- This topic has 9 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
זה סיפור על תולעת זמן קטנטנה, היו בה בסך כל שתי דקות. היא הייתה שייכת לילד גוסס שלא ידע את זה. לא ידע שיש לו תולעת, לא ידע שהוא גוסס. הוא מעולם לא למד בבית ספר, הרי זה ברור.
לתולעת שתי הדקות קראו שניונת, זו הייתה בדיחה, משפחתית, על הזמן שלוקח למרתה לשים עליה משהו נחמד לפני שיוצאים. שניונת הייתה עליזה וטובת לב, אבל היא לא נתנה שיבזבזו אותה. כשמרתה הייתה אומרת שניונת, שניונת הייתה מיד מתחבאת ומביטה מאחורי השידה על אולי, בעלה של מרתה, שהיה מתעצבן והולך מתעצבן והולך בזמן שהיה מחכה. שניונת יכלה לעזור לו אם הייתה זוחלת לתוך מגירת הצעיפים של מרתה אבל היא ידעה שהוא סובל הרבה פחות.
הרבה פחות ממאתיו. מאתיו היה בן שש והיה לו סרטן לא מוחשי מתקדם באיזור הריאה השלישית. בקרוב כל מה שישאר לו זו שניונת שלנו, והיא לא התכוונה להשאיר אותו למות בלי להיפרד.
הרופאים היו מבטלים את השיעול של מאתיו כלא מסוכן, הוא היה משתעל מהאוזן, וזה היה מפר את שיווי המשקל שלו לשניה, אבל הרופאים ואפילו המומחים, היו חוזרים ואומרים ששיעול דומה להתעטשות בעניין הזה – קשה לשמור על פאסון כשמשתעלים. או מתעטשים. זה טבעי, נכון, לאנשים רגילים, אבל מאתיו לא היה טבעי, לאנשים רגילים אין ריאה שלישית. והם לא משתעלים מהאוזניים, אלא מהעיניים או משהו.
בכל אופן, מרתה הייתה תמיד לוחצת שילכו לאיזה רב אוטודידקט מומחה שהתחבר עם רופאי כל העולם. אבל כל כמה שביקשה להשיג תור אליו היא הייתה נופלת בשלב הצגת הבעיה – עוזריו הרבים היו מתחכמים, וחשבו שהם מתוחכמים.
שניונת ידעה למה למאתיו יש שלוש ריאות, היא ידעה שיש לו סרטן, היא ידעה הרבה דברים אבל לא יכלה לדבר. היא הייתה רק שני קווים קטנטנים בשעון של אולי לפני שברחה משם. רק כמה וכמה ימים אחרי שברחה אולי שם לב ששניים מקווקווי הכסף בשעון היוקרתי שלו נעלמו או נפלו, התאיידו, אמר בהפתעה, כי הם לא נמצאו בתוך מעגל הזכוכית שחסם את השעון מכל צדדיו כאילו היה כלא למיוחסים, שקוף ,ובלתי חדיר. אבל לשניונת לא הייתה בעיה לברוח. כל אחד יודע שהזמן בורח, לא חשוב כמה חזק ומדוייק השעון שלך, וכמה שיריונית הזכוכית שמקיפה את המחוגים – הזמן בורח, אם הוא רק רוצה.
אז שניונת לקחה במשיכה שתי דקות מחייו של אולי ושמרה אותן עבור מאתיו. אולי זה לא פייר, אבל היא לא יכלה לשאול אותו אם הוא מסכים, כי לא יכלה לדבר, אז היא הניחה, שזה היה בסדר מצידו לתת לילד שלו שתי דקות שהוא היה משתמש בהן לגרד באף, מן הסתם.
אבל הסיפור התגלגל ככה שבאחד הימים בעוד מאתיו משתעל נוראות מהאוזן, ונופל וקם נופל וקם, החליטה מרתה לקחת אותו לרב, בלי לחכות בתור היא ידעה איפה הוא יושב, במועצת חכמים והחליטה לפברק סיפור במקום הסיפור האמיתי כדי שלעוזרים שלו לא יהיה תירוץ לדחות אותה עוד.
כשהיא רק יצאה לשם במכונית, עם הילד המשתעל, ראתה אנשים עומדים בשורה, חולים וגוססים, כל הדרך ראתה את השורה הזו, שהייתה התור לביתו של הרב. וכשהגיעה, ראתה שאין להם סיכוי להיכנס, אם לא תעשה משהו חריג. שניונת הייתה איתם, מוחבאת בכיס תת עורי קטן בצווארו של מאתיו, שחפרה לה בזמן שהוא ישן. היא לא הייתה מוכנה להפסיד את הביקור. למה? לא נדע. היא לא יכולה לדבר, אולי חשבה שהרב יוכל לתת לה מילים, כמו הקוסם מארץ עוץ.
מרתה ניגשה אל הדלת וצעקה, מהר! הוא גוסס! השורה נרעדה, כולנו גוססים אמרו לה המחכים. את יכולה לגסוס בתור כמו כולם! אבל מרתה התחננה כל כך ובכתה כל כך שיראי השמיים בין אנשי התור וויתרו לה, והחילונים שבהם העדיפו להעלים עין. עוזריו הרבים של הרב חקרו אותה ושמעו את סיפורה, ונתנו לה להיכנס. שניונת נמתחה בקוצר רוח, אבל אז בדיוק אז חשה כאב חד בזנבה, כאב שיכול להיות בעל פירוש אחד ויחיד. וברגע הבא הייתה בדרכה מהירה כמו הרוח לכיוון אחר לגמרי.
הרב הסתכל על מאתיו ומיד ידע שהוא מלאך. מלאכים אין להם נשימה כלל, ולפעמים כשהם עוברים לעולם האדמה הם מקבלים מוטציות כגון שלוש ריאות, במקרה כזה, כידוע, גן אלים מתפתח ומתחיל בהשמדתם המהירה ביותר האפשרית: ואין כמו סרטן לעשות את המלאכה. הרב ליטף את ראשו של הילד ונתן לו ברכה, אבל אמר למרתה, אין מה לעשות, רצון האל הוא. הילד שלך הוא מלאך מקולקל ועליו למות. אתה לא רוצה לשאול את המומחים? שאלה מרתה ביאוש. אבל הרב אמר, בדברים כאלה אני המומחה היחיד, אני והרבי נחמן מברסלב, אשר היה מלאך בעצמו וכבר הלך לעולמו.
אולי היה שכוב על הכביש, דמו שותת בלי הפרעה. האמבולנס אשר היה אמור להציל אותו היה תקוע בפקק. בינו לבין המוות היו שתי דקות, שבאמת השתדלו ככל יכלתן להגיע. מנות דם שייתכן ויוחזרו למקרר תלו על קולב באמבולנס ושני פרמדיקים טובי לב, מלאכים עלי אדמות חיכו לרגע בו תיפתח הדלת ויוכלו לרוץ לעברו ולהערות את הדם הזר לגופו ההולך ונגמר. שניונת רצה ורצה ואין לה מילים.
זה היה באמת מירוץ נוראי היא חלפה על פני שיחים ועצים, מתקפלת ומתיישרת מתקפלת ומתיישרת ככה כידוע מתקדמות התולעים, כשהבינה שהמהירות לא מספיקה, קפצה על ענף קטן וממנו אל משב רוח מהיר ועפה איתו עד שיכלה לראות את המראה: כביש, ואיש שוכב עליו, הולך ונגמר. דמו יספיק לעוד שתי דקות בדיוק, והינה, נשארה מהן אחת בלבד. אם לא תגיע שניונת בתוך אותה דקה, או מיד אחריה – יוחזרו מנות הדם למקרר, ואחד הפרמדיקים, העדין יותר, ירצה להחליף מקצוע. חברו יאמר לו – אתה חייב להמשיך, כי על כל כישלון יש לנו שבע הצלחות, אם מתייחסים לקריירה של חיים שלמים. אפילו אם זה נראה לך עכשיו כאילו הכף נוטה לכיוון ההפוך, אתה חייב להאמין לי. ומה אם אתה משקר, ישאל במרירות העדין ההוא.
תתבע אותי כשנהיה בפנסיה יאמר לו החזק, אבל בינתיים אסור לך להפסיק.
משב הרוח הביא את שניונת בדיוק בזמן. הפרמדיקים קפצו מהרכב עם מנות הדם וחיברו אותן לגופו של אולי בדיוק כשהתחלפה לה שניונת ברווח הצר שבין סוף הדקה לסוף חייו.
אפילו מעט מוקדם יותר, כי הינה ארבע שניות רזרביות נותרו לה, שהפכו לארבע מילים טרם מסרה נפשה הקטנטנה לאלוהי הזמן הגדול: "מתיו ימות בשבע בדיוק" היו מילותיה הראשונות והאחרונות.
אולי מצוייד במידע מתמיה זה שכב בבית החולים וחיכה לאישתו וילדו. השעה הייתה שש וחמישים, והינה הם נכנסים ועוברים בין הדלתות הכבדות האלימות הידועות.
עוד עשר דקות נשארו. והוא עייף וחלש שלח ידו אל מאתיו, וידו השניה המעוטרת במחט פלסטיק המעבירה נוזל חיים לגופו המתחדש, נגעה בלחי אישתו.
מאתיו הוא מלאך, בכתה מרתה. עדיין לא, עוד תשע דקות יש לנו איתו אמר לה אולי. היא לא הבינה, וגם הוא לא, אבל מאתיו הבין.
והוא חיבק את הוריו ונפרד מהם לשלום. תשע דקות מאושרות של פרידה.
ליבו שלא היה מחובר לשום מכשיר מן הסתם היה מוציא עכשיו צליל נקי וקו נקי אבל כך מת, פשוט, על מיטת חוליו של אביו, הפסיק לנשום בשלוש ריאותיו, הפסיק להתשעל מאוזניו, עצם את עיניו לנצח והוריו בוכים ומלטפים אותו. הוא מת בכאב ופניו מעוותות אז איך זה מתפשט חיוך של מלאך על פניו היפים המתים?
שימו לב לשעונים שלכם, אבל אל תבהלו אם חסר לו איזה קו קטנטן פתאום. זה זמן, שנלקח בהשאלה. שומר את עצמו לאחר אהוב.
אם באמת תצטרכו אותו, הוא נשבע לחזור. -
-
-
אלא שלא הייתי בטוח מה דעתי.
מצד אחד, יופי. כתוב יפה, רעיון יפה, נוגע ללב.
מצד שני כל היופי מתבזבז על ריאה שלישית ושיעול מהאוזן. לא חבל?
היה הרבה יותר יפה בעיניי אם הסיפור היה על בני אדם, כמוני, כמוך.זה מה שהפריע לי, וגורם לי לתהות ביני לבין עצמי אם הצד השני מאפיל על הצד הראשון, או לא.
מצד שלישי, אם אני כבר תוהה בקשר לכך, כנראה שהתשובה היא כן. האפיל. -
-
אלא שכאמור, ואולי לא הייתי חד וברור מספיק, המשל הוא של השניונת. היופי בז'אנר הוא בעצם הסיפור על שניונת. העירוב של אנשים בעלי אנטומיה זרה, *מוריד* מערך הסיפור. הוא מסיט את הפוקוס, הא מטשטש את המשל והוא מנסה להכיל יותר מאשר סיפור קצר כזה יכול להכיל.
יתרה מכך, לא ברור בכלל למה הסיפור *הזה* מסופר על אנשים בעלי שלוש ריאות שמשתעלים מהאוזניים, ולא על אנשים כמוני וכמוך. דהיינו, איזה ערך *נוסף* לסיפור בשל האנטומיה הזו, ולמה את חוששת שמשהו היה נגרע מערכו של הסיפור לו הוא היה על אנשים כמוני כמוך? -
סיפור נורא חמוד שגם מצליח לרגש. אהבתי מאוד את הכתיבה שלך. אבל נראה לי שהוא מעט צפוי (לא לחלוטין, אבל קולטים את כיוון הזרימה מהר למדי
).
אולי בשל עובדה זו, התפרים של העלילה חושפים יותר מטפחם – דבר שפוגם במקצת בהנאה שבקריאתו, כיוון שנוצר קורטוב של טעם-לוואי מלאכותי.
אבל, נראה לי, שהתרופה לכך היא רגישות ומיומנות שבאה עם העיסוק הפורה בכתיבה עצמה. אז כל שאוכל להעניק לך זו עצה שלא תחדש לך מאומה – המשיכי לכתוב!אני מצדי, מבטיח לך בהן צדק – להמשיך ולקרוא.
בהצלחה!
הערה ל-NY
לקחתי את עצתך ברצינות הראויה! צימצמתי את כמות סימני-הקריאה שתיכננתי מראש להציב בתגובה זו – לשליש מהכמות המקורית!
נא לא להתייחס לתוספת שבערה זו! סתם גורע מגודל ההישג…!)בברכת שגשוג וחיים ארוכים!
אבירם
-
טוב זה מאוד מעניין, מה שאתה אומר.
הסיפור התחיל בכלל, מהילד החריג שהוא מלאך. אני יודעת שזה לא אומר כלום, כי המון פעמים רעיון אחד מוליד אחר ובסוף נשארים רק שרידים מיותרים ממה שהוביל לסיפור, אבל אני הרגשתי, שאני מחבבת את מאתיו המלאך החריג, כמו שהוא ולכן הוא לא הפריע לי.
יש רק דרך אחת לברר אם באמת זה היה עובד באותו חן עם ילד רגיל שסתם חולה, והיא לנסות לכתוב את זה ככה.
ומכיוון שמסקרן אותי לדעת, מאוד יכול להיות שאני אנסה את זה – ותהיה בטוח שאני אפרסם את זה כאן.
הרבה תודה על ההתייחסות -
ואני מוצאת את עצמי מסכימה עם דבריו של השועל בכרם. זה לא שהילד עם הריאה השלישית כל כך הפריע – פשוט לכל האנטומיה המוזרה שלו לא היה שום תפקיד בסיפור. כל הקטע המלאכי היה מיותר לחלוטין.
אחת משתיים – או לעשות כמו שהציע השועל ולהוציא את עניין המלאך והשיעול מהאוזן וכל זה, או לתת לעניין הזה תפקיד יותר רציני בעלילה.
בכל אופן, את כותבת יפה. אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך.
-
תודה רבה,
האפשרות הראשונה שהצעת, להרחיב את ההתיחסות למלאכיות שלו, מעניינת בעיני, אפילו יותר מלבטל את המלאכיות, כי היא מציעה העמקה ולא "הרגלה" (להפוך לרגיל, הטיה טנטטיבית) לברר עם עצמי למה הילד חייב להיות דווקא כזה, ולהעמיק את הסיפור זה כיוון יותר מושך בעיני. אחרי מחשבה אני די בטוחה שגם עם ילד רגיל זה היה עובד, אבל מה הערך המוסף של הילד המשונה? את זה מסקרן אותי לגלות…
בקרוב – תוצאות המחקר
-
