"שמור מרחק!"

מציג 6 תגובות משורשרות
  • מאת
    תגובות
    • #162655 הגב
      קוסם נחש
      משתתף

      "שמור מרחק!"/ פרומקין עידן-
      מוקדש לפרומקין שני ומוהל עדי אשר בזכותן אני קורא.

      בקצה מרוחק של הפרוזדור ישב אדם. ג'ון היה אדם נעים למראה, בעל עיניים כחולות ושיער שחור באורך בינוני. נראה היה כי הוא מחכה לתשובה כלשהי, תשובה שתשנה את חייו. ג'ון "הארי" מייל נקרא כמו רבים מחבריו ומכריו על שם הארי פוטר, גיבור תרבות של רבים מבני דורם של סבו וסבתו. ג'ון היה מבין אלו ברי המזל שהיו מאושרים בחייהם. את המיליון הראשון שלו הוא עשה בזכות כישורי ההמצאה והתעוזה שלו. ג'ון קנה צי מכונית והסב את שימושן למוניות. הללו שימשו כמוניות לכל דבר פרט לדבר אחד, הנוסע לא נדרש לשלם עבור השימוש בהן. ברגע שאדם תפס את אחת המוניות של ג'ון ברחוב, הוא פשוט עלה עליה וביקש מהנהג לקחתו לכל מקום שרצה. בסיום הנסיעה, האיש הודה לנהג- ירד מן המונית, והלך לדרכו. לנוסעים הייתה התחייבות אחת בלבד- היה עליהם להאזין לפרסומות במשך כל זמן הנסיעה. חברת המוניות של ג'ון הפכה להצלחה מסחררת, והוא התעשר במהרה. כשהגיעו ימי השפל, כפי שהם נוטים לעשות מידי פעם בפעם, וכאשר כולם חסכו כסף רק כדי לחיות- קנה ג'ון יותר ויותר, מכל מה שמצא. כאשר יצא המשק מימי השפל והגיעו תורם של ימי העושר, הזוהר והנהנתנות- עלו שוויים של נכסי "תעשיות הפניקס" במאות אחוזים. ג'ון התעשר, וכפי שלרוב קורה עם כסף- ברגע שיש לך יותר ממה שאתה צריך- הוא נוטה לגדול ולגדול. לג'ון לא היתה אישה, אך הוא לא היה אדם של התחייבויות ארוכות טווח. הוא נהנה לנפנף בכספו ולחזור לביתו עם אישה שונה בכל פעם שיצא מביתו לבילוי כזה או אחר. לשמחתו של ג'ון, התקופה שבה חיי היתה תקופה טובה להפליא לעשירים, כמו כל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית. נראה היה כי כל מבוקשו- נענה. אם יום אחד התחשק לו לבקר את העיר האהובה ביותר עליו בעולם, פריז, יכל כבר לראות את שדרת האליזה המפורסמת בעניין של דקות. אם רצה יום אחד להתפרע ולנסוע למושבה האנושית על הירח- יכל להסדיר זאת תוך ענין של שעות. כן, החיים היו טובים לג'ון, אך ניכר כי משהו היה חסר לו, אחרת למה ישב בקצה של פרוזדור אפלולי וכסס את ציפורניו?

      בעניין זה ג'ון היה רק אחד מבין רבים. פה כספו הרב לא עזר לו, ואפילו לא ההשפעה שקנה כספו בפוליטיקה המקומית. הכל התחיל בפרסום של מחקר מדעי בירחון פופולרי לפני שנים רבות, ארוכות בהרבה ממשך חייו של ג'ון. מחקר שנראה תמים כל כך, בעל מסקנות מעטות השפעה לכאורה- עתיד לשנות את חיי העולם שבו פורסם. עורכי המחקר עתידים להיזכר בספרי ההיסטוריה כ"קבוצת המוחות המבריקה שהקימה את השכבה האליטיסטית הנערצת". ועוד לחשוב שנושא המחקר, תאונות דרכים, נראה כה מרוחק ממשפט זה.

      המחקר הראה כי למכוניות שעל אחוריהן יש את זוג המילים "שמור מרחק", יש סיכוי כמעט אפסי להיקלע לתאונת דרכים שלא באשמתן. עוד המשיך המחקר והסביר כי כאשר רואה נהג את זוג מילים הללו ברכב שמלפניו- חושי הנהג שלו יתעוררו, יתחדדו והסיכוי שהוא יקלע לתאונה- יורד להפליא. אך, וכאן נכנסת הנקודה שעתידה לשנות את ההיסטוריה, ישנן מגבלות חמורות. החוקרים הראו כי האפקטיביות של זוג המילים הללו עולה, ככל שישנן פחות מכוניות הנושאות אותן. הם הסבירו כי במצב שבו כל מכונית תשא את זוג המילים "שמור מרחק"- הללו יכנסו לתת מודע של הנהגים- והם יחדלו מלשים לב אליהם. עוד הוסיף וטען המחקר כי האחוז האופטימלי של מכוניות עליהן יתנוססו המילים בגאווה הינו 0.96 אחוז.

      מכאן והלאה, דבר לא שינה. לא העובדה ששנים לאחר מכן פורסמו מחקרים שסתרו לחלוטין את מסקנות המחקר, לא הסברים של מומחים שטענו כי רוב התאונות נגרמות כתוצאה מסטייה לא נכונה מנתיב הנסיעה (מה שאומר כי לנהג האשם בתאונה לא הייתה אפילו הזדמנות להיתקל בזוג המילים מצילות החיים)- דבר לא שינה. למחרת יום פרסומו של המחקר יכלתם לראות יותר אנשים שעל מכוניותיהם נראה זוג המילים, כי תמיד יהיו אלה שיאמינו לכל מחקר שהם קראו בעיתון. וכעבור חודש- כמעט למחצית מן המכוניות היה את זוג המילים מצילות החיים על אחוריהן, כי איזה עיתון שהיה בחובות כספיים פרסם כי חלה ירידה דראסטית בתאונות הדרכים מאז תחילת השימוש בזוג מילים מופלאות אלו. ואז באה התפנית הגדולה. אנשים נזכרו כי על מנת שזוג המילים יהיה אפקטיבי רק על אחוז מן המכוניות מותר שיופיע זוג המילים מצילות החיים. קמה "התנועה למען האחוז" ועקבו אחריה "שמרו מרחק!" ו"העמותה ללא מטרות רווח למען קידום זוג המילים מצילות החיים". לאחר שהאחרונה מבניהן נסגרה עקב שמה הארוך מידי, החלו שתי הראשונות לצבור תאוצה וכוח, השפעה ועוצמה. אנשים רצו להכניס לחקיקה חוק שיקבע כי לאחוז אחד ובודד מבין בעלי המכוניות יהיה מותר לשים על מכוניתו את זוג המילים המופלאות, מצילות החיים. אנשים לא נתנו את מחשבתם לדרכים בהם יקבעו ברי המזל שלהם ינתן אישור לנסוע במכוניות ה"בטוחות"- אלא פשוט הניחו כי הם מכירים מישהו שמכיר מישהו שכבר ישיג להם את האישור.

      הפוליטיקאים לא עמדו בלחץ הציבורי. הפרלמנט אישר את "חוק זוג המילים מצילות החיים" כשנתיים ושלושה חודשים לאחר פרסום המחקר. היה נדמה שגזע האנושות נתקל ביצורים בעלי תבונה בפעם הראשונה בהיסטוריה. הרחובות היו מלאים, הבתים היו ריקים, וכולם חשבו שהנה הנה הגיעה האנושות למהלך המבריק שייצור חיים מושלמים לכולם. כותרות העיתונים תרמו גם הם לחגיגה, כמובן. "הסוף לקטל בדרכים!" או "זוג המילים מצילות החיים יציל את חיינו" היו רק חלק מן האוירה ששטפה את הרחוב. לג'ון יתברר מאוחר יותר כי "זוג המילים מצילות החיים" הרס את חייו.

      ואז התחילה ההיסטריה. מי יקבל את כבוד המלכים? ומי ישאר עם תחושת הוסל? כי הרי, זוג המילים מצילות החיים יצילו את חייהם של נושאן. ומה על אלו שנגזר מותם? כולם זוכרים את הימים הנוראיים שלפני המצאתם של זוג המילים מצילות החיים. לנסוע במכונית היה כמו לקרא לשטן בשמות… לאחר ששום פתרון לא נמצא בפועל, וכאשר כל קבוצת אינטרסים מנעה את הצעת פתרונה של מתנגדתה- החלו אנשים לעבור על החוק. יותר ויותר אנשים כתבו את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם. מכונית ללא זוג המילים מצילות החיים עליהן, היו מחזה נדיר יותר ויותר. אך הממשלה לא יכלה לאפשר לדבר זה לקרות! הרי בחוק שהיא עצמה העבירה כתוב כי רק ל- 0.96 אחוז מן המכוניות יותר לכתוב את זוג המילים מצילות החיים על גביהן. מה עוד, שהחוק הבטיח כי לכל חברי הממשלה, הפרלמנט וסגל השופטים יותר לשאת את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם. לכן, החל הממשל באכיפת החוק. בתחילה החליטו כי לשום מכונית, עד להיקבע שיטה מוסכמת והוגנת, מותר יהיה לכתוב את זוג המילים מצילות החיים. הוחלט כי כל בעל מכונית שיכתוב, באופן בלי חוקי, את זוג המילים מצילות החיים יכנס למאסר של ארבע שנים. ולאחר שכשלושה אנשים נעצרו והוכנסו למעצר- הורדו זוגות המילים מן המכוניות.

      עתה, תורו של יצר האדם להכנס לסיפורנו. אדם בשם אדם ביגין ראה הזדמנות. אדם היה העוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל. הוא היה אדם שמנמן, נמוך ובעל משקפים מאז היותו בן שש. הוא היה בעל תואר שלישי לפיסיקה גרעינית, ובעל ידע נרחב בתחום הפסיכולוגיה, למרות שמעולם לא למד תחום זה באופן סדיר. ביגין תמיד האמין כי פספס את ייעודו בחיים, וטען באזני מכריו כי יכל להיות פסיכולוג מן המחלקה הראשונה, על אף דעתו הגרועה על שיטת הלימוד של מקצוע הפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות. אדם ביגין חיכה להזדמנות זו כל חייו. תמיד היה ביגין מוקף באנשים נחותים ממנו ברמה המחשבתית. תמיד טען בפני עצמו כי הוא זה הראוי לשלוט בחייהם הנלעגים של סובביו. תמיד ראה אותם, צוחקים, נהנים מן החיים כאילו אין מחר, מעסיקים את עצמם בסוגיות חסרות חשיבות כגון "הוא אמר לי שהשמנתי!" או "הוא לא התקשר אלי כבר יומיים!". אך ביגין ידע שמוחו הוא יתרונו, וכי יום אחד, יום אחד הוא זה שישלוט באותם אנשים חסרי חשיבות. והוא זה שיצחק אחרון. ואז, מישהו המציא את זוג המילים מצילות החיים. את ההתרגשות של ביגין כאשר ראה את ההמולה סביב החוק שהעבירה הממשלה לא ניתן לתאר. סוף סוף יזכה לשלוט. אדם ביגין הקדיש את החודשים האחרונים בניסוח תכנית מושלמת. תוכנית שאף אחד בממשל לא יוכל לסרב לה. בסופה של תכנית זו, הוא יהפוך לשליט היחיד של הממשל. הוא ינצל את זוג המילים מצילות החיים כדי להפוך אותו לשליט העליון.

      ביגין ידע שהכוח לא נמצא אצל הפוליטיקאים, אלא אצל העשירים. אם יצליח לשכנע אותם, תבוא תוכניתו אל הפועל. העשירים אומנם היו עשירים, אך בהכירו אותם ידע- הם אינם החכמים והמבריקים מכלל האזרחים, אלא פשוט ברי המזל שביניהם. והרי מי רוצה למות? ברגע שיבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- ישכנע אותם. הוא נפגש במשך שבועות אחדים עם כל אחד ממאתיים האנשים העשירים ביותר במדינה. לא היתה זו משימה קלה, אך הזמן היה מועט- פן תחלוף ההילה סביב זוג המילים מצילות החיים. לאחר שהצליח לשכנע מאה שבעים ושמונה מתוכם כי הוא יודע כיצד אמור מנהיג להוביל את המדינה לעתיד טוב יותר, ולאחר שהבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים- הם חתמו לו. ראש הממשלה ושריו הבכירים הוכו בתדהמה. אדם ביגין, האדם השמנמן שכולם חשבוהו לחביב ומבריק- רימה אותם. הוא הציג להם מכתב חתום בידי כמעט כל עשירי המדינה. המכתב הכריז כי לולא תצא לפועל שיטתו של ביגין בנוגע לבחירת ברי המזל אשר יזכו לכתוב את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- הם יעצרו את כל הפעילות הכלכלית שברשותם. מאחר ותשעים אחוזים מכלכלת המדינה הייתה שייכת לעשיריה- האיום היה ממשי ביותר. אם אכן יעצרו את הפעילות הכלכלית, תהפוך המדינה לשדה קרב. האבטלה תצמח לשיאים שטרם נראו, רמת החיים תשתווה לזאת מלפני שבעים שנה- והכל יאשימו את הממשל. מזל יהיה לחברי הממשלה אם יצאו בחיים מכעס ההמון. על כן, לא נותרה בררה לראש הממשלה, והוא הפך לעוד חייל על שולחן השחמט של אדם ביגין, בעל תואר שלישי בפיסיקה ועוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל.

      ביגין יצר שכבה אליטיסטית של אנשים הראויים לכתוב את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם. הוא נתן כמובן לכל עשירי המדינה את זכות מופלאה זו- גם לאלו שהתנגדו לו בתחילה, והצטרפו אליו עכשיו בשמחה. הוא נתן גם לכל חברי הממשלה את זכות זו- על מנת שיעשו את מספר הבעיות הקטן האפשרי. ואולי פעולתו החכמה ביותר- הוא העניק את זכות זו גם למעטים מפשוטי העם, כך יכל לשמור על סדר יום ציבורי רגוע. כלפי חוץ, נראה היה כי ראש הממשלה החליט לנצל את הסמכויות שלו- והוא זה שכפה פתרון על אזרחי המדינה בנוגע לבעית זוג המילים מצילות החיים. אך ביגין חייך בליבו- הכוח היה שלו. ביגין ניהל את המדינה, כאשר ראש הממשלה היה לא יותר מאשר בובה. החיים אכן חייכו לאדם ביגין.

      הזמן עבר, ובעיות החלו להתעורר. ביגין הבחין כי אכן המחקר טעה. תאונות דרכים פקדו את המכוניות שנשאו את זוג המילים מצילות החיים. אבל אסור היה שמידע זה יצא אל הכלל. זוג המילים מצילות החיים הן הסיבה היחידה לכוחו של ביגין. לא היתה לו ברירה והוא הקים את משטרת הצללים. לכל רכב הנושא את זוג המילים מצילות החיים הוצמד מכשיר מעקב. בכל פעם כאשר רכב מסוג זה היה מעורב בתאונת דרכים שלא באשמתו- נכנסה משטרת הצללים לפעולה. ראשים נערפו, סיפורי כיסויי הומצאו- ובסופו של דבר התאונה נכנסה לעיתונים היומיים באחד העמודים האחרונים, אם בכלל.

      חודשים חלפו, והמצב לא השתנה. ביגין, שהיה מוכשר מטבעו, ניהל את ענייני הממשל בצורה טובה למדי- טובה יותר מראש הממשלה עצמו (לפני שהפך לעושה דברו של ביגין). בקרב הציבור הרחב הפכה האליטה שזכתה בזוג המילים מצילות החיים למושא של הערצה וקנאה, הרי הם היו בטוחים מפני המוות הנורא שבתאונות הדרכים. כולם קיוו להיות ברי המזל הבאים- וזכות בפרס הגדול.

      שנים חלפו, השכבה האליטיסטית החלה לנצל את השפעתה כלפי הציבור הרחב. מי יסרב לבקשתו של נושא זוג המילים מצילות החיים? השכבה האליטיסטית התעשרה על חשבון הציבור, היא הפכה בעיניה עצמה לשווה יותר מפשוטי העם- אלו שנוטלים סיכון כל יום ביומו ומעזים לנהוג ברכבים הלא בטוחים שברשותם.

      עשורים חלפו, אדם ביגין חלף מן העולם. לא ידוע אם הוריש את תפקידו ליד ימינו, או שמא לא היה לא אחד שכזה. בכל אופן, כלפי הציבור הרחב ראש הממשלה תמיד תיפקד כראש הממשלה- וכך היה המצב גם כיום. אך דבר אחד נשמר במשך כל אותם שנים. השכבה האליטיסטית. בשלב זה, כבר זוג המילים עבר בירושה- מאב לבן, מאם לבת. השכבה האליטיסטית הייתה מורכבת רק מעשירי המדינה וחברי הממשל עצמם. פרטים בציבור הרחב האמינו עוד כי יום יבוא והם יזכו בכבוד הגדול וישאו בגאווה את זוג המילים מצילות החיים, אך זו הייתה רק אמונה. מיותר לציין, כי ברשות האנושות הייתה הטכנולוגיה שאפשרה לצמצם את תאונות הדרכים למינימום. הקמת רשת מחשבים שתסיע את המכוניות בעצמה ובניית תשתיות מתוחכמות שימנעו תאונות דרכים קטלניות היו רק חלק מן הפתרונות האפשריים. הממשל, שלא השתנה כבר שנים ורוב חבריו ידעו כי אין שום אמת במיתוס זוג המילים מצילות החיים, ידע כי כל כוחו בא מזוג המילים הללו, ולכן לא היה בכוונתו לפתח טכנולוגיות אלו. להיפך, חברי הממשל התאמצו והקדישו זמן רב ביותר בהכשלת חברות וקבוצות מחקר שניסו ללכת בכיוון זה. על ידי העמסת בירוקרטיה קטלנית על קבוצות אלו, הצליחו פקידי הממשלה לשבש ולנתב כרצונם כל מחקר שהוא. ברוב המקרים, השתנתה כותרת המחקר משיפור בטיחות המכוניות עד לפיתוח סוג חיטה אשר יגדל ללא מים.

      עוד מספר שנים עברו, מושא הקנאה של הציבור כלפי השכבה האליטיסטית לא קטן, להיפך הוא רק גדל. גם בתקופה זו אנשים פחדו מן המוות- ורצו להשיג כל דבר שביכולתם על מנת לצמצם את סיכוייהם למות. לציבור נמאס. קם לחץ ציבורי אדיר במימדיו, לחץ שאפילו הממשל לא עמד לו. לממשלה לא הייתה ברירה, היא הייתה צריכה למצוא דרך מסויימת להרגיע את הציבור, ולכן היא החליטה על הקמת המבחן. הממשל הכריז בפומבי כי אחת לעשור- תהיה, לכל מי שיחפוץ, את האפשרות להיבחן במבחן. האדם שיעבור את המבחן בהצלחה- יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים. פרטים על המבחן לא ניתנו, וגם לא כיצד והיכן להשיג את טופס הרישום. אך הסערה הציבורית חשכה. לממשל, כמובן, לא הייתה כל כוונה לתת למישהו נוסף לשאת את זוג המילים היקר, אך חבריו אכן תכננו לקיים את הבטחתם. מקסימום, הוא יספק להם כמה בדיחות טובות.

      כאן, אנו חוזרים לאדון ג'ון מייל היקר שלנו. כי על אף היותו עשיר- צבר ג'ון את הונו רק לאחרונה. הוא לא היה אחד מאותם ברי המזל, יורשי זוג המילים מצילות החיים. על מכוניותיו הרבות לא התנוסס בגאווה זוג המילים. כן, היו לו נשים רבות וחייו היו מאושרים למראה, אך ג'ון לא היה חבר באותה שכבה אליטיסטית. שכבת האצולה המופלאה. והרי לג'ון מגיע להיות חבר בה. יש לו יותר כסף מאשר להרבה מחבריה של אותה שכבת אנשים נערצת, מוחו מבריק יותר מרוב אנשי האצולה החברתית הנהנתנית. למה שהוא, ג'ון מייל, לא יהיה חבר בחברה האנושית מספר אחת? ושאלה זו ליוותה אותו כל חייו. בצד האחורי של מוחו, תמיד תהה ג'ון- למה. למה לו, ג'ון "הארי" מייל, לא היתה הזכות המופלאה? זו הייתה רק שאלה של זמן אחרי הכל. אבל מתי? עוד מעט יגיע לגיל החמישים שלו- ואז כבר דבר לא ישנה, זה יהיה מאוחר מידי. הוא צריך לפעול מהר. הוא צריך לעבור את המבחן.

      אך סביב מה ניסוב המבחן? כיצד מגיעים בכלל להרשמה למבחן? חייבת להיות תשובה. הוא הפעיל קשרים, חפר בתיקים ישנים והציע הצעות לאנשים שלולא טירופו היה פוחד ללחוץ את ידם. אך לשווא. המבחן לא היה בנמצא. היה זה כאשר ג'ון התייאש ואיבד כל תקווה. הוא החליט כי עליו להשתכר, אבל במקום שונה- הבאר המקומי התחיל להתמלא בעושי פרצופים ואנשים לא חברותיים כלל. אז כך קרה שאדון מייל מצא עצמו בתוך פאב המרוחק מביתו כבערך מאתיים מייל. היה זה פאב מוזר למראה. על הקירות היו ציורי דרקונים מוזרים, ירוקים ויורקי אש. היה נדמה כי הם מנסים להיכנס למערה כלשהי, מערה הנשמרת על ידי שומר עיוור. לפאב המוזר לא היו שולחנות ישיבה בתוכו, הישיבה הייתה סביב הבר בלבד. כשנכנס ג'ון לפאב- לא ציפה כי משהו בחייו ישתנה. הוא צדק. אכן לא קרה דבר מוזר באותו ערב. היה זה רק שבוע אחד מאוחר יותר שבו ג'ון התיישב על אותו הכסא עליו ישב בביקורו הראשון במקום זה והזמין מעובד הבר את המשקה האהוב עליו. "ויסקי נקי בבקשה" אמר ג'ון בקול ישנוני מעט. הברמן החביב רק חייך, הנהן, הגיש לג'ון את המשקה שלו והלך לטפל ביושבי הבר האחרים. ג'ון מעט התאכזב מתגובתו של הברמן, שכן אילו ישב כעת בפאב האהוב עליו- יכול היה לקבל יחס מועדף הרבה יותר מצד הברמן האהוב שלו, אנדרה. בדיוק כשסיים ללגום את טיפת המשקה אחרונה, עמד ג'ון לעזוב את הפאב, לעוד לילה של שינה בודדת. לפתע הרגיש כי אדם התיישב לצידו השמאלי. הוא הסתובב מתוך סקרנות אנושית, וראה כי אישה יפיפייה התיישבה לידו. בדרך כלל, היה ג'ון פותח איתה בשיחה שהייתה מסתיימת רק למחורת בבוקר במיטתו. אך אישה זו היתה שונה. האישה היתה גבוהה, בעלת עיניים ירוקות-בהירות מדהימות, חזה עשיר ורגלים לבנות וחלקות. אך לא צורתה הייתה מה שתפס את עיניו של ג'ון- אלא דווקא מה שהחזיקה בידה. האישה המיסטורית החזיקה חתול, או ליתר דיוק חתולה. ג'ון חשב שאישה המביאה את חיית המחמד הפרטית שלה למקום ציבורי לא אמורה לעניין אותו- ולכן הוא קם על מנת לעזוב את המקום.

      "עוזב כל כך מוקדם?" החל לפתע לדבר קול רך וססגוני. ג'ון הסתובב וראה את שיניה הלבנות של הבחורה נחשפות מתחת לחיוכה הנעים. הוא חזר למקומו. "ברמן, שתי כוסות של ויסקי בבקשה."
      "אני שותה רק סודה, ותודה ששאלת."
      "כוס ויסקי וסודה" קרא ג'ון, מתעלם מקולה הנעלב של האישה בעלת הקול הנפלא כל כך.
      "אז מה העניין עם החתולה?" שאל ג'ון בשילוב עם הרמת גבה.
      האישה נראתה מעוצבנת מתמיד. "שמה הוא דבי, אתה תמיד כזה חטטן?"
      "רק כשאני רואה משהו שמוצא חן בעיני."
      היא נרגעה. מכאן השיחה בניהם התנהלה ברכות ובקלות. פרטי השיחה לא חשובים לסיפורנו, ולכן נדלג עליהם. בסיומה של השיחה החליט ג'ון לנסות את מזלו.
      "מעוניינת בכוס משקה מאוחרת?"
      "הזיכרון הקצר שלך לא מפריע לך במהלך היום?" לא הלך לו…
      "ארר.. לא, טוב לי בחיים. לא חסר לי כלום." אמר בקשיחות.
      "בוא נראה, כפי שציינת אתה עשיר, מבריק לטענתך, בעל אחת החברות הגדולות במדינה…" ואז היא קמה ויצאה מן הפאב, דבי בעקבותיה.

      ג'ון המבולבל במעט, הוציא שטרות כסף, הניחם על השולחן ויצא מן הפאב בריצה קלילה אחריה. שם הוא ראה אותה, נשענת על מכוניתו. מחייכת. "בטוח שלא חסר לך כלום?"

      איך היא יכלה לדעת? טוב במחשבה שניה, כל אחד יכול היה לדעת. בימינו אין אחד שלא רצה שעל מכוניתו יוטבע זוג המילים מצילות החיים. ג'ון החליט שהמצב מוזר מדי בשבילו. "לילה טוב." וקול פתיחת המכונית שלו הדהד את החנייה השוממת.
      "בורח כל כך מהר?" שוב הקול הרך והססגוני.
      "אמרו לך פעם שאת מוזרה?" הוא לא הולך לראותה שוב- אז למה לא להיות כנה?
      "אתה חושב שזה מקרה שנפגשנו כאן?" ג'ון חש את ליבו צונח.
      "כנראה שלא." הוא ניסה לשמור על קולו הרגיל.
      "החתולה שלי עוקבת אחריך כבר שבועיים." ג'ון צחק. לזה הוא לא הולך להאמין, גם אם משהו בחתולה לא נראה לו כבר מההתחלה.
      "משום מה, גם הקודמים לך צחקו…" אז היא עוקבת מקצועית, חשב ג'ון. "אני סוכנת ממשלתית. אנחנו עוקבים אחריך כבר זמן מה. כפי שבטח ידוע לך, ישנו לחץ ציבורי לשקיפות רשימת האנשים שנושאים את זוג המילים מצילות החיים." ג'ון חשב ששניהם זרחו מעט לשמיעת המילים האחרונות שלה. "ובוא אני אספר לך שהממשל לא ממש אוהב את זה." פניה נפלו במעט. "בחרנו בך, ג'ון "הארי" מייל, ובעוד מספר אנשים שמצאנו ראויים- להיבחן במבחן. האחד מכם שיעבור אותו בהצלחה יורשה לשאת את זוג המילים מצילות החיים על מכוניתו. כמובן שהדבר ישמש לנו כתעמולה. נוכל להוכיח לעם הפשוט- שגם לו יש סיכוי לזכות יום אחד בכבוד הגדול ביותר שיש לאנושות להעניק לאדם יחיד."

      ליבו של ג'ון צנח בשנית. ראוי? מבחן? הוא היה בטוח שאין טעות, או לפחות כך קיווה. האם הוא יכול לסמוך על אישה זו, למרות שכרגע נזכר שאיננו יודע את שמה? האם הוא יצליח לנצל את ההזדמנות שהחיים סוף סוף העניקו לו?

      "הרגע נזכרתי שאינני יודע את שמך." אמר בקול רגוע ושליו, כאילו לא עיקל את כל אשר סיפרה לו. "אני חושבת שאתה יודע אותו כבר…" היא השיבה באותו קול רך וססגוני ששבה אותו כבר מן ההתחלה. "אנחנו נצפה לך בעוד כשבוע. השלב הראשון במבחן יהיה לזהות את הכתובת שלנו. להתראות." והיא הסתובבה והלכה. ג'ון לא עקב אחריה, המחשבה אפילו לא עברה בראשו. לא היה טעם, מה היא כבר יכולה להוסיף לו? כל מה שנותר עכשיו- הוא לחכות. שוב.

      והוא חיכה. חיכה במשך שבועיים שנראו כמו שנתיים. במשך השבועיים הללו כל מה שעשה היו הכנות לעזיבה. הוא מכר את כל מניותיו בחברת "תעשיות הפניקס" שברשותו. הדירקטוריון חשב שהוא השתגע, וכך גם הכתבים הכלכליים של המדינה- לפי הכתבות שפורסמו. "ג'ון "הארי" מייל מכר את מניותיו בתעשיות הפניקס ללא כל סיבה מוכרת." זעקו כותרות המשנה. אך לג'ון לא היה איכפת. הכסף שכב בבנק, חיכה לו- והוא תמיד חלם על פרישה מוקדמת על מנת שיוכל להנות מטעם החיים הטובים. כל מה שעשה עכשיו היה לחכות. הוא לא יצא מביתו בצפייה שההודעה תבוא בהקדם. הוא שלח את משרתיו לבצע או לקנות את כל מה שהיה זקוק לו מחוץ לבית. אבל כשההודעה לא הגיעה, הוא החליט לנקוט בדרך אחרת. הוא יצא לחופשה. שהם יחפשו אותו. ומכל המקומות הוא בחר דווקא את לונדון כמקום המחבוא החדש שלו. הוא תמיד אהב אותה, את לונדון. ותמיד כשהוא היה בלונדון הוא הלך לראות הצגה. וגם הפעם הוא לא חרג ממנהג אהוד זה. הוא הלך לראות איזו הצגה חדשה שהביקורות קטלו. ג'ון הסכים שהעלילה המרכזית הייתה דיי מטופשת, אך חשב שראוי לציין את הבמאי על האפקטים החביבים. לאחר סיום ההצגה, יצא מן התאטרון וחזר לחדרו במלון מפורסם בעיר. כשפתח את דלת הסוויטה המפוארת שלו בעזרת מכשיר קריאת הכף יד, התחיל לחייך.
      "תמיד כיף לראות אישה יפה כשאתה מגיע לביתך."
      "מרגלנו טוענים שעזבת את ביתך לטובת לונדון."
      "ומה את חושבת בענין?"
      "אינני מתיימרת לנחש דבר." תשובתה שמחה אותו משום מה. אולי בגלל ששוב ראה את שיניה הלבנות מתחת לחיוכה המקסים.
      "בשביל מה באת לפה? ג'וזפין." הוא החליט להתעלם משמה האמיתי, ולקרא לה בשם שתמיד אהב.
      "נכשלת במבחן הראשון שלך. ג'ון מייל." נראה היה כי שמה החדש מצא חן בעיניה. היא חייכה בשנית. "אבל החלטתי לתת לך עוד הזדמנות." יש לה השפעה כלשהי? או שהיא משחקת איתו משחקים?
      "איך נכשלתי אם אפילו לא קיבלתי את המשימה?" שאל ג'ון חצי בכעס חצי בעניין.
      "היית אמור למצוא את הכתובת שלנו- וכפי שאתה יודע לא מצאת אותה. בעיני זה מראה על כישלון." הוא הסכים איתה. כנראה שהוא פספס משהו שהם שלחו לו. עכשיו זה כבר לא היה מעניין.
      "אנחנו קופצים למיטה או שזה ימשך עוד זמן רב?" הוא ניסה שוב.
      "הנה הכתובת. יש לך 48 שעות. שלום." ונכשל שוב. היא יצאה.

      ג'ון תפס את הטיסה הראשונה לארצו. בעזרת המטוסים החדישים- הייתה הטיסה עניין קצר ביותר ובטוח ביותר, בניגוד לנסיעה במכונית…
      לאחר הטיסה, לא הרגיש ג'ון עייפות מסוימת ולכן הלך מיד לכתובת שנתנה לו ג'וזפין. היה זה בניין ישן, בעל אלגנטיות של פעם. עיטורים שונים, עשויים בטון נחו בשלווה על הקירות. הבניין היה גבוה, אך לא מן הגבוהים בעיר. כחמישים קומות עשויות פלדה בלתי ניתכת מחשש לפיגוע טרור נישאו לשמים. ג'ון נכנס לבניין דרך הדלתות הענקיות. מעליהן היה כתוב:

      "All the truth in the world
      Adds up to one big lie"

      הבניין מבפנים נראה שונה לחלוטין. מתכתי, קודר, מבריק או בקיצור- חדיש. ג'ון ניגש לפקידת הקבלה. היא היתה גבוהה ודקיקה, אף עקום מעט ושער מסודר. "בוקר טוב." אמר ג'ון לפקידה. "זה אולי ישמע לך מוזר, אבל אני כאן כדי לעבור את המבחן…." ולפני שג'ון הספיק להסביר לה על המבחן היא שאלה אותו לשמו.
      "ג'ון "הארי" מייל." הוא ענה.
      "עוד אחד על שם פוטר! הקוסם המזופת הזה עדיין עושה לנו בעיות!" היא חרקה מתחת לשיניה. "קומה 39 חדר 19, יום טוב."
      קולה היה בעל נימה סופית, כך שג'ון לא שאל אותה היכן המעליות. הוא החליט ללכת בכיוון ימין. ג'ון ציפה שיהיו יותר אנשים בלובי של בניין בגודל זה, אך מלבדו ומלבד גברת "אני שונאת הארי פוטר" היו רק עוד ארבעה אנשים. הוא הלך בעקבות שלט המורה לכיוון המעליות. הוא מצא אותם. עשר מעליות חדישות ומהירות למראה. ג'ון תהה מדוע צריך מספר כה רב של מעליות לארבעה אנשים. הוא נכנס למעלית, לחץ על קומה 39 וחיכה. חיכה. חיכה. חיכה. הגיע. דלתות המעלית נפתחו, הוא יצא ולפניו נגלה מסדרון ארוך ואפלולי למראה. הוא חיפש את דלת מספר 19. לא היו שלטים אז הוא החליט ללכת לכיוון שמאל. ג'ון הלך מספר צעדים לפני שראה מימינו דלת ועליה המספר 17 הוא המשיך עוד מעט ומשמאלו דלת ועליה המספר 18, הוא בדרך הנכונה. כעבור דקה ראה ג'ון מייל, גיבורו של סיפור זה, את דלת מספר 19. היתה זו דלת כסופה, גדולה אך במעט משאר הדלתות שראה ג'ון.

      ג'ון התיישב על ספסל לצד הדלת. "זהו זה" הוא חשב, והתחיל לכסוס את ציפורניו, מנהג שנוא שלא הצליח להיפטר ממנו, "הגיע הרגע. אני הראה להם מי זה ג'ון מייל." הוא קם ודפק על הדלת. לא הייתה תשובה. הוא דפק בשנית, והפעם הוא שמע רעשים. לרוע המזל, הרעש בה מהכיוון ההפוך לו ציפה. ג'ון הסתובב וראה דמות הצועדת לכיוונו. הוא קיווה כי אותה דמות תהיה בעלת אותו קול רך וססגוני, אותו קול שכל כך אהב. הוא טעה. לפניו נגלה אדם נמוך קומה, בעל משקפיים עגולות וגדולות. האדם היה לבוש בחלוק לבן, הוא נראה כמו רופא. אבל הוא לא יכול להיות דוקטור לרפואה, מקומם של אלה הוא בבית החולים…

      ג'ון קם למחורת בבוקר. הוא שכב על מיטה נעימה ולא היה מסוגל אפילו לחשוב על להתרומם ולברוח. הוא חשב שהוא מבין. הוא חשב שהם חושבים שהוא משוגע. אבל הם טועים- הוא לא משוגע. באמת מגיע לו להיות חלק מאותם אנשים, אצילי העולם. הם לא יחזיקו אותו במקום הזה רק בגלל שביקש לעבור את המבחן. הוא ג'ון מייל, לשעבר יושב ראש "תעשיות הפניקס" ואחד מן האנשים העשירים בעולם- הוא זכאי.

      הוא טעה. הם לא חשבו שהוא משוגע. אם חשבו כן- הוא לא היה מגיע לבניין זה, שוכב על מיטה זו בתוך חדר בעל קירות לבנים זה. הוא שכב עליה כי הוא אכן היה ג'ון מייל, לשעבר יושב ראש "תעשיות הפניקס" ואחד מן האנשים העשירים בעולם. הוא שכב על המיטה כי אם אכן יעבור את המבחן- הוא לא יבייש אותם, את השכבה האליטיסטית.

      קול רך עלה לאויר. "אני באמת מקווה שהוא ישרוד את זה, מייקל."
      "את יודעת שהסיכויים לכך אפסיים. המבחן מותאם אישית לכל מתמודד. המחשב שלנו בוחן את האישיות של הנבחן ומתאים לה את המשימות הקשות ביותר האפשריות." עלה קול נוסף, מחוספס יותר.
      "ואף אחד עוד לא שרד אותו, כן אני יודעת. אני חושבת שהמסכן מאוהב בי."
      "האם הם לא תמיד מתאהבים בך, יקירתי? הם רואים אישה נאה, סקסית, מיסטורית ובעמדה של כוח. דיי בכך כדי למשוך את תשומת ליבו של כל אחד. הם לא אוהבים אותך, הם מתאהבים בך. הא ישכח ממך כשהכל יגמר."
      "אתה טועה! אולי לא לגבי השאר, אבל לגביו! הוא אוהב אותי." קולה נשמע מעט פגוע.

      ג'ון ראה את דלת חדרו הלבן- ורדרד להחריד נפתחת. דבי החתולה נכנסה לחדר, וג'ון לא אהב את זה. דברים מוזרים קרו בסביבתה. אחריה, נכנסה ג'וזפין, ובעקבותיה הרופא שסיממם אותו. ג'ון ניסה לקום, אך הסחרחורת שפקדה אותו השכיבה אותו למיטתו. הוא חשב להתחיל לצעוק. הוא אפילו התחיל לגלגל את ההברה הראשונה על לשונו, עד שהבין כי לא יהיה לזה טעם. הם פשוט יסממו אותו שוב, עד שיהיה נאות לדבר איתם בשלווה.
      "בגדת בי." הוא החליט לבסוף שזו התגובה הראויה, והאמיתית.
      "אתה טועה, ג'ון." שוב אותו קול. רכות, ססגוניות- ג'ון חשב שצריך להעריץ תכונות אלו. חיוך עלה על שפתיו, והוא לא ידע אם זהו חיוך של מבוכה או של כעס.
      "אני באמת לא בגדתי בך, ג'ון." נעימת קולה היתה מעט אישית יותר הפעם.
      "אז למה אני כבול על המיטה הזאת?" הוא שאל, ובצדק.
      "כי כל אחד לפניך היה כבול עליה, ואתה, אינך יוצא דופן. אם אתה רוצה לנסות ולעבור את המבחן עליך לקבל מספר דברים כפי שהם." נראה היה כי מראהו הכאיב לה, קולה החל לדעוך לקראת סופו של המשפט.
      "זה מספיק." ג'ון כמעט שכח ממנו. הקול המחוספס דיבר שנית. "אנחנו פה כדי להכין אותך לקראת הבאות, ג'ון, אנא הקשב. שמי הוא דוקטור מייקל סינג. תפקידי הוא להכין אותך לקראת המבחן. אפשר להגיד שאני האדם שינסה להכשיל אותך בכל דרך אפשרית."
      "אז תפקידו של מי הוא לדאוג שאני כן יעבור אותן?" שאל ג'ון בקול סרקסטי.
      "שלך." ענה הקול המחוספס ברצינות. "אף אחד לא יעזור לך. מרגע שנכנסת לבנין זה- אתה לבד."
      ג'ון תהה אם הדבר שינה משהו. תמיד ראה עצמו כאדם בודד. הוא היה לבד, וכך תמיד היה. אחת מפילוסופיות החיים שלו גרסה כי אנחנו לבד בעולם. אולי בגלל זה לא הייתה לו אישה.
      "אני מבין." אמר רק מאחר וחשב שהדוקטור מחכה לתגובה.
      "יפה. אם כך שלום. נתראה למעלה." החתולה, ג'וזפין והדוקטור עזבו את המקום כאשר ג'ון נשאר כבול במיטתו.

      לא היה צריך להיות גאון כדי להבין את הרמז, ומיד לאחר שג'ון השתחרר מהמיטה הוא הלך לכיוון המעליות. הוא לחץ על הכפתור המורה על קומה 50. חיכה. חיכה. חיכה. חיכה. חיכה. הגיע. המעלית נפתחה והוא יצא. הקומה הזאת הייתה זהה לחלוטין לקומה שממנה הגיע. הוא ניסה לדפוק על דלתות, אך ללא הועיל. לאחר זמן מה, החליט להיכנס לחדר שמשמאלו- אך הוא היה נעול, וכך גם כל שאר חדרי הקומה. "נתראה למעלה." הידד הקול בראשו. אם לא בקומה העליונה- אז כנראה שהדוקטור המשוגע התכוון לגג, לא? ג'ון בחן את התקרה וראה פתח בקצה המסדרון. מן הפתח ירד סולם עד לרצפה. הוא טיפס במהירות על הסולם וקיווה שהפתח לגג יהיה פתוח. הוא אכן היה כך, וג'ון עבר דרכו במהירות. לאחר שהגיע לגג, ראה כי מייקל חיכה לו. "שב." הוא הצביע על כסא מוזר, בעל סוגי מכשור אלקטרוני שג'ון לא ראה מימיו. הוא התיישב על הכסא. לפתע הוא איבד את ראייתו. ג'ון שנא שלא להיות מודע לסביבתו- ואיבוד כושר הראייה הפיל את ליבו. ההרגשה הייתה כאילו מוחו נסתם. הוא נכנע. לא היה לו מושג מה קורה, והוא לא הצליח לחשוב על שום דרך לצאת מזה. ואז ראייתו חזרה אליו. לא קרה דבר מיוחד בזמן שלא ראה. הגג נשאר כשהיה, אפילו הדוקטור לא זז ממקומו. "המבחן שלך התחיל ברגע זה, ג'ון. בהצלחה."

      לפתע, השחירו השמים. ג'ון הביט למעלה וראה אותם- עננים שחורים וענקיים, גדולים יותר מכל האחרים שג'ון ראה מימיו. ג'ון נחרד- חלק מאותם עננים היו בעלי צורה של- חתול, או ליתר דיוק חתולה. ואז עשן החל לכסות את הגג. היה נראה כאילו העשן הסמיך נופל מן השמים- בדיוק הכיוון ההפוך ממנו ציפית מעשן להגיע….

      לפני שנמשיך בסיפור קורותיו של ג'ון מייל, עלינו להבין נקודה נוספת על אישיותו. ג'ון תמיד התגאה בעובדה שרגליו היו על הקרקע, הוא היה אדם מעשי. תמיד טען שתכונה זו היא שאפשרה את הצלחתו הכלכלית- יותר מכל תכונה אחרת. ג'ון תמיד זלזל בכל המיסטיקות השונות והתיאולוגיות- הוא ראה בהם סיפורים למשועממים לכל היותר, ודברי הבל לכל הפחות. הוא לא האמין בכל השטויות שאנשים סיפרו על אנשים מרחפים ומעבר לעולמות מקבילים. ניתן לומר לכן, שג'ון לא לקח בקלות את האירועים האחרונים. ובכלל זה גם את העובדה שלפתע החלו להיגלות תווי גוף של דמויות מתוך העשן. עוד יותר שיתקה את ג'ון העובדה, שתווי הגוף יצרו את אותה הדמות כולם. ומי לא? אם אותה בחורה, אותה בחורה שתמיד מחזיקה את החתולה שלה, ושהכל התחיל איתה. כנראה שהכל יסתיים בה.

      דמויות הג'וזפין יצרו מעגל סביבו והחלו להתקרב. ג'ון חשב שהוא חולם או שהוא משתגע- הם בטח נתנו לו סמי הזיה.
      "אתה שלי." אמר קול רך וססגוני. רק שהפעם הוא נאמר בידי יותר מאישה אחת. "אתן לא מציאותיות." הוא ניסה להזכיר את זה גם לעצמו.
      הן החלו להתקרב אליו במהירות גדלה. כשהגיעו למרחק מינימלי אליו- החלו ללטף אותו. זה היה יותר מידי בשביל מוחו הסגור של ג'ון. אפילו שבתוכו ידע כי הדבר איננו אמיתי- הוא לא יכל להתעלם. הוא התחיל לצעוק. הוא חשב שצעק שעות לפני שהכל החשיך בשנית…

      כשהאור חזר ראה ג'ון שעדיין ישב על הכסא המוזר. ההבנה הציפה אותו. הכסא הכניסו לעולם וירטואלי, מציאות מדומה, שבה כל מה שהמתכנן רצה- קרה. הוא היה צריך לחשוב על זה קודם. כנראה שהמחשבה על זוג המילים מצילות החיים- סיממה אותו, סתמה את מוחו.

      "אתה מבין, ג'ון,". עלה קול מחוספס לאויר הלילה. "המחשב שלנו מייצר מבחן שונה לכל אדם שמצאנו כמועמד לנשיאת זוג המילים מצילות החיים. הוא בוחר את המבחן הקשה ביותר שיכול להיות לאדם מסוים."
      "אני מבין." ג'ון לא ידע מהיכן השיג את הכוח לדבר עם הדוקטור.
      "אתה נכשלת." נימה של שמחה נשמעה בקולו של מייקל.
      "אני יודע. היכן ג'וזפין?" כנראה שמייקל טעה…
      "אני חושש שזה כבר לא מעניינך, ג'ון. היא הלכה לחפש את המועמד הבא שלנו. המסכנה, היא באמת האמינה שתעבור את זה. היא מתחילה להתייאש."
      "היא תתגבר." הוא רצה כבר להגיע לביתו- ולישון במשך שבוע.
      "הנהג שלנו יחזיר אותך לביתך. אתה מוזמן לדבר על מקרה זה כמה שרק תרצה- רק תעזור לנו בתעמולה. כאמצעי של בטיחות התקנו בגופך שבב להאזנה. לא נתערב כל עוד לא תחצה את הגבול מטענות כנגד הממשל לפעולות ממשיות. להתראות."

      עברו שנים, וג'ון לא חזר לעצמו. שאיפת חייו הגדולה- נגוזה. הוא לא יהיה חבר בשכבת האצולה של העולם. הוא סתם אחד מפשוטי העם- אלה שנידונו למוות בתאונת דרכים נוראית. הוא לא יצא מביתו יותר- מה יש לו לחפש בחוץ? אנשים עם מכוניות הנושאות את זוג המילים מצילות החיים? הוא נשאר אותו ג'ון מייל- אדם פתטי שכל כוחו לא הספיק לו בשביל לשאת את אותן מילים נשגבות. הוא לא שמע יותר את אותו קול רך וססגוני במשך חייו. הוא גם לא ראה עוד שום נציג של הממשל בביתו- לא הייתה להם סיבה. הוא פשוט שכב בביתו, וכתב על פיסות נייר- "שמור מרחק!".

    • #181965 הגב
      NY
      משתתף

      ניכר בסיפור שיש לך הרבה מרץ ושאין לך הרבה נסיון בכתיבה. זה לא נורא – נסיון הוא המצרך היחיד שאפשר להשיג, ואפילו די בזול. הוא עולה רק בזמן ובהשקעה… ;-)
      הנה כמה עצות של בעל נסיון:
      א. הרקע, הרקע, הזמר הוא לך: יותר ממחצית הסיפור היא הרצאת רקע, וזאת באופן מפורט מאד, כאילו לא החלטת במה אתה רוצה שהסיפור יעסוק באמת. את כל נושא ההיסטוריה של שלטי ה"שמור מרחק" אפשר היה לצמצם לשני משפטים, לעבור לעיקר, שהוא סיפורו של ג'ון. מה שמביא אותנו ל:
      ב. איש אנגלי בניו-יורק: אתה גר בארה"ב? גרת פעם בארה"ב? אתה מכיר את ההיסטוריה האמריקאית, ההקשרים התרבותיים האמריקניים והחינוך האמריקני היטב? אם לא – אל תכתוב סיפור שגיבוריו אמריקניים במוצהר. חבל עליך וחבל עלינו. כשתצבור הרבה מאד נסיון תוכל, אולי, לנסות זאת שוב.
      ג. רצף ושטף: המחמאה הגדולה ביותר שקורא יכול לתת לך היא העובדה שהוא ממשיך לקרוא. את הסיפור הזה קשה מאד להמשיך לקרוא, כי הוא ארכני למדי, מכיל המון פרטים מיותרים (למי אכפת כל הסיפור עם אדם ביגין? מה זה חשוב? יש הגרלה וזהו, תודה! למי אכפת מאיפה בא הכסף של הגיבור? תאמין לי, לאף אחד. לא בהקשר של הסיפור הזה) ונכשל במטרה העיקרית, הלא היא שמירת העניין של הקורא. אדגים זאת באמצעות הפתיחה:
      "בקצה המרוחק של הפרוזדור ישב אדם." – תגובת הקורא: יופי לו.
      ובמילים אחרות: למי אכפת? לא קרה כאן שום דבר, אין כאן שום גורם מעניין, שום דבר שיתפוס את עינו של הקורא.
      נמשיך: "ג'ון היה אדם נעים למראה, בעל עיניים כחולות ושיער שחור באורך בינוני." – תגובת הקורא: So What?
      אם הייתי קורא כתב עת של סיפורים, נניח, והסיפור הזה היה מופיע בו, סביר להניח שהייתי מדלג עליו לאחר קריאת שני המשפטים הללו. ודאי אתה אומר לעצמך כעת שאני רשע ונבזה, אך, למרבה הצער, אני רחמן בן רחמנים. האמן לי. אולי תרצה לטעון שהתיאור ההוא מגיע מהארי פוטר, ואז תיתן לי סיבה מצוינת לסעיף הבא –
      ד. הארי פוטר, פוטר פוטר: תעיף אותו משם. הדבר היחיד שאזכור הפוטר עושה הוא פגיעה באמינות הסיפור והגחכתו באופן כללי. בכלל – התחכמויות מיותרות הן דבר רע. לא כל רעיון שנראה לך משעשע כשהוא בראשך עובר טוב אל הנייר (או מעבד התמלילים).
      ה. המצאות עתידניות: יש לנהוג באלה בזהירות רבה. אתה מלעיט אותנו בכל מיני המצאות שלא קשורות לסיפור, כמו המנעול במלון, למשל. כדי להראות לך למה הדבר דומה, הנני להביא כאן דוגמה קטנה:
      כשאחד מהשוטרים החל לירות לכיוונו של משה בעזרת מקלע כבד, הוא הבין שכדאי לו למצוא מחסה ומהר. מתנשף ומזיע, הוא הגיע אל דלת הברזל והוציא את המפתח. המפתח היה פיסת מתכת משוננת שהחריטה שעליה הבטיחה כי מנעול הדלת – אמצעי מיוחד שלא איפשר לדלת להפתח ללא שימוש במפתח – ישתחרר אך ורק אם יוכנס מפתח בעל הצורה המיוחדת הזו ויסובב פעמיים עם כיוון השעון. משה הכניס את המפתח לחור המנעול, שהתאים בדיוק לצורת המפתח, וסובב אותו פעמיים עם כיוון השעון. הדלת נפתחה.
      מעצבן, לא? כנ"ל המצאות עתידניות מיותרות. אם הוא פתח את הדלת, לא מעניין אותי איך הוא עשה את זה – אלא אם כן יש לדבר חשיבות *קריטית* לעלילה, מה שלא קורה בסיפור שלך.
      ו. דבר אלי בפרחים: כאשר אתה כותב דיאלוג, רוב המידע אמור להגיע מתוך דבריהם של המשתתפים, *לא* מתוך הוראות בימוי שלך. הנה דוגמאות:
      *לא נכון*: "אני שונא אותך, חתיכת אידיוט!" אמר משה בכעס. *נכון*: "אני שונא אותך, חתיכת אידיוט!" אמר משה. (קל להבין מהטקסט שמשה לא בדיוק שמח וטוב לב כרגע.)
      *לא נכון*: "אז מה העניין עם החתולה?" שאל ג'ון בשילוב עם הרמת גבה. *נכון*: "אז מה העניין עם החתולה?" (הרמת גבה היא טריק כל כך זול, כל כך נדוש, שצריכה להיות לך את האם-אמא של הסיבות הטובות להשתמש בו. אחסוך לך מעט זמן ומקום בתגובתך: *כאן* אין לך. ואפילו לו היתה, הרי שהניסוח מסורבל מאד. אפשר פשוט "שאל ג'ון והרים גבה".)
      *לא נכון*: "אמרו לך פעם שאת מוזרה?" הוא לא הולך לראותה שוב, אז למה לא להיות כן? *נכון*: "אמרו לך פעם שאת מוזרה?" (אל תפרש לקורא. הקורא ילד גדול.)
      ז. הגהה ועריכה: ככלל, העבר את הסיפור בבודק-איות של Word. זה יחסוך לך הרבה בלגן. לאחר מכן עבור עליו וחפש שגיאות – איות, פיסוק, תחביר. אם לא מצאת, סימן שמשהו בתהליך הבדיקה שלך לא בסדר – תן למישהו אחר לבדוק. חזור על תהליך זה בין שלוש לאינסוף פעמים, ברווח של כמה ימים זה מזה (לפעמים כדאי לעזוב את הסיפור לשבוע ולחזור אליו עם ראש נקי). פרסם את הסיפור רק *לאחר* כל התהליך הזה.
      ח. המלצה אחרונה: קרא את *כל* המאמרים המצורפים לכללי הפורום שלנו. קישור גדול ומהבהב לכללים אלה תמצא בראש העמוד.

      זהו להיום. פירוט בעיות ניסוח, תחביר ופיסוק אני משאיר כרגע לשאר שוכני הפורום.
      אה, כן – ברוך הבא!

    • #181968 הגב
      קוסם נחש
      משתתף

      היי,
      מספר תגובות:
      1. בעניין מכשיר כף היד שפותח את החדר. מדובר בשתי מילים (בניגוד לדומה שלך שבאמת מוציאה את הקורא מריכוז בדבר החשוב) שלא מפריעות לרצף הסיפור. המטרה שלהם- להזכיר לקורא שהוא נמצא בעתיד ושהסיפור הוא מד"ב.

      2. דיאלוגים- יכול בהחלט להיות שאנשים לא מדברים ככה, אבל זהו סיפור שמציג דמויות מסוימות. הדיאלוגים אמורים לאפיין את הדמויות ולייצג אותן. הם מראים לנו מה הדמות חושבת ומבצעת.

      3. עריכה והגהה- נכון ביותר! הסיפור היה צריך לעבור יותר עריכה והגהה.

      4. הסיפור עם אדם ביגין- חשוב ביותר! אולי לא לסיפור של ג'ון, אלא לסיפור הכולל ולעולם הכולל. לדעתי זהו סיפור מאוד מעניין וןלכן היה חשוב לכלול אותו. אולי היה צריך להתחיל את הסיפור עם אדם ביגין ואז לעבור לג'ון. היה בהחלט יותר אפקט מעניין לדעתי.

      5. הארי פוטר- פשוט עזר לי למקם את הזמן של עלילת הסיפור. אני מעריץ גדול של הסדרה ובשבילי היה כיף רק האזכור. כמו שנתתי אזכור ללהקה האהובה עלי (BLING GUARDIAN) ששמה הוא שומר עיוור….

      עוד תגובות יתקבלו בברכה!!

    • #181969 הגב
      NY
      משתתף

      1. הקורא זוכר גם בלי זה, תודה. הקורא לא טיפש.
      2. לא הבנת כלל את דברי בנושא הדיאלוג. קרא שנית, בבקשה.
      4. אחד הדברים החשובים ביותר לכתיבת סיפור, ואחד הקשים ביותר לתפיסה אצל סופרים מתחילים, הוא שלא כל קטע שעלה בדעתם מתאים לסיפור הנוכחי. קל מאד לכתוב משהו ו"להתאהב" בו, להחליט שהוא חיוני פשוט כי הוא טוב לדעתך, למרות שלמעשה הוא לא ממש מתאים לסיפור. במקרה שלפנינו, הסיפור עם אדם *לא* חשוב – להיפך: הוא מפריע מאד והוא לא קשור ישירות. אני יודע שאתה חושב שהוא קשור – אבל הוא לא. מדוע? כי אפשר לחתוך אותו ולהסתדר בלעדיו. פשוט. וכל דבר שאפשר לחתוך ולהסתדר בלעדיו, *צריך* לחתוך ולהסתדר בלעדיו. ככה זה עובד. כרגע אין לך סיפור, יש לך שני סיפורים, ואחד מהם (אדם ביגין) הוא סיפור רע מאד, נטול פואנטה, ומפריע להתפתחותו של השני. העף אותו.
      5. אזכורים של דברים שאנחנו אוהבים יש לעשות במלוא העדינות והזהירות. למשל, היית יכול לאזכר את הארי על ידי תיאור הדמות בלבד (הרי תיארת אותה כך), אך *ללא* השם. אבל לא – אתה נותן את השם, ועוד חוזר עליו כמה פעמים כדי להיות בטוח שכולם הבינו. זו התנהגות של פיל בחנות חרסינה. לא טוב. רע מאד, אפילו. הדבר מפחית מאמינות הסיפור וגורם, כפי שאמרתי, להגחכתו.

      כללית, אתה חייב להבין דבר אחד: כאשר אתה כותב סיפור, המטרה *היחידה* שלך היא כתיבת הסיפור. הסיפור הוא השליט, הוא המלך, הוא הכל יכול, ואתה המשרת שלו. אם משהו שמאד רצית להכניס בסיפור מזיק לו – אתה חייב להעיף אותו. אם קטע מסוים פוגע בזרימה, אתה חייב לקצץ או להעיף אותו. אם מוטיב או גורם מסוים פוגע באמינות, הוא חייב לעוף. כתיבת סיפור, מה לעשות, היא דבר שדורש *משמעת*.

      אני מוסיף כאן קישור לסיפור קצר שכתבתי פעם – פצקרשת (ראה אור בגליון מספר 1 של חלומות באספמיה). קרא אותו. שים לב לדברים הבאים:
      1. אופן השימוש בדיאלוג (להבדיל מזה שלך, ולאחר שתקרא שנית את מה שכתבתי בנושא בהודעתי הקודמת).
      2. שים לב לצמצום, לאופן בו אני לא נותן לך *שום* רקע על אף אחת מהדמויות (בלי שום "הוא נולד ככה וככה ואז עשה ככה ושמה), ועדיין אתה יכול להבין דברים רבים על האופי של כל אחת מארבעתן.
      3. שים לב לאופן בו האזכורים היחידים בסיפור נמצאים שם רק כאשר הם חיוניים לחלוטין (בסופרמרקט – אתה תראה) – ולא בשום מקום אחר.
      4. לכל מילה, לכל פסיק, לכל אות יש תפקיד. אני לא כותב בשתי מילים מה שהייתי יכול לכתוב באחת.

      צא ולמד.

    • #181970 הגב
      גל
      משתתף

      בהערכה גסה, 70% מהסיפור הוא רקע, שלא חיוני לסיפור, כתוב בפירוט יתר, מתיש ומשעמם לקרוא.
      את כל זה אפשר וצריך היה לצמצם לפסקה או שתיים, מקסימום.

      להעיף את כל הבדיחות הקטנות והמגוכחות – הארי פוטר או הארגון עם השם הארוך מדי. זה די מוריד מאמינותו של הסיפור.

      עוד לעניין ההמצאות העתידניות – כמו שניר אמר, אנחנו לא צירכים תזכורת, תודה. ואני אוסיף 1) שאם כבר המצאות עתידניות, לפחות תתאמץ קצת ותחשוב על משהו מקורי ו… נו… עתידני, ו-2) אזכור של המצאה עתידנית כביכול אחת ויחידה גורם לה לבלוט ולנצנץ ולזהור בתוך המכלול הרגיל למדי של הסיפור (מכוניות, מטוסים וכו). צריכה להיות סיבה ממשית וחיונית לסיפור לאזכור כזה.

      הגהה הגהה הגהה הגהה

    • #181971 הגב
      ???
      משתתף

      "לשכנע את הקורא שהסיפור קורה בעתיד ולכן הוא מד"ב"?!?!
      סיפור הוא מד"ב בגלל שיש בו איזשהו אלמנט מדעי ספקולטיבי, לא בגלל תאריך ההתרחשות שלו. כמה ספורי מד"ב מצוינים מתרחשים בהווה, בזמן לא מוגדר או אפילו בעבר. הסיפור לא הופך למרתק יותר רק בגלל שהוא מתוארך ל-2066.

    • #182161 הגב
      מורן
      משתתף

      אוקי אז ככה:
      אני מורן. זאת ההודעה הארשונה שלי פה.
      אני הכרתי את הסיפור לפני כמה חודשים ואת המחבר לפני הרבה שנים.
      אני חייבת להודות בחוסר האימון מבחינת הכתיבה. אני בעצמי ישבתי עם הסיפור ונתתי עמוד וחצי של הערות שוליים על משפטים אלו ואחרים. קיצר, לא היה לעידן כח לשכתב והוא אמר לי שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אז זה מה שעשיתי.
      מה דעתכם?
      (ד"א אני לא מסכימה עם כמה דברים שאתה כותבים, אבל לא נראה לי שהם רלוונטיים לסיפור הזה)
      קריאה נעימה!

      שמור מרחק!/ מורן קליימן
      מעובד ע"פ סיפור מאת עידן פרומקין

      בקצה מרוחק של הפרוזדור ישב ג'ון מייל. כפוף ומכרסם את ציפורניו, נראה היה כי הוא מחכה שתבלע אותו האדמה. ג'ון היה אחד מבני הזונות שהיו מאושרים בחייהם. את המיליון הראשון שלו הוא עשה בזכות מידה נכונה- כך הוא אהב לחשוב- של מזל ושכל. ביום ככל הימים הוא ישב לשולחנו במשרד הקטן ובהה בערימת דפים לא מתוייקים. ואז, כמו תזכיר שנשלח בצינור הדואר השגוי צץ במוחו רעיון לא רע בכלל. הוא כמובן תכנן לשבת ולחשוב על זה, וכך היה עושה- לולא סימני הדולר הקטנים והירוקים שעטרו את שולי הרעיון בעיני רוחו. במקום זאת, הוא שעט אל מחוץ למשרד, כשמסדרונות הקומה עפים אל מולו עד אשר הגיע גם למעלית ולדלת היציאה אשר אחריה, ומשם לסניף הבנק הקרוב. לאחר שחתם על כמה טפסים שהעידו שהבנק רשאי להתנקש בחייו במידה ולא יחזיר את הכסף הוא לקח הלוואה. עם הכסף שלווה הוא קנה צי מכוניות, צבע אותן בכחול, הדביק עליהן כיתוב מודפס ובהה בהן בהערצה. כעבור שבועיים גם שכר נהגים- כמה קרובי משפחה מובטלים שנהגו להזמין אותו לימי הולדת, חתונות ושאר חגיגות הדורשות מהאורחים מתנה הולמת. כמה טלפונים בהולים לכמה אנשים רמי דרג אפשרו לו שלל שעות שיחה עם מזכירות יצירתיות אשר ידעו בדיוק איפה הבוס שלהן לא נמצא, מאיזו ישיבה הוא לא יצא עד החגים ובאיזו שעה הוא לא יבחר להתייצג בבוקר שלאחר מכן. הוא החליט לשנות גישה והתחיל לשקר, להבטיח, לפלרטט. מאוחר באותו החודש השיג את מטרתו. צבועות ומאויישות, המכוניות שימשו כמוניות לכל דבר, פרט לכך שהנוסע לא נדרש לשלם עבור השימוש בהן. ברגע שאדם תפס את אחת המוניות הכחולות של ג'ון ברחוב, הוא פשוט עלה עליה וביקש מהנהג לקחתו לכל מקום שרצה. בסיום הנסיעה, האיש הודה לנהג, ירד מן המונית, והלך לדרכו. הנהגים היו מחונכים למופת- לא קיטרו, לא צעקו, לא עישנו, למעשה הם דממו במשך כל הנסיעה. בתמורה לשירות האדיב, שלא עלה להם דבר, הנוסעים מילאו התחייבות אחת בלבד- היה עליהם להאזין לפרסומות במשך כל זמן הנסיעה. חברת המוניות של ג'ון הפכה להצלחה מסחררת, והוא התעשר במהרה. לאחר שפטר את עצמו מחובות לבנק וממשרדו הקטנטן החל להרחיב את היקף נכסיו הממונעים, להגדיל את תחום הפצתם ולשפר את רמת חייו בכלליות. הוא עשה לעצמו מנהג ללכת לשלוש הצגות בשבוע, לשכב עם לפחות חמש נשים בחודש, לאכול בשבע מסעדות שונות ברבעון ולקנות תשע מוניות נוספות במחצית השנה. בסופו של דבר תפחו כיסיו וחשבונות הבנק של ג'ון במידה כה רבה עד שלא הספיק לכלות אותם בבזבוזיו. נראה היה כי כל מבוקשו נענה. ועם זאת ישב עתה כגיבן וקצות אצבעותיו כבר דיממו וצרבו.
      ***
      מספר נכבד של שנים לפני כן פורסם מחקר מדעי על תאונות דרכים בירחון פופולרי. אותו מחקר נתפס בזלזול אפילו על ידי מפרסמיו, אשר בזבזו עליו דפים מטעם בעיות פיננסיות ועטרו את שוליו בפרסומים ללק מחזק ציפורניים. מסקנות אותו מחקר הצביעו על כך שלמכוניות שעל אחוריהן יש את זוג המילים "שמור מרחק", יש סיכוי כמעט אפסי להיקלע לתאונת דרכים שלא באשמתן. עוד המשיך המחקר והסביר כי כאשר רואה נהג את זוג מילים הללו ברכב שמלפניו- חושי הנהיגה שלו מתחדדים, והסיכוי שהוא יקלע לתאונה יורד להפליא. אך, כמו עם כל דבר טוב אשר עלול להציל את האנושות מכליה, ישנן מגבלות חמורות. החוקרים הראו כי האפקטיביות של זוג המילים הללו עולה, ככל שישנן פחות מכוניות הנושאות אותן. הם הסבירו כי במצב שבו כל מכונית תשא את זוג המילים "שמור מרחק"- הללו יכנסו לתת מודע של הנהגים- והם יחדלו מלשים לב אליהן. עוד הוסיף וטען המחקר כי האחוז האופטימלי של מכוניות עליהן יתנוססו המילים בגאווה הינו 0.96 אחוז.
      המאמר עורר סערה צבורית ובשל כך גם דיון תקשורתי ותזרים מזומנים עקבי לבעלי העיתון ועורכיו, ביניהם אנדרה ביגין אשר ירש את חלקו בעיתון מאביו החורג לאחר שאמו תבעה אותו בהסדר הגירושין. דודו של ביגין מצד אביו הביולוגי, אדם, היה העוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל ושנא את הירחון הטפשי. עם זאת הרגיש עצמו מחוייב להתעדכן במתרחש. הוא הנחה את אחוריו לתנוחה מורהרת בכורסתו, הניח ספל קפה בהישג יד והחל במלאכת הקריאה. נחרות הבוז שהפיק לא היו מביישות חזיר בוגר ובאחת הפעמים אף שפך על עצמו מעט מן הקפה כשידו רעדה בצחוק אלים. הרי זה ברור שרוב תאונות הדרכים נגרמות כתוצאה מסטייה לא נכונה מנתיב הנסיעה, מה שאומר כי לנהג האשם בתאונה לא הייתה אפילו הזדמנות לתרגל את שלמד בכתה א' ולקרוא את מלל שתי המילים, שלא לדבר על כמות האנלפבתים שחיים על חשבון המדינה ותוקעים סכינים זה בזה לשם השעשוע. מעבר לכך, שיטות המחקר בהן השתמשו כותבי המאמר היו רחוקות מלהיות מדעיות או אמינות בכל צורה שהיא. ככלל, חשב ביגין, כל הנושא מטומטם להחריד. אך, ללא כל התחשבות בדעתו, למחרת יום פרסומו של המחקר ניתן היה לראות יותר ויותר מכוניות שעליהן התנוססו צמד המילים.
      אדם ביגין לא היה אדם טיפש כלל ורגעים ספורים לאחר שקרא את המאמר נשמע בראשו צליל אשר, קטן ככל שהיה, סימן גאונות בפעולה. לאחר שחרש את האפשרויות בקדחתנות צלצל לאחיינו האהוב ובמתק שפתיים הזמין אותו לארוחת צהריים. לאחר שניתק את השיחה ישב והדפיס כמה עמודים על המחשב הנישא שלו, נטה על צידו ונרדם, מזיל ריר מזוית פיו המחייך. ארוחת הצהריים של היום למחרת הייתה מזעזעת אך נשאה בקרבה תגמול. כעבור יממה בלבד פורסמה כתבה מחקרית אשר הוכיחה ללא צל של ספק כי מאז תחילת השימוש בזוג המילים מצילות החיים חלה ירידה דראסטית בתאונות הדרכים. כמובן שהמחקר כולו היה בדייה העולבת באינטיליגנציה של מחברו אך אדם מוכן לשאת עלבונות רבים למען כסף בכמות זהה. כעבור חודש מעל מחצית מהמכוניות נשאו על שלדתן הדפס אדום וברור במטרה לשמור על חיי נוסעיהן. אך זה לא היה הסוף.
      ביגין כתב עוד שלושה מאמרים, אשר מכר לעיתונים מתחרים, בהם התריע בקול גדול ומאיים שעל מנת שזוג המילים יהיה אפקטיבי מותר שיופיעו רק על אחוז מן המכוניות. בעקבות זאת קרו מספר דברים- קמה "התנועה למען האחוז", הירחון אשר פרסם את המאמר לראשונה איבד מהפופולריות שלו, אחיינו של ביגין ירד מנכסיו וביגין קנה לעצמו כורסה חדשה. התנועה פעלה באופן נחרץ להכניס לחקיקה חוק שיקבע כי לאחוז אחד ובודד מבין בעלי המכוניות יהיה מותר לשים על מכוניתו את זוג המילים המופלאות, מצילות החיים. עד מהרה העיתונים התמלאו בתמונות של מפגינים נגררים צועקים ברחובות ומסכי הטלויזיה היו אפופים בעשן הצמיגים הנשרפים.
      הפוליטיקאים לא עמדו בלחץ הציבורי. הפרלמנט אישר את הצעת חוק, קידם חוק והעביר אותו ללא התנגדות משמעותית, שנתיים וחודש לערך לאחר פרסום המחקר. ביגין נח בכורסתו החדשה, רגליו על ההדום התואם ורפרף על עיתוני השבוע, מתענג על כותרות. צהלות השמחה לרגל העברת החוק הוחלפו במהרה בצרחות היסטריות אשר דרשו מענה מיידי לשאלה החשובה מכל- מי יהיו ברי המזל שישאו על מכוניתם אזהרה מצילת חיים? קבוצות חברתיות שונות החלו מתאגדות יחד בנסיון נואש להשיג את המטרה המיוחלת. ההומואים חטפו מכות מהשחורים, שהוכו על ידי השוטרים, שהושמצו על ידי העיתונאים בגלל שעל מכוניות המשטרה היה כבר צרוב צמד המילים. כל קבוצה חתרה באופן עצמאי ולעיתים לא חוקי בעליל בכדי לצבור כח, ואפילו העבריינים האמיצים ביותר לא העזו לזייף "מדבקות בטיחות" מפחד מהמאפיונרים הגדולים של האזור. העונש על זיוף שכזה עלה לחמש שנים במאסר שכן היה זה סיכון בטחון הציבור. הצעד השני שנקטו השלטונות היה להטביע חותם מרשים ובילתי מחיק של צמד המילים על כל מכוניותיהם- חברי פרלמנט, שופטים, סגני שרים ומשפחותיהם. ביניהם היה אדם ביגין. אך לא ניתן להגיד שהוא היה שבע רצון.
      ביגין ידע שהכוח לא נמצא אצל הפוליטיקאים, אלא אצל העשירים. אם יצליח לשכנע אותם, תבוא תוכניתו אל שיא מספק. העשירים אומנם התברכו בממון רב אך לוא דווקא בשכל, והרי מי רוצה למות? ברגע שהבטיח להם את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- שיכנע אותם. ראש הממשלה ושריו הבכירים הוכו בתדהמה. הוא הציג להם מכתב חתום בידי כמעט כל עשירי המדינה. המכתב הכריז כי לולא תצא לפועל שיטתו של ביגין בנוגע לבחירת אלו אשר יזכו להטביע את זוג המילים מצילות החיים על מכוניותיהם- הם יעצרו את כל הפעילות הכלכלית שברשותם. מאחר ותשעים אחוזים מכלכלת המדינה הייתה שייכת לעשיריה- האיום היה ממשי ביותר. האבטלה תצמח לשיאים שטרם נראו, רמת החיים תשתווה לזאת מלפני שבעים שנה. הממשל עלול ליפול, השרים יאבדו את זכויותיהם- את מכוניותיהם. הכניעה הייתה מוחלטת. באופן מידי גיבש ביגין רשימה של אנשים אשר יורשו להטביע חותם ממשלתי זה על מכוניותיהם. הרשימה כללה את אותם אלו שהורשו לכך עד עתה בתוספת המכרעת של עשירי המדינה ואף כמה מפשוטי העם, בכדי לשמור על סדר יום ציבורי רגוע. כלפי חוץ, נראה היה כי ראש הממשלה החליט לנצל את הסמכויות שלו- והוא זה שכפה פתרון על אזרחי המדינה, אך היה זה ביגין שניהל את המדינה מכורסתו הנוחה.
      הצעד הבא של ביגין היה הקמת משטרת צללים אשר יועדה לתפקיד אחד בלבד- מחיקה כוללת של כל תאונת דרכים בה הייתה מעורבת מכונית נושאת הטבעה וכן טשטוש סיבות הפציעה או המוות של המעורבים בעניין. ראשים נערפו, סיפורי כיסויי הומצאו- ובסופו של דבר התאונה נכנסה לעיתונים היומיים באחד העמודים האחרונים, אם בכלל. עם הזמן תפח מיתוס שלם סביב אותה אליטה הנוסעת במכוניות בטוחות, וגדל השפעתה הציבורית.
      לפנות ערב קיבל ביגין שיחת טלפון תמוהה מאחיינו אנדרה, המזמינה אותו לצאת למרפסת ביתו. למרות שלא היה בראש מעייניו לקום מכורסתו הניח אדם ליצר הסקרנות להשתלט עליו לרגעים מספר. העיתונים של הבוקר למחרת ציירו תמונה מזעזעת של רוצח אלים אשר שילח זעם מטורף על דודו חסר ההגנה שהיה איש שקט, ממושקף ועבד כעוזר לסגן השר לאנרגיה אטומית בממשל.
      אדם ביגין היה, אחרי הכל, אנושי, וכמו כל יצור אנושי- בן מוות. ועם המוות הספציפי הזה חל גם שינוי קטן- בהיעדר המושך בחוטים נחו הבובות בלא תנועה. המצב נמשך כשהיה במשך מספר שנים אך בציבור עבר רחש מחאה, אשר התגבר לקול ובסופו של דבר לצעקה אדירה שאיימה לזעזע את המבנה החברתי הקיים. לממשלה לא הייתה ברירה, והיא כוננה את המבחן. המדיניות הכתיבה כי אחת לעשור תהיה למספר מצומצם של אנשים, אשר שמם יעלה בהגרלה, את האפשרות להיבחן במבחן. מי מהם שיעבור את המבחן בהצלחה יקבל את הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש יכול לקבל על עצמו- לשאת על מכוניתו את זוג המילים מצילות החיים. פרדוקס האינטרסים הקיים בכך שההגרלה הייתה ממסדית והמבחן תוכנן ובוצע על ידי גורמים ממשלתיים, ללא פיקוח, לא הועלה על הפרק, והסירה החברתית שבה למי מנוחות.
      ***
      לג'ון מייל היה כסף. אפילו לכסף של ג'ון מייל היה כסף. ג'ון אהב לשמור את הכסף שלו מוחשי-בשטרות בלבד. הוא שנא אגרות חוב ושנא לשם כסף בבורסה אבל הוא לא היה טיפש-אלו היו דרכים נהדרות להשיג עוד כסף. בכל תדפיס שקיבל מהבנק לא ראה מספרים אלא שטרות-ערמות על גבי ערמות. מאז שהיה ילד היה יושב ותוהה כמה שטרות הוא צריך בשביל למלא את האולם המרכזי של בניין האופרה עד התקרה ומקיר לקיר-מספר השטרות לאורך החדר כפול מספר השטרות לרוחב. הבעייה הייתה כמה שטרות נכנסים לגובה החדר- היה הבדל בין שטרות דחוסים לרפויים-הוא העדיף דחוסים-זה נראה יותר מכובד. מעבר לזה, הגובה של התקרה השתנה בחלקים שונים של האולם, והיה צורך להתחשב גם במרפסות.
      התבגרות הייתה תהליך שג'ון עבר בצורה שונה מרב האנשים. היא בהחלט לא עברה לידו אבל סממנים רבים מתקופת ילדותו נותרו חקוקים עליו כמו צלקות הנותרות מפצעי אבעבועות הרוח. ג'ון אהב לנצח, ויותר מכך שנא להפסיד, הוא היה מוכר את נשמתו בעבור דבר מתיקה, מפחד להשאר לבד בחושך ומתלהב בכל פעם שפתח את תיבת הדואר וראה מכתב עבורו. הוא למד כבר לא להתלהב ממכתבי החשבונות אך מכתבים שהגיעו במעטפות לבנות, עם בול לא מוכר היו בעיניו מראה משובב לב במיוחד.
      ביום שלישי הגיע מכתב. המעטפה הייתה דקה, כחולה בקצוות. על גבה היה מודפס בכתב מרובע שמו של ג'ון ולאחריו כתובתו, ממספר תיבת הדואר עד לשם העיר בה גר. על פניה לא הודפס דבר. הבול היה לאומי והחותמת הייתה מקומית. המעטפה נפתחה בקלות ולא היה צורך לקרוע אותה. המכתב היה מקופל בפשטות לשלושה ועל גביו היה מודפס מכתב בן חמש שורות שהזמין את מר ג'.מייל למבדקים, בתאריך של היום למחרת, בשעה שבע וחצי בבוקר. היה עליו לגשת לכתובת הרשומה, לא לאחר ולהביא איתו תעודה מזהה ובה תמונה עדכנית,המלצה ממקורב ואת המכתב הנ"ל. בתחתית הדף היה מידע נוסף על מהות המבדקים- כאמצעי מיון ומבחן אשר בסופם יקבע סופית מעמדו של המיועד וזכות רכושו לשאת את החותם- "שמור מרחק" כשלושה סנטימטרים מעל לוחית הזיהוי.
      היה עליו לבוא לאחר שנת לילה מלאה אך ג'ון לא הצליח להרדם. הוא היה מנמנם ומתעורר. שנתו הייתה רדודה ולא מספקת. בשלוש לפנות בוקר כבר היה מהלך לאורך מסדרונות ביתו בחלוק שנלבש ברישול מעל הבגדים שלבש ביום האתמול. מחשבות רצו בחוסר אונים בין אוזניו-ללא ביטוי או דרך להמלט. הוא החל להתארגן-התקלח, התגלח ובחן את עצמו במראה. הוא שפך את כל תכולת ארונותיו על המיטה והביט בבגדים מבלי לראות אותם באמת. הוא בחר חליפה אלגנטית שהייתה לטעמו מכובדת אך עם זאת לא רשמית. הוא התאים נעליים וחפתים, החליט לוותר על עניבה ועל החפתים, ושם חפתים שונים, ובחן את עצמו במראה, והתחרט. הוא התיישב ביאוש מה על המיטה לזמן שנראה כנצח ושקע במחשבות מבלי לחשוב כלל. אח"כ קם,פשט את כל הבגדים והלך להתקלח. כשיצא, לבש את הבגדים שבחר וסרק את שערו לכיוונים שונים עד שהתרצה. הוא בחן את עצמו במראה והעלה על פניו חיוך, ועוד אחד, והבעה מרוכזת, ואז ניסה דרכים שונות להגיד 'כן ו'לא' ולהציג את עצמו. הוא ישב כך עד שעלתה השמש.
      כשהיא עלתה הלך למטבח, הכין לעצמו חביתה, לחם קלוי וקפה. הוא ערך הכל בצורה מסודרת על השולחן ולא נגע בדבר. ראשו כאב ובטנו הייתה כרוכה סביב עצמה. הוא סידר את כל שיצטרך על השולחן לצד האוכל והחל למנות את החפצים אחד אחד. הוא וידא שהכל שם, שדבר לא חסר. הוא שם הכל בכיסים שונים, בדק שכלום לא בלט מחוץ לחולצה בקווים לא מחמיאים, לקח את המפתחות והתיישב על כסא. הוא לא התכוון להתיישב- הוא כבר החליט לצאת אך נראה שרגליו אינן מוכנות לשאת את משקל גופו על לדלת. הוא חייג לשכן שלו שהגיע כעבור מספר דקות וסייע לו להגיע עד לרכב. ג'ון התיישב, התניע והניח את ידיו הרועדות על ההגה.
      עד שהגיע לכתובת כבר התאושש דיו. הוא יצא מהרכב בזהירות, ופנה אל דלת הבניין שניצב מולו. הוא בחן את הכתובת, מודא שהיא אכן נכונה. הבניין היה רגיל והדלת גם כן. מספר הבניין היה מצוין מעליה בפשטות. בהמשך הקיר הופיעה כתובת גראפיטי אשר בישרה, בשגיאות כתיב, שהקורא מוזמן לעשות דברים שעל פי דעתו של ג'ון היו מצנעת הפרט. ג'ון השיב את מבטו לדלת. הוא הביט בה שניות מספר- לא בטוח אם עליו להכנס או לחכות שיכניסו אותו. הוא הניח יד אחת על פני הדלת ודחף.
      החלל בו ניצב היה, מעל הכל, קטן. מימין היה חלון זכוכית שקוף. מבעד לחלון ניתן היה לראות משרד, מרוהט בשולחן עמוס ניירות, כסא מרופט וטלפון מרובה לחצנים. המשרד היה שומם, דלתו נחה פתוחה למחצה ושפופרת הטלפון הייתה מונחת על השולחן, כשרעשי ניתוק בוקעים ממנה. בצמוד לדלת המשרד היה הפתח הנוסף היחיד בקיר וממנו בקע גרם מדרגות. לאותו גרם מדרגות נדחף ג'ון מייל, על ידי סקרנות וחוסר ברירה. גרם המדרגות סבב עצמו ובקצהו מצא ג'ון את הקומה שמעל. היא החלה במסדרון מרובה דלתות ממוספרות, וג'ון פסע לאיטו בראשיתה.
      הוא צעד כבתוך חלום, אינו מודע לחלוטין למעשיו. הוא החל לנסות לפתוח את הדלתות ללא הצלחה- כולן היו נעולות. הוא טלטל את הידיות כאחוז טירוף, ודלת אחת נפתחה ברחש. מבעדה יכול היה ג'ון לראות מסדרון, זהה לזה שנמצא בו עתה, מעוטר דלתות ממוספרות. הוא עבר בדלת. ראשו הסתחרר וידיו נטפו זעה כאשר הסתער על שורת הדלתות החדשות. הוא פתח אחת- ומאחוריה נגלה לו מסדרון זהה. הוא פתח נוספת- ושוב אותו המראה. כך היה גם מאחורי הדלת השלישית והרביעית שפתח. בשלב זה הפסיק ג'ון לפתוח דלתות ונשען על הקיר, מתנשף.
      כשהרים את מבטו ראה, בהמשך המסדרון ספסל. הוא צעד לעברו, מסוחרר מעט, והתיישב. הוא מחה עגלי זיעה ממצחו והחל לכסוס את ציפורניו. הוא ישב שם, זמן שנראה כמו נצח. ראשו פעם בכאב והוא לא הצליח להסדיר את מחשבותיו. הוא לא שמע את ההד הקלוש של הפסיעות הקצובות והיה דיי מופתע כאשר הרגיש דקירה חדה אחת באחורי זרועו השמאלית. הוא פנה לשמאלו, מבולבל, וגילה את שדלת שלצידה ישב הייתה פתוחה לרווחה. האדם שמולו היה נמוך, ופניו היו מעט גבוהות מאלו של ג'ון היושב. על חוטמו נחו זוג משקפיים עגולות וגדולות. פניו של האיש רצדו באופן מבהיל מול עיניו של ג'ון. הכל הפך שחור, וג'ון כלל לא חש את המכה הקרה- כאשר פגע ברצפה.
      ג'ון שב להכרה בחדר לבן, מואר באור פלורסנט, במיטה נוחה. הוא בחן את סביבותיו ולא מצא בהן כל אפיון יחודי חוץ מהצבע הלבן הבוהק שאפף הכל. לבן שהיה, מעל הכל, נקי. סטרילי אפילו. הוא קם וחיפש את המתג של האור, שהחל להכאיב לעיניו בהשתקפו מהקירות הסובבים אותו. הוא לא מצא אותו. למעשה, הקירות כולם היו חלקים לחלוטין, על אחד מהם נתלתה מראה ולצידה הייתה קבועה דלת- גם היא לבנה, אך מעבר לכך לא היה דבר על הקירות. מעבר למראה והמיטה גם לא היה רהיט נוסף בחדר. ג'ון צעד ברגליים יחפות על הרצפה החשופה, הלבנה, ופחד.
      הוא הביט על עצמו במראה- על עיניו האדומות, שערו הפרוע והבעת היאוש האופפת כל אחד מתוי פניו. הוא יכל בקלות להבין למה הם חשבו אותו למשוגע, ואולי הם צדקו. אולי הוא משוגע- חולם להשתייך אליהם, להיות חלק מהם- אצילי העולם. לא! הוא היה ראוי- הוא היה מצליח, עשיר, הם היו צריכים אותו ביניהם! יותר מכל הוא היה צריך אותם, צריך להיות חלק מהם. הוא חב זאת לעצמו, זה היה מעמד שהוא רצה גם אם לא הגיע לו. הוא ידרוש מהם לעבור את המבחן! הוא יהיה ג'ון מייל, חבר של כבוד בשכבה האליטיסטית.
      כאב חד בקצות אצבעותיו השיב אותו לחושיו. הוא פתח את אגרופו הקפוץ והביט בציפורניו ובדם הקרוש עליהן. כמו מתוך חלום הוא קרב את ידו לידית הדלת מצפה למצוא מאחוריה מסדרון נוסף, הצוחק בפניו. במקום זאת הופתע לגלות שפני הדלת היו חלקים לחלוטין- לא חור מנעול או ידית.
      לפתע בקע קול של גבר מרמקול חבוי, שואל את ג'ון המבולבל שאלות. ג'ון היה מופתע אך ענה בכנות מוחלטת ולא ניסה כלל להווריד את תמונת חייו. ג'ון הקשיב לקול והקשיב גם לעצמו, לא לחלוטין מאמין בקיום השיחה ההזויה.
      לאחר שעה הפסיק הקול לשאול, וג'ון הפסיק לענות. הדלת נפתחה ומולו יכל היה ג'ון לראות את דלת היציאה. הוא פסע החוצה, עקב לצד אגודל, לא בוטח באמת הנשקפת מולו. הוא פסע צעד נוסף ושמע את הדלת נסגרת מאחוריו. בפרץ פתאומי של הבנה הסתובב ג'ון וראה לא יותר מקיר מאחוריו. הוא החל להכות בקיר, באלימות, בטירוף, אך זה לא נפתח עבורו יותר. ג'ון קרס על הרצפה, מייבב מרות. שם, על הרצפה, היו מונחות זוג נעליו, לימינן היו שורשיו של שער מתכת ומאחוריו גרם מדרגות מוכר. לצד השער היה המשרד, עתה חשוך ונעול. ג'ון נעל את נעליו, דמעות זורמות במורד אפו ועל לחייו. הוא נרעד, התרומם ופסע אל מחוץ לבנין- לעבר מכוניתו החונה. הוא נכנס אליה בשלוות נפש מגוייסת- עיניו נפוחות ודומעות עדיין. ג'ון התניע, אותת והחל בנסיעה המרה לביתו הלא רחוק. הוא הביט בכביש, במכוניות הנוסעות, באנשים הצועקים, צופרים, צוחקים או שרים עם הרדיו. הוא הרגיש כבד תנועה ורפה- אבריו היו כבדים מידי לתפעול. הוא הניח את ראשו על ההגה, ידיו נתלות בו כידיו של איש טובע ורגליו מכבידות על הדוושות. הפגוש של המכונית לשמאלו לא אחר להגיע. המכה האלימה הטיחה את ראשו של ג'ון לאחור ואז לפנים- הישר אל תוך הצופר, שקולו ליווה את מותו של ג'ון בתרועה.

מציג 6 תגובות משורשרות
מענה ל־"שמור מרחק!"

You can use BBCodes to format your content.
Your account can't use Advanced BBCodes, they will be stripped before saving.

פרטים: