מאין באתי ולאן אני הולכת?

[???]

היא היתה כלואה במגדל.
המגדל לא נראה כמו מגדל. גם לא כמו כלא. למעשה היא היתה חופשייה לשוטט בו כאוות נפשה, לנסוע לכל מקום, לפגוש כל אדם, אך תמיד בפנים.
עד כמה שידעה, היא היתה חופשייה לחפש אחר היציאה.
היא לא ידעה איך תמצא את היציאה, כי לא ידעה איך צריכה היציאה להראות. היא לא ידעה מה יש מהעבר האחר של הקירות שאותם אף לא יכלה לראות.
היא בקושי הצליחה להאמין שהיא אומנם כלואה במגדל, משום שלא היו לה הוכחות. היא שמעה שמועות על העולם האחר, העולם האמיתי שלו היתה שייכת, וחלק כלשהו בה זיהה את האמת שבשמועות מתוך השקרים והעיוותים שבו היתה עטופה, ותחושה נוצרה מתוך חלקי האמת. תחושה של אי-שייכות למגדל שהיווה את עולמה.
היא ידעה שיש במגדל אנשים שאינם אמיתיים, אנשים המשמשים הסחה אך אינם חטופים, כמוה, אלא נוצרו כפי שנוצר המגדל, כדי לכלוא אותה בפנים. היא קיוותה שיש במגדל עוד אנשים אמיתיים, ושתוכל לפגשם. אם נוצר המגדל כדי לכלוא אותה בלבד, היא חשבה, הרי שלעולם לא תוכל להמלט. הרי כולם יהיו נגדה. ואף-על-פי-כן, אולי עצם היותה אמיתית פירושו שהיא חזקה יותר מכולם יחדיו? אם כן, אולי עוד תחזור הביתה.
היא לא ידעה מיהו שכלא אותה שם. ודאי היה עליו להיות אמיתי כדי ליצור את המגדל, אך מדוע אדם אמיתי אחד ירצה לכלוא אדם אמיתי אחר? אולי האמיתיים אינם טובים מבני האדם, ברצונם לשלוט על אחרים. ואולי כן היו טובים, והיא כלואה במגדל לטובתה שלה? או אולי זהו מבחן שעליה לעבור כדי להיות ראויה לעולם האמיתי. אם כן, האם כל האמיתיים עוברים מבחן כזה? האם כולם או כמה מהם באותו עולם, או כל אחד נפרד לחלוטין בעולמו שלו? ומהו המבחן? כמה זמן תוכל לשבת ולסבול את אי-הממשות, האם תראה אותה כלל, האם תמצא את היציאה? באיזו דרך עליה ללכת?
היא ידעה שבאין הדרכה עליה ללכת לפי צו לבה, לפעול בצורה הנראית נכונה ביותר. הדרך שלה תהיה הדרך החוצה. היא תחפש את הדלת, באין דלת תסתפק בחלון, באין חלון היא תשבור את קירות המגדל. אך היא תצא החוצה או תמות בניסיון.
היא חששה שאפילו המוות לא ישחרר אותה מהמגדל, שהיא תחזור ותוולד בפנים, בלא לזכור דבר מהאמת, עד אשר תצליח להשלים את המשימה.
היא פחדה. היתה זו משימה גדולה.
המגדל שכלא אותה נראה מבפנים כיקום.

[Boojie]

של יצירה אבסטרקטית-סימבולית-פילוסופית, אז מלכתחילה התגובה שלי מוטה, אבל בהתחשב בזה, היה דבר אחד שהטריד אותי במיוחד: הסיפור הזה הוא מקרה קלאסי של כותב שאומר במקום להראות.
ה"סיפור" הזה (זה לא ממש סיפור, למעשה, יותר הגיג) נותן לנו רשימת מכולת של דברים שהגיבורה מרגישה או חושבת, אבל לא *מראה* לנו אותם. צורת הכתיבה הזאת מאד מייגעת, ואולי מתקבלת על הדעת כדי להעביר הגיג פילוסופי, אבל בהחלט לא כדי לכתוב סיפור נעים לקריאה.
אני חושבת שאפשר היה לבנות את זה בצורה הרבה יותר קריאה (ועם אותו מסר ורעיון בדיוק!) בלי לפרש מה הגיבורה חושבת ומרגישה, אלא להראות מעשים, אירועים, תגובות, ולתת לקורא לפתח את ההגיגים בעצמו.

[יולי]

מסכימה אם בוג'י (חוץ מהקטע של של לא לאהוב סגנון כזה
אהבתי את הרעיון, ואהבתי שניתן לראות אותו מכמה נקודות, אבל התמונה היחידה שנוצרה אצלי, הייתה של מגדל גדול ודמות בודדה בתוכו, ואילו כאן מדובר על דמויות אמיתיות, אמיתיות-בספק, ולא אמיתיות, הנמצאות איתה במגדל. התיאור של סביבתה חסר מדי, מכדי להתעלם ממנו.
אם לא היה מדובר כלל על סביבתה, אז עוד מילא, אבל סביבתה מוזכרת, ויש לה סימליות ומשמעות. הגיבורה חייה, ומדברת עם דמויות אחרות, היא שומעת מהן שמועות ודיבורים, כלומר יש סביבה חברה חייה.
אבל החברה הזאת לא מתוארת בצורה מספיק ברורה כידי ליצור תמונה. (למשל לא מובן האם היא תופסת את האנשים סביבה כלו אמיתיים, או שאין סביבה בני אדם מוחשיים).

[יעל]

קודם כל סיוג של דברי: אני באופן אישי מעדיפה את הסיפורים שלי כ"סיפורים". זאת אומרת, שיש איזו עלילה איזה סיפור מאחורי המלים, שקורה משהו. בקטע שאת הבאת אין שום סיפור. יש רק רצף של מחשבות. אני באופן אישי לא אוהבת לקרוא דברים כאלה. אבל יש אנשים שכן, למשל כותב בשם נונין (חפשי הרבה אחורה בפורום אם זה מעניין אותך).

ועכשיו לטקסט עצמו: קודם כל עשית שימוש נכון בשפה העברית, וזה די נדיר לצערי…
אהבתי את הכתיבה שלך באופן כללי. המשפטים זרמו היטב, וזה מאוד חשוב.

הקריאה עצמה היתה חוויה קצת מעייפת. יש חזרה אינטנסיבית של תיאור רגשות הגיבורה, עליה אנחנו לא יודעים שום דבר. אין לנו שום תמונה של צורת העולם שלה. לא ברור איך היא יודעת שהיא בכלל כלואה, ולמה היא חושבת שהיא בתוך מגדל אם הוא לא נראה כמו מגדל. הרושם היחיד שעלה לי בראש זה שמדובר בחולת נפש. אני לא בטוחה שזה מה שניסית להעביר, ולכן נראה לי שיש פה איזה פספוס.

[מאת]

תגובות