- This topic has 10 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"ארז" – מאת אבירם
רק לא להרדם… רק לא לצרוח שוב…
מתי כל זה התחיל… הכל מעורפל… כל כך מעורפל…
אני נזכר… המכתב מבצלאל… להגיש עבודות צילום עדכניות… וארז עם המראה של ג'יימס דין…פקחתי עיניים ופתאום ארז היה שם. ניצב לימיני עם אותו חיוך קטן וממזרי שאי אפשר היה להפריד אותו ממנו.
"מתי הגעת?", שאלתי מופתע.
"לפני כמה דקות. ראיתי שאתה ישן והסתכלתי עלייך."
"לא, אני רק נמנמתי קצת." מלמלתי כמעט מתוך התנצלות. ארז הזה תמיד היה מופיע כמו רוח-רפאים כמעט משום מקום.
"תשמע," אמרתי לו. "קיבלתי הצעה ללמוד במגמת צילום בבצלאל. אני צריך להגיש להם צילומים לדוגמא, כמבחן קבלה. אכפת לך לעשות לי קצת פוזות מול המצלמה?"
החיוך של ארז התרחב, הוא צחק.
"מה קרה?" חייכתי גם אני.
"אני לא יכול להצטלם," אמר ארז. "המצלמה לא תקלוט אותי."
"אל תהיה חנטריש. את עניין הפוקוס תשאיר לי. אני מבטיח לך גם שהצילומים ימצאו חן בעינייך מאוד. אתה יודע מה, אני גם לא מגיש שום תצלום בלי שתאשר לי אותו. מה אתה אומר?"
"זה לא יילך", אמר ארז בחיוך רחב עוד יותר.
"תשמע," נכנסתי לאקסטזה של שכנוע. "אתה טיפוס מאוד פוטוגני, יש לך סטייל של ג'יימס דין. וחוץ מזה, אני לא מתכוון לעצור רק בצילום. אני חושב גם על בימוי סרטים, צילום לעיתונים וכל מיני דברים כאלה. זה יכול להשתלם לך, תאמין לי."
"אתה לא מבין. המצלמה לא תקלוט אותי, לא יצא לך כלום בתצלום, רק חלל ריק." הוא המשיך לחייך.
"על מה אתה מדבר? תגיד לי אתה שפוי?! למה שהמצלמה לא תקלוט אותך?"
"כי אני מלאך," אמר ארז. "אין לי גוף. הצורה המוחשית שלי היא רק אשליה שלך."
הסתכלתי עליו בשתיקה למשך מספר שניות.
"אז אתה רוצה תשלום", סיכמתי. "תשמע, אני ממש לא יודע כמה אני יכול לשלם לך…"
ארז המשיך לחייך.
"תשלום עבור מה?" שאל.
"אולי תפסיק לשגע אותי!" קראתי בכעס. "עבור יום צילום שלך".
החיוך לא מש משפתיו של ארז, וגם לא ניכרה בו כל התרגשות למראה הכעס שלי.
"הרגע הסברתי לך שהמצלמה שלך לא תקלוט אותי." חזר שוב.
"את עניין הצילום והקליטה תשאיר לי," אמרתי. "השאלה היא האם אתה מוכן להצטלם או לא?"
"אתה לא מאמין לי," קבע בחיוך. "אתה לא מאמין לי שאני מלאך."
"מצדי תהיה שמעיה אנג'ל! אתה מוכן להצטלם בשבילי או לא?!? אני נורא לחוץ בזמן!"
ארז המשיך לחייך ושתק מספר שניות.
"אתה עקשן!" קבע לבסוף. "אבל איך שאתה רוצה. צלם אותי פעם אחת ותראה…"
"מצוין!" קראתי בניצחון. "תן לי רק שניה להביא את המצלמה שלי"
יצאתי בחופזה לחדר הסמוך ושלפתי את מצלמת הניקון, מתוך ארון השידה שליד המיטה. הייתי להוט להוכיח לארז את כישורי הפנטסטיים כצלם לפני שיתחרט.
"טוב," אמרתי בזמן שאני מתקין את הפלש, "נעשה צילום ניסיון קטן – עמוד ליד המחשב שם. אין צורך שתעשה איזו פוזה כבר עכשיו, זה רק לניסיון."
ארז נעמד ליד המחשב בצייתנות, מבזיק חיוך לעבר פניי העטויות במצלמת הניקון. המצלמה הבזיקה הישר לתוך עיניו המחייכות. תמונת הפולארויד נפלטה בזמזום מתמשך מתוך גחונה, כשכתמים דהויים עדיין מנמרים את מרכז התצלום, אך מתחילים להתלכד לכלל פסים ההולכים ונחשפים ומתרחבים במהירות. אחזתי את התצלום בשתי אצבעות ונפנפתי אותו במהירות כדי להאיץ את תהליך החשיפה.
"עכשיו תראה מה אני שווה בתור צלם!" הכרזתי בגאווה. אחזתי בחלק התחתון של התצלום בזרוע מתוחה והנפתי אותו בדרמטיות עד שהתישר מול עיני.
מצמצתי בתדהמה…
המחשב היה שם, וגם התמונה של הכלבלב הנובח שהיתה תלויה מעליו, והוסתרה על-ידי ראשו של ארז כאשר לחצתי על המבזק, לכן הבחנתי בה רק עכשיו – אבל שום סימן לארז! לא צל ולא צללית…
הצמדתי את התצלום בבהילות אל עיני, סורק בו כל מילימטר אפשרי…
"מה… זה?!?" התחלתי למלמל…
"זה בדיוק מה שאמרתי לך," המשיך ארז לחייך את חיוכו הנמשך, שפתאום נראה לי קצת מוזר וגם לא טבעי…
"אתה… אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת – מלאך??"
ארז הנהן ומשך בכתפו בתנועה של אין-מה-לעשות-ככה-זה.
"אז… איפה הכנפיים שלך?… לא צריכים להיות לך כנפיים?…" הרגשתי מאוד מטופש כאשר נפלטו לי המלים המטומטמות האלה, אבל… הייתי פשוט חייב לשאול.
"איזה כנפיים?" המשיך לחייך אלי את חיוכו המעצבן, שכאילו קפא לו על הפנים.
"הכנפיים… כמו בציורים…" השתתקתי.
"אין לי כנפיים," אמר באותה משיכת כתף. "וגם אל תבקש ממני לטפס על סולמות גבוהים. זה נורא מעייף."
שתקתי שוב…
"אז… אז מה אתה יכול לעשות בתור מלאך?" שאלתי לבסוף.
האמת שכבר לא היה אכפת לי מההרגשה המטופשת שאפפה אותי…
"שום דבר מיוחד," אמר.
"אה, רגע." מיד תיקן את עצמו. "אני יכול להחליף זהויות!"
"להחליף זהויות?" חזרתי בטמטום מוחלט.
"בטח!" קרא בניצחון. "ויש אפילו זהויות שיש להן צורה טבעית לגמרי! בכלל לא תדע שמדובר במלאך!"
"כלומר בי", הוסיף מיד.
"הצורה הגשמית של ארז היא רק אשליה שלך, כמו שאמרתי לך קודם. בגלל זה לא יכולתי לעזור לך עם הצילום." קולו התחלק שווה בשווה – בין להסביר ובין להתנצל.
"רק רגע," אמרתי מבולבל. "על איזה זהויות אתה מדבר?"
"אה, אני יכול להפוך לכל מי שרק תרצה?"
"לכל מי שאני רוצה??"
"כן, עובדה שרצית אותי בתור ארז, וכך באתי." ואז הוא הביט בי וחייך חיוך חשדני. "אתה שוב לא מאמין לי?" שאל בנימה של הקנטה.
"לא, פשוט אני…"
"אתה יודע מה, תחשוב רגע על מי שאתה רוצה. ותעצום עיניים…" ביקש בעדינות.
"אבל…"
"סמוך עלי," ביקש בחיוך רחב ובוטח.
עצמתי עיניים…פקחתי עיניים לאט ופתאום ראיתי פנים מאוד קרובות לשלי.
"אתה ער, חמודי?" שאלה אותי אימי בקול שקט.
"אר…" כמעט ופלטתי בתדהמה, אך עצרתי בעצמי בזמן. כבר חשבתי שאולי… רגע, אולי זו באמת לא אמא, אלא…
"שוב מילמלת וקראת בקול מתוך חלום," הסבירה לי אמא בקולה הרגוע. "חששתי שתעיר את האחים הקטנים שלך. הכל בסדר, חמוד שלי?"
היא ליטפה את ראשי בעדינות.
"אה, כן. בסדר גמור. אני… מצטער, פשוט היה לי חלום מאוד מוזר ו…"
"כן, אני יודעת. לא נורא. חזור לישון." היא משכה את השמיכה עד מתחת לצוואר שלי והידקה בתנועה מורגלת. הרגשתי מאוד נבוך.
"כן, אני אלך לישון…" מלמלתי.
היא נתנה לי ליטוף אחרון ופסעה בשקט לעבר דלת החדר.
"לילה טוב, אמא." לחשתי אחריה.
היא הסתובבה אלי.
"לילה טוב, ארז." היא אמרה.
הנשימה שלי נעצרה. כל השרירים התקשחו.
היא יצאה בשקט, בלי להוסיף מלה.
המתנתי עוד מספר שניות, משתדל שלא לצרוח באימה. אחר-כך זינקתי מהמיטה ורצתי לחדר-הרחצה.
נעמדתי בחושך מול המראה. שלחתי את ידי בהיסוס לעבר המפסק של האור.
היססתי עוד שניה או שתים, ואז לחצתי.
מהמראה נשקפו אלי הפנים של ארז, שכל כך דומות לג'יימס דין. הפעם לא היה כל חיוך עליהם, הן נראו לי מתוחות ומעוותות.
עצמתי את עיניי בחוזקה – וצרחתי…!פקחתי את עיני מתוך מאמץ. שוב פניה של אימי היו סמוכות מאוד לשלי.
"אהה…" הצלחתי לפלוט הברה חסרת-משמעות.
הפנים התרחקו מעט ופתאום הבנתי שלא היו אלה פניה של האישה שמקודם. זו התרחקה מעט יותר ומיד הבחנתי שהיא נראית צעירה יותר ולבושה במדי אחות.
"אתה שוב חלמת בהקיץ. שכחת גם הפעם לקחת את התרופה שלך? הרי הזהרתי אותך כבר המון פעמים, נכון גידי?!"
גידי?!?
היא נשאה ביד מגש בלתי-מזוהה והגביהה אותו מעלי.
"נצטרך להקפיד איתך יותר להבא. הרי גם הרופא שלך הזהיר אותך במפורש." אמרה באנחה ופנתה לעבר הדלת. "אני מאוד ממליצה לך לקחת את התרופה ולנסות להירדם כמו שצריך. בסדר גידי?"
"גידי…" מלמלתי בקול הזוי…
"תהיה ילד טוב הפעם," היא חייכה ויצאה בלי להוסיף מלה.עצמתי את עיני בחוזקה ומיד פקחתי אותן בבהלה!
רק לא להרדם… רק לא לצרוח שוב… רק לא להסתכל במראה…
-
-
-
-
-
היותו נטול סוף. במילים אחרות: הוא מסתיים במקום בו העניין האמיתי אמור להתחיל.
הסיפור בנוי משני חלקים שאינם קשורים ממש האחד לשני: הראשון – בו הגיבור מנסה לשווא לצלם את ידידו המלאך, והשני – בו חווה הגיבור מעברי זהות ומציאות. הקשר בין השניים, כאמור, רופף מדי. הקורא לא יכול להסיק מסקנות כלשהן מההתרחשויות, ואין כאן שום דבר שיגרום למישהו לחשוב או למצוא נקודת ראות חדשה כלשהי.
עוד בעיות:
א. החלק הראשון לוקה בפטפטת קשה. אני יכול לצלם אותך אתה לא יכול לצלם אותי אני יכול אתה לא אני כן טרה לה לה. רבאק, אפילו מלאך טמבל במיוחד יגיד, כבר אחרי הפעם הראשונה, "טוב, תנסה לצלם ודי".
ב. חוסר קשה בהסברים הכרחיים. מדוע בא המלאך? מדוע הוא עולל זאת לגיבור? מדוע הגיבור חש אימה כה גדולה ואפילו לא שמץ של סקרנות?
ג. עודף קל בתיאורים לאחר שורות דיאלוג. "אולי תפסיק לשגע אותי," קראתי בכעס; "אתה עקשן," קבע לבסוף; "מצוין!" קראתי בנצחון; וכו'. שים לב – במהלך דיאלוג אתה יכול להשתמש במלה "אמר" (אמרתי, אמרו וכו') בלי שום תיאור נוסף כמעט בכל המקרים. מתי תוסיף שם משהו? כאשר *אין ברירה* וכאשר הדבר *לא* מובן מאליו מהטקסט הנאמר. למשל – "אולי תפסיק לשגע אותי?" אמרתי – מספיק בהחלט. עצם הטקסט מרמז על הכעס או הזעף של האומר אותו. עודף תיאורים כאלה לא תורם להבנת הסיטואציה אלא רק מעייף את הקורא.לסיכום – טעון שיפור. אני ממליץ לך מכל הלב לקרוא את כל המאמרים הנוגעים לכתיבה שאנו מספקים לקהל הרחב, וכן את כללי הפורום, המכילים קישורים למאמרים אלה. קישור גדול ומהבהב לכללי הפורום נמצא בראש העמוד אותו אתה קורא כעת.
-
ראשית, תודה על הביקורת המפורטת והעניינית!
לקחתי הכל לתשומת לבי, ומקווה שאכן אדע לשפר לפחות חלק מהדברים שציינת.הערות אחדות בנוגע לאבחנות שלך לסיפור:
בנוגע להערה א' – זוהי הערה סגנונית בעיקרה, ואם הדברים אכן לוקים בסבירות שלהם וארכניים יתר-על-המידה – אני בהחלט מקבל את דין הקורא!
באשר להערה ב' – הפערים הללו, שאתה מעיד עליהם, הם ברובם מכוונים, וההסברים להם – בהתאם – מרומזים בלבד. כך למשל, המלאך עצמו טוען כי הוא הופיע כפי שהופיע כדי למלא כנראה, את משאלתו של הגיבור.
בתחילתו של כל חלק, הגיבור הוא במצב של התעוררות ("פקחתי עיניים…"), אך לא ברור אם אכן הוא עובר ממצב של שינה למצב של עירות. או ממצב של חלום למצב של מציאות (האין זה אפשרי שעניין המלאך הוא המשך של חלום?).
נראה לי, שעקב כך, כאשר מתברר לו שבעצם אין ביכולתו "להתעורר" לתוך מצב של מציאות/זהות אחת יציבה, הוא נתקף גם באימה שנעשית קשה יותר ויותר!
גם באשר לזהותה של אימו אין הוא בטוח! (תחילה הוא מזהה אותה כאימו, אך בחלק האחרון, הוא מבחין שהאחות אינה דומה "לאישה הקודמת").
ולבסוף, החלק האחרון מעורר דילמה קשה – האם אכן היה זה המלאך שעולל לו כל זאת, או אולי מוחו ההוזה (הסכיזופרני?) הוא האחראי לכל. ואז גם המלאך עצמו אינו אלא חלק מאותה הזיה.
או במלים פשוטות בהרבה – ניסיתי להשאיר את כל האפשרויות הללו פתוחות (וכך גם את סופו של הסיפור!), כיון שהסיפור נצמד לתודעתו של הגיבור – והלה רחוק מלהבין את כל העניינים הללו לאשורם! אך מדבריך עולה שלא ממש הצלחתי בזה…לא נורא, אולי בסיפורים הבאים אזכה להצלחה רבה יותר…!
ושוב, המון תודות וכל הכבוד על תגובתך המפורטת והעניינית!
אבירם
-
-
-
צריך לדעתי להוסיף קצת יותר בשר לסיפור.
הסיפור כרגע אנמי מדי. השתדלת להשאיר את כל האפשרויות מרומזות עד כדי כך שהן מרומזות מדי – או שהן פשוט לא מעניינות. לא נוצרה מספיק הזדהות עם הגיבור, כדי שהקורא ישב מול המסך תוך כסיסת ציפורניים וישאל את עצמו: "מה קורה? אני חייב לדעת".
באמת לא היה ברור לי אם שתי האפיזודות הראשונות הן אמיתיות או בדמיון, אבל כמו שהסיפור בנוי גם לא היה אכפת לי – וזה פספוס גדול.
תנסה אולי לערבב בין האפיזודות כך שהגיבור באמת לא ידע מה קורה סביבו, תנסה לתת עוד קצת רמזים כדי שהקורא יוכל להגיע בעצמו למסקנות, ושישאל את עצמו מה קורה פה.
בהצלחה.
-
-
