- This topic has 18 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
תשמעו סיפור תשמעו סיפור אני וחברה שלי פעם הלכנו לאיזו הופעה, לא זוכר של מי, אולי שלמה ארצי, מאוד יכול להיות כי אני זוכר טוב שאני לא סובל אותו, והיא נורא נהנתה, בנות חולות על שלמה ארצי ובנים לא מבינים מה הקטע אבל עושים את עצמם כי אחרי הופעות כאלה בנות נהיות מה זה חרמניות ולמי אכפת אם הם חולמות על שלמה או על הירח העיקר כבר באוטו מתחילות למזמז אותך מוציאות את הכלי שלך מהתחתונים מתחילות להעלם מתחת להגה דברים כאלה, אני לא משקר אתכם, כבר כמה פעמים קרה לי בהופעות אחרות עוד לפני ההופעה שאני רוצה לספר לכם. העיקר מה רציתי להגיד אנחנו בהופעה בעיצומה של ההופעה כמו שאומרים, על הדשא בפארק גני יהושוע יושבים לנו בסבבה, וההוא שר על ירח וברושים כל השירים שלו על ירח וברושים אפשר לחשוב כמה כאלה יש ואם הוא אומר שלוש תכף אפשר לדעת שיגיע ברוש או ראש, כואב לי הראש חרוזים על הפנים הכי בסיסי שיש אני אומר לכם, העיקר היא נצמדת אלי, בחורה שאני יוצא איתה כבר איזה שבועיים, ולא ממש התקדמנו עד עכשיו אז אתם מבינים שכל הקטע של ההופעה בא להקפיץ את היחסים הופעות עושות את זה אחלה, פתאום עובר איזה רוכל, כזה שמוכר דברים ומציע לנו לקנות ממנו תמונה אבל לא סתם תמונה תמונה של העתיד שלנו.
בדיוק עם המזל שלי ההוא יוצא להפסקה ואין לי תרוץ, חייבים להקשיב לו וההיא מתלהבת פחד, ואני ממש לא מבין מה הוא רוצה מה זאת אומרת תמונה של העתיד שלנו קודם כל בקושי מכיר אותה וחוץ מזה תמונה זה של עכשיו אם אין כאן איזה פוטו סינתזה או פוטו רצח לא זוכר את המילה אבל זה חייב להיות חירטוט לא? אבל הוא אומר זה יתן לכם תמונה שלכם עוד עשרים שנה. והיא מה זה מתלהבת. אני אומר לו אתה יודע מה? תצלם ונראה אז הוא אומר לי כמובן קודם הכסף. והחרא הזה עולה עשרים שקל. מה זה עשרים שקל לראות אותך עוד עשרים שנה אה? הוא אומר והיא אומרת, זה שקל לשנה, שזאת הערה ממש טפשית אבל בנות מתות על הדברים האלה מה לעשות ואני מת שתתחיל ההופעה עוד פעם וניפטר מהנודניק הזה אבל נראה שהשלמה הזה הלך לחפש כדור נגד כאב ראש בירח, לפי הזמן שזה לוקח, ובסוף אני נכנע, מסכים יענו, ילא, תעשה את זה מהר.
עכשיו הוא מכוון את המצלמה, ואני מנסה לעשות פרצוף מפגר כי אני שונא להצטלם זה משהו בדם אצלי, אני שונא להסתכל בראי אז להצטלם זה כמו ראי כשאתה ממש לא קרוב לראי ואין סכנה שתיתקל בעצמך פתאום ואתה מזמין את זה, ממש מזמין את זה אצל צלמן מטורף או חצי מפגר, זה נראה לי כזה אידיוטי, אבל הוא אומר לי אל תעשה פרצוף המצלמה לא משקרת, אתה הולך לראות בדיוק מה יהיה איתך בעוד עשרים שנה ואני אומר לו ילא ילא תפסיק לדבר ותתחיל לצלם אבל מרגיע את הפוזות של עצמי, כי נראה לי שזה רק מעכב עוד יותר.
כמה שניות של שקט שממש בחנו את הסבלנות שלי עברו ככה, בכיוונים ועוואנטות של צלמניה ואז הגיע הפלאש הכי זוהר שראיתי בחיים שלי. אני אומר לכם חשבתי שאני מת, וכל החיים שלי עברו לי לפני העיניים, אבל אלה של קדימה, לא של אחורה. ושמעתי אותה צוחקת ובוכה, וצורחת את החברה שלי ורציתי להגיד לה מגיע לך את רצית את זה לא? בוא נצטלם! שקל לשנה!… הינה העתיד שלך, אבל לא הייתי מסוגל להוציא מילה. אני לא ממש זוכר מה ראיתי, העולם קפא, התמונות עברו לי בראש במין חלל כזה, מואר באור משונה של פלורסנטים רצחניים לגמרי, אבל דבר אחד אני זוכר. בכל הפעמים שראיתי את הפרצוף שלי בתוך הראש שלי לא ראיתי חיוך אחד.
ברור לגמרי שעבר פחות זמן ממה שהיה נדמה לי, הצלילים המעצבנים של כיוונים של גיטרות וכלים העירו אתי מהטריפ המשונה הזה, ממש נראה שהפלאש היה זה היה בו איזה סם, למרות שזה נשמע לי לא הגיוני כשאני אומר את זה.
הקהל התחיל לצרוח בעיקר צרחות של בנות היסטריות וטפשיות, ואני פקחתי עיניים.
היה ממש קשה להתרגל לחושך עוד פעם אחרי הפלורסנטים. החברה שלי תפסה לי את היד היא כנראה התרגלה לחושך לפני, היא ראתה לפני את התמונה. אמרתי לה את רואה משהו? מה רואים? אני לא רואה כלום. אבל היא אמרה חכה רגע, תכף תתרגל. היא הרימה את התמונה מול עיניים שלי, לא ידעתי את זה רק כשהצלחתי לראות זה הדבר הראשון שראיתי. התמונה הייתה של מישהו כזה, איש, ממש לא דומה לי, ואישה, הם עמדו גב אל גב ואני זכרתי לגמרי שהיינו צמודים בתמונה. האישה הייתה נראית סביר בשביל זקנה בת איזה כמעט ארבעים, אבל גם היא ממש לא הייתה דומה לחברה שלי. לי היה תיק ג'מס בונד ביד אחת ופלאפון ביד השניה, ומהכיס אפשר היה לראות מפתחות של איזה אוטו מעפאן, ממש לא הקבריולט שחשבתי שיהיה לי אבל מה התמונה יודעת. האישה הזאת נראתה מאוד מבסוטה, היא הסתכלה לדעתי על מישהו שלא היה בתמונה בכלל, והיה מאוד נמוך, כמו גמד, היא חייכה בתמונה ועשתה פרצוף כזה חמוד לגמדון מחוץ לתמונה. אני לא חייכתי. בכלל.
תראה, יש לי ילד החברה שלי אמרה לי,
אז זה מה שזה. חשבתי. אבל אמרתי זה הכל שטויות אני אומר לך הוא הוציא תמונה שהוא הביא מקודם עם שני אנשים מבוגרים לא דומים לנו בכלל אז היא אמרה לי באמת? ס'תכל על זה, והראתה לי שלאישה הזאת יש נחש בתוך טבעת כזאת על הכתף, ואז לקחה את היד שלי ושמה אותה על הכתף ש ל ה, והסתכלתי. ממש נהייתה לי צמרמורת עוד לפני שהסתכלתי. בקושי ראו בחושך אבל היא צדקה, הוא לא יכול היה לדעת שיש לה דבר כזה על הכתף. לא מראש. אני בטוח בזה, והיא אמרה תסתכל עליך, והראתה לי נקודת חן כזאת שאני שונא, על הפרצוף ליד האף, ואני שהייתי בטוח שדבר ראשון אחרי הצבא אני מעיף את הדבר הזה ממני אמרתי לה ישר לא יודע לא קונה את זה. אבל בלב כבר ידעתי שזה לגמרי אמיתי. אז מי יקח אותה? היא אמרה, כאילו זה בראש שלי בכלל.
קחי, שתהיה לך אמרתי לה. אבל לא ממש באמת הייתי בטוח שאני מוותר כל כך בקלות
אחר כך נכנסנו למוד של ההופעה עוד פעם, השלמה הזה שר איזה שיר על רכבות, עם מילים כל כך מפגרות שאני ממש הייתי כבר מיואש מהחוסר היגיון הזה שלהם, והיא כל הזמן שרה והייתה מסטולה ממנו, ונגעה בי כל הזמן, וכבר הייתי מחורמן רצח ומתתי שזה ייגמר, וניכנס לאוטו ונתחיל להתמזמז רציני, אבל ההוא נתן הדרן ועוד הדרן, וגם את זה אני ממש לא תופס, כי אם אתה לא רוצה לגמור את ההופעה למה אתה הולך כל הזמן ואם אתה רוצה לגמור את ההופעה בשביל מה אתה כל שניה חוזר עם עוד שיר, אבל הייתי סבלני כי רציתי שהיא תהיה מבסוטה. והיא הייתה מאוד מבסוטה כל הדרך לאוטו.
זה עבר כמו שעון אני אומר לכם. עוד לפני שהתנעתי היא הייתה עם הפה שלה על המכנסיים שלי מתחת להגה צמוד צמוד,נושפת לשם תהרגו אותי מאיפה הם מביאות את הטריקים האלה חשבתי שאני מת במקום, הדבר היחיד שהפריע לי להנות היה ששכחנו את העתיד שלנו שם על הדשא, נרמס מתחת כל הרגליים של המיליון אנשים האלה שראו איתנו את ההופעה,
וגם זה שלא חייכתי,
כל העתיד שלי לא היה בו חיוך אחד.
******************************************** -
הסגנון קצת מציק, אבל אחרי שמתרגלים זה יותר טוב. גם עניין הפסיקים והנקודות קצת מציק, אבל זה נגזר מהסגנון…
בסך הכל סיפור מעניין, שכתוב היטב (בהתחשב בסגנון הדיבור של המספר). אין לי מי יודע מה הערות, חוץ מזה שמשהו הציק לי בפסקה הראשונה. כמעט הפסקתי לקרוא. גם הסגנון המבלבל וגם העובדה שהיא הולכת סחור סחור, פשוט גרמו לי לאבד ריכוז, ולא טוב שזה קורה בפסקה הראשונה בסיפור. אולי כדאי להוריד קצת מהתיאורים של שלמה ארצי, קצת למקד אותה – פשוט כדי לא להפסיד קוראים. אחר כך הסיפור נכנס לקצב יפה, והסגנון גם מתאחד יותר.
אבל בסך הכל הסיפור טוב ומעניין, ונהניתי לקרוא אותו. הזכיר בסגנון סיפור מסוים של בוג'י. (וזו מחמאה).
-
-
-
-
-
-
אבל לסוגו הוא לא רע בכלל. לטעמי אתה מנסה להדגיש את ה"המוניות" של המספר מעט יותר מדי, וכמה קטעים מרגישים מאולצים בהתאם. אולי אפשר גם לקצר מעט את הסיפור, היות והוא ארוך יחסית לתוכן שלו.
הבעיה העיקרית שלי עם הסיפור היא הסוף, הכיוון אליו הוא הולך. לא מצאתי שום סיבה להתנהגות של המספר. אם הוא מאמין לתמונה, למה הוא לא זורק את הבחורה – מיד או יום לאחר מכן? גם הדרמטיות המעט מוגזמת של "לא חייכתי" (מי הכריח אותו? שאר הטקסט מציג אותו כמישהו שלא מהסס לעשות בדיוק מה שבא לו) לא עוזרת. יש כאן מין חוסר-אונים לא ברור ולא מוסבר, שלא מתאים לדמות הגיבור כפי שהוא מוצג לנו.
לסיום, מעט איות נכון: "הנה", "יאללה".
זהו. ברוך הבא לפורום. עלה והצלח. -
קודם כל תודה
ושנית אני בת ולא בן
עכשיו קצת הסבר בעניין החיוך: התגלית של הגיבור היא שבאף נקודה בעתיד שלו הוא לא ראה את עצמו מחייך, כלומר, מאושר. מאמין או לא מאמין, זה מטריד אותו.
יכול להיות שהוא זרק את הבחורה ויכול להיות שלא, למרות שגם אם הוא כן מאמין לתמונה אין סיבה לזרוק אותה. זה לא רלוונטי, הסיפור הוא על הכעס הזה שיש לבחור, ועל זה שפתאום הוא רואה את עצמו, ומזהה את העובדה שהוא לא מאושר וכנראה גם לא יהיה.
עכשיו מה קורה מנקודה זו והלאה פתוח לשינויים כמו כל צומת זמנים. אולי הבחור יהיה שמח יותר, או ישתדל להיות לפחות, ובכך ישנה את גורלו. אני מקווה כך. -
-
-
-
-
המממ…בעיני וזה מה שהפעיל את הכתיבה אצלי, עניין הביטחון העצמי. אני זוכרת את עצמי בגיל ההתבגרות, ורבים מחבריי, מלאי ביטחון עצמי מטורף, ושנים אחר כך, אני מוצאת את עצמי (ואני לא לבד בעניין) הרבה יותר זהירה בהערכות שלי לגבי עצמי ועתידי. הרעיון היה לתת לצעיר מלא ביטחון הצצה לעתידו מעין טיפול בהלם, ואגב לא היה לי מושג לאן יוביל הסיפור, אבל התוצאה הייתה, שהוא נותר עם תחושה מטרידה, מעין עננה שמרחפת על עתידו הברור כל כך (הוא חשב שידע באיזו מכונית יסע ועוד דברים) קודם.
רפיון הידיים, אני מניחה, הוא זמני. מעטים הדברים שיכולים לרפות את ידי הצעירים האלה להרבה זמן…
ותודה על כל התגובות. -
-
-
-
-
מאוד אהבתי- את הרעיון ואת הסגנון. המשפטים הארוכים מריצים את הסיפור קדימה וגורמים לתחושת סחרור שמאוד עוזרת להעביר את החוויה של הגיבור. זה גם אחד מהסיפורים האלה שאי אפשר להפסיק לקרוא אותם באמצע.
רק בסוף היה חסר לי משהו. משהו שיזעזע יותר מאשר תחושה מטרידה. אולי איזשהו אירוע קטן אבל משמעותי שמסמל את השינוי ואת ההתחלה של מה שעומד להתרחש בעתיד, או תגובה יותר חזקה של הגיבור. יכול להיות שאפשר גם להקצין טיפה את מה שהוא רואה בתמונה, לא להפוך את לסוף העולם, אבל כן לתאר משהו מטריד יותר , שיבלוט יותר בסיפור וימשיך להטריד את הקורא גם כשהוא יסתיים.
-
