- This topic has 8 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
שלום, לפני הסיפור רק הערה קטנה…
חלקכם קראתם (שמעתם) גירסה של הסיפור בסדנה, אבל הוא עבר שינויים ושיפוצים ואשמח מאד אם תקראו אותו בלי יותר מדי דעות מוקדמות… תוד!
ג'ייילדה של אף אחד
===========הם מצאו אותי לקראת סוף המסלול. ישבתי על השטיח ושרטתי את עצמי, ובכיתי, וצרחתי… שלא יגעו בי. שאני לא הולכת להמשיך. שאני רוצה שיוציאו אותי החוצה. ובעיקר שאני לא רוצה לחיות. לא שוב. הבכי חנק אותי, נזל ממני. מהאף ומהפה. הפנים שלי היו מעוותים לגמרי, כמו פניו של מוקיון שקפא בשלג. ידעתי, כי מדי פעם, ראיתי את ההשתקפות שלהם באחד המסכים הכבויים.
בהתחלה הם רק עמדו מעלי. אני חושבת שהם לא ממש ידעו מה לעשות. החוקים היו ברורים: מרגע שנכנסים אל מסלול הבחירה אין דרך חזרה, אין אפשרות לשנות את מה שכבר נבחר, ואין אפשרות לחזור אחורה. ידעתי את החוקים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שלי. אך הפעם הזאת היתה שונה כי כל כך רציתי להצליח לא לטעות. לא יכולתי יותר לטעות. אבל מה הם יכלו להבין? בכיתי שאני רוצה לאמא. הם התלחשו ביניהם, נבוכים, ואחר כך השתתקו.
לבסוף, בעדינות אבל בתקיפות הם התחילו להדוף אותי, לכיוון שער המעבר. רגליהם דחקו בי לאט, בתנועה כמעט בלתי נראית. ואני התחננתי שיתנו לי עוד סיכוי, כי אני לא יכולה לחיות שוב ככה. שרק יתנו לי עוד הזדמנות. אבל הם לא הפסיקו. התחלתי להשתולל שוב. הם התרחקו ממני, ופשוט עמדו והביטו בי מהצד. זמן רב הם חיכו לראות אם אולי אני בכל זאת מחליטה להמשיך בעצמי. בסוף הם התייאשו והלכו. כנראה כדי לקרוא למנהלת. נשארתי לבדי.ונזכרתי איך בקיץ שעבר שכבתי בשמש על יד הבריכה, ושתיתי קוקטייל של מיץ פטל עם וודקה, והמון המון קוביות קרח קטנטנות. שמר, הסוכן של אמא, היה אמור להשגיח עלי שלא אגע במשקאות מהבאר, אבל לא היה לו ממש אכפת. שכבנו ככה בשמש בלי לדבר במשך אולי שעתיים. בסוף קמתי לעשות פיפי. שרף לי. בדרך חזרה עברתי בסלון ותפסתי את עצמי בראי. לבשתי ביקיני צבעוני וחלוק ורוד ונראיתי לעצמי כמו נסיכה קטנה מארץ האגדות. רק העיניים שלי היו חומות. לבשתי משקפי שמש ויצאתי חזרה החוצה לדשא המטופח, מתנודדת קלות. שמר התרומם ונתן "פליק" קטן לדבורה שנחה על כסא הנוח שלו. היא התעופפה בסיחרור והזימזום שלה עבר לי ליד האוזן. פתאום הרגשתי בחילה. צנחתי לישיבה מזרחית על הדשא וחשבתי לעצמי… אם מישהו היה מסתכל עלי, אם היה אפשר לראות עלי שיש לי בחילה… אבל אף אחד לא הסתכל. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית. עברתי ליד עץ האפרסק, שהיה מוקף בשיש לבן. כמה פירות כבר נראו בשלים. רציתי לקטוף אותם. חשבתי אולי להפתיע את אמא, לשים אותם בסלסלה מקושטת ליד המיטה שלה. אבל היתה לי סחרחורת, ואמא ממילא לא היתה בבית כל השבוע. ולאבא העדפתי לא להפריע. והייתי לבד. לבד. לבד.
עכשיו אני כאן. לא מוכנה להמשיך ולא יכולה לחזור לאחור. פעם נוספת, תלויה באויר. פחדתי שהם יחזרו ובכוח יכריחו אותי להמשיך. פחדתי גם מהמנהלת. רציתי לשכנע אותה, רק הפעם, לבטל את הטעות שעשיתי, אבל לא ידעתי איך להתחנן. לא ידעתי מה לומר לה כדי שתבין.
החדר היה חשוך, המסכים מתים. נשמתי עמוק ולחצתי את העיניים שלי כנגד האגרופים. צבעים וצורות החלו טסים בחושך של עיני הסגורות. נזכרתי באגף העיניים, בכל מיני זוגות עיניים שניבטו אלי ממסכי ההזדמנות, ולרגע הזיכרון הזה נראה לי עתיק. כאילו כל זה קרה לא היום בבוקר, אלא לפני אלף שנים. היו לי אז את כל הנקודות ואת כל התקווה. שמעתי פעם, לא זוכרת איפה, שהעיניים הן החלון לנשמה וחשבתי לעצמי, שלמרות שבקורס מלמדים להתעלם מהחיצוניות אני בכל זאת אוכל להשקיע שם חמש שש נקודות, לא יותר. בחרתי אותן חומות, כי זה צבע אדמה חם, וסימנתי העדפה לעיניים עגולות, כי קראתי במדריך שלאנשים קמצנים יש עיניים צרות, ורציתי אותה נדיבה. באחד ממסכי ההזדמנויות נפקחו אלי זוג עיניים כחולות מחייכות. הן היו מאופרות בגוונים של כסף וזהב… חשתי צביטה קלה בלב כאשר הותרתי אותן מאחור והמשכתי במסלול.גם לה היו עיניים כחולות. ושיער ארוך וגולש. אני חושבת שאחת הסיבות שהתפתיתי לבחור בה היתה השיער… היא פשוט נראתה כל כך יפה וזוהרת, כמו מלאך. היא ניבטה אלי מתוך מסך ההזדמנות, לבושה בשימלה קיצית ורודה, וברקע הבריכה, שללא מילים הבטיחה לי חיים של אושר ועושר. בשיעורים של לפני (או אחרי, תלוי איך מסתכלים על זה) למדנו שכדאי להתעלם ממסכי ההזדמנות, שהם מספקים אשליה של חופש בחירה, ושהקיום שלהם נועד רק כדי להקטין את העומס במסלולים עד שנעבור למערכת החדשה. אבל למרות כל האזהרות אני בכל זאת אהבתי להביט בהם ולדמיין.
אחרי שעזבתי בפעם האחרונה, הייתי באה למרכז בחירת משפחות, מוצאת במבואה פמיליסקופ פנוי, דוחפת כמה מטבעות פנימה ומציצה. קצת התגעגעתי ובעיקר הייתי סקרנית לראות מה קורה אחרי, איך המשפחה מתפקדת והכל. זה התחיל בהצצות אקראיות ונגמר בזה שהתמכרתי לפמיליסקופ כמו לאחת מאופרות הסבון שאמא נהגה לשחק בהן…
^
בפרקים הקודמים של "משחק החיים":
גופתה של הילדה טרם הספיקה להתקרר אך נראה שהחיים של משפחת ריצ' כבר חוזרים למסלולם. עובדה זו מטרידה את אדי, מנהל מרכז הגולף, הגר בסמוך והוא מחליט לברר את האמת. כאשר הוא מגיע לביקור ניחומים הוא מוצא את איריס מתכוננת לצילומי הפרסומת בפריז. אריק, מתייחס בזלזול לטענות של שמר בדבר אשמתו, והשניים מטיחים אחד בשני מילים קשות. איריס דורשת משמר להתנצל בפני אריק. שמר עוזב את הבית בסערה. איריס מתייפחת על כתפו של אדי ונוטלת מינון כפול של כדורי הרגעה…
^
יום אחד, מנהלת בחירת משפחות תפסה אותי באחת מעמדות הפמיליסקופ השמורות ליועצים, כשאני שקועה בצפייה. פתאום ההצגה נגמרה וכל מה שראיתי מול העיניים שלי היה את עיני הינשוף החמורות שלה מביטות בי. היא רתחה מכעס כאשר גילתה שהתחזיתי לטכנאית פמיליסקופים במשך קרוב לחודש ימים. זומנתי לשיחה אישית בלשכתה. פחדתי, אבל כאשר באתי לפגישה היא כבר לא כעסה. היא עיינה בתיק האישי שלי ואמרה שאני חייבת ללמוד איך לבחור יותר נכון, אך בעיקר ללמוד איך לחיות עם הבחירות שלי, אחרת אשאר לכודה לנצח באותן תבניות.
"זה נכון שאינך יכולה לבחור כל מה שהיית רוצה, אבל לכל אחד יש מגבלות. הרי לכל אחד יש מספר סופי של נקודות", היא ענתה למחשבות שלא בטאתי בקול ואחר כך הוסיפה: "יש שיעור שעליך ללמוד, אבל במקום ללמוד את בורחת. האם הקדשת אי פעם מחשבה לשיעור שלך? למה שאת אמורה ללמוד מהחיים עצמם?"
שתקתי. ניסיתי לחשוב, אבל לא ידעתי את התשובה. לרגע הרגשתי שהיא באמת רוצה בטובתי, שהיא באמת דואגת לי. אך כאשר יצאתי מן הפגישה לחדר ההמתנה, ראיתי כי הייתי רק אחת מיני רבים.
החלטתי להרשם לקורס "שיבוץ מונע". לא הכרתי שם אף אחד. ישבתי בצד, ולא הצלחתי לעקוב אחרי כל החשבונות שהם עשו.
ניסיתי לחשוב בעצמי על הבחירות שעשיתי. הבנתי שהבחירות השגויות שלי הובילו אותי שוב ושוב לאותם מצבים. הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אבחר אותה יותר טוב. אני אבחר אותה נכון. אבל למרות הנחישות שלי, איפשהו תמיד דגדגה לי בראש השאלה של המנהלת. לא הצלחתי להמנע מלחשוב על השאלה מה היה הדבר הזה שהיה עלי ללמוד במהלך החיים, מהו "השיעור" שלי. לא מצאתי את התשובה, אבל חשבתי שאולי היא יודעת ותהיה מוכנה להגיד לי. חשבתי שאם אני אדע, זה בוודאי יהיה הרבה יותר קל. ניסיתי לקבוע איתה פגישה, אבל היא היתה עמוסה לחלוטין עד לסוף השנה. במשרד הקבלה קיבלתי טלפון של מישהי אחרת. אני עדיין זוכרת את המספר, למרות שאף פעם לא התקשרתי.זמן רב עבר מאז שהם הלכו והניחו אותי כאן לנפשי. אני תוהה אם הם באמת הלכו לקרוא למנהלת. אני תוהה אם היא תבוא…
לאט אני קמה. ברכיי עדיין רועדות. אני ניגשת לדלת שהובילה אותי פנימה אל תוך החדר ומנסה לפתוח אותה, אך הדלת נעולה. אין דרך חזרה. גם דלתות אחרות שמובילות להסתעפויות נוספות במסלול לא נפתחות. אני מצמידה את האוזן לאחת מהן, ושומעת צעדים. של מי הצעדים? אך עד מהרה הקול נמוג. כעבור זמן אני שומעת קול טפיפה שוב. צעדים אחרים, עדינים… ורק אז אני מבינה שהמסלול לא יצא כולו מכלל פעולה, רק שהחדר בו אני נמצאת בודד. ^"הסתעפות לא חוקית"^, אני חושבת. הרי אני מכירה את ההודעה הזו מפעמים קודמות בהן נעתי במסלול. אולי לא הייתי היחידה, אם כך, שלא יכלה לשאת את טעויותיה… אולי ישנו עוד מישהו כמוני, שממש עכשיו יושב מבודד ומפוחד ומסרב להמשיך…
עיני נמשכות להביט בפתח היחיד שנשאר מואר, ממתין לי בקצה המרוחק של החדר. שער המעבר. ומה אם איש אינו מתכוון לשוב? האם אשאר כאן לבדי לעד?
היתה לי אמא פעם אחת. היא שכחה לקחת אותי מהגן. הגננת לקחה אותי אליה הביתה, ורק בערב אמא שלי נזכרה ובאה לאסוף אותי. שבוע אחרי זה היא עזבה. היתה לי אמא פעם אחת. אני כבר לא זוכרת איזו אמא זו היתה…כאשר קבלתי לבסוף את הזימון לבוא שוב למסלול הייתי נרגשת, האמנתי שהפעם אני הרבה יותר מוכנה. בלילה שלפני – ליל אמש זה היה – שיננתי את ההמלצות ובעיני רוחי דמיינתי את תהליך הבחירה צעד אחרי צעד, בדיוק כפי שהייתי רוצה לבצע אותו: רגועה, שקולה, מחושבת, נבונה. ובאמת, בהתחלה נעתי במסלול, בזריזות ויעילות. התעלמתי ממסכי ההזדמנות שהבהבו סביבי, והפניתי את תשומת לבי רק לשאלות שהופיעו בעמדות הבחירה. הקשתי את העדפותי בהתאם לתכנית המומלצת: השקעתי בתכונות כמו אחריות ותבונה, ופסלתי אחרות, כמו פזיזות ונטייה להתמכרויות. אך ככל שהתקדמתי הנקודות שלי הלכו ואזלו, והיה עלי להתפשר. התחלתי לסטות מהתכנית, היא פשוט היתה יקרה מדי עבורי. מצאתי את עצמי מתלבטת ארוכות, על שאלות חסרות חשיבות, לכאורה, כאשר בסופו של דבר, הייתי מחליטה בחופזה, וממהרת הלאה. תחושת הזמן שלי החלה מתעוותת: לא ידעתי כמה זמן הייתי במסלול, לא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי. נמלאתי חרדה.
לקראת סוף המסלול הבחנתי בה. מאחד ממסכי ההזדמנות היא נשקפה אלי. היא נראתה כאשה רגילה, בכלל לא יפה או זוהרת. היא לבשה חליפה מחוייטת, וילד קטן ישב על ברכיה. אולי זה בכלל היה הילד שלכד את תשומת לבי. הוא והאשה דיברו אחד עם השני, וחייכו. מדי פעם האשה התכופפה ונישקה את הילד על הלחי, ופרעה את שיערותיו. לא יכולתי להתיק את עיני מהמחזה… ולעצמי חשבתי שכל תכונות האישיות שבחרתי, כל המצבים וכל ההגבלות, כל אלה לא יוכלו לספק לי בחירה טובה יותר… המסך החל מהבהב, זה היה סימן שהאפשרות עומדת להגנז.
וכבר בזמן שהקלדתי את הקוד האישי שלי כדי לבצע את הבחירה, נהייתה לי הרגשה משונה בבטן, מין עקצוץ קל של חרטה. חזרתי להביט במסך, בנסיון לשפר את ההרגשה…
היא קמה, נופפה בידיה, והפריחה נשיקות אל האויר. ואז התמונה התרחבה ופתאום ראיתי שהיא מוקפת בקהל, ובצלמים. הילד לא היה איתה יותר. היא נכנסה אל תוך מכונית שחורה וארוכה, ואשה אחרת, שחיכתה לה בפנים, החלה מתקנת את האיפור שעל פניה…המסך כבה.
זה היה כמו הרגע אחרי שנופלים ומקבלים מכה חזקה. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להשמיע צליל. פתאום הכל נהיה שקוף. שחיתי בים של טעויות, והתבניות שתמיד הפילו אותי, דרסו אותי כמו אניות ענק. ולא יכולתי לשאת את השקיפות. לא יכולתי לשאת את הצלילות.
ככה הם מצאו אותי לקראת סוף המסלול. ישבתי על השטיח ושרטתי את עצמי, ובכיתי, וצרחתי… שלא יגעו בי. שאני לא הולכת להמשיך. שאני רוצה שיוציאו אותי החוצה. ובעיקר שאני לא רוצה לחיות, לא שוב…
כעת אני שקטה, חרישית כמו הרוח. אני מחכה לה, לה אני מחכה. איני רוצה לחיות עוד, ועלי לומר לה זאת. איני רוצה לחיות עוד לבדי.זה היה בסתיו, כאשר עזבתי את המשפחה האחרונה. אמא חזרה יום לפני כן משבועיים של צילומי פרסומת בקריביים. כל כך חיכיתי לה, אבל היא היתה עסוקה ורק אחר הצהריים סיימה את פגישותיה, ואז היא עלתה לקומת הגג להשתזף, ואני – אחריה. היתה לי חולצה חדשה עם הדפס שלה ושל ליאור, החבר שלה בסידרה, מתנשקים. רציתי שהיא תשים לב. היא ביקשה שאני אביא לה שתיה, ושאפסיק לעשות עליה צל. הבאתי לה, בכוס הפלסטיק עם החד קרן והכוכבים. בטעות נשפך לי קצת בדרך, וכשסיימתי לטפס במדרגות, הכוס היתה חצי ריקה. השמש זחלה בשמים. היינו רק היא ואני על הגג. הבטתי על הדשא ועל האפרסקים שנפלו מן העץ ונרקבו לאיטם על השיש הלבן. רוח קלה הרעידה את הטורקיז של הבריכה ועשתה למים עור ברווז. אבא ושמר יצאו החוצה. אבא עישן סיגר ואמר משהו לשמר. בגלל הגובה לא יכולתי לשמוע מה. אחר כך הוא הוריד את החולצה ונכנס למים. שוב היתה לי בחילה. אמא לא ידעה. אולי לא היה לה אכפת.
טיפסתי וישבתי על המעקה שהקיף את הגג. היו קצת עננים בשמים ורוח החלה נושבת. היא דגדגה לי בכפות הרגליים ופרעה את צמרות העצים. הייתי גבוהה יותר מכולם. הייתי הכי לבד בעולם.
שלכת התחילה.למחרת בהלוויה היא בכתה ובכתה ולא יכלה להפסיק. הם תמיד היו נראים נורא שבורים אחרי שהייתי עוזבת. אפילו האמהות הכי מזניחות והאבות שלא יכלו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. היה לי הרבה נסיון, אך בכל זאת ליבי נחמץ, לא הייתי יותר הילדה של אף אחד.
-
-
-
כי למרות בקשתך קשה היה להתעלם מהעובדה שזו לא פעם ראשונה שאני קורא את הסיפור (לפחות מבחינת רעיון/עלילה כללית).
(הערה – יכול להיות שההודעה שלי קצת מבולבלת. זה כי תוך כדי שכתבתי אותה חזרתי וקראתי את הסיפור והתגלו לי כל מיני דברים, או ששמתי לב לכל מיני דברים ופשוט הכנסתי דברים להודעה ככה, בלי עריכה של ממש. צר לי על הבלגן).
הסיפור טוב ומאוד נוגע ללב. העוצמות הרגשיות בסיפורים שלך הן ממש חזקות.
בסדנה, אאז"נ, לא ממש הבנתי מה קורה.
עכשיו כן, אם כי יכול להיות שזה כי הסברת את זה אז וזה נותר בזכרוני.ובכל זאת, לי עדיין לא ברור לחלוטין מה זה תהליך הבחירה הזה (ואם הסברת זאת בסדנה, אז זה נשתכח ממני).
ברור שזה משהו ארצי ולא בעולם שמעבר (אני חושב
. אבל מצד שני, לא ברור איך זה עובד – האם זה השתלת זכרון? מציאות מדומה (הפמיליסקופים?)? חזרה בזמן?
זה לא פוגע בעצמה הרגשית של הסיפור, אבל זה מבלבל אותי.
זה בייחוד מפריע לי לגבי הסוף של הסיפור – האם בפעמים הקודמות שהיא בחרה משפחה זה גם הסתיים במוות, ואם לא, אז זאת אומרת שהמוות הוא אמיתי? אז איך היא מספרת את הסיפור אם היא מתה?מצד שני, הפעם ברור אם הפסקה מתייחסת ל"עכשיו" או לזכרון, מה שזכור לי שהיה אחד הדברים המבלבלים בסדנה. וגם השמטת איזו דמות בעלת שם יפה וזה גם הוסיף לבהירות של הסיפור, אז יופי.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר מה מציק לי, למרות חוסר קוהרנטיות מסוים מצידיואני אנסה להסביר שוב, עכשיו אחרי שעברתי על הסיפור שוב – היא מספרת על המוות שלה בלשון עבר, אבל מדברת על סוף המסלול בלשון הווה. "עכשיו אני כאן" "זמן רב עבר מאז […] לאט אני קמה. ברכיי עדיין רועדות […]" "כעת אני שקטה […]" *זה* אני חושב מה שמטריד אותי .
ועכשיו למדור הניטפוקים:
"לחצתי את העיניים שלי כנגד האגרופים" (פסקה שלישית) – זה לא אמור להיות הפוך? ואם זה באמת מכוון מה שכתבת, אז המשמעות של זה חמקה ממני.טוב, אני חושב שזה מספיק להיום.
-
-
קודם הערות טכניות שרשמתי בזמן שקראתי את הסיפור בפעם השניה:
* בפסקה הראשונה כתוב "בכיתי שאני רוצה לאמא". איזו אמא? מי? זה לא כל כך ברור. הרי אין לה אמא. מה העניין של המשפט הזה? בכלל לא ידוע לנו כלום על הישויות האלה, אבל די ברור שאין להם הורים. אז מאיפה בא המשפט? לא ברור. לא סביר שהיא רוצה לאמא שהיא עזבה ובטח לא לאמא שהיא בחרה.
* בפסקה שמתחילה ב: "גם לה היו עיניים כחולות" כתוב על מסכי ההזדמנויות שנועדו להוריד את העומס עד שנעבור למערכת החדשה… מערכת חדשה???
יוצר רושם של איזה משחק וירטואלי. יוצא מוזר.טלפון? טכנאית פמיליסקופים? יש רושם שמדובר באיזה בית ספר או משהו שיש בשמים. כאילו יש שם תרבות דומה למה שיש פה רק של בני אלמוות שכל פעם יורדים לפה בשביל לחיות כחלק מאיזו הכשרה.
כשהקראת את הסיפור בסדנה נוצר לי רושם של איזו מערכת הכוונה של מלאכים שכוללת דברים דמויי טכנולוגיה שבעזרתם כל אחד מכוון לאיזה עובר שעומד להוולד – אבל בגירסה הזו יוצא איזה בלאגן. התוצאה היא שלא ברור בכלל מה קורה שם למעלה (למטה? איפה שזה לא יהיה). מן הצד השני את הורדת מאוד את הדגש על מה שקורה פה למטה – לטעמי קצת יותר מדי. אמנם טוב מאוד שהורדת דמויות מיותרות, אבל בכל זאת היה חסר לי עוד איזה קטע שקצת יוסיף על תחושת האובדן שהיתה לה עם המשפחה שלה. היה קצת מעט מדי מזה.
בקיצור, משהו עדיין לא בסדר עם הסיפור, אבל קשה לי לומר מה בדיוק. נראה לי כאילו הוא צריך להיות קצת יותר מרוכז.
נקודות הזכות של הגירסה הזו: האוירה הרבה יותר טובה. אני באופן אישי התחברתי לגיבורה הרבה יותר מאשר בגירסה הקודמת. הורדת תיאורים שנועדו בכוח לסחוט רגשות, והתוצאה מצוינת. גם יותר ברור איזו פסקה מתרחשת איפה. זה פחות מבלבל.
מקווה שעזרתי במשהו.
-
(כלומר, גל, עידית ויעל)
ראשית, אני מרגישה לגבי הסיפור, שלמרות התוכן הלכאורה רגשי שלו, הוא לא מצליח לרגש. ואני בעצמי לא יודעת למה. בשבילי זאת שאלה טובה למה הסיפור הזה נופל באותנטיות שלו מ-(לדעתי כמובן) "הנערה שלי" ו"קשורות".מעבר לכך מדובר כמובן בחיים שאחרי, ובבחירה של החיים.
היא בוכה "לאמא" גנרית, ואולי קצת לאמא האחרונה. היא בוכה למושג…
אולי זה לא מספיק ברור, ואני אוריד את זה.עדיין השאלה האמיתית שלי (אולי אין לה מענה) היא למה, למרות שהסיפור כתוב לא רע, ולמרות שעבדתי עליו לא מעט בנסיון לשפץ לפי ההערות בסדנה ושל קוראים אחרים, ולמרות שהוא נוגע בנושאים "אקזיסטנציאליסטיים", זה רק סיפור "בסדר" ולא "טוב.
לעולם לא אצליח לכתוב שוב!
בכל מקרה, תודה ואשמח כמובן להערות נוספות מכל מי שקורא את הסיפור. זה תמיד מאד מעניין לקבל תגובות, מכל סוג. -
ואולי זו הבעיה שלו. כל הסיפור הגיבורה שרויה ב"דיכי" עמוק. קשה להזדהות איתה כי אנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום – לפחות לא במה שקשור לעולם הבא. לי באופן אישי היה חסר מידע על העולם שאחרי. לא הצלחתי לבנות תמונה שלו בראש. והאוירה של הסיפור מתקדמת מדיכי אחד לדיכי אחר.
ב"קשורות" למשל, שהוא סיפור נפלא בעיני זה לא המצב.
%%%%%%%%%% מי שלא קרא את קשורות, מומלץ שידלג עד לאחרי סימני האחוזים. הסיפור מופיע בחלומות באספמיה גליון 4 %%%%%%%%%%%%%%%%%%
שם היתה תנועה בין מצבי רוח. היתה תקופה של רע, ואז היתה צמיחה של אופטימיות לאורך הסיפור. היו תגליות חדשות כל הזמן, היה תהליך של למידה. ואז בשיא האופטימיות פתאום קיבלנו את הבום. היה המון שינוי. היה מעניין, והגיבורה היתה מרתקת.
%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%%
בסיפור הזה יש לך את אותו רגש ששולט בכל הסיפור, הגיבורה הזכירה לי יותר מכל את הגיבור של הסרט ג'וד. אם לא ראית (לא נורא), זה סרט תקופתי כזה של אנגליה במאה התשע עשרה או השמונה עשרה, ויש בו בחור אחד שמנסה נורא וכל הזמן נכשל. סרט ממש מדכא.
גם אצלך היא כל הזמן מנסה וכל הזמן נכשלת. גם כשנדמה לה שסוף סוף היא בחרה טוב, אחרי שניה – שוב דיכי עמוק.
ובסוף למרות כל הדיכי אנחנו נשארים באיזה חוסר ידיעה. האם זרקו אותה מכל העסק? דחפו אותה בכוח מעבר לשער? אולי היא עברה שם בסוף מוכנה להתמודד באומץ עם האמא הלא רצויה? אולי המנהלת באה ונתנה לה לבחור מחדש?
אמנם זה לא משנה מבחינת מה שרצית להעביר, אבל עם כל הדיכי של הסיפור, היה נחמד לפחות לדעת את זה, לתת קצת אופטימיות בסוף או לשנות גוון בצורה אחרת. אבל זה נשאר אותו גוון כל הזמן. אולי זו הבעיה שלך. -
-
