- This topic has 17 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 15 שנים, 12 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?" אמרתי.
הוא הניח את ספל הקפה באיטיות, בזעף, וידעתי שעכשיו הצלחתי לדובב אותו. רוח קלה חלפה תחת שמשיית המסעדה ובידרה את השערות שעיטרו את זרועותיו הרזות.
"ומה אתה צריך בכדי שדבריי לא ייראו בעיניך מופרזים? לראות את כל הערים שרופות, שממה מן הדרום עד הצפון, צימרים ורבי-קומות ודקלים שרופים מול טיילת שוממה שעזים מטיילים על אבני הריצוף הבקועות שנותרו בה; שוב, מאות כפרים החוברים יחד למדינת עולם שלישי, ופלאחים הולכים ברגל על מה שנותר מן הדרכים הסלולות? האם אתה זקוק לכך שלא יהיה ולו יהודי חי אחד על האדמה ההיא, לסובב את הגלגל לגמרי לאחור, בכדי שתוכל לומר 'בשנה זו וזו בא הקץ למדינת ישראל'?"
הבטתי ברשמקול שעל השולחן בינינו, זר בין כלי הכסף העדינים. הגלגלים הוסיפו להחריק חרש בחובו. תזמורת כלי הנשיפה שוב החלה מנגנת, בפארק, לא הרחק מאיתנו.
"אתה בחרת לצאת לגלות," אמרתי לאט, "בטרם החורבן. המקום ממנו יצאת לגלות עודנו עומד על תילו."
עיניו היו גחלי אש. "אתה עיתונאי או פרובוקטור?" אמר, קולו העדין נסדק.
לא יכולתי להתאפק. "הבה נכנה אותי אינקויזיטור פסיבי. אתה שרוע על הגלגל, אך אתה גם מפעיל את הידית המותחת את גופך ומפוקקת את עצמותיך – אני רק מדגדג אותך בכדי שתתחיל לעשות זאת."
הוא קרא למלצר, מתעלם ממני. נבהלתי.
"אל תעשה זאת," אמרתי.
המלצר קרב אלינו מבין השולחנות.
"אל תשלם ותלך," אמרתי. "הקשב לי – "
ילדה חלפה בחופזה בין השולחנות, במסלול התנגשות שכמו יצא היישר מספרי הפיזיקה של התקופה; משב עז ופתאומי חבר אליה; המלצר מעד, המגש עף מידו; עצר להתנצל בפני הגברת שאת שמלתהּ טינף זה עתה בשלוש מנות של קרם ברולה.
סגרתי את הרשמקול, הפכתי אותו. הוא הבחין בלוח החלק; נשא עיניו אליי, לא מבין.
"אין סוללות," אמרתי. "תסתכל בעצמך."
הוא נטל את הרשמקול בידו. ידעתי שלמעשה די בכך. ריחמתי עליו מעט. לו אני במקומו, הייתי מאבד את עשתונותי למגע הרך, העורי, של חומר שלא דומה היה לשום דבר ממנו נוצר מכשיר חשמלי, או כל מכשיר-שהוא באותו הדור. המרקם, הניחוח, כמו הכריזו על עידן אחר. ראיתי שעודנו מהסס. הנחתי ידי בעדינות בסמוך לידו האוחזת בגוש הרשמקול, ולחצתי קלות על התפס החבוי. מעטפת המכשיר איבדה מעמימותה וכעת נתגלו עשרות אלפי הבריות הזעירות, דמויות התולעים שבקרבו, שהתעוותו והטיחו ראשיהן זו בזו, והבזיקו ברקי חשמל זעירים וירקרקים ביניהן.
"מסובך להסביר, אבל זה מקור החשמל," אמרתי, מסיר ידי. הרשמקול צנח מידו על השולחן בחבטה מצלצלת שגרמה לכמה סועדים להסב ראשיהם אלינו.
"מי… מי אתה?" הוא נראה אומלל מאוד לפתע. "מה המהתלה הזאת?…"
הוא כל כך רצה שהוידוי המריר שלו יהיה רלוונטי, מופיע בכותרות ענק בעיתוני הארץ שנטש. הסופר המהולל פוצה את פיו בגלות לאחר שתיקה של עשר שנים, בפני עיתונאי עלוב ומבוהל מישראל, בפניו יטיח את כל זעמו. כמה יעצבן את הפוליטיקאים. כמה נכזבה תקוותו כעת.
"אם זה עוזר," אמרתי חרש, "שמך זכור בעתיד הרחוק; כה זכור, שלראיון איתך נודעת חשיבות עצומה." עד כדי כך שבכדי לא לחדול ממנו, הייתי מוכן לחשוף בפניו את סודי. אם העורך הראשי שלי יידע על זה הוא יהרוג אותי. שלא לדבר על מפעילי מכונת הזמן של העיתון. אלא שהאיש שלמולי חדל מלדבר. הרגשתי נואש. אני מאבד אותו.
"אם יורשה לי לחשוף עוד קלף," הוספתי בחופזה, "השאלה שנותרה פתוחה, שלא פוענחה עד ימיי, היא מדוע יצאת בכלל לגלות? כלומר, מדוע יצאת לגלות עוד לפני ש – " עצרתי את עצמי. טיפש, קיללתי בליבי.
עיניו, חדות, נבונות, מקבלות אותי ואת הצהרותיי עובדתית במהירות של איש בעל דמיון חריף, קלטו גם את שעמדתי לומר.
"אז החורבן באמת עתיד להתרחש. חורבן של ממש? דם ואש?" הוא נשמע כמעט נסער לרגע.
שתקתי.
"כמה שנים מעכשיו?"
הוספתי לשתוק. הוא שב ולגם מספל הקפה, שוקע ביגון, מביט בנשות הקיץ שדמותן ושפתן עוד הייתה כה זרה לו, ותמיד תהיה. הוא מת בטרם הספיק ללמוד את השפה, נזכרתי.
"האם יקרה הדבר בימי חיי?" שאל.
"לא," השבתי. גרמתי די נזק עד עתה.
אך לא באתי הנה כדי לשתוק. אחרי שלא הוסיף לדבר עוד דקה ארוכה אמרתי, "איזו מדינת ישראל עזבת?"
"אם יש לכם ארכיונים ראויים לשמם, אתם ודאי יודעים," אמר, "אם כי אתם העיתונאים, מעולם לא הייתה תחקירנות הצד החזק שלכם."
"הכל ידוע," אמרתי. "מה שחשוב לנו היא העדות שלך. דווקא שלך."
"ומה כה חשוב בה?" אמר. "אל תנסה להחמיא לי עד כדי כך ש – "
"אם אספר לך מה עתיד להיות מעמדך הספרותי בעתיד, הגאווה תגרום לך לשבץ מיידי." רכנתי נכחי. "אנא, אסור לי להיכנס לפרטים. שכח מה שאמרתי. אני רוח. אני אוויר. רק *דבר* אליי."
כשראיתי את כתפיו נשמטות לחצתי על כפתור הרשמקול.
הוא החל פולט דבריו מוכנית, לאט, כאדם המכתיב עצמו למוות.
"זה לא ברור? איש אינו מדבר עוד בשפתי," אמר. "הדברים קורים כל כך לאט.. כל כך בעדינות.. במדינה שנטשתי חי כעת מיעוט יהודי, כחלק ממדינה דו-לאומית שכבר מזמן איננה שלו. שגרת האימה והמוות שידעתי כשהייתי ילד אינה מובנת לילדיי. הם הרוויחו חיים נורמליים, נהדרים, בתמורה לזהות שמכרו הוריהם. גרושתי מגדלת אותם בתל אביב, שם הם חיים על ג'אנק פוד, טלנובלות, ואולי תחושה קלה ומאיימת שאל להם להכעיס את שכניהם הערביים, אחרת יביטו בהם בעין עקומה, ועדיף לעתים לבלוע עלבונות מלהגיב; שמשעות מסוימות עדיף להם, כיהודים, לא להסתובב בחוץ אלא לנעול את הדלתות. לא כדאי להסתבך, ופקחי האו"ם בכל מקרה לא מתערבים בנעשה. משיחות טלפון ידוע לי שילדיי עוד זוכרים את העברית שלימדתי אותם, ומדברים אותה ביניהם בבית. בחוץ.. העברית הקלוקלת שבה דיברו הבריות עוד כשהייתי ילד פינתה את מקומה לסוג של ערבית מעורבת באנגלית מעורבת בשברי עברית רצוצה. אתה – העברית שלך מצויינת. היה עליי לחשוד בך מההתחלה." הוא הביט בי ועיניו כבו שוב באנחה. "מדוע עזבתי.."
הוא הלחית שפתיו, מהסס. "כמה ערים בודדות נותרו מיושבות. האם די בכך ליצור תרבות? הערים שהיו אמורות להיות מלכתחילה דו-לאומיות… יהודים אינם באים בהן. אני עוד זוכר את פסטיבל עכו האחרון, כמו שלהבת נר שמבליחה עוד רגע נהדר אחרון, הפקות מופלאות, מיואשות, על דו-קיום.. ואז התהליך הארוך, הכואב מכדי שיהיה ניתן ליצור בו משהו קוהרנטי… ולאחר מכן, יצירה ערבית, בוטחת, באמת נהדרת, אבל לנו כבר לא היה מקום בה, ופתאום היה מובן שעלינו להגדיר עצמנו שוב בפני עצמנו, לעמוד על הרגליים. שוב איש לא רצה בנו. שוב היינו תיאטרון, סופרים, מלחינים, בשביל עצמנו, למען עצמנו, בשטח המועט שעוד נותר לנו מבלי שיהיה אפור… ולא היה לנו די אמון בנו כדי ליצור משהו יהודי. כתיבה יהודית… עצם הרעיון היה מרתיע, נודף סרחון של משהו מיושן, מתבדל, מגעיל. אבל פתאום לא הייתה לנו ברירה. הבינלאומיות איבדה מטעמה המתוק. אבל לאחור אי אפשר להביט.. וכמה כבר ניתן לחפש אחר הגדרת זהות, כשההגדרה הראשונית היא משהו שקשה, שאי אפשר לקבל אותו, מוקצה מחמת מיאוס?"
הוא הביט בי, חיוך קל החל נמתח על שפתיו. "אני מאכזב אותך, אני רואה." לא ההנתי להניד בראשי ללאו. "אתה מצפה לדברים נוקבים, חדשים, אור ייחודי על נקודה היסטורית מן ההווה שלי… מן *העבר* שלך." הוא נרכן לעברי לפתע בדחיפות. "אבל זה כל העניין, אתה מבין. אני חי כבר עשר שנים בשום מקום, לא קשור לשום דבר, אבל עדיין אני מחובר בחבל הטבור למקום ממנו באתי, ולכן אני קשור להוויה התרבותית של מה שקיים שם כרגע, הוויה תרבותית של מקום נטול כוח פוליטי, כלכלי, חברתי עצמאי, מקום נידף ברוח. האם באמת מפתיע אותך שאין לי מה לומר? אני בא ממדינה שאיבדה את ההימנון שלה לטובת איזו מלודיה בינלאומית בשלוש שפות. אני בא ממקום שאין לו מה לומר – " הוא הסיט ידו הצידה בתנועה עצבנית, וכוס הקפה צנחה ארצה והתנפצה.
המלצר מיהר לעברנו.
הבהרתי לו שזה בסדר.
שילמתי עבור שנינו.
סגרתי את הרשמקול.
"מניין באמת העברית שלך?" שאל לאחר רגע ארוך של מבוכה.
"אני מומחה לשפות עתיקות," השבתי.
"יש בה משהו סטרילי," אמר. הוא סקר את אצבעותיו. "מתי אמות?" שאל.
נדתי בראשי. אסור.
בעוד רגעים ספורים איעלם מן המקום הזה, איחטף חזרה לתקופתי בלימוזינה מהודרת שתיכנס לסמטא ותתפוגג בחלל האוויר. ואין לי סקופ. הרגשתי מדוכדך.
"פתאום הייתה לי פנטזיה," אמר, "שאתה מין נין של נין של נין שלי, שמגלה בי עניין אישי.."
"אין בינינו קשר משפחתי," אמרתי בעדינות. "בכל אופן, אני לא יהודי."
"אה," הוא הנהן. היסס. "ידוע לך.. אולי תוכל להגיד לי.. מישהו מהמשפחה שלי… ממני.. חי במקום שממנו אתה בא?"
משהו בתוכי דגדג. היה לי עניין אישי בו, בגלל מה שכתב, בגלל מה שהיה. משהו בו הרגיז אותי עכשיו, אולי האכזבה. קמתי על רגליי. "אין סיכוי."
הוא בהה בי.
"אין יהודים בעתיד," אמרתי.
הלכתי משם. באו לאסוף אותי. בעד חלון הלימוזינה ראיתי אותו נעמד, שפוף. נזכרתי איך קם כשנכנסתי למסעדה לפני חצי שעה, נעמד בדיוק כך, ואמר "לא לכבודך אני קם," והורה על התזמורת הצבאית שפצחה אז ב"מולדבה" של סמטנה. "הם מנגנים את מה שנשאר מההמנון שלי." -
התגובה של הסופר כשהבין שיושב מולו מישהו מהעתיד היא מאוד אנמית. הרבה יותר מדי אנמית. חשוב איך אתה היית מגיב אילו היית מגלה (ומאמין בזה) שאתה מדבר עם מישהו מהעתיד. קשה לי להאמין שהיית כל כך רגוע.
וחסר לי גם הסיפור. המטרה אני מניחה היא להעביר את הצפוי למדינה אם תהפך למדינה דו לאומית או אם ישראל תקבל את זכות השיבה שדורשים הפלסטינים. זה קצת מתפספס להעביר את זה בתור ראיון קצר של אדם מהעתיד עם יורד. עדיף לספר על משהו שקורה באותה ישראל שאתה רוצה להעביר. זה יהיה הרבה יותר חזק.
בסך הכל אתה כותב טוב. אני בטוחה שאתה יכול לעשות עם הרעיון הזה משהו עם יותר עוצמה.
-
-
-
עכשיו שאני מסתכל על זה יכול להיות שהתגובה של הסופר באמת קצת פלגמטית. יש לגיבורי הסיפורים שלי (השניים או שלושה שיש..) נטייה להיות אדישים… מודה, אני מפחד מתיאור של רגשות חזקים, בהלה, וכו'. זה בד"כ לא יוצא לי כל כך טוב. אולי כי אני כזה.. אדיש.. ומשום מה אני די אוהב אותם ככה (:
יהיה באמת מעניין לעבוד על סיפור יותר מורכב, שמתרחש בארץ "בזמן אמת". התחילו לרוץ לי כל מיני רעיונות בראש: סצינות קצרות, בעיקר. אתגר נוסף: לנסות לכתוב דיאלוגים ב"עברית החדשה" ההיא. מודה שזה מה שהכי מלהיב אותי. אבל הערבית שלי לא מספיק טובה.. וגם לא של קוראיי, אני חושש.
Thanx על הפידבק, יעל!
-
הדיאלוג לא אמין. שני הדוברים משתמשים בעברית גבוהה מדי ומאולצת מדי, ללא כל סיבה נראית לעין ("סטרילית"? ממש לא). הנה, למשל:
"ומה אתה צריך כדי שדברי לא יראו בעיניך מופרזים?" (וכל שאר הנאום – בכלל, נסה להמנע מדמויות הנושאות נאומים) – המשפט כבד, מאולץ ומסורבל. ביחוד ההיפוך הלא מוצלח של "בעיניך מופרזים". אם כבר – "מופרזים בעיניך" (שים לב איך השינוי הקטן הזה גורם למשפט לזרום, לפתע פתאום), או פשוט "מופרזים". אבל גם זה מוגזם. סתם "מה אומר כדי שתאמין לי?" או "מה אתה רוצה שאומר?" או "איזו הוכחה אתה צריך?" או הרבה אפשרויות אחרות. אני מציע לך לחשוב היטב על כל משפט שאתה כותב, לבדוק את החלופות ולחתור לשימוש באופציה הקצרה והתמציתית ביותר.
כמו כן, כדאי לך להמנע בכל מחיר מהקלישאה של "טוב, הוא לא משתף פעולה אז אגיד לו שבאתי מהעתיד". צריכה להיות לך סיבה ממש טובה לעשות את זה, וכאן אין – וגם לו היתה, אתה חייב לעשות את זה הרבה יותר טוב, אחרת הקורא יצחק לך בפרצוף.
אבל, כפי שנאמר כאן, הבעיה העיקרית היא המחסור בסיפור.
ושוב – *בלי נאומים!* -
ה"סיפור" שלך הוא מאמר תעמולה פוליטי, שמתובל באורח מן העתיד כדי לתת לדמויות הזדמנות לנאום… אני מצתרף לקריאה להכניס יותר סיפור לסיפור.
אולם מעבר לכך – המלצה שהועברה באיקון מאורסון סקוט קארד: אל תכתוב על העתיד הקרוב. אין לך שום יכולת לחזות אותו – לא יותר ממה שהיתה בשנות השמונים למי שלא שחזה את נפילת הגוש הקומוניסטי. הדבר היחיד שתצליח להשיג ממבט אל עתיד כל כך קרוב ובנושא כל כך טעון הוא שיקוף של דעותיך הפוליטיות.
אם אתה באמת רוצה לכתוב מד"ב, תתרחק קצת. תכתוב על עוד 100 או 200 שנה (אס"ק: "זה זמן שיספיק לסיפור שלך להתפרסם באנתולוגיות לפני שיגלו שהוא שגוי".) תכתוב על מקום אחר, על דבר אחר. תכתוב ביותר פאתוס. אתה רוצה לכתוב על התבוללות והתמעטות של עם? תכתוב על נפילה של כוכב מורד באמפריה, על עלפים מוקפים באורקים. זה היה הטריק של היינלין: הוא כתב ביקורת על אמריקה של זמנו, אבל מספיק רחוק בזמן ובחלל כדי שזה יהיה סיפור ולא מאמר.
כמובן, יש תמיד את האופציה שאתה באמת רוצה לכתוב על כאן ועכשיו. במקרה הזה, יש לך עתיד מזהיר ככותב מאמרים מדיניים. אל תסווה את המסר שלך במשל מד"בי מפולפל – הסבר ונמק אותו בעברית ברורה! גם המסר יעבור יותר טוב, וגם יכבדו אותך יותר. -
לגבי מה שהעירו לי, להוסיף "סיפור" לסיפור – קיבלתי. אפילו עובד על זה עכשיו..
אבל אני כן אכתוב על העתיד הקרוב. דווקא כן. ובלי מסכות. אין שום סיבה שמד"ב לא ישקף דעות פוליטיות של כותב כשם שהוא יכול לשקף את דעותיו על התפתחות טכנולוגית, או כשם שאפילו פנטזיה מסוגלת לשקף דעות פוליטיות או אקולוגיות של כותב. אין שום סיבה שמד"ב יתחבא מאחורי משל, אם הוא יכול לנשוך ולבעוט ישר כמו כל ז'אנר אחר. במד"ב אתה לא חייב להיות נביא. אתה יכול להעלות השערות כלליות. יותר מזה, אתה יכול לדבר על עתיד אפשרי אחד מני רבים, כך שסיפור מד"ב פוליטי לכאורה לא חייב אפילו להיות כזה, ולא חייב אפילו לשקף את הדעה הפוליטית שלך עצמך. ואם אתה כן רוצה – אז קדימה. הבעייה היחידה שאני רואה עם זה היא שמד"ב פוליטי, כמו כל אמנות פוליטית, יש לו נטייה להיות קצר ימים. אבל אמנות פוליטית מודעת לזה, אני חושב. היא לא מסתכלת אל הנצח. היא רוצה להיות רלוונטית כאן ועכשיו.
באשר ל"מסר" שלי – אם הסיפור שלי הוא מאמר תעמולה פוליטי אולי תוכל לומר לי לאיזה צד, ימין או שמאל? כן, אני כותב שם על בעיית התבוללות. אם אתה משווה את הבעייה הזאת מול מה שאנחנו מתמודדים עמו היום – מה עדיף? למרות ה"נאומים" השתדלתי לנסות להציג בסיפור שלי שאלה כללית, דילמה, ולא לתת מענה חד. אם לא הצלחתי בכך – אנסה שוב.
אבל אכתוב על הבעייה עצמה, כפי שהיא מול העיניים שלי. האורקים והעלפים והכוכבים המורדים יחכו להזדמנות אחרת… -
לשים את הפוליטיקה לפני האמנות. בעיני זה בלתי נסבל. אם הדבר היחיד שיש לך להגיד הוא דעתך הפוליטית – כתוב מאמר. מד"ב – או ספרות בכלל – כתוב רק אם יש לך *סיפור* לספר.
כל זה לא אומר שאסור לך להביע דעות או לעורר שאלות – כלל וכלל לא. אבל ראשית צריך להיות לך רעיון טוב, דמויות, רקע מעניין ו*עלילה*. כשכל אלה יהיו לך, ותכתוב סיפור מלא ושלם, תגלה שהשאלות והתהיות נכנסו פנימה גם הן, כיוון שהן חלק מהרעיון והן חלק *ממך*.
לכן אתה לא צריך להתאמץ ולדחוף לקורא פוליטיקה (או כל דבר אחר) בגרון. לכן גם כדאי לך, באופן גורף, להמנע מנאומים בגוף הסיפור. למעט כמה מקרים חריגים מאד, נאום בגוף סיפור הוא עדות ראשונה במעלה לכשלון של המחבר. -
-
תכתוב מה שאתה רוצה. אני לא מתנגד לכתיבה שלך. בניגוד לכמה זוועות שהיו כאן אתה מפגין שפה טובה וגם רעיונות סבירים. ההמלצה ליצור מעט מרחק בין הסיפור והפוליטיקה היא כדי שהקורא לא ירגיש שהוא קורא מאמר פוליטי. אנשים לא אוהבים שמאכילים אותם בכפית (לא אנשים אינטיליגנטים, לפחות). אם אתה דוחף לקורא את הדעות והמסקנות שלך במורד הגרון הוא יתנגד. אם אתה כותב בצורה פחות ישירה, יתייחסו למה שיש לך להגיד כחלק מהסיפור. אני מאד ממליץ לך לקרוא את "עריצה היא הלבנה" ו"לוחמי החלל" של היינלין כדי ללמוד איך כותבים כתיבה פוליטית חריפה וחזקה בלי שהקורא ירגיש אתה מנסה להכתיב לו מה להצביע בבחירות.
-
לפי דעתי, המסע בזמן. הוא לא הכרחי למסר שאתה מנסה להעביר, וסתם גונב את ההצגה. זה בנוסף גורם בעיות מתודיות בכך שהסופר לא מופתע מכך, ובכך שאתה מציג מכשיר חשמלי שאין צורך להציגו.
חוץ מזה, למסע בזמן יש הפרדוקסים שלו, ועדיף להמנע מהם אם אין צורך בהם.למה בכלל יש בסיפור שלך מסע בזמן? כדי שיהיה מד"ב? זה בכלל לא הכרחי. לדעתי, היה עדיף לספר את הסיפור כסבא זקן שמספר לנכדיו על ישראל שנהרסה. זו כמובן רק אפשרות אחת. בכל מקרה, מסע בזמן זה נושא לסיפור שלם, לא דרך להצגת סיפור אחר.
-
-
-
-
-
-
-
