מתן תורה

[שמוליק שטרן]

"מתן תורה"

ישראל – מוסד אקדמי ידוע – קפיטריה.
יותם נכנס ובחן את הנוכחים. מבטו התמקד בשולחן הרגיל. כולם כבר היו שם. הוא חייך, ניגש והתיישב. "הנה יותם השב"כניק", אמר עידו המנהיג הבלתי רשמי של החבורה. כולם חייכו, עידו לא יכול היה לקבל את העובדה שיותם אינו מספר על המחקר שבו עסק מזה שלוש שנים. למרות שכל אחד מהם היה מעורב בחלקים של הפרויקט, הם לא ידעו יותר ממה שהיה צריך לדעת נקודתית בקטעים שבהם עזרו. "איך עוזרת המחקר החדשה שלך?", שאל איציק, כשהוא קורץ, "מספרים שהיא פצצה מהלכת", הוסיפה דניאל. יותם לא יכול היה שלא להסמיק קלות. "היא אינה עוזרת מחקר, אלא מתכנתת", תיקן להפיג את מבוכתו. ד"ר ורדית כהן, מרצה להיסטוריה יישומית, בחנה בסקרנות את עמיתה מצדו השני של השולחן. השמועות על מערכת היחסים המתפתחת בין השניים היו הרכילות החמה ביותר בקמפוס התוסס. עידו הבחין במבט והזדרז להגיב: "תעזבו אותה, היא ילדה קטנה" אמר. "כן!" אמרה דניאל, שנודעה בפה הרצחני שלה, "פרופסור יותם קרני הזקן בן השלושים ואחת וילדה תינוקת בת עשרים ושש, באמת, איך יכולנו לחשוד?" הם היו חמישה מהכוחות האקדמאיים העולים של האוניברסיטה, שנפגשו פעם בשבוע בקפיטריה לקפה ועוגה. השיחה גלשה לנושאים אחרים ויותם שמח, שמרכז הכובד של השיחה הוסט ממנו ומהפרויקט.
לאחר שעה קלה קמה החבורה והתפזרה. ורדית ויותם עשו את דרכם החוצה ביחד. "אנחנו נפגשים היום?", הזכיר יותם לפני שנפרדו ליד גרם המדרגות. "חשבתי ששכחת", ענתה ורדית בחיוך, שהבליט את גומות החן שלה. יותם ירד למרתף שהוקצע לפרויקט "מתן תורה". כאן הוקמו לפני כשלוש שנים משרדי הפרויקט, המעבדה וחדר הישיבות הקטן הצמוד אליה. ורדית עלתה לחדרה להתכונן להרצאתה המתקרבת.
יותם נכנס למשרדו הקטן ופתח את ה- OutLook בלוח השנה תוך שהוא מסתכל על הפגישות הצפויות לו עד סוף היום. ביומן סומנה פגישה אחת – פגישת צוות – בעוד כחמש דקות. הוא אסף את תיק המסמכים ופנה אל חדר הישיבות, שהיה צמוד למעבדה. הוא ידע שאינו צריך למהר. אווירת חוסר "הדיסטנס", שהנהיג בצוות, גרמה לכך שאף פעם לא התחילו ישיבות הצוות בדיוק בזמן. הוא נכנס אל החדר, ולהפתעתו היו כולם שם. במרכז השולחן עמדה עוגה עם נר ומסביבה כוסות קלקר ושני בקבוקי שתייה. "מה אנחנו חוגגים ?" הוא שאל. "יש לי היום יום הולדת אז הבאתי עוגה", אמרה ליאת בביישנות. "אז אני יכול להיות בטוח שהיום העוגה כשרה", אמר יותם בחיוך. ליאת, מתכנתת המחשבים החדשה, הייתה בחורה דתית. היא הייתה הגיוס החדש שלו לצוות, לאחר שהומלצה על ידי פרופסור עידו כהן, מרצה לבינה מלאכותית, שהיה אחד מחבריו הקרובים של יותם. "היא כתבה עבודה מדהימה בנושא 'תוכנה לומדת' וגם צירפה תכנית עובדת להדגשת האלגוריתם במאמר", אמר עידו בהתלהבות באחת מהפגישות השבועיות. יותם פעל במהירות, זה היה בדיוק עם קבלת האישור לצירוף מתכנת לפרויקט. ולאחר כמה שבועות של תחקיר ביטחוני וקבלת האישורים המתאימים צורפה ליאת לצוות, כשיותם מאפשר לה במקביל להשלים את לימודיה. היא אכן הייתה "פגז": תוך כמה שבועות שיפרה את זמני התגובה בתכנה הקיימת והוסיפה תכניות עזר חדשות משלהּ. ליאת הייתה הרביעית בצוות המצומצם, 'הצוות הנבחר', כך קרא להם יותם בחיבה. הוא כלל את אמיר דוידי, מומחה לצילום תקשורת ו-'כל ברזל נדרש', כפי שכינה אותו יותם בחיבה. ואחרונה, פנינית הלוי, סטודנטית ג'ינג'ית לפיזיקה, ששימשה כ"כולבויניקית" של הצוות. פנינית, שהייתה בתו של רקטור המוסד, התקבלה אמנם בפרוטקציה, אך הוכיחה, שהיא דמות מרכזית בצוות. היא התקבלה כמזכירה במקביל ללימודיה, והפכה להיות יד ימינו של יותם.
לאחר פריסת העוגה, הם עברו לדון במצב הפרויקט, כשפנינית מסכמת את הישיבה על גבי המחשב הנייד שלה. "כרגע הבעיה שלנו היא זמן התגובה", אמר יותם. "כבר לא כל כך", התפרץ אמיר בהתלהבות המאפיינת אותו, "ליאת עשתה ממש הוקוס פוקוס, אנחנו מנתחים מטר מרובע בדקות". "כן", אמרה ליאת, מצננת את ההתלהבות, "הבעיה שזמן התגובה גדל ככל שהשטח המנותח גדל ולא בצורה ישירה ", והוסיפה: "אם מטר מרובע ניתן לנתח בחצי דקה לשכבה, הרי שני מטרים מרובעים זה כבר שתי דקות לשכבה, ואילו שלושה מטרים מרובעים זה כבר עשר דקות לשכבה". "ניתחת היכן הבעיה?", שאל יותם. ליאת פנתה אל פנינית: "תקריני את הנתונים בבקשה ". פנינית, יעילה כתמיד, התחברה בלחיצת כפתור אל המקרן, שהיה מחובר בתקרה והקרינה את הנתונים על גבי המסך הגדול, שהיה תלוי על קיר חדר הישיבות. "אלה בדיקות ביצועים שערכתי", הסבירה ליאת, כשהיא מצביעה על הנתונים באמצעות מצביע לייזר קטן. "שים לב שהנתונים מראים על עומס תמידי על ה- CPU של המחשבים הוא כל הזמן ב- 100%". יותם הסתכל על הנתונים המוקרנים. "זאת אומרת שאנחנו צרכים דחוף הגדלת כוח המחשוב שלנו", הוא אמר מהורהר. "הכנתי עם ליאת ואמיר בקשה להנהלה לשיפור המחשבים", אמרה פנינית, "תחתום על זה ונעביר את זה הלאה". יותם שמר את מחשבותיו לעצמו, אבל הוא ידע שהגדלת כוח המחשוב משמעותה מעבר לחומרה יקרה בהרבה והתקציב …. הוא התנער מהרהוריו: "מה עם הניידת?", שאל כשהוא מפנה את מבטו לאמיר. "הניידת מותקנת, הכול מוכן להפעלה בחוץ", הוא השיב, "אני יכול להיערך ליציאה תוך יום אם צריך, רק תן את ההוראה" . "אתם מבינים שאנחנו צרכים לעבור קפיצת מדרגה נוספת", אמר יותם, "אנחנו זקוקים ליכולת לדלג על שנים בצורה יותר ישירה". הוא חיכה שנייה, לגם מעט מהכוס והמשיך: "היום חזרה של עשר שנים משמעותה לחזור לפעמים שנייה אחרי שנייה ואנחנו צריכים קיצור דרך, אם המטרה היא לחזור מאות ואולי אלפי שנים בזמן סביר". "זה אפשרי?", שאלה ליאת בסקרנות. "כן, ואני מכיר את הבן אדם שידע לעשות זאת – בעזרתך כמובן", הוא חייך לליאת. הישיבה התפזרה, ויותם נכנס לחדרו. "יוצא מוקדם?", שאלה פנינית. "כן, הפעם אני לא אהיה האחרון שסוגר את המקום" הוסיף בחיוך.

ישראל – מוסד אקדמאי ידוע – ישיבה סגורה
הרקטור הסתכל על "שר האוצר שלו" בחיבה, אך האחרון לא החזיר לו חיוך: "אין סיכוי שיאשרו לנו את הסכום הזה, בטח לא בתקופה כזו, ואנחנו לא יכולים לספוג מספר בין שבע ספרות ועוד בדולרים ". "טוב", נאנח הרקטור. "עידית", הוא פנה אל המזכירה "ארגני לי פגישה עם 'הראש', תגידי לו שזה בנושא 'מתן תורה'; "אני שונא את הפגישות האלו", הוסיף בתוגה, "ותודיעי לאשתי שתשכח ממני היום, הרי פגישה איתו בהתראה כזאת אפשרית רק באמצע הלילה".

ישראל – מוסד ביטחוני – ישיבה סגורה
"'הראש' היה בטח אחרי איזה עשרים שעות על הרגליים, אבל ערני כמו חתול", חשב הרקטור. 'הראש' שמע אותו, הסתכל בניירות ואז הרים את מבטו ואמר: "אנחנו חייבים מבחן מעשי". הוא הסתכל על הרקטור והוסיף: "אתה יודע, כמה כבר שפכנו על ה-'מתן תורה' הזה? "איזה שם נורא", נאנח. "אני לא בטוח שהגיע הזמן", אמר הרקטור בהרהור. "מבחן מעשי והכסף שלך", אמר "הראש" וקם ממקומו. "בוא נלך לחנייה, אני רוצה להגיע הביתה מוקדם היום, יש לי ישיבה מחר בבוקר בשש". "מוקדם" , חשב הרקטור, מגניב מבטו לשעון, שהראה שתיים אחרי חצות. "תרים טלפון מחר, וניתן אור ירוק לתהליך". אצל 'הראש' כל דבר היה תהליך. הם נפרדו בדממה בחנייה ליד המכוניות.

ישראל – מטה משטרה במרכז הארץ.
"גופה בשדרות רוטשילד, אני שולח את המז"פ עם צוות וכל החבורה" אמר היומנאי לקצין התורן בתחנה. "עצור", אמר לו הקצין התורן, "יש הוראה לקבל אישור מהמפקד". "אישור לשלוח צוות?", אמר היומנאי נדהם, "ענייני שושו", אמר לו הקצין התורן. הוא הרים טלפון למפקד התחנה, ולאחר כמה דקות התקבלו ההוראות, שיש לשלוח צוות, מז"פ, חוקרים וכל מה שצריך, אבל לא להיכנס לזירה עד קבלת אישור מפורש.

שדרות רוטשילד – דירת מגורים.
ניידת אזרחית ושתי מכוניות נעצרו ליד הבית בשדרות רוטשילד. אל הדירה, שבה נמצאה הגופה, נכנסו חמישה בלבד. רב חוקר יואב חכימי, אחד החוקרים המנוסים במשטרה חשב לעצמו: "נראה כמו מוות טבעי". מה אני עושה פה ?". יותם ואמיר נכנסו, כשאמיר מחזיק בידו מזוודה גדולה. הם בחנו את הגופה בזעזוע. בשביל שניהם המפגש עם המוות לא היה דבר של יום יום. "תתחיל לעבוד", אמר יותם, כשהוא מרחיק את אמיר מהגופה הדוממת על הרצפה. "ככה מצאתי אותה הבוקר, כשהבאתי לה חלב מהמכולת", אמרה סוניה, השכנה ממול. "יש לה קרובי משפחה?", שאל יואב. "רק בן, והוא בחו"ל", ענתה השכנה. יואב הסתכל בגופת הזקנה. "בת כמה היא?", שאל. "בת שבעים ושמונה", אמרה סוניה בידענות. הדמות החמישית בחדר לא הזדהתה בשמה. היה זה בחור צעיר, שעמד בצד כאילו כל המתרחש לא נוגע לו. רק מבטו החודר הסגיר את התעניינותו. "רק אל תיגע בכלום", ביקש יותם מיואב, "זה ייצור לנו עוד שכבה" אמר ולא הסביר.
לאחר כשעה של הערכות, שבה רץ אמיר בין הניידת לזירת המוות, נכנס אמיר ואמר: "עכשיו זה מתחיל, זה ייקח כחצי שעה. ליאת כבר התחילה לעבוד בניידת. מזל שסידרתי לה את המיזוג אוויר". החמישה ישבו בסלון הדירה ליד גופת המנוחה ולא אמרו מילה. "ברור לכם שכל דקה שעוברת מקשה על החקירה בהמשך", אמר יואב, שעישן בעצבנות. "למרות שזה נראה לי מוות טבעי, ותאמינו לי, יש לי ניסיון בדברים האלה". הוא השתתק, כי אף אחד לא הצטרף לשיחה. כעבור ארבעים דקות, שנראו ליותם כנצח, התפרצה לדירה ליאת ואמרה מילה אחת: "יש!" היא הגישה ליותם קלטת וידאו מתעלמת מהנוכחים האחרים. יותם מסר את הקלטת ליואב, שהכניס אותה למכשיר הוידאו בדירה. "הוא מתנהג בדירה כאילו זו הדירה שלו" חשב יותם. "מה אנחנו רואים?", שאל יואב, אבל אף אחד לא ענה לו, והוא חזר לשבת על הספה. כעבור כמה שניות הופיעה תמונה מטושטשת בשחור לבן. התמונה התבהרה לאיטה וגופת הנרצחת נראתה כשהיא על הרצפה. "כמו באולטרא סאונד" חלפה כברק מחשבה במוחו של יואב, שאשתו הייתה בשלבי הריון מתקדמים. התמונה הלכה והתחדדה, התמקדה בגופה ואז חזרה ונטשטשה התמונה. "דילגתי על קטע פה כדי לחסוך זמן, כי לא ידעתי את זמן המוות המדויק ", הסבירה ליאת. בטלוויזיה נראתה הדמות כאילו היא מתרוממת מהרצפה ומתיישבת על הספה שלידה נמצאה. "כמו הילוך איטי הפוך", חשב יואב. מאחורי האישה היושבת עמדה דמות. הייתה זו דמות של מבוגר כבן כארבעים, כשהוא נראה מניח כרית על פיה של הזקנה. "זה הבן שלה", צעקה סוניה והוסיפה: "אבל הוא הורג אותה". איש השב"כ, שעמד כל אותה עת בפינה, ניגש ליותם ולחש לו משהו. "אנחנו זזים אמיר", אמר יותם, "קפל את הציוד". "המקום כולו שלך", אמר לאיש המשטרה. יואב פלט כמה משפטים, וכעשרה אנשי משטרה פרצו לדירה. "את זה אני אקח", אמר איש השב"כ, ולקח אליו את הקלטת שהחזיק יואב בידו. "אבל זה הוכחה", אמר יואב, "הוכחה ?" "באיזה בית משפט", אמר איש השב"כ, "נתנו לך כיוון, עכשיו תתחילו לעבוד". הוא פנה ויצא מהחדר בעקבות ליאת, יותם ואמיר. יואב רצה עוד לקרוא אחריו ולאמר משהו, אך התחרט וחזר להמטיר הוראות על ימין ועל שמאל.
כעבור שעתיים נעצר הרוצח והודה באשמה. ההודעה הלקונית הייתה: "רוצח נעצר לאחר ניסיון להסוות את מות אימו כמוות טבעי" . זה היה הנוסח היחידי שהותר לפרסום.

כעבור שעות אחדות – פרויקט "מתן תורה"
יותם נכנס לחדר הישיבות. בחדר נכחו כל צוות הפרויקט והרקטור. פנינית מזגה יין נתזים לכוסות הקלקר, והם שתו לחיים. "כל הציוד שביקשת אושר ועוד היד נטויה", אמר הרקטור בחיוך, כשהוא מחבק את בתו. "שיחקת אותה יותם", הוסיף בחיוך. "שיחקנו אותה", הדגיש יותם, "זו הייתה עבודת צוות, ואם מדברים על צוות, עכשיו יש הצדקה לצירופה של ורדית. זה בסדר?" "מאשר" אמר הרקטור בקצרה וגמע את המשקה הצונן.
בערב, לפני שסגר את משרדו בדרכו הביתה, ראה יותם אור במעבדה. הוא נכנס וראה את ליאת מקודדת במהירות על מקלדת המחשב שלה. "משקיעה ", אמר יותם ברכות. ליאת קפצה בבהלה "אה, לא ידעתי שאתה עוד נמצא", קראה וסומק קל פשט בלחייה. "אתה משלם לפי שעות", אמרה על מנת לצאת מהמבוכה. "אנשי מחשבים מוכרים את הנשמה בשביל המחשב לא בשביל כסף", אמר לה יותם בחיוך, "אני יכול להיכנס ?" שאל. "ביתך ביתי – אתה הבוס", ענתה בחיוך. יותם התיישב בכיסא לידה ובחן אותה. היא השפילה את מבטה. "אסור לי להסמיק", שיננה לעצמה. "בואי אני נוסע, אני אקפיץ אותך הביתה", אמר, "כבר מאוחר" . "זה לא עיקוף בשבילך, אתה גר באלקנה, לא ?", אמרה אוספת את חפציה. "אני לא נוסע הביתה", ענה, "אוף, למה שאלתי, הוא בטח…" חלפה המחשבה במוחה והם פסעו יחדיו אל מגרש החניה. במכונית, בחסות החשכה, השתחררה קצת ליאת והשיחה קלחה. היא מצאה את עצמה מספרת לו עליה, על משפחתה, על השירות ביחידת המחשב שבה שירתה ועל התמודדותה מול חברה חילונית בצבא ובלימודים.
"ליאת את נהנית?", שאל לפני שירדה בפתח ביתה. "מאוד", אמרה בהתלהבות. "רק תזכרי כל הזמן, שהלימודים לפני הכול", אמר לה בחיוך אבהי. "אבהי מידי", חשבה כשנכנסה לביתה מתעלמת מהמבטים הסקרניים של השכנים בשכונה הדתית.

מסעדה מפוארת – בערב שאחרי
ורדית לגמה מהיין הקל שנמזג לכוסה. היא הסתכלה על יותם דרך הנרות שדלקו על השולחן ואשר השרו אוירה רומנטית. המחשבות התרוצצו במוחה. מולה, פרופסור יותם קרני, מטאור בשמי המדע של ישראל, השתחרר מיחידה קרבית בגיל עשרים ואחת. סיים חמישה תארים בתוך תשע שנים. רווק מבוקש דתי, "נו אף אחד לא מושלם". עובד על פרויקט הדגל של המוסד שבו עבדו שניהם, עם תקציבי ענק וחופש פעולה מלא. הם מכירים כבר חמש שנים ויוצאים כחצי שנה. היא, ד"ר ורדית כהן, מרצה להיסטוריה יישומית, צפונית תל אביבית ממשפחה חילונית – "אני חילוני חרד", מכריז תמיד אביה בחיוך ציני.
"אם לא הייתי מכירה אותו הייתי בטוחה שהוא עומד להציע לי נישואין", חשבה, אך בליבה קיוותה שהנושא לא יעלה. "הייתי בשמחה עוברת לגור איתך", אמרה לו פעם. "אצלנו קוראים לזה להתחתן", הסביר לה. היה להם טוב ביחד, מכל הבחינות, אבל היו בניהם פערים קשים לגישור. היא חיכתה שהמלצר ירשום את ההזמנה ויתרחק ואז אמרה: "מה אנחנו חוגגים יותם?". הוא הכניס את ידו לכיס מעילו, הוציא משם מעטפה וחייך במסתורין. "זוכרת שדיברנו בעבר על זה שנעבוד יחד?". הוא הושיט לה את המעטפה, "אז הנה הגיע הזמן". היא פתחה את המעטפה והסתכלה על כתב המינוי המציב אותה לפרויקט "מתן תורה". "אתה בטוח שזה חכם?", שאלה, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?". "ומה את רוצה ?", שאל יותם. "לכבוד יהיה לי להימנות על היחידה המובחרת שלך פרופסור", היא ענתה בחיוך, והוא התרומם מכיסאו ונשק לה ארוכות על שפתיה. עד אחרי המנה הראשונה התאפק יותם ולא דיבר על "מתן תורה", אבל עם הגעת המנה העיקרית היה יותם כבר באמצע הסבר על מהות הפרויקט, כשהתלהבות נשמעת בקולו. כמה קשה היה לו בחודשים האחרונים, שבהם לא יכול היה לדבר על ה-"פילגש" שלו – "מתן תורה " עם חברתו.
"אז ככה", אמר, "כל צומח, חי או דומם הנמצא או מגיע למקום מותיר את רישומו עליו. הרישום 'נקלט' בקרקע, באוויר מעליה, מסביבה, ובעצם בכל מולקולה או אטום שבמקום. לרושם שנעשה על מקום אנחנו קוראים 'שיכבה'. בעזרת חיישני קול, ריח, טמפרטורה, ותמונה רגישים מאוד אנחנו קולטים את כל המרכיבים של המקום ומזינים אותם למחשב. תכנה מיוחדת, שפותחה על ידינו, מאפשרת לנתח את המרכיבים ולחזור ולהראות תמונות מהעבר. התכנה היא המילה האחרונה בבינה מלאכותית; היא לומדת מכל מצב ומיישמת את הנתונים מכל חקירת 'שיכבה'. התמונות בשחור לבן ואינן ברורות, אך הן מאפשרות 'לראות' או לשחזר אירועים כתמונות נעות מהעבר. מובן שזה הסבר פשטני מאוד, אך בתור התחלה זה לא רע". יותם עצר את שטף דיבורו כדי להכניס לפיו עוד חתיכת סטייק משובחת וכדי לתת לדברים לחלחל לתודעתה של ורדית. היא נראתה המומה. "זה נשמע כמו מדע בדיוני", היא אמרה, "זה עובד?" . יותם הוציא מכיסו גזר עיתון שבו היה כתוב: רוצח נעצר לאחר ניסיון להסוות את מות אימו כמוות טבע .
"זו עבודה של 'מתן תורה', הוא אמר בגאווה. הם הפסיקו לדבר בשעה שהמלצר הגיש את המנה האחרונה. "איך אני משתלבת?", שאלה ורדית. "אז ככה", הסביר יותם, "כל חקירת 'שיכבה' לוקחת זמן – הרבה זמן. כשהזמן הוא בהתאם לגודל המקום, כמות השכבות וסיבוכן. לחזור שעה במרכז ניו-יורק יכול להיות מקביל לחזרה של שנה במדבר או בחדר סגור. במצב היום החזרה היא פעולה סדרתית של שיכבה אחרי שיכבה אחורה בזמן. בצורה כזאת לחזור לתקופת הדינוזאורים יכול לקחת שנים, ואז מובן שזה לא ישים." ורדית הנהנה בראשה בהתלהבות ונכנסה לדבריו: "ואנחנו צריכים למצוא דרך לדלג על שכבות ביניים בעזרת פונקציות מתמטיות – מה שאנחנו קוראים 'מתמטיקה של ההיסטוריה'". "זה כבר 'אנחנו' ", עברה מחשבה נעימה בראשו של יותם. ובקול אמר: "בדיוק . רק שבמקום לנחש את העתיד עליכם לנחש את העבר". שוב השתררה שתיקה נעימה בניהם, ואז אמרה ורדית: "אתה יודע, עכשיו אני מבינה את השם 'מתן תורה' ".
במעט הדיבורים שניהלו בניהם על נושאי דת היה יותם מציין תמיד את רצונו להיות נוכח במעמד הר סיני. "את יודעת מה זה", היה מתלהב, "אש , קול שופר, ואלוהים אומר את עשרת הדיברות, העם מת מפחד ומבקש שהמעמד ייפסק והתורה תינתן על ידי משה ולא בצורה המפחידה הזאת". "אז זו המטרה הראשונה שלך", אמרה אז ורדית, "ואם תגלה שזה בלוף ?". ויותם חייך וענה "אז לא תהיה לנו בעיה יותר" . ורדית לא עשתה ניסיון להסתיר את התלהבותה. הראש שלה היה כבר בפרויקט, ובמוחה עברו עשרות הפונקציות המתמטיות שהיו חלק מרכזי בעבודת הדוקטורט שלה, שזכתה לשבחים כה רבים ונקראה "יכולת ניבוי העתיד בעזרת פונקציות היסטוריות מתמטיות.

ישראל – במוסד האקדמי
בימים שאחרי נפגשו ורדית וליאת על בסיס יומי. והתחילו לעבוד על 'מתן תורה דור ב' . לאחר שבועות אחדים החל הציוד החדש להגיע, ואמיר היה בעננים. "אתה יודע איזה מכונה זו ?", היה מספר לכל אחד בצוות, שהיה מוכן להקשיב. אצל אמיר כל מחשב היה מכונה. הוא עסק בהרכבת הציוד ובהעתקת החומר ממערך המחשבים הישן. במקביל התחילה ליאת בכתיבת התכנה, שכללה את הפונקציות המתמטיות החדשות, שהוכתבו לה על ידי ורדית. שתי הנשים הצעירות מצאו שפה משותפת, והן היו "סוגרות לילות" כמו שקראו לזה החברה. "עכשיו אני צריכה לאכול כשר גם בצהריים וגם כשאני יוצאת עם יותם ", קיטרה ורדית בקפיטריה בפגישותיהם השבועיות עם החברֶה. "את באמת נראית סובלת", אמרה דניאל, כשהיא איננה מסתירה את קנאתה. "אני מכירה אותך עוד מבית הספר היסודי, ואף פעם לא נראית כל כך מאושרת". "השאלה היא, אם זה הקרבה היומית ליותם או שככה את משגיחה שלא יברח לך עם עוזרת המחקר היפיפה שלו", אמר איציק. "כן, למה אתה מסתיר אותה במעבדה , לא מספיקה לך ורדית?", שאל עידו בחיוך שובב. "שים כיפה ואני מסדר לך פגישה", החזיר לו יותם. "לך ולורדית זה לא מפריע", אמר עידו. "זה מה שאתה חושב", ענו ורדית ויותם יחד ופרצו בצחוק.
חודשים עברו בעצלתיים, אך ההתלהבות בפרויקט 'מתן תורה' לא נרגעה. למרות חששותיו של יותם הם לא התבקשו לנצל את היכולת שהודגמה בחקירת הרצח לטובת נושאים נוספים, והם יכלו לעבוד באין מפריע.
למחרת פורים דיווחו ורדית וליאת על השלמת התכנה. כולם היו מוכנים לניסוי הרציני הראשון וליציאה לשטח. וכך, לפני חג הפסח, נסעו כל הצוות לדרום למקום שומם באזור מדבר באר שבע. הם הגיעו למקום בשלוש מכוניות. יותם ורדית באחת, אמיר ופנינית וליאת נסעו בניידת, וברכב הנוסף 'ליווי צמוד'. "איך לא ?", חשב יותם, כשהביט במראה לוודא שכולם אחריו.
"ורדית, את זוכרת שהבטחת לי תשובה ?", שאל יותם, כשהחנה את המכונית במקום שנבחר. "כן, אני בשמחה אבלה את החג אצלכם באלקנה, אם אתה בטוח, שאתה רוצה "שיקסה" על צווארך, כשכל המשפחה שלך נוכחת". ענתה לו ורדית ספק בצחוק וספק ברצינות. הם יצאו מהמכונית ופנו לעבר הניידת שהתמקמה בסמוך.
גג הניידת נפתח בלחיצת כפתור והציוד החיצוני – המצלמה והחיישנים התרוממו מגג המכונית. אמיר היה מאוד גאה בהתקן שהרכיב, שחסך פריקת הציוד והעמדתו בחוץ ונתן אפשרות לניידות קלה יותר. הם בחרו את המקום – שטח של עשרה מטרים מרובעים, נסתר מהכביש הסמוך -והצטופפו ליד צג המחשב השטוח והגדול. המחשב התחיל לעבוד. מספרים הוקרנו על המסך ומנגינת סדרת הטלוויזיה 'היו היה' נשמעה. "זה רעיון של פנינית שלא נשתעמם", אמרה ליאת בחיוך, בעוד היא מקישה על לוח המקשים במהירות המדהימה שלה.
כעבור דקות ארוכות, שבהם עיבד המחשב את נתוני החישנים ונתוני גיאוגרפיים של המקום, נעצרו שורות המספרים שהוקרנו על המסך והמחשב "ציפה" להקלדת התאריך. ורדית הקישה תאריך, והמחשב התחיל לרחוש שוב. הפעם עבר זמן ממושך יותר, כשלפתע התחילה להופיע תמונה. התמונה, בשחור לבן, גילתה שטח מישורי מדברי. לקח לו כמה דקות נוספות, והתמונה הפכה להיות ברורה יותר. "חזרי יום אחורה", אמרה ורדית, וליאת הקישה על המקשים במרץ. התמונה נשארה כמעט ללא שינוי. "חזרי עוד יום", חזרה ואמרה ורדית, וליאת שוב הקלידה. "בואו נצא לאכול משהו", אמר יותם, "ככה לא נכניס אותן ללחץ מיותר. חוץ מזה הכנתי כריכים בעצמי, אז בואו תנסו אותם". הם יצאו מהניידת ואכלו בשתיקה, כשהם לא שוכחים את אנשי האבטחה, שלא טרחו לצאת מהמכונית השלישית. לאחר זמן, שנראה להם כנצח, נשמעה צעקה: "חברה בואו, תראו זה מתחיל". יותם וכל החברה אחריו נכנסו בריצה לניידת. על גבי המסך הופיעה תמונה של רועה. -הוא היה איש מבוגר, אפילו זקן. לידו צעד ילד קטן, שנראה כמו נין שלו. הם הלכו לאט ונראה היה שהם מדברים ביניהם. "אברהם ויצחק ", לחש יותם בהתרגשות, "אמנם התקופה מתאמה, אבל זה יכול להיות כל אדם אחר בתקופה זו", ציננה ורדית את התלהבותו. "אבל לפי הבגדים זה ללא ספק רועה קדמון בתקופת ה-'אבות'". "אמיר, הכול מוקלט ?". שאל יותם. "כן בוס", ענה אמיר, "מוקלט וגם נצרב ישירות על גבי DVD. "יש ציוד יש Production". הוסיף בחיוך.
"בואו, ניתן לו איזה מספר מהסרטים", אמר אמיר לאחר שהרועה נעלם מהתמונה. "או קי", אמר יותם לאחר מחשבה קצרה, "קחו את הנתונים של שטח קצת יותר גדול וניתן לו לעבד את הנתונים במעבדה. ניתן למחשב לבלות את סוף השבוע והחג עם איזה מליון שנה אחורה ונראה אחרי החג מה יהיו התוצאות". "מליון שנה?", אמרה ורדית ספק בתמיהה ספק בציניות, "חשבתי שהעולם קיים איזה חמשת אלפי שנה בלבד לפי אמונתך". ליאת ענתה במקומו: "יש כל כך הרבה הסברים לסתירה בין המסופר בבראשית לבין המדע, כך שאין לנו בעיה עם הנתונים".
"כן", אמרה ורדית, "להסביר זה תמיד השטח החזק שלנו כיהודים; אלוהים רצה שזה ייראה כמו מיליוני שנים, או שיום של אלוהים זה הרבה שנים של בני אדם. אני מכירה את כל ההסברים. שכחתם שאני היסטוריונית".
כארבע שעות אחרי כן, הושאר המחשב המרכזי של 'מתן תורה', כשהוא מעבד את הנתונים ומנסה לשחזר מה קרה לפני כמיליון שנה. יותם וורדית יצאו ראשונים. הם נסעו לדירתה של ורדית, שם היא ארזה לעצמה מזוודה קטנה עם הדרוש לה, והם יצאו לדרכם לאלקנה. לא הייתה זו פגישתה הראשונה של ורדית עם הוריו של יותם בביתו, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהיא נסעה לאלקנה לבלות שם חג בידיעה שבגלל מגבלות דתיות היא תישאר שם עד צאת החג. בנוסף לכך חג הפסח במשפחת קרני כלל את המשפחה המורחבת, שזה אומר היחשפות לקרובי משפחה רבים. המתח של שניהם לקראת החג המשותף היה עתה הנושא שהעסיק אותם ולא המחשב במעבדה.
אמיר נעל את הדלת אחרון, לאחר שוידא שוב, שמכשיר ה-'אל פסק" מחובר כנדרש והמחשבים עובדים ללא הפרעה. הוא נכנס למכונית ונסע לאסוף את פנינית. שניהם תכננו לבלות את החג בסיני, וגם הם לא יחשבו על המחשב ועל 'מתן תורה'. כך לפחות הם חשבו.

סיני
היומיים הראשונים בסיני עברו על פנינית מהר, מהר מדי. הבטלה, הטיולים והים היו יותר ממה שיכלה לחלום עליו. והיה גם אמיר. למרות החששות אמיר הוכיח את עצמו כפרטנר נפלא. הם אהבו את אותם דברים ונהנו לעשות אותם ביחד. הם דיברו על הכול – על העבודה , כשהיו לבד כמובן, על הבית ובקיצור, "היו בראש אחד". היה הטיול בג'יפ לסנטה קטרינה בערב החג, שהיה קצת משונה. הם נסעו לשם לבד, בלי החברה הרגילים, אבל לא היה זה טיול רומנטי בשניים. הם הגיעו למקום מיד לאחר שחצו את הגבול מישראל. הנסיעה הייתה ארוכה וכשהגיעו, הקיפו את המקום וחזרו לחוף לחפש מקום ללון. כל הדרך לא הסביר אמיר את הסיבה. זה היה טיול שאמיר התעקש עליו ולא הסביר. לא שלא היה יפה, הדרך הייתה מקסימה, אבל להגיע ולחזור בלי לעלות להר או לטייל באזור?. בלילה, כשישבו ליד המדורה עטופים בשמיכה והביטו באש המרצדת, אמר לפתע אמיר: "מה דעתך על ורדית?". "היא מודל החיקוי שלי", ענתה פנינית מיד. שוב השתררה שתיקה, ואז שאלה פנינית: "מה דעתך על יותם?" "אני מוכן לעשות למענו הכול", אמר אמיר בכובד ראש, אבל לפני שיכלו להמשיך את השיחה הצטרפו אליהם צעירים נוספים בני גילם והשיחה עברה לנושאים אחרים.

בני ברק – בית משפחת אהרון
ליל הסדר היה במשך שנים החג האהוב ביותר על ליאת. היא אהבה את התכנסות המשפחה, שכללה את אחיה ואחיותיה הנשואים ומשפחת דודה. היא זכרה בערגה את המנגינות של ההגדה וכמובן את מאכליה של אמה. היא ידעה שיש שלב לא נעים שתצטרך לעבור כאשר כולם יגיעו. "אני בגילך כבר הייתי אימא" או "בחורה דתית לא צריכה…", אבל כל זה לא העיק על שמחת החג שלה. כולם, לבושים בגדי חג חדשים, חזרו מבית הכנסת, התיישבו ליד השולחן והתחילו בקריאת חלקה של ההגדה הנקרא לפני הארוחה . כאשר הגיעו ל-'שולחן עורך', נכנסה למטבח לעזור בהגשת האוכל. "נו ליאת, משהו חדש?", שאלה דודתה במטבח בקול שנשמע כמובן גם בסלון, שם ישבו האורחים בשולחן ענק ערוך בצורת האות חי"ת. "אימא תעזבי אותה", ניסתה בת דודתה רבקה לעזור, "את יכולה לדבר כשאת כבר נשואה ואימא בעצמך", ענתה לה הדודה, כשהיא מסתכלת בחיבה בבטנה הטופחת של בתה הקטנה. "זה הכול בגלל שהסכמת שתשרת בצבא", אמר הדוד יעקב, ספק בצחוק ספק ברצינות. "בת ישראל טובה לא צריכה להסתובב בסביבה כזאת". ליאת חייכה, היא ידעה שזה יגיע וחיכתה בסבלנות שזה יעבור. "ועוד עכשיו באוניברסיטה", המשיך הדוד ללא רחמים, "למה לא ללמוד מחשבים במקום יותר דתי כמו המכללה בבני ברק?". "דווקא שמעתי שיש לך בוס חתיך ודתי", אמר אחיה, מתכנת מחשבים גם הוא, בחיוך מקניט. "טוב, תעזבו אותה ונעבור לנושא אח ", פסקה אמהּ בקול שחתך מייד כל ניצן התנגדות. מאותו רגע השיחה קלחה בקלילות וליאת התחילה ליהנות. "מי זה החתיך הדתי?", שאל אביה, כששטפו כלים בשתיקה לאחר סיום ליל הסדר. "משהו שאני צריך לדעת?, להתחיל לבדוק את החסכונות בבנק?" . "די אבא", אמרה ליאת בחיוך, "הגם אתה ברוטוס?" הוסיפה.
בלילה, כששכבה במיטה מחכה שהאדרנלין יחלש והיא תוכל להירדם, חזרו מחשבותיה של ליאת לחברי הצוות ובעיקר ל…. עד שנרדמה.

אלקנה – בית משפחת קרני
ליל הסדר עבר בנעימות. ורדית, חילונית ללא כל מידע מוקדם, נאלצה להודות בפני עצמה שהיה יותר מנעים. קריאת ההגדה הייתה קטע מקסים. ההסברים (מה שיותם כינה 'דברי תורה' ) היו ברורים והדבר החשוב ביותר – היא לא הרגישה שונה. המשפחה המורחבת של יותם קיבלה אותה בצורה הטבעית ביותר. כששאלה הסבירו, כשלא שאלה, לא כפו הסבר עליה. היא לא נאלצה ללכת לבית הכנסת, ואפילו הופתעה לגלות, שרוב הנשים במשפחה נשארו אִתה בבית. "רק הרווקות הולכות לתפילה", הסבירה אחותו בת השש עשרה של יותם. "כדי לתפוס חתן", הסבירה בציניות האופיינית כל כך לבני גילה. "זאת אומרת שזה מועדון ה-'פנויים פנויות' שלכם", נפלט לורדית. "לא, יש כאלה שגם הולכים לשם להתפלל", הסבירה אִמו של יותם, וכולם צחקו. כעבור שעה קלה חזרו הגברים מבית הכנסת. אביו של יותם נישק את אשתו, וורדית נדהמה, כשיותם החליק נשיקה קלה על שפתיה בנוכחות המשפחה.
למחרת, אחרי ארוחת הצהריים, כששניהם ישבו על המיטה בחדרו ועברו על אלבומי תמונות שלו מילדות, היא הניחה את ראשה על כתפו ולחשה בהתפנקות "יכולתי להתרגל לזה, אתה יודע ?" "למה?", הוא שאל. "לא לעשות כלום בשבת או בחג", ענתה. "רק תגידי מתי, איפה ואיך, ונבצע", הוא אמר ברצינות, והם המשיכו לעבור על התמונות בשתיקה.
כשטיילו ביישוב, אמר לפתע יותם: "ורדית, שנינו כבר לא ילדים ואנחנו צריכים לקבל החלטות לגבי מערכת היחסים הזאת". הוא חיכה רגע והוסיף: "אני אוהב אותך ואני חושב שטוב לנו ביחד. הדחקת הבעיות לא פותרת אותם, את יודעת". היא משכה אותו אל הדשא הסמוך. הם התיישבו אחד מול השני ואז אמרה: "אתה יודע שהבעיה היא לא האהבה אליך, זה יש לי בשפע, הבעיה היא, שאנחנו משני עולמות שונים. לקחת ממך את הדת, זה לקחת חצי יותם, ולהפוך אותי לדתית, זה לא מעשי. אני לא יכולה לבצע משהו ללא אמונה. המצב כרגע אינו מוצא חן בעיני יותר מאשר הוא מוצא חן בעינך". הייתה שתיקה מעיקה. שניהם הרגישו, שהשיחה הגיעה לנקודת ה-"אל חזור" ושלא כמו בעבר אין טעם לניסיון נוסף לטאטא את הבעיה אל מתחת לשטיח.
הזמן עד מוצאי החג עבר בעצלתיים. לאחר הבדלה (תפילה הנאמרת בצאת שבת או חג) לקח יותם את ורדית הביתה לתל אביב. היא ירדה בשתיקה, ויותם המשיך בנסיעה. הוא נהג בדממה כשמוחו ריק. לפתע מצא את עצמו בשערי האוניברסיטה. השומר פתח את השער לפי התג המודבק על שמשת המכונית. הוא נכנס למשרדו ובהה בקירות. לאחר זמן מה נכנס אל המעבדה וניגש אל הצג הענק שעליו הופיע ההודעה: "להקרנת תוצאות הקש מקש כלשהו". הוא חייך, ההתעקשות של ליאת לכתוב הודעות בעברית. "עברי דבר עברית", הייתה אומרת תמיד, כאשר מישהו העיר לה על כך. הסקרנות התעוררה אצלו, דוחקת באחת את כל המחשבות העגומות שבמוחו. הוא התיישב, הקיש על מקש. "האם לבצע הקלטה?". הופיע שאלה באותיות "קידוש לבנה". "כן", הקיש, והתמונה החלה להתממש. על המסך הופיעה דמות של חיה, שכמוה ראה יותם רק בסרטים. יותם קם ממקומו, רץ אל המכונית והתחיל לנסוע במהירות. הוא הקיש על הספרה "אחת" בטלפון הסלולארי שבמכונית. וכעבור שנייה נשמע קול גבר: "בית משפחת כהן, ערב טוב". "צבי, אמר יותם בהתרגשות, "אפשר לקבל את ורדית, בבקשה?" . "כן יותם, אני מייד קורא לה". כעבור שניות אחדות נשמע קולה של ורדית: "כן יותם ?" קולה היה חנוק, עצור. "היא בכתה?", חשב יותם, אבל מייד התעשת: "תתלבשי, אני לוקח אותך לטיול". "אתה בטוח שזה חכם?", שאלה, כשחוסר הרצון בקולה בולט. יותם לא ויתר: "אני עוד חצי שעה אצלך", אמר, "את סומכת עלי, לא?". את שארית הדרך עשה יותם במהירות. ההתלהבות ממה שראה או ממה שיראה לורדית התחלפה לה ברעיון שהתחיל להבשיל במוחו.
"נו דבר", אמרה ורדית, "החלטת שנתנצר שנינו ונתחתן"?, שאלה בהתרסה, בניסיון להוציא ממנו מילה. אבל יותם רק הגיב ב"סבלנות חכי". הם הגיעו לאוניברסיטה. נכנסו למעבדה וכעבור כמה דקות שכחה ורדית את כל המחשבות שהעכירו את רוחה. "על הצג הגדול הופיע תמונה של דינוזאורוס או לפחות משהו מהמשפחה הזאת. "הוא שונה במעט ממה שנראה ב-'פארק היורה' ",אמרה בהתרגשות. "יחי 'מתן תורה', הודעת לכולם ?", שאלה. "לא, יש שבוע חופש, שיהיה שבוע חופש. אבל אני רוצה לדבר איתך". המשפט החזיר אותה לאדמה, והנחיתה הייתה לא קלה. "אז בוא ניסע לאיזה מקום", הציעה. "לא, נדבר פה", התעקש שלא כדרכו. הם התיישבו ליד הצג במעבדה ויותם אמר: "את זוכרת מה אמרת? אני מצטט וסלחי לי על אי הדיוק – " לקחת ממני את הדת זה לקחת חצי ממני, ולהפוך אותך לדתית זה לא מעשי, כי את לא יכולה לבצע משהו ללא אמונה". הוא חיכה להסכמה. "זה נכון, אמרתי", ענתה. "בואי, אני אספר לך סיפור מהתנ"ך, שאולי את מכירה ואולי לא.". יותם הסתכל עליה והתחיל לספר. "היה פעם מלך שקראו לו אחאב. בהשפעת אשתו, איזבל, עבד אחאב לאלוהים שנקרא בעל. אליהו הנביא, הנביא התורן באותה תקופה, בא להוכיח אותו והציע ניסוי לקביעת האלוהים האמיתי , הוא הציע תחרות בהקרבת קורבנות – הוא מול מאתיים נביאי בעל. הראשון שתגובה מאלוהיו תוכיח על קבלת הקורבן – יהיה המנצח".
"אני מכירה את הסיפור. גם חילונים לומדים תנ"ך, אתה יודע ?", אמרה ורדית, קוטעת את הסיפור. "או קי ", אמר יותם, "שנינו אנשי מדע משכילים ושכלתנים". בעוד הוא מדבר "נפל האסימון" אצל ורדית. "מתן תורה" , היא קראה בהתלהבות, "אתה מציע שנחפש הוכחה דרך מתן תורה". יותם חייך. "זאת ורדית שלי", חשב, "לא רק יפה ומתוקה, אלא גם מבריקה". משפט אחד שלי והיא קלטה את הרעיון. "יותר מזה", אמר, "בואי ניסע לסיני 'לראות' את מעמד הר סיני". ורדית חייכה: "ניחשתי, אבל מי יאשר לנו לנסוע עם הציוד לסיני?", שאלה, "לא, אל תגיד לי, אני יודעת", המשיכה בחיוך ממזרי, "ניקח את הניידת וניסע לסיני בלי רשות, יו ! איך בא לי טיול לסיני". "כמובן מספיק לקחת את החיישנים ולהקליט, את התוצאות נראה במעבדה לכשנחזור", הוא אמר. "יש לך את הסלולארי של אמיר?" ,שאל, "אם אני זוכר נכון, הוא בסיני. בוא נקבע איתו לפני שיגמרו לו הסוללות".

סיני לאחר שלושה ימים
הניידת עברה את מחסום הגבול באילת. המצרים הסתפקו בבדיקה שגרתית. הניידת הייתה עמוסה בשמיכות, אוהל, שקי שינה , כלי בישול, בגדים ומזרונים. הן דברים שצריך והן דברים שלא צריך, כדי שלא ייחשף הציוד האלקטרוני שהיה בתוכה. "עברנו עבירות מפה עד להודעה חדשה", אמרה ורדית בחיוך שובב, "הכול למען האהבה והמדע", אמר יותם. "רק שלא נערוך את החתונה בכלא", הוסיף, "אנחנו נוסעים לארץ אויב עם ציוד מסווג, שעלה כמה מיליוני דולריים". "די, תפסיק לקטר, בוא נהנה מהנוף", הפסיקה אותו ורדית. "ומהחברה", הוסיף הוא ומשך אותה קרוב אליו על הכיסא הרחב של הניידת הגדולה.
אמיר הסתובב ללא מנוחה. הוא מת לספר לפנינית על הזוג המתקרב, אבל קשתה עליו מצוותו של יותם, שביקש לא לספר לאף אחד. מאד רצה לשאול את יותם, אם מותר לו לספר לפנינית, אבל פנינית ביקשה ממנו לפני שנסעו, כי נסיעתם יחד תישאר ביניהם, עד שיוחלט אחרת ולכן שתק. "אתה תתפוצץ מרוב מחשבות, אם תמשיך כך", אמרה לו פנינית. "פרוטה עבור מחשבותיך", הוסיפה בחיוך. "יש לי הפתעה, אבל אני לא מתכוון לספר לך עליה", אמר בחיוך חמוץ. "אז בוא למים", היא משכה אותו לשם. אמיר הודה לאל, שפנינית אינה הטיפוס, שיתחנחן או יכעס, מפני שאינו מספר ורץ למים בהתלהבות.
לאחר שעות אחדות, כשישבו על החוף ואמיר טיפל בארוחת הצהריים, אמרה לפתע פנינית: "אמיר תראה מכונית דומה לניידת שלך". הוא הרים את ראשו ואמר ביבושת: "בואי". הם נגשו אל הניידת המתקרבת, וכעבור דקות ספורות מצאה פנינית את עצמה מתחבקת עם ורדית, ואמיר לחץ את ידו של יותם. "מה מביא אתכם לכאן? הפכתם ספונטאניים", שאלה פנינית. "הבאנו לכם מצות לחג", אמר יותם בחיוך. הם התיישבו, ויותם התחיל לדבר, כשהוא משמיט את הקטעים האישיים. "ואו", אמרה פנינית, כשסיפר להם יותם על הדינוזאורוס . "אתם מופרעים", אמר אמיר, כששמע על התכנית למחר. "אמנם סיירתי באזור, כמו שרצית, ויש לי נקודות ציון מצוינות למיקום של הניידת, שתוכל 'לראות ולא להיראות' כמו שביקשת". "אז זה הסיור המשונה בסנטה קטרינה. כמה זמן הוא תכנן את זה ?", חלפו כברק המחשבות אצל פנינית וורדית. "יוצאים מחר בבוקר לדרך ?", שאל אמיר. "מחרתיים", פסקה ורדית, "אני רוצה איזה יום חופש אמיתי בחופש הזה", הסבירה. "או קי, מחרתיים שש בבוקר יוצאים לדרך ועכשיו למים", אמר יותם, והוא וורדית רצו עם הבגדים אל המים המפתים.

כעבור ימים אחדים – פרויקט 'מתן תורה'
"המחשב עיבד את הנתונים, אפשר לבוא למעבדה", התפרצה הודעה על הצג בחדרו של יותם ובכל מחשבי החבורה. הימים האחרונים, מאז החזרה מסיני היו מתח בלתי פוסק. כמות הנתונים שהביאו משם הייתה ענקית. מאחר שלא הייתה אפשרות לעבד את הנתונים בשטח, הם נאלצו לקחת כמות גדולה של קריאות מהחיישנים על מנת לוודא שהנתונים יספיקו. נתונים מדויקים על מיקום מעמד הר סיני לא ידועים, ולכן הם ביצוע את הקריאות מכמה מקומות מסביב להר. כמות הנתונים הענקית חייבה את אמיר לגבות חלק מהנתונים לסרטים על מנת לפנות שטח בדיסק הקשיח בניידת, ויותם הודה לאל שאמיר היה איתם שם לבצע את פעולות, שרק הוא ידע לבצע בזמן קבלת הנתונים מהחיישנים.
חמישה אנשים התכנסו בחדר הישיבות מול המסך הלבן שעל הקיר. "לפי בקשת ורדית הוספתי לתכנה אפשרות להתעלם משטחים מתים", אמרה ליאת, "במילים אחרות: לא נראה שעות של תמונה ריקה או תמונה שחוזרת על עצמה כמו שטח ריק", הסבירה ורדית, בעוד אמיר מחבר את הצג למקרן שיקרין את התמונות. על המסך הופיעה לאיטה ההודעה המוכרת – "להקרנת תוצאות הקש מקש כלשהו". "שימו לב". אמרה ליאת, "מאחר שהבאתם כמות רבה של נתונים ומכמה מקומות אני מקרינה את התמונות משני מקומות בו זמנית. מקום אחד בתחתית ההר והמקום השני מראש ההר. לכן המסך מחולק לשנים. דבר נוסף: השכבות מנותחות כבר והתמונה מוקרנת כשהזמן מתקדם. יותם!", היא פנתה אליו, "האם תתכבד בהקשה?" יותם, מתוח כקפיץ, שלח יד ארוכה ולחץ. "האם לבצע הקלטה?", הופיעה שאלה באותיות 'קידוש לבנה'. "כן", הקישה ליאת. על הקיר הופיעו שני מלבנים מוארכים וביניהם פס שחור. ורדית, שישבה ליד יותם, שלחה את ידה מתחת לשולחן ואחזה בידו המתח של שניהם היה מעבר לסקרנות המקצועית. על הריבוע הימני התחילה להתממש תמונה בשחור לבן. המון של אנשים עמדו בתחתית ההר. מאחורי האנשים נראו אוהלים וסוכות. לפתע יצאו אנשים נוספים מהאוהלים והסוכות והתקדמו לכיוון ההר. ניכר בהם שהם רואים משהו מפחיד. על הצד השמאלי הופיע תמונה של ההר. קשה היה להבחין בהר. הוא היה מוקף עשן בכמות מדהימה. לפתע פרצו להבות מראש ההר, והקהל, בצד הימני של המסך, נסוג בבהלה לכיוון האוהלים. איש בעל זקן ארוך נראה צועד לכיוון ההר ומטפס לאיטו עליו. אחרי האיש, במרחק קטן, צעד בחור צעיר מזוקן. "משה ויהושע בן נון", אמר יותם כולו מוקסם. האיש נעלם מהתמונה, כשהגיע לאמצע הדרך אל ראש ההר. כעבור שניות – קטעים זהים הושמטו על ידי המחשב- הופיע האיש המזוקן בצדו השמאלי של המסך ונעלם בתוך העשן. הצעיר יותר נשאר מחכה באזור שבו היה העשן דליל. "והר סיני עשן כולו", ציטט יותם בהתרגשות. אמיר ופנינית בהו במסך בהתפעלות. ורדית הייתה חיוורת לגמרי. במהלך ההתרגשות אף אחד לא שם לב לליאת, שישבה כשהיא מסתירה חיוך קטן. היא המתינה לרגע ולחצה על מקש במקלדת שלפניה. התמונה על המסך התחלפה ותמונה חדשה הופיע במקום תמונת ההר העשן. התמונה הייתה מהמקום שמאחורי ההר לפי המספרים שהופיעו בתחתית המסך. התמונה הייתה לא חדה, אך נראה היה בבירור גוף שטוח, המזכיר צלחת שריחפה באוויר בצד ההר. מהגוף החללי המוזר בקעה קרן אור, שכוונה לראש ההר והקרינה תמונה של עשן ופרצי האש הבוקעים כביכול מההר. לאחר שניות אחדות הסתיימה ההקרנה. יותם החוויר ועזב את החדר, כשאחריו צועדת ורדית. אמיר ופנינית בהו זה בזה בחוסר הבנה. רק ליאת, שעקבה אחרי יותם וורדית, חייכה חיוך מסתורי וכיבתה את המחשב.

[ג'יי האמיתית]

ובאמצע ישנתי שעתיים. הסיפור עצמו הופך להיות מעניין יותר ככל שהדמויות יותר מוכרות והעלילה והסיפור מתבהרים. עם זאת יש לסיפור כל מיני בעיות עליהן ארצה להעיר בהמשך.

אך כרגע יש לי שאלה אחת – מה קרה בסוף? האם ליאת תכנתה את סצינת חללית החייזרים שסימלצה את אלהים? ואם כן, למה? יותם כעת במשבר אמונה, אך ליאת עצמה כן מאמינה. האם ליאת "רוצה" אותו לעצמה? או שהיא רק רוצה לעשות מעשה טוב? האם היא וורדית בקנוניה' או שאולי להפך uהיא מקווה שזה מה שיפריד בין ורדית לבין יותם? או שמא יש רובד שלם שפספסתי? אני מוכנה להתפדח, כרגע אני פשוט סקרנית להבין.

מה שכן הסיפור עשה לי חלומות מד"ב.

[גל]

ועוד מה שרמז לי שזה משהו שליאת יצרה במחשב זו העובדה שבניסוי הקודם הם ראו דינוזאור כשהסתכלו מליון שנה אחורה. אז או שליאת הוסיפה את הדינו, או שזו שגיאה גסה בפליאונטולוגיה של המחבר (שכן הדינו נכחדו כבר לפני יותר מ-60 מליון שנה).

[יעל]

1. הסיפור זקוק לעריכה דחופה. יש המון משפטים מיותרים, כמו אותו הסבר בסוגריים על ההבדלה, או כל הקטע על ליל הסדר בבית של ליאת – לא תורם כלום לעלילה. עבור על הסיפור ביסודיות והשמט כל משפט שלא תורם לעלילה. (אתה יכול לעשות את זה עם פונקציה של "הסתר" או עם סימון שינויים. לא חייבים למחוק). אחר כך עבור שוב. אם הורדת יותר מדי, החזר. הפעולה הזו תקצר את הסיפור ותסייע למיקוד של הקוראים. כמו שציינו לפני, ההתחלה די מייגעת ומייאשת. רק לקראת הסוף זה הופך למעניין.

2. אדם דתי באמת לא ינשק אשה נידה. הוא אפילו לא יגע בה. זה ממש צרם לי.

3. איך הגיבורים שלך יודעים איפה הר סיני המקראי? אף אחד לא יודע את זה בימינו, ולא ציינת שנתגלו איזשהם ממצאים מרעישים המוודאים את מקומו במדויק.

4. משהו לא הסתדר לי במערכת היחסים של הגיבורים שלך. זה ברור שיותם וורדית מאוד מאוד אוהבים אחד את השני. יש זוגות מעורבים גם היום, כשכל אחד מבני הזוג מתפשר על משהו. אם יותם מוכן לוותר על דבר מהותי כמו מנהגי הנידה (ראה סעיף 2), אז אני ממש לא רואה בעיה ביחסים שלהם. מה שהפריע לי זה שהם אפילו לא שקלו את זה. הכל מאוד דיכוטומי – אתה לא תחזור בשאלה ואני לא אחזור בתשובה אז שוברים את הכלים. הם לא מנסים לדון בצורה בוגרת על פשרות, וזה מפריע – בייחוד מכיוון שהם מתוארים כשאנשים מבריקים ואינטליגנטיים.
באותו נושא – ורדית אף פעם לא עשתה ליל סדר? כמעט כל החילונים עורכים סדר בליל פסח (לפחות עד החלק של שולחן עורך). גם אם היא בין היהודים הבודדים בישראל שלא עושים את זה, היא אף פעם לא הוזמנה לחברים? לא עשתה סדר בצבא? לא היתה לה שום הזדמנות בשלושים שנות חייה להשתתף בליל הסדר? ממש לא סביר.

5. הייתי מצפה לאיזה הליך של בחינה קצת יותר רציני מאותה חקירת רצח. המבחן הראשון שעולה בדעתי הוא כמובן ביצוע סדרה של פעולות מצולמות, ואז לתת למחשב לנתח את מצב העניינים, ולראות אם מתקבלת תמונה זהה למה שהוקלט בזמן אמת. אם כן, אפשר להמשיך לסדרת בחינות לפי סרטים וצילומי חדשות בשידור חי. אם לא, הרי שיש איזו סטיה וזו תלך ותגדל ככל שיחזרו אחורה. אתה לא מתייחס לזה בכלל בסיפור, ולדעתי זה דורש התייחסות. זה עניין מאוד מהותי בעולם שבנית בסיפור.
מדענים רציניים עושים דברים בצורה מבוקרת עם אבטחת איכות (ולא שהמתכנתת תוכל לשתול כל מיני תמונות באין מפריע), ואם הם לא רציניים אז אף אחד לא יתן להם לשחק עם ציוד כזה יקר. הם די חפיפניקיים המדענים שלך וזה לא צריך להיות כך.

6. הסוף. סתמי מדי לטעמי. אז ליאת פברקה את התמונות? מה זה אומר? איך זה משפיע עלינו?
אני לא מצליחה לראות איך הסיפור מסתיים בנקודה הזו. אני מצפה שכמה דקות אחרי שיותם יוצא, הוא יחזור ויגש לבחון את התגלית המרעישה: צלחת מעופפת בתקופת המקרא! יש שם איזה ציוד אור קולי. בתקופת המקרא! אתה יודע מה זה אומר? אני לא, אבל אתה צריך לדעת. זה פותח אין ספור אפשרויות ליותם הסקרן (כולל אותה אפשרות של זיוף), אבל הוא עסוק באבל שלו. הוא הרי היה חייב לצפות את האפשרות שמעמד הר סיני לא התרחש בדיוק כמו שמתואר, ואני פשוט לא רואה איך ההלם גורם לו לא לשים לב לכל שאר האפשרויות. זה לא מסתדר. זה לא האדם שהמדינה מפקידה בידיו את האחריות לדבר כל כך גורלי כמו מכונה שרואה את העבר.
לבד מכך, פשוט לא ברור לי בכלל מה רצית לומר בסיפור. הסוף הסתמי מוחק כל מסר שאולי יכול היה לעבור מהסיפור הזה.

למרות כל מה שכתבתי, רואים שהשקעת עבודה רבה ובהחלט לקראת הסוף לקחת את הסיפור שלך למחוזות מעניינים. דרושה עוד הרבה עבודה, אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה יכול להיות סיפור נהדר.
מאחר שאתה חדש פה, אני אדגיש: *אל תקח את ההערות שלי באופן קשה!* הצבעתי על דברים שהפריעו לי בקריאה, וטיפול בהם יכול לדעתי לשפר את הסיפור. המטרה שלי היא לעזור לך לשפר את הסיפור. טרחתי וכתבתי כזו תגובה ארוכה כי הפגנת פה כשרון כתיבה ולדעתי אתה מסוגל לשפר את הסיפור עד כדי כך שהוא יעבור את משוכת הלקטורים של אספמיה.

בהצלחה!

[NY]

ברוך הבא לפורום. להלן פירוט בעיות:
1. אקספוזיציה א': אתה מעייף את הקורא בתיאורים מאולצים ביותר של הגיבורים, עברם, מניעיהם וכו'. עצתי: התחל בעלילה, ולא שניה לפני כן. תן לנו ללמוד מה קורה בדרך. אל תתברבר עם ארוחות צוות שלא מקדמות את העלילה במאומה. זה לא מעניין. למעשה, רק בקושי רב הצלחתי להביא את עצמי להמשיך לקרוא לאחר הארוחה הנ"ל.
2. אקספוזיציה ב': שורות דיאלוג כמו "פרופסור יותר קרני הזקן בן השלושים ואחת" צריכות להעלם. זו אחת הדרכים המסורבלות ביותר בעולם הספרות לספר לקורא משהו על הגיבורים שלך. וממילא אנשים לא מדברים כך. הערה נוספת: אם אתה מגלה לקורא שמישהו ידוע "בפה הרצחני שלו" ומחליט להביא דוגמה לכך, כדאי שזו האחרונה תהיה באמת רצחנית. כנ"ל כל תכונה אחרת. אם אתה לא מסוגל לחשוב על משהו רצחני באמת – אל תספר לנו שהדמות רצחנית. תסתדר בלי.
3. עלילה א': יחסית לאורך הסיפור, כמובן. ולנושאו. ולמידת העניין של הקורא. לפני שאתה ניגש לכתוב, כדאי שתדע בדיוק מה הולך לקרות, וכל מה שלא תורם ישירות לעלילה – היאורה השליכהו. לצורך העניין, הריני להביא כאן ציטוט מתוך ראיון עם סופר המד"ב הידוע אורסון סקוט קארד ("המשחק של אנדר"):
"…אחד הדברים שאני עושה בסדנאות הכתיבה שלי הוא לעזור לתלמידים למצוא את ההתחלה. כי זה המקום בו נכשלים רוב הסיפורים. הם מתחילים במקום הלא נכון. הם מתחילים עמוק מדי בסיפור, כך שעליהם לעצור את העלילה ולהסביר מה היה קודם, או שהם מתחילים מוקדם מדי ושום דבר לא קורה במשך יותר מדי זמן. זה משנה. או המקרה הגרוע מכל, יש להם את הרעיון המבריק הזה, והם חושבים שהדרך ליצור את המתח היא לא לספר לנו מה היה הרעיון המבריק עד הסוף ממש. וזה כאשר תשע פעמים מתוך עשר; לא, 99 פעמים מתוך מאה, ההתחלה הנכונה היא לספר לנו את הרעיון המבריק בפסקה הראשונה, ולהמשיך משם הלאה. ואז אתה חופשי לספר את סוף הסיפור."
4. עלילה ב': הסיפור נגמר בדיוק במקום בו הוא אמור להתחיל להיות מעניין.
5. חוסר אמינות: הדמויות בסיפור נעות כמריונטות בכיוונים אליהם מניע אותם המחבר. מגיבים אחרים כבר ציינו כאן כמה דברים לא הגיוניים (התייחסות המשטרה, הלוגיקה של המדענים). כללית – אם העלילה שלך דורשת מהגיבורים לעשות דברים שאנשים לא עושים בדרך כלל בלי אפילו לשקול את האפשרויות, יש לך בעיה.

אני ממליץ לך לקרוא את כל מאמרי העזר המצויים בכללי הפורום שלנו (ראה קישור גדול ומהבהב למעלה). הם מועילים מאד.

[שמוליק שטרן]

תודה
על ההערות והארות.
הם ילקחו בחשבון
שמוליק

[שמוליק שטרן]

תודה
אני לא מסכים אם כל מה שכתבת אבל יש דברים שילקחו בחשבון.
שמוליק

[יעל]

בעוד חודש חודשיים…

[מאת]

תגובות