המפתחות של הממלכה

[דבי ינקו]

המפתחות של הממלכה
מאת דבי ינקו

"כשתגדלי" אבא שלי היה אומר לי "גם לך יהיו מפתחות של הממלכה".
בזה הוא התכוון שיום אחד, כשהוא כבר לא יוכל להשתמש בהם, הוא יתן לי את המפתחות שלו.
הוא לא הסביר לי הרבה עליהם אבל כבר מגיל קטן למדתי שאסור לשאול שאלות ואסור לדבר עליהם יותר מדי.
אני זוכרת פעם, הייתי אולי בת שנתיים, ששיחקתי עם אבא שלי ותפסתי את המפתחות שהיו תלויות על צווארו. אמא שלי קמה בבהלה מהכיסא וראיתי מבט של אימה על פניה. "שאול", היא כמעט צרחה "תקח אותם ממנה, תקח אותם ממנה מהר". אבא שלי רק חייך חיוך עצוב ובעדינות אך בנחישות שלף את המפתחות מבין אצבעותי הקטנות, ותחב אותן עמוק לתוך החולצה.
באותו רגע שהוא לקח לי את המפתחות בכיתי. כבר אז הייתה לי תחושה שיש בהם משהו מעבר, שהם קשורים אלי ושאני רוצה אותם. הרגע ההוא בו החזקתי את המפתחות והם נלקחו ממני היה לי קשה מנשוא.
"אל תבכי" הרגיע אותי אבא "הם עוד יהיו שלך. היום הזה יגיע מהר מדי, מוקדם מכפי שאת או אני רוצים לחשוב, ואיתו גם האחריות. אין לך מה למהר".
הייתי אז קטנה ולא הבנתי שככה המפתחות עוברות אצלנו במשפחה. רק אחד בכל דור יכול להשתמש בהן.

לפני כמה חודשים אבי עבר התקף לב. כל חייו התמודד עם הלחץ והמתח ועכשיו, כשהוא כבר מבוגר, לבו לא עמד בעומס. אני כבר הפסקתי לקחת את הלחץ שלו קשה, ואפילו קצת זלזלתי בזה. ככה זה הצעירים, אין מה לעשות. אבא שלי היה מתעצבן, או נבהל מהצל של עצמו ואני הייתי מרגיעה אותו; "אבא, קח את החיים בקלות". אין מה לעשות. המוטו של אבא שלי הוא המשפט: "זה שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא באמת רודפים אותך". ואני פיתחתי כלפיו מן שאננות כזו, שאננות של הדחקה.
מזל שהייתי שם באותו ערב, כשאבא שלי חש ברע. מייד הסעתי אותו לסורוקה למיון והסתבר שזה לא היה רגע אחד מוקדם מדי. במיון הריצו אותו מייד לטיפול נמרץ, ואני עמדתי שם במסדרון, מרגישה שאני צופה בפרק של אי אר ולא מאמינה שדבר כזה קורה לי, לאבא שלי.
מסתבר שהגענו לשם בזמן והרופאים הצליחו להחזיר אותו. ראיתי אותו רק אחרי כמה שעות, בחדר ההתאוששות, צינור יוצא לו מתוך הפה והוא מתנשם בכבדות. ההכרה שלו עדיין הייתה מעורפלת ולא הבנתי את מה שניסה להגיד לי בגלל הצינורות. האחות מייד אח"כ ביקשה שנצא, כדי שיוכלו לתת לו תרופות ומשהו להרגעה.
כשחזרנו למחרת הוא כבר היה בהכרה מלאה – וזה היה מאוחר מדי. אמא שלי עמדה ליד המיטה עם שקית מפלסטיק שבה הניחו את הבגדים שלבש בערב הקודם, אחרי שהחליפו לו לחלוק של בית חולים. החולצה שלו הייתה גזורה לשניים. הם חתכו אותה בטיפול נמרץ כדי להגיע ללב כמה שיותר מהר ולבצע החייאה. כנראה שבאותו רגע הם הצליחו לנתק את החוט. ניתן לנתק את החוט של המפתחות רק כשהשומר שלהם מת. ודווקא ברגע הזה, כשאבא שלי פרפר בין חיים למוות מישהו ניתק את החוט והם נפלו על רצפת חדר הניתוח, ונעלמו. אולי הם נבעטו לפינה ונאספו על ידי צוות הניקיון, אולי מישהו לקח אותם. ואולי.. הגרוע מכל.. הם נלקחו על ידי הצד האחר.
אני לעולם לא אדע. אם אני לא אקבל את המפתחות, לא אכנס לממלכה ולא אקבל עלי את התפקיד שאבותיי ייעדו לי, להיות השומרת של הממלכה. ברגע הזעיר ההוא שבו לבו של אבי הפסיק לפעום ניצלו המפתחות את ההזדמנות ויצאו לחופשי. הם היו אמורים לעבור אלי מידי אבי אבל עכשיו אנחנו לא יודעים אם הם מצאו לעצמם בעלים חדשים, והאם מי שלקח אותם בכלל יודע מה יש לו ביד ומה הוא יעשה כשהוא יגלה.
אבא שלי חי, אבל הוא לא רגוע וגם אני לא. "האחריות לא עוברת מאיתנו לעולם" הוא אמר לי. " גם אם אין לנו את המפתחות החיים של כולם בידינו" ואני מסתכלת בו בחוסר אונים ולא יודעת מה לענות.
עזבתי את העבודה שלי והתקבלתי לעבודה כמנקה בבית חולים. אני משוטטת במסדרונות, מציצה בכל פינה, מתבוננת חזק בכל רופא ואחות ומנסה לקלוט איזה רמז, איזה סימן שהן נמצאות אצלו. אני לא יכולה למשוך אלי תשומת לב, שהצד האחר לא יגלה מה קרה, אם הוא עוד לא יודע, אבל הם בטח חושבים שאני קצת מוזרה. ואני בסך הכל רוצה, ולא יכולה, לשאול אותם שאלה כל כך פשוטה: "סליחה, אולי ראיתם את המפתחות שלי?".

[יעל]

הסיפור! חסר לי כל הסיפור! זה הופך הרגל לפרסם סיפורים שמסתיימים בדיוק איפה שמתחיל להיות מעניין. בנית דמויות, בנית רקע, הכנת את הכל לסיפור הגדול והמרתק – וגמרת אותו ככה בהתחלה שלו. למה?

חוץ מזה זה בהחלט כתוב טוב. הקטע כשהגיבורה קטנה הוא מעולה. הייתי אולי קצת מקצרת את כל עניין השאננות שלה סביב הלחץ של אביה, אבל זה אולי היה הדבר היחיד שטיפה הפריע לי בקריאה. אבל איפה ההמשך? איפה ההסבר על מהות אותה ממלכה? איפה הצד השני? פתחת כאן המון שאלות ויש יותר מדי תשובות שיכולות לענות עליהן, וחלק מהתשובות האלה יכולות למלא ספר עב כרס.

בעיני זה לא טוב לסיים סיפור ככה. זה נראה כאילו בחרת בדרך הקלה. במקום להמשיך ולפתח את הרעיון, פשוט עצרת במקום בו העניין מתחיל להסתבך. אולי זו לא היתה הכוונה, אבל ככה זה נראה.

[דבי ינקו]

קיבלתי את ההמלצה. לא הייתי מתרצת את ההסבר לסיום כדרך קלה אלא דווקא כדרך קצרה, כי אני מנסה לסיים סיפור במכה אחת, כיוון שאין לי כמעט זמן לכתוב (בדרך כלל זה על חשבון שעות שינה), אבל אני מסכימה שיש פה משהו לפתח (שיכול לקחת הרבה מאוד זמן) ואני אחשוב על איך לעשות את זה. החלק של ההתייחסות של הבת ללחץ של אביה לא היה עקרוני, ואולי אני אוציא אותו. נראה.
תודה על הפידבק.
דבי

[מייקל]

שלום,
אני אישית אהבתי את הסיום. איני רואה בו סוף פתוח אך אני מאוד אוהב כשסופו של הסיפור נותן גורם לך להרהר לגבי מה שיקרה לדמויות.

אישית יש לי בעיה עם סיפורים בשפת דיבור, אני אסתדר.

זה הכל
ביי.

[ג'יי האמיתית]

אמנם סגנון הכתיבה לא רע בכלל, אבל נראה לי שאין כאן בכלל סיפור…
השתמשת במלה "ממלכה" אבל מעבר לזה לא סיפרת דבר – לא מספיק כדי לעורר את הסקרנות (וזאת למרות שלמילה ממלכה עצמה יש כח משיכה).

מהי הממלכה? מהם המפתחות אליה? מה תפקידו של מי שמחזיק במפתחות? על כל זה לא רמזת אפילו, ולמעשה יש לי הרגשה שסיפור המסגרת רק מחביא את התשובות לשאלות הללו. תני לי הצצה לעולם הממלכה הזה, זה כל מה שאני רוצה, כי את העולם של הורים, לחצים, מחלות ובתי חולים אני גם מכירה, וגם יכולה לקרוא עליו בהמון מקומות אחרים. כאן אני מצפה למשהו אחר.

האם את יודעת את התשובות? האם את יודעת את הסיפור שמאחורי הסיפור?

[מאת]

תגובות