- This topic has 6 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
"מה שאי אפשר לדבר עליו, עליו יש לשתוק" (ויטגנשטיין)
התבוננתי בגיליון הנייר האחוז בידי וחייכתי, הרמתי את מבטי וסקרתי את הדלת שמולי. חשתי שזו הפעם הראשונה שאני מבחינה בה באמת. נעמדתי דוממת מולה, מאמצת את אוזניי. כל בדל- שיחה משיחתם שמעבר לדלת שמצא את דרכו לאוזניי מלא אותי בתחושה מתוקה.
במוחי התרוצצה המילה האחת, המומצאת. המילה שמצאתי לתיאור רגשות התודה שלי, הנכונות שלי להקריב רבות למענם, הצורך שלי בקרבתם.
אבל הם לא יידעו על כך דבר. המילה חסרת משמעות לגביהם.
נרעדתי.
המשמעות היחידה של המילים נובעת מהעובדות, הזכרתי לעצמי. באם נרחיב את גבולות השפה נעוות את העובדות, את המציאות – המושגים יפכו לריקים מתוכן…
ההקלה שחשתי בעודי משננת את המשפטים המוכרים מביה"ס המעורב התחלפה באימה כשנוכחתי להבין שהמצאת המילה ההיא השקיטה את הסערה שהתחוללה בתוכי. הצלחתי לתת שם לחלק בי, שם למה שאני חשה מאז שאומצתי. שם לדבר חסר שם.
…השפה היא הגשר המקשר בין תודעה לתודעה ולכן אסור לנו לזהם אותה עם מילים סובייקטיביות, כאלו שמבטאות תחושות פרטיות של אדם כלשהו. לא רק שמילים כאלו ימוטטו את היחסים הבין – אישיים התקינים בינינו לבינם, הן גם מהוות איום על כל מחשבה טהורה, לוגית שתעלה. הרי המחשבות מנוסחות במילים. ידעתי שללא החוקים הדקדוקיים הללו לא היינו מסוגלים לקיים חברה מעורבת ומתקדמת כל כך.
חשבתי על אלו שיושבים בפנים, שיכולים לשבת שם ולתקשר איתי בשל הצלחתה של השפה הנקייה.אני, שאלמלא אימצו אותי לבת, לא הייתי מרגישה את מה שאני באמת- אנושית.
הם רצו שאהיה הבת שלעולם לא תהיה להם, ולכן הופכים אותי למכונה, כמוהם. משכיחים את האנושיות שבי. זו כל התמורה שהם רצו. הם לא בקשו שאמציא מילה, הם רק רצו שאלך לבי"ס שיכשיר אותי לעליונות, למחשבה נעלה, זכה. רק רצו שאחזור עם תעודה המוכיחה שהפנמתי את עקרונות המושבה והשפה ואשתקע בקהילה המעורבת. הם רוצים שאקדם את הקהילה, ידעתי, שאגרום להם גאווה: בת האנוש הראשונה שאומצה בידי רובוטים.בחנתי את הדף שוב.
גם אם הייתי צועקת את המילה, צורחת אותה ממעמקי נפשי ונותנת לה להדהד באוזניהם הם לא היו מבינים. הדבר היחיד שיבינו מצוי בדף זה.
ההחלטה נפלה. לא היו לי ספקות יותר.
פתחתי את הדלת ופניתי לסלון. שם, עמדתי מחוייכת מול הוריי בעלי המבט הכבוי, הנוקשה. הגשתי להם את התעודה ואמרתי : "זהו, אתם יכולים להיות גאים בי. עכשיו אני כמוכם." -
כשהוא מתחיל להיות מעניין. לא חבל? למעשה זה לא סיפור, כי אם רעיון גולמי. קחי את הרעיון הזה ופתחי אותו. חשבי מה קורה לאחר מכן, איך הדמויות מגיבות למצבן, מה יכולות להיות ההשלכות. חשבי על *הסיבות* לכל דבר שקורה – מדוע הרובוטים רוצים או מעוניינים לאמץ ילדה? מדוע הילדה מעוניינת בכך? מהי אותה קהילה ומדוע היא התפתחה? חשבי על עלילה – אילו בעיות עומדות בפני הילדה בגלל המצב המיוחד? אילו בעיות עומדות בפני המאמצים? האם זה באמת יכול לעבוד? ואם העסקים מסתבכים (וכדאי שהם יסתבכו, אחרת יהיה משעמם למדי) – איך? ומה הפתרונות, אם בכלל?
בקיצור – שבי וכתבי סיפור.הערות אחרות:
א. מעטי בשימוש בראשי תיבות. כתבי *בית ספר*, לא בי"ס.
ב. כשאת עוסקת ברגש, קשה מאד לקורא להזדהות עם ביטויים כגון "הסערה בתוכי", "ההקלה שחשתי התחלפה באימה" וכו'. במקום להסביר לנו מה מרגישה הגיבורה, תני לנו את *הפעולות* שהיא מבצעת, אלה המפגינות את רגשותיה.
ג. בפרסום כאן נהוג לתת שם לסיפור, ואותו לכתוב ככותרת ההודעה (אלא אם כן שם הסיפור הוא "לשיפוטכם", שאז הכל בסדר… (-
-
הממ.
1.ההצעות שלך לא יאריכו מ-אוד את הסיפור?
2. אני יודעת שלא נתתי מספיק רקע לגבי הרובוטים וכו', אבל זה כי אני מפחדת לעבור על איזשהם חוקים לגביהם… אני יודעת שיש חוקים שאסימוב הגה, אבל מאחר והידע שלי בנושא הוא מועט, העדפתי לא להתעסק בזה.
3. אני מצטערת שעברתי על החוקים, אבל לדעתי השם של הסיפור צריך להמצא בסוף, וידעתי שאני עוד אדרש לתיקונים…
4. תודה על ההתייחסות
-
יש לך כאן רעיון מאוד מורכב על חברה מעורבת של רובוטים ובני אנוש. לרובוטים יש איזושהי צורה של רגשות או מקבילה אלקטרונית להם, אחרת לא היו מאמצים בת אנוש.
יש לנו חברה כל כך מתירנית עד שהיא מניחה לרובוטים לאמץ ילדים אנושיים. זה רעיון מטורף לחלוטין. ראוי להציג גם את הצד השני – ילד רובוטי שמאומץ על ידי בני אנוש.יש לנו כאן בת אנוש שגדלה בתוך איזו תרבות רובוטית שמן הסתם סובלת מחסכים של העדר הורים אנושיים, אבל אולי קיבלה איזה ערך מוסף אחר שאין לילדים להורים אנושיים.
הרעיון שלך הוא רעיון טוב מאוד, אבל כמו שאת מציגה אותו הוא רק רעיון ללא סיפור. כדי שזה יהיה משהו שיעורר לקרוא ולחשוב, את צריכה לתת לו עלילה, דמויות (חסרות מאוד דמויות ההורים. הן הרי קריטיות), מתח. את צריכה שהקורא יזדהה עם הילדה.
כדאי לך להשתמש בטקסט שלך בתור בסיס לסיפור האמיתי.
אני מחכה.
-
1. אכן יאריכו. אז מה?
2. אין שום חוקים שמחייבים אותך בנושא הרובוטים או כל דבר אחר עליו תבחרי לכתוב. רובוטים יכולים להיות דומים לאלה של אסימוב ויכולים להיות שונים מאד. מהם, אם כן, הדברים להם את מחויבת בכתיבת סיפור? *מקוריות* ו*השקעה*. לפירוט, ראי מה כתוב בכללי הפורום שלנו, בקישור הגדול והמהבהב למעלה.
3. להבא, למען נוחות כולנו, כתבי בבקשה את שם הסיפור בכותרת – ולא דבר מלבדו.
4. על לא דבר, בשביל זה אנחנו כאן. עלי והצליחי! -
-
דבר ראשון, אהבתי נורא את הרעיון.
אני מבינה למה את משאירה אותו בצורה של סיפור קצר, אך רעיון מסוג זה אפשר לפתח בקלות לספר מעניין ומרגש באורך מלא (עם אופציות להמשכים, סרטים וכו').ועכשיו לביקורת:
בסיפור הספציפי הזה, בכל אופן, לא הבנתי בדיוק מה היא עושה? מה זה הדף שבידה? כמה זמן היא מאומצת, ומה גרם לה להפוך להיות כמוהם? דברים כאלה…
אשמח להבהרות.
-
