- This topic has 23 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שוב אני לבד בחושך סגור בחדרי האטום רק5 על 5 מטר שטחו ו 6 מטר גובהו, הם בטח ציפו שיהיה לי כוח לעמוד. דרך חריצי האוויר הקטנטנים הייתי יכול ליראות את העולם שבחוץ ואני לא יודע אם זה למזלי או לצערי שהפתחים פנו על מחוץ לארמון, לפחות אלא שלא נסגרו מאבק וחול, הייתי יכול לראות דשא, עצים ופירות בשלים שמחכים שיקטפו אותם. התפוח הענקי שהיה תלוי על ראש העץ שיגע אותי זה היה נראה שהוא הולך ליפול, אבל לא! הוא פשוט היה שם כל בוקר וכל ערב מזכיר לי שלא אכלתי שבועות.
הבוקר הגיע. זהו שוב ראש חודש. לא ידעתי האם לצפות לזה או לקוות שזה לא יקרה שוב. היום בערב אני אקבל ארוחה או שאני אהיה הארוחה. למרות ארבע וחצי שנים של ארוחות עדיין פחדתי כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. אבל הפעם אני חושב שציפיתי לזה. המחשבה שיכול להיות, שאולי, אני נהנה מזה בדיוק כמו החיות האלה שבחוץ הפחידה אותי. מחשבה מפחידה אף יותר עברה במוחי "אני אוהב את זה", "הא הא" (צחוק פסיכוטי שנפלט מפי). "קדימה תנו לי לצאת! אתם תקבלו מה ששילמתם עבורו!!!"
השערים נפתחו ואור שמש נכנס פנימה, הפעם הם לא היו צריכים להשתמש במקלות החשמליים. אני רצתי החוצה כאשר קצף יוצא מפי ועיניי רוצות לראות דם! דם!!
הקהל מחה כפיים כאשר עשרה לוחמים יצאו מהשער הנגדי, הלוחם המוביל הרים את חרבו וכל הקהל צעק "הרגו את המפלצת!".חוקי הקרב היו פשוטים, בעצם החוק היה אחד, "אין שימוש בכלי נשק מתקדמים אלא רק כפי שנלחמו הקדמונים!" צעק הקריין והורה להתחיל. הלוחמים הסתערו קדימה, הם למדו מקודמיהם שאני נלחם רק בהגנה עצמית. הקשתים איגפו אותי והתחילו לכוון לעיני היחידה, והלוחמים התקדמו בלי פחד. אבל הפעם לא יצאתי להגן על עצמי הפעם רציתי דם!
קפצתי קדימה ובהנף זנבי הורדתי ללוחם המוביל את שתי רגליו. המראה של הלוחם צועק לעזרה ומדמם העלה גיחוך בעל שפתי. הצופים היו בתדהמה חלקם צרחו, חלקם לא יכלו להסתכל, כך גם היו הלוחמים. זינקתי לכיוון אחד הקשתים ונשכתי אותו בידו. למרות הנגיסה רבת העוצמה היד נשארה מחוברת לגוף. זה די קשה להוריד עצם וגם עור כאשר יש לך רק שיניים טוחנות, אבל המחשבה "צמחוני או לא אני רוצה דם!" גרמה לי להמשיך ללחוץ. העצם נשברה מזמן אבל חתיכות של עור סירבו להיקרע ורק אחרי מספר תנועות עם הראש הקשת התעופף לכיוון חבריו כאשר ידו עדיין בפי. הטעם היה מוזר, שונה. אף פעם לא טעמתי בשר, בעיקר בשר נא ( בכל המובנים של המילה!) .
תוך דקות ספורות הזירה התמלאה בדם, ההופעה הסתיימה. למרות זאת אני חושב שהצופים לא היו מאוכזבים. בזמן שניפצתי את ראשו של אחד הלוחמים, שניסה לזחול לכיוון השער, רעיון עלה במוחי "מעניין איזה טעם יש לאנשי מלוכה" חיוך מילא את פני, מחזה די מפחיד גם כאשר גופי אינו שטוףמצופה דםבדם.
למרות שידעתי בבירור שהשומרים יפוצצו אותי לחתיכות, זינקתי בכל כוחי לעבר מושבי הכבוד. הספקתי למחוץ את בת המלך ולקרוע את אישתו לשתי חתיכות לפני שהכאב הגיע למוחי וחור התגלה לי בבטני ובחיוך של הקלה צנחתי לעבר רצפת הזירה. חיוך נשאר על פני לכל אורך הזמן שהשומרים המשיכו לירות בי. למרות שראיתי את דמי ניתז מגופי הרגשתי הקלה, שאני לא אצטרך יותר לשבת לבד בחושך וליראות את התפוח המזויין מתנדנד על העץ. קדימה, אחורה, קדימה, אחו …
-
ממש נהניתי לקרוא. כתוב טוב, מעניין ומותח. היה חסר לי טיפה יותר תיאור של הגיבור. אנחנו יודעים רק שהוא צמחוני,יש לו עין אחת וזנב. זה תיאור קצת חסר.
עוד כמה דברים שהציקו לי כולל כמה שגיאות הגהה שראיתי:
NOBODY כתב/ה:
> שוב אני לבד בחושך סגור בחדרי האטום רק5 על 5 מטר שטחו ו 6 מטר
> גובהו, הם בטח ציפו שיהיה לי כוח לעמוד. דרך חריצי האוויר
> הקטנטנים הייתי יכול ליראות את העולם שבחוץ ואני לא יודע אם זה
> למזלי או לצערי שהפתחים פנו על מחוץ לארמון, לפחות אלא שלא נסגרו
> מאבק וחול, הייתי יכול לראות דשא, עצים ופירות בשלים שמחכים
> שיקטפו אותם. התפוח הענקי שהיה תלוי על ראש העץ שיגע אותי זה היה
> נראה שהוא הולך ליפול, אבל לא! הוא פשוט היה שם כל בוקר וכל ערב
> מזכיר לי שלא אכלתי שבועות.רצוי לא לרשום מספרים כספרות אלא להשתדל לרשום אותם במלים – אם הם לא מספרים גדולים במיוחד. זה עניין סגנוני ומקל על הקריאה, מפני שמספרים נקראים משמאל לימין. אמנם כאן יש ספרות אז זה פחות משנה, אבל זה קצת עוצר את העין.
זה לא משהו חשוב כמובן.
דבר נוסף הוא התפוח. מוזר שאותו תפוח תלוי במשך שבועות בלי ליפול ולהרקיב, אלא אם הוא מפלסטיק או משהו.>
> הבוקר הגיע. זהו שוב ראש חודש. לא ידעתי האם לצפות לזה או לקוות
> שזה לא יקרה שוב. היום בערב אני אקבל ארוחה או שאני אהיה הארוחה.
> למרות ארבע וחצי שנים של ארוחות עדיין פחדתי כאילו זו הייתה הפעם
> הראשונה. אבל הפעם אני חושב שציפיתי לזה. המחשבה שיכול להיות,
> שאולי, אני נהנה מזה בדיוק כמו החיות האלה שבחוץ הפחידה אותי.
> מחשבה מפחידה אף יותר עברה במוחי "אני אוהב את זה", "הא הא" (צחוק
> פסיכוטי שנפלט מפי). "קדימה תנו לי לצאת! אתם תקבלו מה ששילמתם
> עבורו!!!"סוגריים. סוגריים הם דבר שיש למעט בו כמה שאפשר. למדתי את זה בדרך הקשה. סוגריים ככלל הם דבר רע, למעט במקרים מיוחדים, וכאן זה לא מקרה מיוחד שכזה. גם מה שכתוב בסוגריים על הצחוק הפסיכוטי הוא קצת מתוסבך. היה עדיף להשתמש ב"צחקקתי לעצמי" או "צחקקתי בטירוף" או משהו דומה שיעביר את אותה התחושה.
>
> קפצתי קדימה ובהנף זנבי הורדתי ללוחם המוביל את שתי רגליו. המראה
> של הלוחם צועק לעזרה ומדמם העלה גיחוך בעל שפתי.
>— גיחוך על שפתי — (יש ב' מיותרת).
היתה לי קצת בעיה עם הצירוף "גיחוך על שפתי". אולי עדיף היה "גרם לי לגחך" אולי אפילו משהו אחר שיגרום לנו להבין שהוא נהנה, למשל קשקוש בזנב או תיאור של רטט התרגשות שעובר בו. הגיחוך על שפתי פשוט לא עבר טוב מבחינתי.
> הצופים היו
> בתדהמה חלקם צרחו, חלקם לא יכלו להסתכל, כך גם היו הלוחמים.
> זינקתי לכיוון אחד הקשתים ונשכתי אותו בידו. למרות הנגיסה רבת
> העוצמה היד נשארה מחוברת לגוף. זה די קשה להוריד עצם וגם עור כאשר
> יש לך רק שיניים טוחנות, אבל המחשבה "צמחוני או לא אני רוצה דם!"
> גרמה לי להמשיך ללחוץ. העצם נשברה מזמן אבל חתיכות של עור סירבו
> להיקרע ורק אחרי מספר תנועות עם הראש הקשת התעופף לכיוון חבריו
> כאשר ידו עדיין בפי. הטעם היה מוזר, שונה. אף פעם לא טעמתי בשר,
> בעיקר בשר נא ( בכל המובנים של המילה!) .פה זה קצת מוזר. אחרי ארבע וחצי שנים אני מצפה שמדי פעם כן יגיע לו לפה קצת דם או בשר, בייחוד אם הוא מורעב באופן תמידי. אולי עדיף להוריד את שני המשפטים האחרונים. זה קצת תוקע את הקריאה. הסוגריים שוב מיותרים, וגם לא ברורים בכלל – אלא אם כן התכוונת ל"נע", ואז זה פשוט כתיב שונה, כך שזה לא מתקבל טוב.
קצת אחורה: "למרות הנגיסה רבת העוצמה היד נשארה מחוברת לגוף". משפט קצת מסורבל.
עוד יותר אחורה: "הצופים היו בתדהמה חלקם צרחו, חלקם לא יכלו להסתכל, כך גם היו הלוחמים."
זה כבר לא כל כך אמין. הגיבור כרגע שרוי בקרב, במצב חצי מטורף אבל הוא יכול לאבחן בשלווה שחלק מהקהל לא יכול להסתכל.לדעתי כדאי לך לשכתב את כל הפיסקה הזו, לתאר יותר מה קורה בקרב, ולתת לנו להבין לבד מה עובר על הצופים ועל הלוחמים. אם אתה מספר לנו מה עובר עליהם, אתה מחמיץ את המטרה. אתה צריך לגרום לנו להרגיש מה עובר עליהם. יכול להיות שהשימוש במספר של גוף ראשון כאן לא כל כך טוב, כי הגיבור שלך במצב של טירוף והתפיסה שלו של הסביבה לא יכולה להיות טובה מספיק. אתה צריך לחשוב על זה הרבה.
כדאי לך גם להאריך את החלק הזה, נצל את הזוועה עד הסוף. תן לקוראים לתפוס את ההתלהבות של הגיבור, כדי שהם באמת יזעזעו מתאוות ההרג של יצור צמחוני. אולי גם כדאי להדגיש יותר מוקדם שהוא צמחוני ושוחר שלום בצורה יותר ברורה. אנחנו אמורים להזדעזע מהמצב שהביאו אותו אליו.
(את שני המשפטים האחרונים הוספתי בקריאה שניה של מה שכתבתי. קודם לא היה לי ברור שהוא שוחר שלום. זה דבר מאוד חשוב).>
> תוך דקות ספורות הזירה התמלאה בדם, ההופעה הסתיימה. למרות זאת אני
> חושב שהצופים לא היו מאוכזבים. בזמן שניפצתי את ראשו של אחד
> הלוחמים, שניסה לזחול לכיוון השער, רעיון עלה במוחי "מעניין איזה
> טעם יש לאנשי מלוכה" חיוך מילא את פני, מחזה די מפחיד גם כאשר
> גופי אינו שטוףמצופה דםבדם.מה יש בסוף? הערות עריכה? שים לב…
מה זה "חיוך מילא את פני"? מוזר.
שוב, יש פה בעיה כשהוא יושב לנתח בשלווה את מצב האכזבה של הצופים. כמו שראינו הוא מטורף על כל הראש. הקפיצה שלו למושב בני המלוכה צריכה להיות קפיצה של אמוק, של "אני אכנס בכם עכשיו". כמו שתיארת אותו קודם, הוא בכלל לא במצב של "אני חושב" ברגע זה.
>
> למרות שידעתי בבירור שהשומרים יפוצצו אותי לחתיכות, זינקתי בכל
> כוחי לעבר מושבי הכבוד. הספקתי למחוץ את בת המלך ולקרוע את אישתו
> לשתי חתיכות לפני שהכאב הגיע למוחי וחור התגלה לי בבטני ובחיוך של
> הקלה צנחתי לעבר רצפת הזירה. חיוך נשאר על פני לכל אורך הזמן
> שהשומרים המשיכו לירות בי. למרות שראיתי את דמי ניתז מגופי הרגשתי
> הקלה, שאני לא אצטרך יותר לשבת לבד בחושך וליראות את התפוח
> המזויין מתנדנד על העץ. קדימה, אחורה, קדימה, אחו …"הספקתי למחוץ את בת המלך ולקרוע את אישתו לשתי חתיכות לפני שהכאב הגיע למוחי וחור התגלה לי בבטני ובחיוך של הקלה צנחתי לעבר רצפת הזירה. "
המשפט ארוך מדי ומתוסבך מדי, ואין אפילו פסיק מסכן כדי להקל עלינו.שקול לשכתב למשהו כזה: "מחצתי את בת המלך וריסקתי את אשתו. השומרים פגעו בי ואני צנחתי לרצפת הזירה עם חור בבטני בחיוך של הקלה. החיוך לא מש מפני בזמן שהיריות נמשכו. ראיתי את דמי ניתז, אבל הרגשתי שלווה. לא אצטרך יותר לשבת לבד בחושך ולראות את התפוח המזויין מתנדנד…"
בטח אפשר לעשות את זה יותר טוב. רציתי רק להראות איך משפטים קצרים יותר יתפקדו טוב יותר.
למרות כל מה שכתבתי, אני חושבת שהסיפור טוב. בסך הכל נהניתי לקרוא אותו, וזה מה שחשוב. כדאי לך לחשוב על זה ולנסות לשכתב אותו. הייתי שמחה לקרוא את הסיפור הזה באספמיה, אבל במצב שלו עכשיו אני לא חושבת שהוא יעבור את הליקטור.
-
א. הגיבור אמור להיות יצור לא אנושי כלשהו, אבל משום מה הוא חושב בדיוק כמו בן אדם. הוא מודד את תאו במטרים, מקלל באופן אנושי לחלוטין ("מזוין"), יודע מהו ראש חודש ומשתמש במונחים כמו "פסיכוטי". ומהיכן יודע היצור מה פירוש "מלך" ו"מלכה"?
נסה לדמיין איך יחשוב יצור לא-אנושי, ללא מסגרת ההתייחסות האנושית. יצור כזה יכול, למשל, למדוד דברים בהשוואה לעצמו או לחפצים מוכרים לו, לקלל באופן המושפע ממבנהו וממבנה החברה בה גדל (אפילו על פני כדור הארץ לא כל חברה אנושית מגדירה "מזוין" כדבר רע) ולהגדיר זמנים תוך שימוש במונחים משל עצמו.
ב. פיסוק וחלוקה למשפטים. המשפט הראשון, למשל: "שוב אני לבד בחושך סגור בחדרי האטום רק5 על 5 מטר שטחו ו 6 מטר גובהו, הם בטח ציפו שיהיה לי כוח לעמוד". גם אם נניח כרגע לבעיתיות של המידות והמשקלות (ראה סעיף א'), הרי שהמשפט עוסק בכמות רבה מדי של נושאים. הנה נסיון לחלוקה אחרת, כולל תיקון לגבי יחסו של היצור למידות החדר:
"שוב אני לבד בחושך, סגור בחדרי האטום. לגבי היצורים שבנו אותו החדר ענק – ארבעה מהם העומדים אחד על השני לא יגיעו למלוא גובהו, ורוחבו רק מעט פחות מכך. אך לי החדר קטן וצפוף, וממילא אין לי כוח להזדקף למלוא גובהי."
או המשפט הבא: חוקי הקרב היו פשוטים, בעצם החוק היה אחד, "אין שימוש בכלי נשק מתקדמים אלא רק כפי שנלחמו הקדמונים!" צעק הקריין והורה להתחיל.
(אגב – מהיכן יודע היצור את שפתם של בני האדם? ואם הוא יודע, מדוע הוא לא מתקשר איתם?)
הנה הצעה לתיקון: "חוקי הקרב היו פשוטים. למעשה היה רק חוק אחד: "ללא כלי נשק מתקדמים…" וכו'.
"אבל הפעם לא יצאתי להגן על עצמי הפעם רציתי דם!" – חסר פסיק או מקף: "אבל הפעם לא יצאתי להגן על עצמי – הפעם רציתי דם!"
ג. סגנון: "זה היה נראה שהוא הולך ליפול" – עדיף "נדמה היה כאילו הוא עומד ליפול" או "הוא נראה כאילו הוא עומד ליפול"; "ורק אחרי מספר תנועות עם הראש הקשת התעופף…" – עדיף "ורק אחרי מספר תנועות ראש התעופף הקשת…"; "וחור התגלה לי בבטני" – עדיף "וגיליתי חור בבטני" או "וגיליתי שבטני חוררה". יש עוד, אולי אחר כך.
ד. כפי שנאמר למעלה: *בטל* סוגריים, *בטל* סימני קריאה.זהו להיום.
-
אני מודה לך על התגובה ועל הרעיונות שנתת.
אני גם שמח שנהנית לקרא את הסיפור.אני בעיקר מסכים אם כל מה שאמרת חוץ ממספר נקודות שאני רוצה להתייחס :
1. תאור היצור אינו אמור להיות מלא, הפרטים אמורים להתגלות במהלך הסיפור. או לפחות זה הרעיון.
2. התפוח! ההערה שלך היא די קטנונית (לפחות בנושא זה). תפוח יכול להיות תלוי שבועיים שלוש בלי ליפול!!!
3. ההערה שלך על "גיחוך בשפתיי": הרעיון של "קשקוש בזנב" הוא ממש טוב ואם לא אכפת לך אני השתמש בו.
4. בקטע של הגיבור שמתאר את הצופים. השיגעון של הגיבור הוא בעיקר קשור לצופים, הסיבה בשיגעון היא העובדה שהוא אוהב את "זה" בדיוק כמו הצופים והוא בא לתת להם שואו טוב. היציאה שלו מהכלוב כללה ציטוט: "קדימה תנו לי לצאת! אתם תקבלו מה ששילמתם עבורו!!!".לסיכום, חוץ מהנושאים שעברתי עליהם, הסכמתי אם כל מילה ואני יעבוד על זה.
תודה על ההשקעה
-
תודה על ההערות שלך NY, אני מסכים עם כולם, מלבד דבר אחד:
היצור- דבר ראשון אין זה סיפור שלך ולכן הוא לא חייב להיות בנוי על הסטריאוטיפים שלך לגבי יצורים צמחוניים בעלי עין אחת וזנב.
שנית, הרעיון שלי הוא שאתה מביע דעה, ועם כל הכבוד, דעה היא לא עובדה, ולכן אם ברצוני שהיצור שיצרתי ידע עברית ואת הסולם המטרי, אז כך זה יהיה.
עוד נקודה: בפתיחה של "שקיעה" מעת אסימוב הוא אומר כי יכול היה להגיד כי היצור הלך מרחק של "(הכנס כאן יחידת מרחק זרה)" בעזרת ה"(הכנס כאן איבר חייזרי המשמש להליכה)", אבל לשם הקריאות של הסיפור הוא השתמש במושגים ידועים וארציים.
תודה בכל זאת על הביקורת
-
-
א. סטראוטיפים? איפה? נתתי לך דוגמאות לתיאור אופי החשיבה של יצור ש*אינו* אנושי. אתה יכול לתאר אותו באופן אחר – בכל אופן אחר *פרט* לאופן בו תיארת אותו.
ב. ואללה? אם כל מה שהולך בסיפור זה מה שאתה רוצה, אני מציע לך לחדול מיד מכתיבת מד"ב ולעבור לנגרות. שם תוכל לעשות מה שאתה רוצה. כשאתה עוסק במדע בדיוני אתה *חייב* לפעול תחת כללי *ה ה ג י ו ן*. ואם הסיפור שלך לא הגיוני, אף אחד לא ירצה לקרוא אותו פרט לאמא שלך. אולי. יש מבין?
אסביר אחרת: הרעיון שלי הוא שאתה הכותב ואני הקורא, ועם כל הכבוד, אם משהו בסיפור נראה לי מטופש ואווילי אין לי שום סיבה להמשיך לקרוא – לא לי ולא לאף אחד אחר. אתה, הכותב, עובד בשבילי, הקורא – *לא* להיפך. אתה, הכותב, צריך להשביע את *רצוני*, הקורא – לא להיפך. ואם אני, הקורא, אומר לך שמשהו בסיפור לא הגיוני, אתה מנסה להסביר לי למה הוא *כן* הגיוני או, לחילופין, אתה משפץ את הסיפור כדי *שיהיה* הגיוני. אתה לא מספר לי ש"ככה אתה רוצה", כי אז אני מפסיק אוטומטית לקרוא סיפורים שלך, ובפורום הזה אני אפילו טורח למחוק אותם, כדי לוודא שמה ש*אתה* רוצה לא יקרה. בפורום הזה אתה לא עונה לביקורת "כי ככה אני רוצה". ככה זה עובד. קפיש?
ג. אני מכיר היטב את ההקדמה ל"שקיעה". ההבדל בין הסיפור ההוא לסיפור הזה הוא ששם *אין* אנשים "אמיתיים" – יש שם רק סוג אחד של יצורים תבוניים, חברה אחת, ולה המוסכמות שלה. אצלך, לעומת זאת, קיימים *שני* סוגים תבוניים – *היצור* ו*האנשים* – אנשים רגילים בתכלית, אנשים כפי שאנו מכירים אותם. לכן אין זה הגיוני שהיצור, שהנו *שונה* מהאנשים באופן בולט למדי, יחשוב כמוהם ובמונחים שלהם. זו לא דיעה אלא עובדה – הסיפור שלך לא עומד במבחן ההגיון הפשוט. עכשיו שפץ אותו או כתוב חדש.
ושכח בזריזות את המשפט "ככה אני רוצה", אם אתה מעוניין שמישהו יתייחס אליך אי פעם ברצינות. -
בסיפוריך *ובהודעותיך*, נודה לך כולנו. אנו מבינים היטב טקסטים ללא סימני קריאה, ולמעשה הסימנים הנ"ל לא גורמים לנו להערכת יתר של המשתמשים בהם.
כעת, לגבי הביקורת, אני מעוניין להבהיר כאן פעם אחת ולתמיד: כאשר אנחנו נותנים ביקורת, אין לנו כל כוונה להתווכח אתך, לשמוע מה דעתך עלינו ועל העולם וכו'. יעל קראה את הסיפור ונתנה לך ביקורת – תגיד תודה. אל תעז להגיד לה שהיא קטנונית. אם אתה לא מסכים למשהו, אמור זאת בפשטות ו*אך ורק* בצורה *מנומקת*. ככלל, אף ביקורת כאן לא קטנונית. הביקורות כאן פרטניות מטבען – זהו אופי הפורום, והוא מיועד לכאלה המעוניינים להשתפר ואפילו, חס וחלילה, להפוך למקצוענים בזמן זה או אחר. If you can't stand the heat… -
אני אכן הודתי לה מספר פעמים ואמרתי שאני מסכים עם מה שהיא וגם אתה כתבתם
אבל בגלל שזה סיפור קצר לא תמיד המחבר מסוגל להדגיש את כל הפרטים החשובים ולכן הרגשתי צורך להגיב בדרך שהגבתי.בקשר ל"קטנונית" אני מצטער עם זה הפריעה לה או לכל אחד אחר, אך אני רוצה להגיד שאין בדבר ניסיון לפגוע. אני באמת מעריך את כנותכם.
ובקשר לסימני הקריאה, הבנתי את הרעיון תודה על הביקורת ! (הייתי חייב לשים (!) אחד לדרך)
-
NOBODY כתב/ה:
>
> 1. תאור היצור אינו אמור להיות מלא, הפרטים אמורים להתגלות במהלך
> הסיפור. או לפחות זה הרעיון.מניסיון אישי, מה שנראה לפעמים כרעיון נפלא מתגלה כלא מוצלח בביצוע. נכון לעכשיו, יש בעיה בהבנה של היצור. הפרטים שלא הובנו בקשר ליצור הם מהותיים כדי שנוכל להבין מה אתה רוצה בסיפור, להבין את הזוועה שמתרחשת מול עינינו. ברגע שאתה שומר את הדברים החשובים האלה לסוף, אתה מפחית מעוצמת הרגש שמועבר לקורא – וזה בדיוק להפך ממה שאתה רוצה.
זה מזעזע שיצור צמחוני מזנק לזירה כדי לקבל דם. זה מזעזע שאנשים הצליחו להביא אותו למצב כזה. זה לא מזעזע אם אנחנו מגלים את זה רק באמצע הקרב. הנקודה בה המידע הזה הכי אפקטיבי עברה כבר. אם אתה מסתיר מידע חיוני בשלב הזה, אתה מחריב את הסיפור שלך במו ידיך. אף אחד לא יחזור אחורה כדי לקבל את האפקט הנכון. הסיבה היחידה שאני עשיתי את זה היתה כדי לתת לך ביקורת. קורא אקראי לא יעשה את זה.
המטרה שלך היא שברגע שהוא מזנק לזירה עם רצח בעיניים, הקוראים ישארו בפה פתוח, המומים לחלוטין. זה לא קורה אפילו כשהוא מזנק על בני משפחת המלוכה.> 2. התפוח! ההערה שלך היא די קטנונית (לפחות בנושא זה). תפוח יכול
> להיות תלוי שבועיים שלוש בלי ליפול!!!כן, אבל לפי התיאור שלך היה מדובר על שבועות ארוכים – אולי אפילו חודשים. יש גבול. זה יוצא לא הגיוני. סיפור ללא הגיון פנימי אינו סיפור טוב. נגדיר את זה אחרת: אני מעולם לא נתקלתי בסיפור חסר הגיון פנימי שהיה סיפור טוב.
התפוח הוא משהו מאוד חשוב בסיפור, בייחוד בהתחשב במחשבה האחרונה שלו. לא יכול להיות שבמשך שבועיים חל המהפך רק כי הוא רוצה תפוח. המהפך זה משהו שנבנה במשך שנים – שנים בהן התפוח לא היה!
אולי תדבר על עץ התפוחים, לא על תפוח בודד.> 3. ההערה שלך על "גיחוך בשפתיי": הרעיון של "קשקוש בזנב" הוא ממש
> טוב ואם לא אכפת לך אני השתמש בו.בוודאי שלא אכפת לי. בשביל זה הצעתי את זה.
> 4. בקטע של הגיבור שמתאר את הצופים. השיגעון של הגיבור הוא בעיקר
> קשור לצופים, הסיבה בשיגעון היא העובדה שהוא אוהב את "זה" בדיוק
> כמו הצופים והוא בא לתת להם שואו טוב. היציאה שלו מהכלוב כללה
> ציטוט: "קדימה תנו לי לצאת! אתם תקבלו מה ששילמתם עבורו!!!".זה לא עבר. לי זה בכלל לא היה ברור. לי היה נדמה שהוא רצה לצאת מתוך תאות כיסוח – מה שהתנגש אחר כך עם התגלית שהוא שוחר שלום (שבאה רק בקריאה השניה) מה שגרם לאיבוד האפקט.
אני קיבלתי את הרושם שכשהוא נכלא בזירה הוא לא אהב את זה, שזה משהו שהתפתח אצלו, איזה תהליך שעבר עליו עד שהוא באמת נהיה מפלצת. אתה צריך למצות את המקסימום מזה, לא להסתיר את זה. יש לך פה אפשרות לעשות משהו ממש חזק, אבל זה לא עובר.
>
> לסיכום, חוץ מהנושאים שעברתי עליהם, הסכמתי אם כל מילה ואני יעבוד
> על זה.אני אעבוד… (אם כבר קטנוניות, אז עד הסוף)
-
1. אני שוב מדגיש שאין ברצוני לפגוע בך או בכל אחד אחר, אני באמת מודה על הזמן שהשקעתם לקראו ולהגיב, תודה.
2. יצור לא אנושי לא אמור להיות לא אנטלגנטי ( אולי הוא למד עיברית, אולי הוא חייזר…) אני פשוט לא מבין למה אתה מתנגד לזה כל כך בחריפות. אבל אני בכל זאת אכבד את דעתך, תודה.
3. בקשר לתזכור אמי, אני מתקשה להסביר למה אבל אני מוצא משפט זה מעליב, אז בבקשה כך זאת לתשומת לבך.
-
א. מצוין, אני שמח לשמוע.
ב. אני אמרתי לא אינטליגנטי? מישהו אמר לא אינטליגנטי? ודאי שהוא אינטליגנטי, אחרת הוא לא יכול לספר את הסיפור. אבל, מצד שני, סביר להניח שמוחו *לא* יעבוד כמו זה של בן אדם. במילים אחרות – הוא תבוני אבל *זר*. הוא ימדוד מרחקים ביחידות משל עצמו ולא במטרים. עולם הדימויים שלו יהיה שונה מזה של אדם. הרגשות שלו יהיו קצת שונים, וגם התחושות הפיסיות. כשאתה מתאר את עולמו הפנימי וחשיבתו של יצור זר, אתה לא יכול לתת לו להתנהג כמו אדם רגיל (או אדם בכלל) – אתה חייב לנסות לתפוס את הזרות ולהדגים אותה. אחרת האמינות של הסיפור נפגעת אנושות.
ג. קיבלתי. -
עזרת לי מאוד.
אני עכשיו מבין את השגיות שלי (זה לא סארקזם).אני רוצה לסיים שיחה זו בתירוץ.
כנראה שרוב החברים שלי שקראו את הסיפור לפני פירסומו ונתנו את דעתם. הם בעלי חשיבה דומה לשלי או שהם דפוקים ואני צריך לחפש מישהו יותר חכם בתור חבר. בעצם זו הסיבה הנראת לעין היחידה שמצאתי לעובדה שהסיפור לא מובן עד הסוף ויש בו שגיות.תודה לך יעל נהניתי לקרא את הביקורות שלך.
-
היא לתת למישהו חסר פניות, או אפילו מישהו שאתה לא מחבב במיוחד, לקרוא את הסיפור. כמו כן, רצוי גם שזה יהיה מישהו עם קצת רקע/ידע מד"בי.
למשפחה וחברים יש נטיה לחוס על הרגשות (לא המשפחה שלי, תודה לאל. כשאמא שלי ואחותי לא אוהבות מה שאני כותב, הן אומרות לי את זה. בגלל זה אני כבר לא נותן להן לקרוא דברים שלי
אה, ואני מסכים עם הביקורות של יעל ו-NY.
אני רק רוצה לציין שהעניין של הגהה,פיסוק וכדומה הם *מאוד* חשובים.
אני התחלתי לקרוא והפסקתי אחרי שני משפטים.
קראתי את הסיפור במלואו רק אחרי שראיתי שיש ביקורת אוהדת (פחות או יותר) של יעל.
אם יש לך בעיה של שגיאות כתיב, אתה *חייב* למצוא מישהו שיוכל לעשות לך הגהה, לפני שאתה מפרסם שוב. וזה צריך להיות מישהו שיודע עברית טוב – מורה ללשון או ספרות למשל. -
-
-
-
גל נתן לך ביקורת קצרה והסכים לדבריהם של המגיבים האחרים. זו זכותו, ואתה יכול רק להכיר לו תודה על שטרח וקרא את סיפורך למרות הפגמים החמורים מהם הוא סובל. תשובתך אליו היא חוצפה לשמה.
נדמה היה לי שהבהרתי את הנושא בהודעותי הקודמות, אך למקרה של ספק כלשהו הנני לתמצת: בפורום *הזה* אתה תתייחס לכותבי הביקורות *בכל הכבוד הראוי* – או שתעוף מכאן. האם אני מובן? -
1. הוספתי "תודה" בסוף
2. ואני מוצא ב" והנה תרגול" זילזול
3. אתם פרונואידים, לא כל תגובה על ביקורת חייבת להתקבל בכזאת תוקפנות או אלבון.
4. עכשיו בטח תגיבו שאתם נעלבים מהמילה "פרונואידים".5. אחרי שהודתי על כל התגובות והבנתי והסכמתי ואני באמת מודה לכם למרות שאתם די מעליבים ונהנים מזה, אני לא אומר שאני לא מקבל את מה שאמרתם, רק את הדרך שבה עשיתם זאת. באמת קצט, טיפה כבוד לסיפור ,גם אם הוא לא עד כדי כך טוב. או לסופר גם אם הוא רק מתחיל.
האמת יעל, הערכתי את הדעה שלך לא בגלל שהוספת מילה "יפה" אלא בגלל שלא זלזלת בי ובמקום ניסית לעזור, באמת תודה (לא סורקאזם למרות שזה נשמע כך).
למרות התוקפנות שלך NY, גם הדעה שלך עזרה לי.
עכשיו גל, סליחה שפגעתי בך, כפי שניר יניב ויעל הסבירו לי, ותודה, אבל לעשות בדיקה …
אתה לא חושב שעשיתי זאת מספר פעמים לפני פירסום הסיפור, אבל אולי באמת הגזמתי בתגובתי ( משהו ש NY לא יכול להודות בו- זה שווה את זה גם אם הוא ימחוק את הסיפור שלי).
ואני מצטער על התגובה, אני חוזר בי.טוב נו…
easy come easy go -
הפורום מיועד לתגובות לסיפורים, ולא לתגובות-על-התגובות-לסיפורים. במילים אחרות: הביקורת שלך (ושל כל אחר אחר) על אופן ההתבטאות של המגיבים השונים לא רלוונטית. הדבר היחיד הרלוונטי הוא הביקורת על הסיפור. והיא תהיה *תמיד* הביקורת *הקטלנית* ביותר האפשרית, מתוך כוונה למצוא *כמה שיותר* פגמים בסיפור, וזאת במטרה לגרום לך, המחבר, *להשתפר* כמה שיותר. לכן שכח את המילים "קטנוניות", "זלזול", "עלבון" וכו' – הן לא יביאו אותך לשום מקום. גם המילה "כבוד" צריכה להסתלק בזריזות מהלקסיקון שלך – בשביל כבוד צריך לעבוד. הרבה. לאף אחד אין "כבוד" כלפי הסיפור שלך, וגם לא כלפי סיפורים אחרים המופיעים כאן. רק ביקורת – והרבה. הכבוד היחיד שאני רוצה לראות כאן הוא כבוד *למבקרים*.
אתה רוצה לענות למבקרים? הסבר להם *למה* לדעתך הם טעו, בצירוף *נימוקים*, *ללא* הערות אודות הסגנון או הרגשתך הרעה, והחשוב מכל – *ללא* תירוצים. לאף אחד כאן לא אכפת אם זה הסיפור הראשון, השני או העשרים ושביעי שלך, אם עברית היא לא שפת אמך, אם המחשב שלך התפוצץ באמצע או אם יש לך נזלת כרונית. אנחנו רוצים סיפורים טובים ומושקעים, נקודה, ושום דבר אחר לא מעניין אותנו.לגבי הסיפור עצמו: אתה טוען כלפי גל ש"עשיתי זאת מספר פעמים לפני פרסום הסיפור". אני לא יודע *מה* עשית מספר פעמים (גל הציע לך כמה דברים: א. לתת לאחרים לקרוא, ב. הגהה), אבל העובדה היא שזה לא עזר במיוחד. אני במקומך הייתי מאמץ את שתי ההצעות של גל, תוך דגש לתת לקוראים מנוסים יותר ממך לחוות דעה על הסיפור (כל דעה של בן משפחה, חבר, ידיד, חברה-של-חבר וכו' פסולה מראש אלא אם כן היא שלילית) והקדשת זמן מקסימלי ל*הגהה*, שניכר כי הסיפור הנ"ל לא זכה לה כלל.
הגהה בסיסית: א. לאחר כתיבת הסיפור המתן יומיים בלי לקרוא אותו או אפילו לחשוב עליו. ב. לאחר מכן עבור על הסיפור מילה-מילה וחפש טעויות ניסוח, כתיב, פיסוק. ג. אם לא ביצעת כל שינוי בסיפור – סימן שלא עברת עליו טוב מספיק, חזור ל-ב'. ד. חזור על א', ב', ג' לפחות עוד פעמיים.ועוד עצה: קרא *הרבה* ספרים בעברית, ולא רק מד"ב. הקפד לקרוא גם ספרי מקור שנכתבו בעברית. הדבר יעזור לפתור את בעיות הניסוח שלך.
-
-
-
ושמתי לב לכמה קוי דמיון לא נעימים בין קופירונג ל"אף אחד", למרות שהאחרון מראה יכולת דו שיח טובה יותר.
ול NOBODY: דמיין רגע את הסיטואציה הבאה. אנחנו שנינו נוסעים במכונית. אני נוהגת נורא ואיום – חותכת את כל מי שעל הכביש, לא יציבה במסלול, לוחצת על הברקס סתם כך בחדות וגורמת לחגורה לעצור אותך, נוסעת מהר מדי בכביש משובש ובכלל יוצרת לך תחושה של סכנת חיים ומראה סימנים ברורים של חוסר ידע בנהיגה. בנוסף אתה מגלה שגם אין לי רשיון.
אתה אומר לי, "תשמעי, יעל, אולי תקחי קצת שיעורי נהיגה? אין לך מושג איך מחזיקים הגה".
והתגובה שלי תהיה: "מה נראה לך, שלא לקחתי שיעורי נהיגה? כבר לימדו אותי לנהוג, אז שתוק! אני יודעת לאיפה אני נוסעת".בכנות, מה תחשוב על התשובה הזו? אתה תעז להשאר באוטו עוד רגע מיותר?
-
-
