אישר הבור

[???]

הסיפור הקצר שלי לתחרות:

הוא לא ידע כמה זמן חי בבור. מהרגע שזכר עצמו, חי שם. ניזון מאכילת תולעים ומשתיית מי תהום. בלי רצונות ומאווים ובלי הכרה באנשים כמותו. עורו לבן, כמעט שקוף. עיניו חסרות הצבע סגורות, למודות חושך מצטבר. אצבעותיו מפותחות, ארוכות, כמו פלדה גמישה ידעו להנעץ באדמה הקשה ולחפור מנהרה שהספיקה לגופו לעבור. כמות המנהרות שחפר בחייו היתה בערך בגודל של עיר ממוצעת. חלוקת הזמן נהולה לא על-פי שעות אלא על פי צרכים – הצורך לאכול, הצורך להשתין, הצורך לישון. כל פעולה היתה יחידת זמן, לכל פעולה היה את המקום היחודי בו בוצעה. רק כשהיה חסר לו משהו, כשנגמר לו מקור האוכל, או שהיה צריך לטהר את עצמו היה מתחיל לחפור מנהרות חדשות.

לכל מנהרה הוגדר בסיס. כדי לחפור מנהרה חדשה יש לסתום מנהרה ישנה, כמו שעון חול שעובר ממקום אחד למקום שני. וכך, מדי זמן קבוע, היה מתחיל לחפור מחדש. אף-פעם לא חפר באותם מקומות שחפר בעבר ולכן תמיד הגיע למקומות חדשים. היום הוא הגיע לקיר.

[יעל]

לא הבנתי אותו בכלל. הוא כתוב טוב, אבל לא ברור לי מה הוא מנסה להעביר או מה הרעיון שעומד מאחוריו. אני אשמח לשמוע הסבר.

[???]

זה בדיוק אותו רעיון שעומד מאחורי המשפט של – האדם האחרון ששמע דפיקה בדלת.

מדובר כאן על אדם שחי כל חייו בסביבה מוכרת, ידועה, ברורה ועקבית עד הרגע שהוא נתקל בקיר.

[NY]

כלומר – הוא כתוב סביר, אבל הסיפור על האיש האחרון טוב יותר (וקצר יותר) ומביע את אותו רעיון (שכן זה הרעיון שניסית להביע) באופן מוצלח בהרבה. כמדומני, לכן, שהגיעה העת לרעיון *חדש*.

[ג"יי האמיתית]

אולי כי פשוט לא אהבתי את היצור הזה ולא הרגשתי למה כדאי לי להתעניין בו.
אם היה מדובר בבן אדם, החיבור היה הרבה יותר מיידי, ואולי בגלל זה הרעיון של הסיפור של האדם האחרון בעולם עובד הרבה יותר טוב.

[מאת]

תגובות