- This topic has 5 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים by
.
-
תגובות
-
-
הסיפור הוצג בסדנת כתיבה אבל כעת לאחר שיפוצים הוא מחכה להערות נוספות…
אריק רכן מעל כתפיה של ורדית, הריח את ניחוח שיערותיה, והציץ לעבר מסך המחשב מולו ישבה. ורדית נדרכה קלות ובתנועה כמעט אוטומטית הסתירה את נוף האינטרנט.
"היי, עם מי את מדברת?" אריק שואל, מנשק בקלילות את הצוואר העדין.
"מממ…" ורדית משיבה בחיוך. "אני לא ממש מדברת עם אף אחד. זה פורום, לא צ'אט. אני קוראת הודעות בנושא קרמיקה". אריק מזדקף מעט ומרים את גבותיו.
"אז למה את מסתירה את המסך?"
ורדית מקרבת את גבותיה זו לזו בהבעת תמיהה.
"אבל אני לא מסתירה את המסך".
"את כן, ברגע שהתקרבתי כבר התחלת לחסום עם הגוף שלך את הצג. מה… הסוד הגדול?"
"אין שום סוד. אני גולשת באינטרנט. אריק. מחשב. נא להכיר".
ברקע תוכנת הדואר מודיעה בקולו העליז של באגס באני: "!You got new mail". ורדית ואריק לא זזים. לבסוף אריק מכחכח בגרונו ואומר:
"נדמה לי שקיבלת דואר".
"אני יודעת".
"ממי המכתב?" אריק לא מוותר. ורדית נאנחת בהפגנתיות, מחליפה בין החלונות, ומביטה בתוכנת הדואר.
"זה מרמי, מהעבודה".
אריק מצמצם את עיניו ונועץ בורדית מבט שועלי.
"למה הוא כותב לך הביתה? זה משהו דחוף שלא סובל דיחוי? מצב חרום בחברה?"
"עזוב אותי אריק. אני עייפה. אני רוצה לגמור פה וללכת להתקלח ולישון. יש מטרה לכל החקירה הזאת?"
"את רוצה ^'לגמור פה'^… מה זה עכשיו, 'סייברסקס'?" אריק שואל בקול מלא ארס.
"אתה דפוק לגמרי… בחיי…" ורדית ממלמלת. "לגמרי דפוק".
"היי, היי, זה לא שהחשדות שלי כל כך מופרכים, נכון?" אריק מרים את קולו.
ורדית משעינה את מצחה על כף ידה ומנענעת את ראשה מצד לצד.
"תגיד, לא סכמנו שאנחנו עוזבים את זה?" היא שואלת בלי להביט בו.
"סכמנו. אז מה? בואי נגיד שאני רק בודק. מפקח".
"אז אל תבדוק!" ורדית מזדקפת וקמה. "אתה הורס הכל! נכון, אני אשמה. טעיתי, פשעתי, חטאתי. הכל נכון. אבל החלטנו לנסות שוב, אז אל תהרוס. תן לנו סיכוי לחזור למה שהיה פעם. אחרת מה אנחנו עושים פה בכלל?" קולה של ורדית חורק. נראה שהיא על סף דמעות.
"את חושבת שאני לא רוצה לתת סיכוי?!" אריק זועם "זה מה שאת חושבת? את לא מבינה כלום אם ככה. הרי הייתי נותן הכל כדי לחזור למה שהיה. בשבילי זה כמו… הגירוש מגן עדן. לפעמים אני חושב שכל מה שהייתי רוצה זה לא לדעת מה היה ביניכם. לא רוצה לדעת כמה זה היה ^חשוב^. וכמה שהיית ^זקוקה^ לזה. ושזה רק גרם לך ^לפקוח את העיניים^. לא רוצה לדעת את כל זה. הלוואי שהייתי יכול לשכוח! הלוואי…"X
ד"ר כרמון הזמין את אריק לשבת על הכורסה הנוחה בקליניקה הפרטית שבביתו.
"בטלפון אמרת שיש דברים שאתה וזוגתך הייתם רוצים שתשכח".
"כן… יש דברים שאני לא רוצה לזכור. דברים ש…מפריעים לי בחיים".
"צרות עם האשה?" שאל כרמון בידענות.
"אה… כן", אריק ענה ללא חשק.
"היא בגדה בך", ד"ר כרמון קבע ואריק דימה שהוא שומע שמץ של לגלוג בקולו. הוא הנהן כמי שכפאו שד וחש את הזעם עולה בו מחדש. הבת זונה הזאת… הוא חשב. לא מגיע לה. בחיי שלא מגיע לה… ד"ר כרמון בחן את פניו, כמי שיכול לראות דרכן.
"בסדר. אני חושב שאוכל לעזור לך. יש טיפול, טיפול באמת נהדר, למרות שהוא עדיין נסיוני".
"נסיוני?" אריק שאל.
"כן. לעיתים מאד מאד נדירות יש מטופלים שסובלים מתופעות לוואי… אבל זה לא משהו שצריך להטריד אותך".
"איזה מין תופעות לוואי?"
ד"ר כרמון הניף את ידו בביטול.
"חבל שבכלל הזכרתי. כמעט אף פעם אין תופעות לוואי. ובמקרה שלך אני לא צופה בעייה. סמוך עלי".
"אבל על איזה תופעות לוואי מדובר?" אריק לא ותר.
"השיטה שבה המחיקה עובדת מבוססת על המודל של 'רשתות עירור'. כל מושג, רגש, מילה או זכרון מקושרים זה לזה בקשרים עצביים. במהלך הסריקה המקדימה אנחנו בוחנים את מערך הקשרים, שנוצר כתוצאה מערור הנושא שאתה מבקש לשכוח. למשל… אני אומר לך 'יום ראשון בכיתה א' ובודק מה במח שלך מקושר ל'יום ראשון בכיתה א". אחר כך אני מכין למחיקה את כל הקשרים העצביים אל אותו מושג. במקרה שלך המושג יהיה 'הבגידה של…" ד"ר כרמון תופף באצבעותיו על סנטרו ועצם את עיניו כמנסה להזכר. "הבגידה של…"
"ורדית", סנן אריק לבסוף.
"כן! 'הבגידה של ורדית'. בעזרת גרייה חשמלית עדינה ומדוייקת של האיזור, למעשה תת גרייה, אנו גורמים לניוון כל הקשרים, כך ש'הבגידה של ורדית' עדיין מצויה במח שלך, אך הלכה למעשה היא אינה נגישה. ואם אתה לא יודע את זה, זה כאילו שזה מעולם לא קרה", ד"ר כרמון חייך חיוך מאוזן לאוזן וחשף מערכת שיניים לבנה ומושלמת.
אריק קפץ את אגרופיו מבלי משים. "אבל מהן תופעות הלוואי? עדיין לא אמרת לי".
ד"ר כרמון הניח לחיוכו להשמט. הוא קם והחל מתהלך בחדר.
"מה שקורה לעיתים הוא שקשרים עצביים סמוכים מתנוונים, וגורמים לשיכחה של דברים שאינם קשורים לורדית, לבגידות או לערכי מוסר בכלל. דבר אחר שיכול לקרות הוא שהקשר בין הרגש, לסיבה שבעטיה אנו חשים את הרגש נעלם, אך הרגש עצמו עדיין קיים. יתכן כי לעיתים תחוש כ-עס או קינאה, אך לא תדע מדוע. אבל רב הסיכויים שההליך יעבור ללא תופעות לוואי". ד"ר כרמון נעצר מאחורי הכסא בו ישב אריק והניח על כתפיו את שתי ידיו. "אין לך מה לדאוג".
אריק נעץ מבט מזרה אימה בתמונה של ד"ר כרמון, אשר היתה תלויה על הקיר מולו.
"אני יודע על מה אתה חושב", ד"ר כרמון אמר בעודו חוזר לשבת מול אריק. "אני יודע בדיוק מה מטריד אותך". אריק לא ענה.
"אתה אומר לעצמך שאתה לא רוצה גם לזכור את הביקור אצלי, נכון? אתה אומר לעצמך אם אני אזכור את הביקור אני אשאל את עצמי למה בכלל באתי".
אריק חש מושפל. הוא לא חשב על כך בכלל ולא עלה על דעתו שום דבר נבון להגיד. ד"ר כרמון חייך חיוך מנצח.
"בשביל זה בדיוק פתחתי שיטה המשבשת את פעילות צבר התאים האחראים על התגבשות הזכרונות של השעות שסביב הטיפול. אנחנו נזריק לך להיפוקמפוס תרופה מונעת התגבשות, אתה תתעורר, תקח מונית הביתה, וכשתגיע לא תזכור מאיפה באת ולמה. זה אמנם חוויה מבלבלת אבל אחרי לילה בחברת אשתך האוהבת אתה תרגיש מצויין", ד"ר כרמון קרץ לעברו. "אני בטוח בכך", אמר.אריק חש זעם לא ברור אך הוא בכל זאת חתם על חוזה המנקה את ד"ר כרמון ממרבית האחריות באשר לתוצאות הטיפול, וקבע את הטיפול ליום המחרת. בשנים האחרונות המצב הכלכלי שלו ושל ורדית התדרדר בהתמדה, אך הם החליטו שזה שווה את זה, שהיחסים שלהם שווים את זה. אריק מיהר לבנק ופדה את תכנית החסכון שהוא וורדית פתחו ביום נישואיהם. חמישים אלף שקלים תמורת כרטיס כניסה לגן העדן האבוד.
X
אריק רכן מעל כתפיה של ורדית, הריח את ניחוח שיערותיה, והעיף מבט לעבר מסך המחשב מולו ישבה. ורדית נדרכה קלות ובתנועה כמעט אוטומטית הסתירה את נוף האינטרנט.
"היי פרח שלי, מה את עושה?" אריק שואל, מחבק את מותניה של ורדית בעודו מכרסם את אוזנה הימנית.
"מממ… שום דבר. אני בסך הכל קוראת כמה הודעות ישנות מהפורום… בנושא קדרות".
אריק המשיך לנשקה, עיניו עצומות בהנאה.
"ומה את לומדת שם בפורום?" הוא ממשיך לשאול בפיזור דעת "יש שם אנשים מעניינים?"
"לא. אין כמעט אנשים. ואני לומדת… אה… כל מיני דברים. כל מיני שיטות חדשות. זה בכלל לא קשור לאנשים…"
"איזה שיטות?" אריק שואל, עדיין בעיניים עצומות.
"סתם שיטות. איך להכין כדים, איך לשרוף דברים בתנור… זה הכל. באמת לא מעניין…אני תכף אסיים", היא אומרת בהתנצלות.
"זה בסדר", אריק אמר בגדלות. "תמשיכי. אם לא מפריע לך כמובן, שאני אמשיך אהממ… לגלוש איתך…"
"בטח", ורדית אמרה ונסתה לשחרר את ידה הימנית כדי להגיע לעכבר. אך ללא הצלחה. אריק המשיך לחכך את אפו באוזנה השמאלית בעוד ידו מטפסת לעבר שדה הימני.
"ו… תגידי יש עוד אנשים שגולשים בפורום? על מה אתם מדברים? רק על קדרות?" אריק שואל בסקרנות.
"יש שם אנשים שאת מכירה גם בחיים האמיתיים?" הוא ממשיך מבלי לשים לב שטרם קבל תשובה לשאלה הקודמת.
"לא אני באמת לא מכירה שם אף אחד. זה… רק קשר אינטרנט. אני לא מכירה שם אף אחד. אף אחד לא מכיר…"
"מה, אין רומנים סביב קרמיקה?" אריק מתחיל במסע המסעיר מברכה הימנית של ורדית לעבר הירך והלאה. ידו השניה מגששת אחרי הפיטמה… חיוך הנצחון ששפוך על פניו של אריק מעיד על כך שהוא מצא את מבוקשו. גופה של ורדית מתקשח.
"למה אתה מרגיש צורך לרגל אחרי? זה רק קדרות, פור גודז סייק!" היא מתפרצת.
"לרגל? מה… על מה את מדברת?" אריק המום מהמטח הלא צפוי. הוא מתרחק וזז צעד אחד הצידה. ורדית נושכת את שפתיה.
"סתם אמרתי, אין לך מה… אני לא יודעת מה יש לי היום". היא מליטה את פניה בידיה. "סליחה, באמת".
"מה? למה את מעלה את זה בכלל? את רוצה שאני ארגל אחריך?" אריק שאל. "אני צריך לרגל אחריך?"
"לא, לא, עזוב אני לא התכוונתי…"
"אולי זה דווקא רעיון כי אני באמת חושב שזה קצת מוזר שאת מנסה להסתיר את המסך כל פעם שאני באיזור. אם זה רק פורום פורמייקה אז מה הסוד הגדול? הא?"
"אין שום סוד. אני בסך הכל מחפשת מידע…"
ברקע תוכנת מסרים מידיים נוהמת בקולה העגום של מארג' סימפסון. ורדית ואריק לא זזים. אריק מכחכח בגרונו.
"מה הצליל הזה אומר?"
"שהודעה שניסיתי לשלוח לא עברה". ורדית משיבה בראש מושפל.
"למי ניסית לשלוח הודעה?"
"לאיתי מהיוגה".
"ולמה אתם בדיוק מחליפים מסרים אישיים?"
"כי הוא גם מתעניין בקדרות. יש לו אבניים והוא הזמין אותי קצת להשתפשף בזה… זה הכל".
"הזמין אותך 'להשתפשף בזה'. במה עוד הוא הזמין אותך ^'להשתפשף'^?" אריק שואל בארס.
"אתה פסיכי לגמרי… שום דבר לא יעזור לך כבר… חבל על הכסף…" ורדית אומרת יותר לעצמה מאשר אליו.
"אני סומך על האינטואיציות שלי ורדית. את מתנהגת מוזר. את מתנהגת כאילו את אשמה במשהו, אז אני מריח שמשהו לא בסדר. מה הסיפור. מה עשית לא בסדר?"
ורדית קמה ומתהלכת בחדר דמעות תלויות על ריסי עיניה. כעבור דקותיים היא נעצרת ופונה אל אריק בקול בוכה.
"אריק אני לא יודעת אם אי פעם תוכל לסלוח לי", היא אומרת. "עשיתי משהו נורא. אני… הפסדתי הרבה כסף אריק. הפסדתי כמעט את כל החסכונות שלנו… בערך מאה אלף שקלים… אני.. אה ניסיתי להמר בבורסה. חשבתי שאני ארויח ואוכל להפתיע אותך ולקנות לך את היאכטה שאתה חולם עליה… עכשיו בדיוק… אה… אני חפשתי דרך להחזיר את הכסף… אני כל כך מצטערת… כל כך מצטערת".X
ד"ר כרמון הזמין את ורדית לשבת על הספה הרכה שבקליניקה הפרטית שבביתו. הוא התיישב לצידה, טפח קלות על ירכה ואמר:
"אז איך אני יכול לעזור לך?"
"יש דברים שהייתי רוצה לשכוח… אני…"
"היה לך רומן עם גבר אחר?"
"כן", ורדית ענתה בהקלת מה.
"רומן עם גבר אחר… ובכן יש לזה מחיר ולעיתים גם תופעות לוואי. האם קראת את חוברת ההדרכה?"
"כן, אני יודעת כל מה שיש לדעת דוקטור, ואני מוכנה להכל. העיקר שרגשות האשמה כבר יניחו לי, ואריק ואני נוכל לחזור לשיגרה".
"אני אשתדל מאד. רגשות אשם אינם יפים למערכת העיכול. אולקוס… צרה צרורה, גם לי היה פעם. אני זוכר שהיה לי אולקוס אבל אני כבר לא זוכר למה. אולי זה גם היה בגלל אשה". הוא קרץ לורדית ופרץ בצחוק קולני. ורדית ניסתה להצטרף לצחוק שלו אך ד"ר כרמון הפסיק באחת ופניו לבשו הבעה רצינית. ורדית השתנקה.
"אז… מתי נוכל לעשות את הטיפול דוקטור?" היא שאלה אחרי שדומיה השתתררה בחדר.
ד"ר כרמון פתח את היומן ועיין בו. הוא צקצק ונד בראשו.
"לצערי יהיה עליך להזדיין בסבלנות… להזדיין בהרבה מאד סבלנות. אלא אם כן…"
"אלא אם מה?" ורדית נאחזה בדבריו כבגלגל הצלה.
"האמת היא שהיינו יכולים להתחיל בטיפול עוד היום, אך במקרה כזה יהיה עלי לבטל התחייבויות קודמות… והעלות הכוללת תהיה מעט יקרה יותר… תוספת של חמשת אלפים שקלים. לא כולל מע"מ". ורדית מהססת לרגע. היא לא בטוחה שהיא יכולה 'להזדיין בסבלנות', כפי שהדוקטור ניסח זאת, עם זאת, בשנים האחרונות המצב הכלכלי שלה ושל אריק התדרדר בהתמדה, לפעמים נראה היה כאילו הכסף פשוט נוזל להם מבין אצבעות…
"בסדר", היא אמרה לבסוף. היא חתמה על החוזה והם פסעו לחדר הטיפולים הסמוך. ד"ר כרמון סייע לה לחבוש לראשה קסדה משובצת חיישנים. והורה לה לשכב על מיטת הטיפולים.
"המושג שברצונך לשכוח הוא 'הבגידה ב…"
"אריק בעלי", ורדית מהרה להשלים.
"הבגידה באריק בעלי", ד"ר כרמון חזר על דבריה ורשם אותם על גבי דף. "הבגידה באריק בעלי", הוא זמרר לעצמו. ורדית עצמה את עיניה ונשמה עמוק.
"כעת עליך לעצום עיניך, לנשום עמוק ולהרגע. בעוד דקות ספורות אתחיל בסריקת המח".
ורדית שכבה ונסתה להרגע. זכרונות שבקרוב יעלמו מחייה חלפו לנגד עיניה. ואז לפתע עלה בדעתה דבר מה…
"סליחה דוקטור, אני יכולה אולי לבקש לשכוח דבר נוסף באותה הזדמנות?"
ד"ר כרמון הביט בה מלמעלה. ורדית ראתה כל הדרך במעלה נחיריו.
"האם זה קשור לנושא הבגידה? כי אם זה לא קשור זה יעלה לך-"
"זה… קשור", ורדית מכחכחת בגרונה.
"כן?"
"הייתי רוצה לשכוח ש… לשכוח ש… הקשר האינטימי עם הגבר שהייתי איתו…אה…"
"את מתכוונת לזיונים". ד"ר כרמון אמר בחיוך חושף השיניים שלו.
"אה.. כן… אם אפשר הייתי רוצה לשכוח כמה ש… הם היו טובים".X
זוג בשנות השלושים לחייו פוסע בשביל צר המוביל לכניסה פרטית. ד"ר ברלב פותחת את הדלת בחיוך ומזמינה אותם להכנס.
"אז מה גרם לכם לפנות לטיפול זוגי?" היא שואלת אחרי שהזוג מתיישב על הכורסאות בקליניקה.
"האמת היא שזה לא משהו מוגדר", פותחת האשה. "לפעמים אריק מאד כועס עלי בלי סיבה ברורה. ממש משתולל. והוא בעצמו לא יודע למה. לא מבין מאיפה בא הכעס הזה… ויש לו גם התקפי קינאה נוראיים. ממש קשים…"
"ואת? האם את נותנת לו סיבות לקנא לך?" מתעניינת הפסיכולוגית.
"ממש לא. להפך אפילו. אבל אני בכל זאת כל הזמן מרגישה אשמה במשהו. כאילו שעשיתי משהו לא בסדר". הפסיכולוגית הנהנה ורשמה הערות בפנקסה.
"ואיך אתם מתמודדים עם מצב של משבר ביניכם?"
"לא ממש מתמודדים", עונה אריק. "פעם היינו הולכים… למיטה ושמה איכשהו הכל היה נפתר. אבל עכשיו ורדית אף פעם לא רוצה. ולפעמים הריבים בינינו נמשכים במשך ימים שלמים. ובלילות אנחנו ישנים בנפרד".
"האם הקשר שלכם תמיד היה כזה?"
"לא", אריק נאנח. "בהתחלה זה היה כמו גן עדן…"
"כן", ורדית נאנחת אף היא. "אני זוכרת כאילו פעם היה טוב, אבל זה זכרון מאד עמום. אני זוכרת במעורפל שפעם היה לנו יחסי מין נהדרים… כן, פעם זה באמת היה כמו גן עדן".
"בנוסף", אריק אומר אחרי זמן מה "בגללה נקלענו לקשיים כלכליים. נאלצנו למכור את המכונית, ואני עובד עכשיו בשתי עבודות. אבל היא הדחיקה את זה, ככה אומרים? הדחיקה את זה לגמרי מהזכרון. וזה משגע אותי".
"יתכן שזו הסיבה לכעס הרב שאתה חש כלפיה".
"זה בהחלט יתכן", אריק משיב. "תדמייני שאת צריכה לעבוד כפול שעות בעבודה מסריחה ולהרוויח מחדש מאה אלף שקל? לא היית כועסת?" הפסיכולוגית ממהרת להנהן.
"יתכן שזו הסיבה שאת חשה אשמה, ורדית. גם אם הדחקת את הנושא האשמה ממשיכה להתקיים בתוכך".
"יכול להיות, אבל מה אני יכולה לעשות?" ורדית שואלת.
"הכעס נובע מהידיעה שהמצב היה יכול להיות יותר טוב. אם אנחנו מקבלים את המצב שלנו כמות שהוא, אין לנו כעס יותר, או תחושת אשמה. אנחנו פשוט חיים את חיינו כמות שהם".
"נחמד מאד, אבל לי קצת קשה לשכוח מאה אלף שקל ככה סתם", אריק חש עוינות פתאומית כלפי הפסיכולוגית.
ד"ר ברלב משתתקת ומביטה באריק במבט מזוגג.
"אז היית רוצה לשכוח?" היא שואלת. "אם היתה אפשרות כזאת כלומר?"
"אה.. כן. אולי. אני לא יודע", אריק חש מבולבל מהשאלה. ורדית מחייכת במבוכה.
"אני חושבת-", היא מתחילה לומר. אך הפסיכולוגית נכנסת אל תוך דבריה.
"אני מכירה… קוסם שגורם לאנשים לשכוח". היא אומרת ועיניה בורקות במרירות. "רופא הוא קורא לעצמו. לא רופא ולא נעליים!"
אריק וורדית מחליפים מבטים ביניהם.
"מה… הכוונה בקוסם?" ורדית שואלת לבסוף. אריק מחייך אליה בסתר חיוך קטן. זה רגע נדיר של אחווה ביניהם.
"מחיקת זכרון. במקום להתמודד אפשר למחוק. כל מה שלא נעים, כל מה שמביך, כל מי שאוהבים או שונאים. פשוט למחוק. כמו… טיפקס. מה דעתכם?" הפסיכולוגית מרכיבה את משקפיה ומתבוננת בהם בעיון. "מה אתם אומרים? נו, הייתם רוצים?"
"מחיקת זכרון? זה נשמע… מפחיד", ורדית מנסה לעבור את הבחינה בשלום. "מה זה, מדע בדיוני?" היא צוחקת. אך מפסיקה כאשר היא מבחינה שאף אחד אינו מצטרף אליה.
"זה רק מדע. אבל זה לא יותר טוב". הפסיכולוגית אומרת בחומרה. "תמורת מאה אלף שקל, תוכלו לשכוח אפילו את השם שלכם". היא מתופפת על בלוק הכתיבה שלה בעצבנות. "אם תחליטו שזה מה שאתם רוצים אני כמובן אפנה אתכם אליו. את ה…עבודה שלו הוא בהחלט עושה ביסודיות… " היא מנידה בראשה ונושפת בבוז.
"אבל מי זה האיש הזה?" ורדית שואלת אך אינה נענית ואריק מחליט להתערב –
"מדע בדיוני או לא, זה בכל מקרה לא רלוונטי כי אין לנו בכלל כסף לכזה דבר". הוא לא הולך לשלם שלוש מאות שקלים לשעה רק כדי לשמוע על עוד אפשרויות איך לבזבז עשרות או מאות אלפי שקלים נוספים שאין לו. ומה פשר כל השאלות האלו? הוא מתחיל לקום מהכסא בכעס.
הפסיכולוגית מתעשתת כמתעוררת מחלום. היא מורה לאריק לחזור לשבת.
"אני… אני בסך הכל חשתי חובה מקצועית ליידע אתכם. עכשיו אחרי שהבהרנו את הנושא נוכל לעבור הלאה" היא אומרת לאט. אריק מתיישב חזרה זועף. הוא לא הולך להגיד יותר כלום בפגישה הזאת!
"תודה דוקטור, נזכור את האפשרות הזאת. מי יודע, אולי עוד כמה שנים זה יהיה כלול בסל הבריאות", ורדית חשה מבולבלת. האם אמרה את הדבר הנכון? היא מחייכת אל הפסיכולוגית במבוכה ונועצת באריק מבט נוזף. כעת כולם שותקים.
"ובכן", הפסיכולוגית אומרת לאחר רגע שהתארך, "הייתי רוצה לשמוע עליכם. אולי אחד מכם מוכן לספר לי איך הכל התחיל ביניכם? אולי אתה אריק?" -
מבחינת הסוף, אהבתי יותר את היחס הקודם של הפסיכולוגית לטיפול. תחושת הבוז שלה לדעתי קצת מחמיצה את הנקודה, כי לא כל כך ברור למה היא טורחת להציע את זה אם היא לא מאמינה בזה. היה יותר טוב כמו שעשית קודם, כשהיא המליצה על הטיפול הזה ועברה לטיפול זוגי אמיתי רק בלית ברירה. לדעתי היה טוב אפילו לתת את הרושם שאולי היא מקבלת אחוזים מד"ר כרמון – זה יוסיף אלמנט של עוד ספקולציות לגבי מה שמתרחש שם מאחורי הקלעים על גבם של אנשים תמימים. כשהיא לועגת לשיטה, אין את האלמנט הזה.
מבחינת השאר, לדעתי הדיאלוגים וההתנהגות של הזוג הרבה יותר אמינים מהגירסה הקודמת, וזה מצוין.
אהבתי מאוד את ההתנהלות של ד"ר כרמון, איך הדרך שלו לתת מידע לפציינט מגרדת את החוקיות – מתוך הנחה שבמילא הפציינט לא יזכור כלום אחר כך. זה היה טוב מאוד.
זה מה שיש לי בקריאה ראשונה. אני אנסה לעיין בזה שוב מחר או מחרתיים ואראה אם יש לי עוד הערות.
-
-
אני קיבלתי רושם שהיא בכלל לא מסמפטת את השיטה, אבל מרגישה חובה ליידע את הלקוח על שיטה חליפית לטיפול.
זה היה כמו הרופא הזה שקובע תור לניתוח, ואז לפני שהוא קובע הוא אומר בזלזול תהומי: "תראו, אני חייב לספר לכם שאפשר גם לנסות טיפול אלטרנטיבי אצל הומיאופת, אבל לדעתי זה בזבוז זמן וכסף".
אני דרך אגב ממש בעד הקטע של הקומבינה בין השניים. היא שולחת לקוחות ומקבלת אחוזים וכך עובדת פחות קשה.
-
(אני מתנצל על העיכוב האיום, אבל סיפור שלך דורש יותר מקריאה אחת)
השאלה, אם כן:
מדוע זמן הווה? כלומר – הוא לא נראה לי שגוי, הוא סביר בהחלט, ואולי גם אני הייתי בוחר בו לו הייתי כותב סיפור כזה, אבל מדוע *את* עשית את הבחירה הספציפית הזו? האם יש כאן כוונה מודעת או שמא זה פשוט "נראה טוב יותר"? ואם התשובה הראשונה היא הנכונה – מדוע?
פשוט מעניין אותי לדעת… -
הטקסט עבר כמה שינויים: מהווה לעבר ובחזרה להווה (לא לעתיד
) עד שבסוף, באופן מודע אם כי ללא נימוק אמיתי מבחינתי (לא נימוק מודע מספק) החלטתי שהקטעים בין אריק לורדית יהיו בזמן הווה, ואילו המפגשים שלהם עם ד"ר כרמון יהיו בזמן עבר.תראה, יכולה להיות לכך סיבה. למשל, זה יכול להוות רמז לכך שהמפגשים עם הד"ר התרחשו גם בעבר היותר רחוק, או שבסופו של דבר מה שחשוב זה איך אריק וורדית מתפקדים בהווה כזוג ולכן הקטעים שלהם הם בזמן הווה. אבל אין לי ממש תשובה…
(והאמת היא שאני גם לא במיוחד מתלהבת מהסיפור שלי למרות שפעם חבבתי אותו).
-
