'ון- הוא אמריקאי. וג'ון עצמו מיצג את החלום האמריקאי. אני יכולה לגלוש לסיפורת פנטזיה ולחבר הברות לשם. אני יכולה ללת לו שם ישראלי ובכך לקרב אותו אל העם הירשאלי אבל ג'ון הוא החלום האמריקאי- לעשות כסף, לנהל את החיים של עצמך, ויחד עם זאתאינו אינטיליגנט, אינו באמת מעצב את גורלו- הוא חי באשלייה (האשלייה שהיאהחלום האמריקאי). השם של אדם- אדם נועד שיקראו לו אדם. הוא מייצג את חציו השני של האדם- את האינטיליגנט, את הרעב לכח, את האדם שחיי לא בעושר ושלא אכפת לו מעושר כיאם מכח. השם הראשוני שלו מאפשר ליצור אנלוגיה בינו לבין הצדדים המכוערים יותר של כל אדם באשר הוא, הפחות תמימים, האינטרסנטים. באשר לשם המשפחה- אין כל חשיבות מבחינתי. אם יש לך הצעות אשמח לשמוע.
ד. אתה אומר את דעתך ככותב כל יכול, שכותב שנים ושדעתו היא, מתוך ברירת מחדל- נכונה. "נר לרגליך" היא דוגמא מצויינת. אדוני אתה מתנשא.
ה. למה אין סיבה? בוא תסביר לי שוב. אני כנראה לא חכמה במיוחד. אני לא רואה כל סיבה ליצור דיאלוג ממשי בין דמות אחת לאחרת פה. הדמויות כלל אינן באות במגע. דיאלוג סתמי עם פקיד בנק אינו ממחיש דבר (כמו הארוחה המפורסמת במאסטר "אפוקליפסה עכשיו"- הכוונה אינה ל"לב המאפלה"- זה לא תורם לעלילה או למסר, ולכן נמצא בגרסאת הבמאי בלבד).
ו. הקורא הותיק או הקורא הזקן? מי זה אותו קורא שאתה מדבר עליו אם לא אתה עצמך, בעצם? אני מסבירה לך שזה סגנון הכתיבה שלי, דרכי שלי להתנסח.
ז. "מנסה לעזור לי"? אני חולה אנושה? סוס שאיבד רגל? סימני קריאה וגסות רוח? אני באמת מתחילה לתהות מאין כל זה בא… איני רואה כל תוקפנות בתגובות שלי- בוודאי לא ברמה האישית. אני מגיבה בטון בו פונים אלי. בדק בית יהיה, בשלב זה, הגיוני כל צד בדיון.
ח. ונאמר אמן? כמו דבריך הם מילות משיח או תפילה? כל דבריך חקוקים בסלע אבות וכל שנותר לנו הוא להאזין ולהחכים. בבקשה, תפתח דיון ואל תרצה. אנו כאן שווים במעמדנו (למרות שאינך רואה זאת כך).

[NY]

אנחנו לא שווים במעמדנו כאן. אני, אם לא הבהרתי זאת, מנהל הפורום. הפורום הזה אינו דמוקרטיה. את מוזמנת לקרוא את חוקיו שלמעלה. הפורום הזה הוא דיקטטורה עריצה, ודברים קורים כאן לפי החוקים שלו, כפי שאני הגדרתי אותם – או כלל לא.
תשובות כ"זה הסגנון שלי" לא עובדות. הן לא עובדות כי הן יוצאות מנקודת הנחה אופטימית מדי ופסימית מדי בעת ובעונה אחת: אופטימית – שיש לך סגנון יחודי כלשהו. פסימית – שאת יכולה לכתוב רק בסגנון ספציפי מסוים. אך לא – כותב אמיתי מסוגל לכתוב ביותר מסגנון אחד. כותב אמיתי מסוגל לשקול אפשרויות כשינוי סגנון – או כל דבר אחר בסיפור – בלי להתעצבן. כותב אמיתי לא מניח מראש שיש לו "סגנון" מסוים משלו.
וכן – אני מנסה לעזור לך. לא רק חולים אנושים וסוסים צריכים עזרה. גם כותבים מתחילים זקוקים לה, ביחוד כאלה שבטוחים מדי בשלמות הספרותית של כתביהם. זו מטרת הפורום הזה – *לעזור*. ולא רק כותבים מתחילים צריכים עזרה – גם ותיקים ומנוסים. חלק מהם אפילו עושים זאת כאן.
אני חוזר ואומר: את מוזמנת לדון איתי ועם מגיבים אחרים כאן בסיפור שפרסמת, ולעשות זאת בנימה תרבותית ומתוך קבלה של העובדה שהסיפור *לא* מושלם, ש*אפשר* לשפר אותו, ושרוב המגיבים כאן יודעים *יותר* ממך כיצד אפשר לעשות זאת, ולו בגלל העובדה שהם לא אלה שכתבו את הסיפור ולכן הם יכולים להיות אובייקטיביים (שלא לדבר על הנסיון שלהם בתחום).
את יכולה לעשות את כל זה, ונשמח לעזור לך. אבל אם את לא מקבלת את זה, וממשיכה בקו התוקפני שלך, הדיון הזה לא ימשך כי אני אקטע אותו ואת הסיפור גם יחד באמצעים הטכניים השמורים עמי כמנהל הפורום.
בתקווה לירידה מהירה מהעץ ולשלום עולמי,
NY

[shif29]

תשמעי
אני חדשה כאן, ובאתי לקרוא ולכתוב. חבל לי מאוד שהתגובה שלי העיקה עליך, זאת לא הייתה הכוונה. לאחר שקראתי את הסיפור המקורי, בו כתובים הרבה פרטים שחסרו כאן כמו העובדה שאין שלטים על המוניות של ג'ון, (לא זה לא ברור מאליו) והעובדה שמדובר בעתיד ועוד כמה, שהבהירו לי שלא סתם היה חסר במקומות מסויימים, אני חושבת עדיין כמו שאמרתי לך ששיפרת את הסיפור אבל את בחצי הדרך.
בעניין תגובתך.
משפט שנאמר בסיפור בעניין כלשהו אינו מספיק כדי לעצב דמות.
התיאור הכי יפה בסיפור שלך הוא איך ג'ון המציא את המוניות, והתיאור עושה ממנו ווינר למרות שאמרת מתישהו שהוא לא.
אדם, שאותו את מתארת בעזרת מושגים מיתולוגיים תנכ"יים ומה לא, הוא בכלל לא דמות. שום דמות לא עוברת שם לא מרגישים אותה למרות המילים. את ג'ון מרגישים בשניי מקומות, בתיאור על ההמצאה, ומתי שהוא כשהוא מקבל את המעטפה ושם ניתן רמז לילדותו, או משהו רגשי, שיכול לעזור בפיענוח הדמות.
עניין ההגרלה – אם זו אכן הגרלה פיקטיבית ג'ון לא אמור לדעת את זה, אחרת למה הוא הולך?
וכל עניין הזמנים שהוא איום במקורי :חלפו שנים ועוד כך וכך עשרות שנים ועוד ועוד שנים – מופיע ביותר מדי צורות ומערער את הכאן ועכשיו שממילא ניתן לקורא ונלקח ממנו שוב ושוב
כאן עדיין לא ברור. הרי פתאום יש הפסקה בסיפור של ג'ון ועוברים לסיפורו של אדם בלי שמישהו יספר לנו שזה קרה מזמן ולמה זה עדיין רלוונטי וכו וכו. כשמגיע המידע כבר אין לאן לשייך אותו.
מישהו כתב מאמר חלפו שנים עשו סקר מישהו עשה הפיכה פוליטית בעקבות המאמר והעשירים שלטו בארץ וכל זה קרה הרבה לפני שג'ון נולד, תשמעי.
אפשר להכניס מידע לסיפור בלי שהוא יפעל כמו זריקת רעל –
אם אנחנו פותחים בסצינה בה ג'ון נוסע במונית שלו, ורואה מכונית שיש לה את השלט, ומקלל או משהו, זה מקום לא רע לספר – שרק העשירים יכולים לנסוע עם השלט הזה, מכיוון שהעשירים הם רק אחוז אחד מהאוכלוסיה, ו…וכולי, כשרוב האינפורמציה מיותרת.
דבר אחרון, המוות: אירוניה מרה יכולה לצמוח מהתנתקות מהזדהות שנוצרה קודם לכן, וכאן לא הצלחת ליצור חיבור רגשי לגיבור אולי בגלל עודף הפרטים או הגיבורים, ולכן לא נוצרה פה כל אירוניה, לפחות לא עברה אלי.
בעניין המד"ב הסיפור המקורי התבסס על הרבה יותר פרטים שקשורים למד"ב ואת הצלחת להוציא את רובם, והמבחן פתאום נראה מופרך. לדעתי.
טוב אני לא בטוחה שאני עוזרת לך במשהו כי את כנראה מאוד שלמה עם הסיפור, וזו זכותך, בכל מקרה, בתגובה שלך אלי עבר יותר רגש והרבה יותר פרטים על הדמויות מאשר בסיפור עצמו…זה אומר שאת בעניין, ואולי תקחי אחד מתוך עשרה דברים שאמרו לך כאן ותנסי לבדוק אותו, במקום להדוף אחד אחד את כולם כמו כדורים במגרש.
מקווה שלא עצבנתי אותך יותר מדי.

[???]

ההודעה הזאת פשוט השאירה אותי עם חיוך גדול מרוח על כל הפרצוף.
ברצינות, לא בציניות.
רציתי רק להגיד כמה דברים: אני שמחה שאתה מסכים איתי (בקשר לדיקטטורה), אני כן באתי ללמוד (אני משפצת ברגעים אלו ממש!) ושלום עולמי-נו, זה גם בסדר…

בקשר לשיפוצים- אני משפצת לפי מה שאני מסכימה איתו. ואני לא מסכימה עם מה שאמרת. בוא תשכנע אותי!

[מורן]

ג'ון כלוזר:
"*כמו תזכיר שנשלח בצינור הדואר השגוי* צץ במוחו רעיון לא רע בכלל"
"כמה טלפונים בהולים לכמה אנשים רמי דרג אפשרו לו *שלל שעות* שיחה עם מזכירות יצירתיות"
"הוא עשה לעצמו מנהג ללכת לשלוש הצגות בשבוע, לשכב עם לפחות חמש נשים בחודש, לאכול בשבע מסעדות שונות ברבעון ולקנות תשע מוניות נוספות במחצית השנה." (רמיזה בוטה לאינטלקט נמוך)
"שלא הספיק לכלות אותם בבזבוזיו" (שוב, זלזול בדמותו)
"ג'ון אהב לשמור את הכסף שלו מוחשי-בשטרות בלבד" (השטחיות…)
"בכל תדפיס שקיבל מהבנק לא ראה מספרים אלא שטרות-ערמות על גבי ערמות (שטחיות וצרות מוחין). *מאז שהיה ילד* (ועד היום) היה יושב ותוהה כמה שטרות הוא צריך בשביל למלא את האולם המרכזי של בניין האופרה עד התקרה ומקיר לקיר-מספר השטרות לאורך החדר כפול מספר השטרות לרוחב. הבעייה הייתה כמה שטרות נכנסים לגובה החדר- היה הבדל בין שטרות דחוסים לרפויים-הוא העדיף דחוסים-זה נראה יותר מכובד.(יותר מכובד? הבנאדם דפקט…) מעבר לזה, הגובה של התקרה השתנה בחלקים שונים של האולם, והיה צורך להתחשב גם במרפסות." (מחשבות של איש טיפש שבטוח שהוא חכם)
"התבגרות הייתה תהליך שג'ון עבר בצורה שונה מרב האנשים. היא בהחלט לא עברה לידו אבל סממנים רבים מתקופת ילדותו נותרו חקוקים עליו כמו צלקות הנותרות מפצעי אבעבועות הרוח. ג'ון אהב לנצח, ויותר מכך שנא להפסיד, הוא היה מוכר את נשמתו בעבור דבר מתיקה, מפחד להשאר לבד בחושך ומתלהב בכל פעם שפתח את תיבת הדואר וראה מכתב עבורו. הוא למד כבר לא להתלהב ממכתבי החשבונות אך מכתבים שהגיעו במעטפות לבנות, עם בול לא מוכר היו בעיניו מראה משובב לב במיוחד." (פתאטי, אם את שואלת אותי…)
"הוא בחן את עצמו במראה והעלה על פניו חיוך, ועוד אחד, והבעה מרוכזת, ואז ניסה דרכים שונות להגיד 'כן ו'לא' ולהציג את עצמו. הוא ישב כך עד שעלתה השמש. "
אני חושבת שאני אפסיק עכשיו… זה נראה לי מספיק.

המוניות ושמור מרחק:
"ואפילו העבריינים האמיצים ביותר לא העזו לזייף "מדבקות בטיחות" מפחד מהמאפיונרים הגדולים של האזור"
"הצעד השני שנקטו השלטונות היה להטביע חותם מרשים ובילתי מחיק של צמד המילים על כל מכוניותיהם- חברי פרלמנט, שופטים, סגני שרים ומשפחותיהם"
"ברגע שהבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- שיכנע אותם"
"באופן מידי גיבש ביגין רשימה של אנשים אשר יורשו להטביע חותם ממשלתי זה על מכוניותיהם."
"מי מהם שיעבור את המבחן בהצלחה יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים"
"הוא כבר החליט לצאת אך נראה שרגליו אינן מוכנות לשאת את משקל גופו על לדלת" (תראי איך ג'ון מתרגש…)
"ג'ון התיישב, התניע והניח את ידיו הרועדות על ההגה. " (כנ"ל)
"הוא צעד כבתוך חלום, אינו מודע לחלוטין למעשיו"
תוסיפי לזה את כל סצינת בית המשוגעים ותראי שהבנאדם מטורף מרוב התרגשות (אין לי כח לצטט פה את כל הסיפור…)
מה גם שהפתיחה: "מספר שנים נכבד לפני כן" מדגיש שג'ון היה מקסימום ילד כשכל זה קרה.

הדמות של אדם:
"דודו של ביגין מצד אביו הביולוגי, אדם, היה העוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל ושנא את הירחון הטפשי. עם זאת הרגיש עצמו מחוייב להתעדכן במתרחש. הוא הנחה את אחוריו לתנוחה מורהרת בכורסתו, הניח ספל קפה בהישג יד והחל במלאכת הקריאה. נחרות הבוז שהפיק לא היו מביישות חזיר בוגר ובאחת הפעמים אף שפך על עצמו מעט מן הקפה כשידו רעדה בצחוק אלים." (חזות תמימה, בנאדם גועלי, שמפעיל את מוחו ולא את גופו, מלוכלך, חזירי)
"לא הייתה אפילו הזדמנות לתרגל את שלמד בכתה א' ולקרוא את מלל שתי המילים, שלא לדבר על כמות האנלפבתים שחיים על חשבון המדינה ותוקעים סכינים זה בזה לשם השעשוע" (מתנשא, חושב שהוא הגכי חכם, אולי הוא צודק…)
"ככלל, חשב ביגין, כל הנושא מטומטם להחריד" (שוב…)
"אדם ביגין לא היה אדם טיפש כלל ורגעים ספורים לאחר שקרא את המאמר נשמע בראשו צליל אשר, קטן ככל שהיה, סימן גאונות בפעולה. לאחר שחרש את האפשרויות בקדחתנות צלצל לאחיינו האהוב ובמתק שפתיים הזמין אותו לארוחת צהריים. לאחר שניתק את השיחה ישב והדפיס כמה עמודים על המחשב הנישא שלו, נטה על צידו ונרדם, מזיל ריר מזוית פיו המחייך" (גאון, שוב עם חזות תמימה- מתק שפתיים, נטה על צידו ונרדם- הוא נרדם בכורסא שלו, הוא חי בכורסא שלו, הוא אדם עלוב, רע (זוית פיו המחייך), מלוכלך, אבל חכם-מאוד)
"ביגין כתב עוד שלושה מאמרים, אשר מכר לעיתונים מתחרים, בהם התריע בקול גדול ומאיים שעל מנת שזוג המילים יהיה אפקטיבי מותר שיופיעו רק על אחוז מן המכוניות. בעקבות זאת קרו מספר דברים- קמה "התנועה למען האחוז", הירחון אשר פרסם את המאמר לראשונה איבד מהפופולריות שלו, אחיינו של ביגין ירד מנכסיו וביגין קנה לעצמו כורסה חדשה" (ביגין רשע- אחיו יורד מנכסיו והוא קונה לעצמו כורסא חדשה, אנוכי ולא אכפתי כלל)
"היה זה ביגין שניהל את המדינה מכורסתו הנוחה" (הכח שקיבל- הכח שרצה, לא גורם לו לתזרימי כסף, הוא לא קונה טוירה, נח לו בכורסאט שלו, לבד, בלכלוך של עצמו. הוא רעב לכח אבל לא למעמד- ההפך מג'ון לחלוטין)
"העיתונים של הבוקר למחרת ציירו תמונה מזעזעת של רוצח אלים אשר שילח זעם מטורף על דודו חסר ההגנה שהיה איש שקט, ממושקף ועבד כעוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל" (ביגין מת כמו שחי- עם החזות התמימה שלו, אך נרצח כמי שהיה באמת- אדם קר, רע ותאב כח).

הגרלה פיקטיבית:
"המדיניות הכתיבה כי אחת לעשור תהיה למספר מצומצם של אנשים, אשר שמם יעלה בהגרלה, את האפשרות להיבחן במבחן. מי מהם שיעבור את המבחן בהצלחה יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים. *פרדוקס האינטרסים הקיים בכך שההגרלה הייתה ממסדית והמבחן תוכנן ובוצע על ידי גורמים ממשלתיים, ללא פיקוח*, לא הועלה על הפרק, והסירה החברתית שבה למי מנוחות."
וג'ון לא אמור לדעת על זה- הוא מטומטם, זוכרת?
הוא הולך בגלל שהוא תאב כח ומטופש, הוא רוצה מעמד, סטטוס והולך קדימה בעיוורון.

ג'ון נוסע במונית וכו':
לג'ון לא היו מוניות בהתחלה. הוא לא היה עשיר. וכשהיו לו מוניות הוא לא נהג בהן כלל. ג'ון הממוצע חיי חיים עוורים וג'ון העשיר חיי חיים נהנתנים. הרעיון כשלעצמו נחמד אך הסטואציה לא הגיונית- אין אפשרות שהוא יסע במונית ויקלל (חוץ מזה שנהגי המוניות לא מקללים). וגם- למי הוא מדבר? לעצמו? לדמות נוספת? מה בדיוק קורה שם? וגם-איזו אינפורמציה מיותרת. אם תוכלי לפרט בנקודה זו הדבר יעזור לי.

המוות: ג'ון מת כי היה אדם טיפש ושביר. הוא מת מוות קטן, חסר חשיבות. האירוניה היא בכך שהוא מת מהדבר שפחד ממנו- הוא רצה את השלט כדי להמציל את חיו, הוא האמין בזה, ברמה שגרמה לולהתייאש לחלוטין כשלא קיבל את מבוקשו ובאיזשהו מקום- להתאבד. את לא אמורה לבכות על מותו, את אמורה להסתכל עליו ולהגיד- הוא הביא את זה על עצמו, הוא היה טיפש, אני עדיפה עליו בהרבה מידות, אני יותר טובה ממנו. זו המטרה. אם זה לא עובר אני אשמח להצעות כיצד להביר את זה ולא כיצד לשנות את זה- זה המסר שלי ואני רוצה לשמור עליו.

המד"ב: "הקשב הקשב המד"ב! " (סליחה, בדיחה קטנה מהקורס הצבאי שלי)
סופר לא יושב ואומר "אולי אני אכתוב עכשיו סיפור מד"ב?" הוא יושב וכותב את המסר שהוא רוצה להעביר. אם קסם היה עוזר לי בנקודה הזו הייתי משתמשת בקסם, אם מכשירים מוזרים וחלליים אז הייתי עושה שימוש בזה. הסיפור נחשב מד"ב ברמה קלושה אך ורק בגלל המבחן. וכדי שהוא לא יהיה מופרך אז הסברית למה הוא כונן ("פרטי רקע מיותרים"- הנה תכליתם, ואת פספסת את זה).

אחד מעשר:
לידיעתך, קאתי שוב את סצינת בית המשוגעים והיא אכן קצת מוגזמת. אני מנסה שיכתובים שונים ברגעים אלו ממש.
מה שכן, יעזור לי אם תבואי אם הצעות או קטילות מבוססות- כשהכל באוויר אז אני באמת לא מצליחה לראות דברים מנקודת המבט שלך. ובקשר לרגש- אני לא באמת כועסת במיוחד, אני פשוט אדם רגשני שכזה… יש גם כאלו.
ולא, לא עצבנת אותי כלל. להיפך, נתת לי את האופציה לענות בצורה מבוססת (כפי שהייתי צריכה לענות מקודם, וכפי שאני מבקשת ממך לענות לי עתה), אני דיי מרוצה.

[מורן]

אופס, כתוב "עם חיוך" בשם..סליחה..

[NY]

דמות לא נבנית על ידי מתן מידע ישיר עליה, כי אם כל ידי הפגנת תכונותיה באינטראקציה שלה עם דמויות אחרות ובפעילות שלה. על מנת להבהיר את כוונתי, הרי לך שתי דוגמאות:

1.

משה היה בריון גס רוח, מטומטם ואכזר. הוא אהב להכות את כל מי שלא הסכים לדבריו. הוא היה חרא של בנאדם.

2.

"סתום תג'ורה שלך," אמר משה. "לא יודע אם הבירה עלתה עשר או עשרים שקל, אבל החשבון שלי לא יוצא מאה שקל, הבנת?"
"אבל אדוני," אמר הבארמן, "שתית חמש בירות, כל בירה עלתה עשרים…"
משה קם, תפס בשערו של הבארמן והטיח את ראשו בדלפק. "על הזין שלי," הוא אמר, השליך את גופו הרופס של הבארמן על הרצפה, ויצא מהבאר.

מסירת מידע יבש על הדמות, כפי שעשית בסיפורך וכמודגם בסעיף 1 למעלה, פשוט לא עובדת. את לא נותנת לקורא שום סיבה להאמין לך. אז מה אם אמרת שג'ון הוא X, Y, Z? אז אמרת. העברת התרחשויות והתנהגויות, לעומת זאת, כמודגם בסעיף 2, עובדת. לא ספציפית אצלי – כלפי כל קורא. ככה זה עובד. הקורא רוצה להבין ולפרש בעצמו את תכונותיה של הדמות, כתוצאה מההתרחשויות ומהדיאלוג. כלל אצבע (כלומר – עובד ברוב המקרים): ככל שההתרחשויות "גדולות" יותר, כך המרחק בין הקורא לדמות רב יותר ובניית הדמות רעה יותר. זאת אומרת, אם תגידי "ג'ון קנה מניות בחברה… במשך חודשים הוא אגר כספים… הוא בנה את החברה מאפס" וכו', אלה התרחשויות "גדולות". אם, לעומת זאת, תבני את הסיפור בצורת סצנות מחייו של ג'ון, כאשר כל סצנה תעסוק באירועים "קטנים" – שיחת טלפון, הפקדה בבנק, נסיעה במונית וכו', הרי שנכיר את ג'ון טוב יותר, יהיה לנו אכפת מגורלו (מה שלא קורה כרגע, כי אין ממש דמות להזדהות איתה), וגם הסיפור עצמו יועבר בצורה פחות מלאכותית.

[NY]

אם כך, אני מבקש שתקראי שוב את הערותי, כולל ההערות לגרסה המקורית, וכן את התגובה החדשה שהוספתי, והפעם מתוך נקודת מבט האומרת כי אני שוחר טובתך ומנסה רק לעזור. רכזי את נושאים אשר לגביהם קיימים עדיין חילוקי דיעות, חשבי טוב טוב האם את באמת משוכנעת בצדקתך כאן (להבדיל ממה שנקרא "להתאהב בטקסט של עצמך" – דבר שקורה לי לעתים תכופות ואשר גורם לי להזיל דמעות בכל פעם שאחד מסיפורי נערך לשם הבאתו לדפוס). לאחר מכן רכזי אותם בהודעה אחת, ונראה מה אפשר לעשות.
בתיאבון…

[מורן]

מכל ההערות (ולא רק שלך)
קראתי ולא השתכנעתי ש:
א. יש לאחד בין ביגין לג'ון
ב. יש לשנות את שמו של ג'ון או של אדם (מלבד שם המשפחה)
ג. לא ברור שג'ון הוא לוזר שהמזל האיר לו פנים
ד. שיש לצור הזדהות עם ג'ון
ה. שג'ון לא צריך למות
ו. שיש דיאולג כזה או אחר שיתרום לסיפור

בוא נסגור את זה ואז נראה לאיפה להתקדם, טוב?
והפעם אני מבקשת כך:
א. תענה בכובד ראש ולא כלאחר יד
ב. תתן דוגמאות ותבסס את דעתך
ג. תחייך ותהייה אדיב, התנשאות אינה תורמת ליחסי אנוש ואתה אינך מפלצת בטירה ישנה ויש דרך להגיד דברים, ואם אני במצב רוח כל כך טוב אז אל תהרוס לי אותו במתכוון ושלום עולמי.

[מורן]

פשוט ביותר!
תדגים בבקשה על הטקסט שלי. קח משפט שאני כתבתי ותגיד פה את מעבירה בעקיפין ואז אני אוכל להגיד- דווקא פה אני אמנם מעבירה בעקיפין אך ברמיזות- אני לא אומרת "הוא תמים, מטומטם וחי באשליות" אלא מספרת על דברים שחשב ועשה אשר מאירים אותו באור כזה (למשל…. וכו').
ודבר נוסף- מה אתה הבנת מג'ון? האם הוא הווינר או הלוזר? ומה גרם לך להבין את זה? (זה לא קשור לנושא הקודם, פשוט מעניין אותי לדעת באופן כללי).

[NY]

את יודעת למה? כי הוא לא עניין אותי.
אני לא אומר את זה במטרה לפגוע בך או לעצבן אותך. אני מספר לך בכנות על חוויית הקריאה שלי. ג'ון לא עניין אותי, לא היה אכפת לי ממנו, ולא נוצר אצלי שום רושם שלו. לא הצלחת לגרום לי "להאמין" שיש ג'ון כזה.

הנה כמה מקומות בהם את נוהגת כפי שהדגמתי למעלה:
"ג'ון היה אחד מבני הזונות שהיו מאושרים בחייהם" (כאן, פרט לתיאור הפשטני, יש גם קללה מיותרת. קללות זה נהדר – כשיש להן סיבה. כאן אין.)
"את המליון שלו הוא עשה…" וכו'. כאמור למעלה, זו פעולה "גדולה". אז מה אם הוא חשב את זה. זו העברת אינפורמציה מזוקקת.
"עם הכסף שלווה הוא קנה צי מכוניות…" – שוב, פעולה "גדולה". אין קרבה לדמות.
"כמה טלפונים בהולים" – כנ"ל. במקום לתת לנו דוגמה לשיחה שכזו, את מסכמת בטלפונים ורצה הלאה.
"חברת המוניות של ג'ון הפכה להצלחה מסחררת"…
וכולי וכולי וכולי.

אנסה להדגים גם באמצעות שיטה אחרת. תארי לך מה היית חושבת למקרא הסיפור הבא:

היה היתה ילדה שקראו לה כיפה אדומה. היא היתה ילדה ג'ינג'ית מגניבה. יום אחד היא הלכה ביער להביא אוכל לסבתה. סבתה היתה מגניבה לא פחות, וגם קולית לאללה. בדרך היא פגשה בזאב ושוחחה עמו. הזאב היה מנייק לא קטן, אפור כהה, עם חשבון בנק מנופח ווילה ברמת אביב ג'. כשהגיעה כיפה לבית סבתה, בשכונת התקווה, ראתה שם את הזאב מחופש לסבתא. זה היה מוזר מאד אך גם הומוריסטי. לאחר שיחה שנונה ניסה הזאב המחופש לטרוף את כיפה אדומה, אך לפתע פתאום הופיע צייד וירה בזאב, בסצנה מלאת אקשן. מתוך גופת הזאב יצאה סבתא, בריאה ושלמה. האימה!

מאכזב קצת, לא? אבל רגע – הרי נתתי תיאורים של כיפה, של הזאב ושל הסבתא, וסיפרתי שהיה אקשן והומור ומה לא. למה זה לא עובד?
בדיוק בגלל מה שכתבתי בהודעתי הקודמת. ובתחילת הודעה זו.
נסי לראות, בבקשה, את ההקבלה לסיפור ששכתבת, ולהבין.

[NY]

א. אני תמיד עונה בכובד ראש. כל פרשנות אחרת היא שלך ושלך בלבד.
ב. בחלק מהמקרים כבר הבאתי דוגמאות.
ג. מי שלא מסוגל להתמודד עם הדרך שבה אני מסביר דברים – שלא ידבר איתי ושלא ישתתף בפורום הזה. חד וחלק. אם לזאת יקרא התנשאות, הרי שאני מתנשא בן מתנשאים, וכך זה ישאר. עוד הערה אחת בדיון זה אודות הדרך בה אני מציג דברים, ואני משתמש בסמכויותי כפי שפורטו למעלה. באמת נמאס לי מזה.
ד. ועוד: פרסום סיפור בפורום הוא בפועל בקשת עזרה משוכני הפורום והנחה מובנית כי שוכני הפורום, אישית או קולקטיבית, מבינים בנושא יותר ממך. אם הדבר לא מקובל עליך, רק אמרי זאת, אני מוכן להסיר את הדיון ואת הסיפור באופן מיידי.

וכעת, בתקווה שאנו מבינים זה את זה, לסיפור עצמו:
א. לא חייבים לאחד בין הדמויות, אבל חייבים לפחות להשמיט אחת מהן. הסיפורים שלהן פשוט לא עובדים ביחד. מכירה את האנשים האלה שהורסים בדיחות כי הם שוכחים לספר את הרקע בזמן ואז דוחפים עוד סיפורים לא קשורים באמצע? "יהודי ורוסי נכנסו לרכבת… (עוד הרבה תיאורים שקשורים לבדיחה)… ואז היהודי אומר – 'אבל זה בורשט!', ואז הפולני – אה, שכחתי להגיד שהיה גם פולני, שהוא היה בכלל חבר של הרוסי מוארשה בימי הכיבוש, שאז דג מלוח היה עולה כמו קוויאר היום…" וכו'. יש לי במשפחה כמה כאלה. בכל אופן – הסיפור מזכיר את זה. כל היעני-פלש-בק לאדם מיותר, וגם, למרבה הצער, לא ממש מעניין. את חייבת להבין שסיפור צריך להיות ממוקד, בכלל זה סיפור המורכב מכמה סיפורים.
ב. לא דיברתי על שינוי שמות. דיברתי על כתיבה אודות אנשים המאופיינים כשייכים לתרבות שאותה את לא מכירה. לכן ביקשתי ממך לקרוא שוב את ההערה המקורית שלי בנושא זה. את אמריקאית? גדלת באמריקה? את מכירה את מערכת החינוך האמריקאית? מה את יודעת על הסימבולים האמריקאים, האיקונים האמריקאים? אם כן – לא רואים זאת בסיפור. אם לא – מדוע את כותבת על תרבות שאינך מכירה? (סדרות טלויזיה, כמובן, לא נחשבות. גם סרטים לא.)
ג. אכן לא ברור. למה לא ברור? כי ג'ון עצמו לא מאופיין טוב, כפי שהסברתי בהודעות בפתיל השני שבכאן.
ד. את לא חייבת ליצור הזדהות עם ג'ון (אם כי הדבר רצוי) – אבל את חייבת ליצור *דמות*. כרגע אין דמות – יש פלקט. עוד על כך – בפתיל השני.
ה. את זה לא אמרתי.
ו. הפתיל השני. כולל דוגמאות.
זהו. יש לך חומר למחשבה.

[shif29]

תשמעי
בסוף המכתב שלי ייעצתי לך לא להדוף את הטיעונים שלי אחד אחד כמו כדורי משחק, אבל כמובן שמיהרת ועשית בדיוק את זה. "הראית לי מה זה" סעיף אחרי סעיף.
אבל, הכוונה שלי הייתה שאני לא צריכה לדעת למה אני טועה. אלא את צריכה לקחת מה שמעניין אותך מההערות שלי ואת השאר, מצידי, לזרוק לפח. אם עזרתי באחת, אני שמחה, ודי בזה.
כל מה שניסיתי היה לשתף אותך בחווית הקריאה שלי, שאולי אין בה ערך לטעמך אבל אני מאמינה בה, וביכולת שלי לזהות בעיות בכתיבה ובתהליכי כתיבה. (זה הכרחי עבורי מכיוון שכתיבה היא המקצוע שלי)

דבר אחד: ג'ון בעיני כתוב מעניין והוא העביר לי תחושות שלא קשורות בשום צורה להערות השיפוטיות בסוגריים שהוספת ליד כל משפט שהבאת. אני באופן כללי לא ממליצה לך לשפוט את הדמויות שלך, (פתאטי, טיפש וכו') זה מראה על חוסר כבוד לכתיבה ולדמויות.
עצה: אל תכתבי דמויות טפשות. תכתבי את הפעולות שלהן ומה הן אומרות ותצאי מנקודת הנחה שהן עושות כמיטב יכלתן. תני לקורא להחליט ולקבוע דעה.
אני חייבת להגיד, בנוסף, שההתבגרות השאירה גם עלי פצעים שלא מגלידים, שגם אני אוהבת לנצח יותר מאשר להפסיד, לפעמים גם אני מוכנה להרוג בשביל ממתק, ועשיתי את זה (סתם), וכשאני רואה מעטפה לבנה עם בול שהיא לא חשבון אני מתרגשת. את עניין הכסף לא ניסיתי, אבל אם הייתי מנסה, הייתי בהחלט מביאה בחשבון את עניין המרפסות עם התקרה הנמוכה.
ואני מתערבת איתך שאפילו את מדברת עם הראי לפעמים.
אז אולי גם אני לוזרית וטפשה, כמו ג'ון, ואולי ג'ון לא כזה, ולא אני.

[shif29]

[יעל]

קודם כל אזהרה: הביקורת קשה, אבל המטרה שלה היא לסייע.

אני חייבת לציין שאני זוכרת את הסיפור המקורי, והגירסה הזו לא יותר טובה.

אני לא בטוחה עם אילו הערות לא הסכמת – אבל אם הן נגעו לאריכות יתר ועומס מידע, חבל שלא הסכמת איתן.

הסיפור ארוך מדי. כל הקטע האמצעי (הסיפור מקורי) מיותר לחלוטין. כל סיפור התעשרותו של ג'ון מיותר לחלוטין. הסוף לחלוטין לא מובן. (הדבר הראשון שלא מובן זה למה לאיש כל כך עשיר ובעל צי מוניות אין נהג פרטי. גם השאר לא מובן). גם לא מובן למה כל הדברים המתוארים בסיפור אמורים לעניין.

אפשר היה לבנות את זה אחרת כדי שהדברים לא יהיו מיותרים, אבל זה לא דורש רק שכתוב אלא כתיבה מחדש. לחלוטין. לזרוק ולהתחיל שוב. אני לא חושבת שאפשר להציל את הטקסט הזה.

אפשר להשתמש ברעיון הזה של המלים מצילות החיים – אבל כמו שזה כתוב כך, זה סתם רעיון שמבוזבז על התרחשויות בנאליות וטפשיות. לא מעבירים מידע על ידי הרצאה, זה כמעט אף פעם לא עובד.
הרעיון עצמו מעולה בשביל פארודיה, אבל אין פה פארודיה. יש פה משהו שנראה רציני, ועם זאת מופרך לחלוטין מכל בחינה שהיא.

אני יודעת שהביקורת שלי נראית זוועתית, אבל האמת היא שלא מצאתי שום דרך לנסח את זה בצורה עדינה.
מה שכדאי לך לעשות לדעתי זה לעבור על הסיפור ולסמן את כל הדברים שאינם רלוונטים. למשל: אופן התעשרותו של ג'ון. זה לא קשור לרעיון הסיפור – להעיף. כל הבלאגן סביב אדם ביגין ואנדרה ביגין (שלא הבנתי מי מהם עשה מה ולמה), לא קשור לרעיון הסיפור – להעיף.
בסוף תראי שלא נשאר לך כמעט שום דבר בסיפור – וזו הסיבה שהוא משעמם.

אם את רוצה לכתוב אותו מחדש, אז לדעתי כדאי לך קודם כל להחליט על מה את רוצה לדבר. מה המוקד של הסיפור, מה הדבר החשוב – ולבנות את הכל סביבו. יצא לך סיפור שונה לחלוטין, יכול להיות שתיאלצי להפרד בדמעות מרעיונות אהובים שלך ושל עידן – אבל בסוף יכול להיות שיצא לך סיפור טוב. ואני רוצה לקרוא את הסיפור הטוב, כי ברור שיש כאן יכולת כתיבה.

אז אני מחכה לגירסה החדשה. בהצלחה.

[יעל]

אני אנסה לתמצת את מה ש NY ו shif29 אמרו לך:

כל הניתוח הסיפרותי שהבאת וכל מה שתיארת בפרוטרוט כולם דברים שאת *התכוונת* לכתוב בסיפור. אלה דברים שאת *רצית* שיהיו בסיפור.

בפועל הם *לא* נמצאים בסיפור.

לפני שאת מתנפלת עלי, רק תזכרי – מי שכותב את הסיפור הוא האחרון שיכול לשפוט אותו באובייקטיביות. יש פה בפורום סיפור אחד שלי שזכה לקטילות פשוט מכולם (היחיד שקרה לו דבר כזה) ושאני עד היום מאוד אוהבת אותו. השלמתי עם זה שאני האדם היחיד שאוהב אותו. אני האדם היחיד שהוא מדבר אליו. המקום הטבעי שלו הוא במגירה שלי ולא בשום מקום אחר. קורה. לא תמיד מה שהסופר מתכוון לכתוב מצליח לעבור לקורא.

זה לא המצב בסיפור שלך. נסי להתעלם מהרצון (המובן והמוכר) להגן על יצירתך בכל מחיר, ונסי לכתוב את הסיפור שוב בהתחשב *בכל* ההערות המצוינות שNY ו shif29 נתנו לך. אני *משוכנעת* שיצא לך סיפור טוב בהרבה.

[מורן]

למה נראה לי שאת לוקחת את ה אישית?
למה נראה לך שמה שאני מספרת דברים שלא עוברים עלי כלל?
למה את כל כך נעלבת?
אני "פוסלת" את ה"סעיפים" שלך אחד אחד כדי להביע את דעתי- אם את חושבת שת צודקת בואי ותסבירי לי למה. הרעיון הוא ליצור דיון שמביא לתוצאות ולא רפרוף שטחי.

[מורן]

1. אין לך סיבה לפחד ממני- לפחד מהתגובה שלי, לפחד לפגוע בי וכו'
2. אין לך סיבה לבנות לי מניעים: אני הסברתי את המניעים שלי- אני חושבת שהתגובות לא נכונות ולכן מגיבה אליהן- בנסיון עיקש לפתח דיון שיביא להעשרה. אני גם לא רואה את זה קורה- להיפך, אני רואה את שיפט נעלבת, את נ"י מתגונן ומתנשא ואתך מפחדת עוד לפני שפתחתי את הפה.
בגלל זה אני אפסיק להגיב פה. נראה לי שאני אעשה מה שאני ארצה לעשות לפי מה שהבנתי או לא הבנתי ממה שאנשים פה אמרו או לא אמרו.
אולי יש צורך להוריד את כל שרשור ההודעות הזה. לא לשיקולי בכל אופן.
זה בסדר אם אתם קהילה, אם אתם "מבינים במד"ב" "מבינים בכתיבה" וכו'. אבל אני לא יודעת למה אני לאמצליחה לעורר פה דיון.
אני לא חושבת שאני אחזור לכתוב פה. מהסיבה הפשוטה שאני לא מרגישה את התרומה, שהאנשים פה לא מדברים אלי, שאני לא חושבת שאני בעמדה לתת ביקורת (חיובית או שלילית) על כל סיפור פה בגלל שאתם חושבים שאני איזו מפלצת… בגלל זה אני לעולם לא אצליח להיות חלק מהתהליך פה. אז אני הולכת.
את הכתבים המקוריים שלי אני לא אשים פה (הם גם לא מד"ב…אז כנראה גם לא מתאימים). הם גם חלק מההוויה שהיא אני ואם אתם לא מתחברים אלי- אתם גם לא תתחברו אליהם.
גם לא נראה לי שיהיו סיפורים נוספים בזמן הקרוב- אין לי זמן לכתוב בכלל, והמאגרים שלי מצומצמים לחוויות הצבאיות היום -יומיות שלי.
אני מרגישה שהשקעתי בפורום הזה יותר מידי אנרגיה, ושהוא דילל אותי משמעותית. אולי כתיבה זה לא בשבילי.
קריאה (שגם בה אין לי זמן רב להשקיע) מספקת אותי בהחלט כעת.
תרשו לי להמליץ לכם על ניל גיימן.
קריאה מהנה,
מורן.

[גל]

למעשה, למעט קטעים בודדים אין זה בכלל סיפור אלא מאמר המתאר איזה שהוא תהליך היסטורי-פוליטי מצד אחד, וקטע שנראה כמו תקציר של "העשירים והמפורסמים" מצד שני.
איפה עלילה? עיקר העלילה הוא מה שקורה לג'ון לאחר הזימון. זהו חלק קטן מתוך כל הטקסט כאן, וזה קטע מאוד מבלבל..
איפה דמויות? שתי הדמויות שמופעות כאן אינן מעניינות כלל ועיקר – אין דיאלוגים, אין התרחשויות שיוכלו ללמד אותי על הדמויות. יש רק תיאורים יבשים וזהו.
יש עודף נוראי של פרטים היסטוריים משעממים (וצר לי לומר שבשלב מסויים כבר התחלתי לדלג על קטעים), ויש נסיון מאוד לא מוצלח להומור.
הרעיון עצמו על ההתפתחות ההיסטורית-פוליטית הוא מעניין, אם כי אני חושב שהוא לא ממצה ושלא הסתכלת על כל האפשרויות.
למשל, האם לא קמו חוקרים אחרים שבדקו את הסיפור של השמור מרחק הזה והאחד אחוז? הרי מלכתחילה טענת בסיפור שהמחקר המקורי וגם אלו של ביגין הם מפוברקים. ההשתלשלות ההסטורית בסיפור לא שכנעה אותי.
ולסיום – הגהה נוספת לא תזיק. למשל: אגלי זיעה – ולא עגלי זיעה כמו שמופיע בסיפור.

[NY]

"לעורר פה דיון". הסיבה היא, למרבה הצער, שיש באמתחתך אינסוף תירוצים ואפס נכונות להודות בפגמים – הרבים – של הסיפור שהבאת ולקבל ביקורת כהלכתה.
ולאור כל מה שאמרת, אולי כתיבה זה באמת לא בשבילך. כי כתיבה אמיתית, ככל עיסוק אמיתי באמנות, משמעה גם יכולת לקבל ביקורת וללמוד ממנה, דבר שאת מסרבת לעשות באופן עקבי, למרות ההשקעה הרבה של חברי הפורום בביקורותיהם.
אם תחליטי יום אחד שאת בוגרת מספיק לקבל ביקורת, נשמח לעזור לך. עד אז – אדיוס.

[יעל]

אי אפשר לפתח דיון כשאת מתעקשת על ניתוח ספרותי שלא תואם את המציאות.

אף אחד לא ימחא לך פה כפיים באופן אוטומטי. אנחנו אומרים מה שאנחנו חושבים ומה שעובר אלינו בתור קוראים. זה שאת לא מסכימה, לא ישנה את הרושם שנוצר אצל הקוראים. אם לא מעניין אותך מה מקבל הקורא, אז עדיף שתכתבי למגירה.

אם זה כן מעניין אותך (והרי פרסמת את זה פה), אז אני מציעה שתתחשבי בהערות.

אין פה שאלה של נכון/לא נכון או של צודק/לא צודק. יש פה שאלה של רושם שעובר לקוראים שאת לא אחת מהם בתור הכותבת. להחרים את הדיון כאן לא ישפר את הסיפור. גם מליון ההסברים שלך לא ישפרו את הסיפור. הדבר היחיד שישפר את הסיפור הוא עבודה שלך, וחבל שאת לא מוכנה למאמץ.

[???]

[???]

ועד עכשיו לא הגבתי. אבל התגובה האחרונה שלך גרמה לי להגיב. אל תרחמי על עצמך או על היצירות שלך. תנסי להתייחס לסיפור באופן אובייקטיבי של קורא מין השורה (כן, זה קשה ולוקח זמן ליישם את זה). הסיפור שלך באמת לא מעניין, לפחות לא אותי. אתמול קראתי למשל כמה סיפורים קצרים של ניל גיימן. לא את כולם אהבתי ולא עם כולם הסכמתי, אבל הם היו מעניינים. הייתה לי סיבה להמשיך ולקרוא גם אחרי הפיסקה הראשונה והם גרמו לי לחשוב אחרי קריאתם. באחד הסיפורים, גיימן משתמש באותה טכניקה, שייעץ לך ניר: הסיפור משתרע על פני תקופה של כמעט מאה עם גיבור מרכזי אחד, כמו אצלך, וכל פרק זמן משמעותי מתואר על ידי כמה משפטים. זה היה סיפור חזק. תנסי אולי לשכתב את הסיפור שלך לפי העצה של ניר.
בהצלחה.

[shif29]

לא נעלבתי בכלל,
"נעלבתי" בשם הדמות ששפטת ופסלת סעיף אחרי סעיף, אבל אני לא לוקחת את זה אישית, את יכולה להיות רגועה בעניין הזה.
מה שכן, הערה שאחריה באה פסילה לא תביא דיון, כי כשהערתי, כבר כתבתי לך למה והתשובה שלך לא שינתה את דעתי, ובוודאי לא גרמה לי להסתכל אחרת על הסיפור. (ערכו של ג'ון לא ירד בעיני בגלל שתיארת אותו באורך מלעיג, מה לעשות)
אני רוצה להסביר לך מה המשמעות של דיון בעיני, דרך סיפור קטן:
במאי ומחזאי יושבים לחפש נושא למחזה. הם מנהלים דיון: המחזאי מציע לכתוב על מכולת שמאבדת לקוחות בגלל נטיות הומוסקסואליות של בעל המכולת. הבמאי אומר לאאאא זה קשקוש.
המחזאי מציע לכתוב על מעלית שירות במרתף בו עובדים שני אנשים, שמגיעה עם הוראות מוזרות. הבמאי אומר לאאאא פינטר כבר כתב על זה. המחזאי אומר אולי אני אכתוב על אישה שמאבדת את השמיעה של ואחריה את משפחתה עבודתה וכל החברים שלה הבמאי אומר לאאא לא בא לי לעשות משהו חברתי. המחזאי אומר אתה יודע מה? לך לעזאזל. תמצא בעצמך מה לכתוב. הבמאי אומר מה קרה? אנחנו מנהלים דיון?! לא? למה אתה נעלב?

יש איפה שהוא נמשל כאן…

[מאת]

תגובות