mea culpa

[ג'וני]

השמים האפירו.
עננים-כבדים כמו סימני אזהרה רחוקים-התערבלו אל תוך עצמם; הרוח נשבה סביבה, מחישה בה ולוחשת לה למהר. אך היא הילכה לאט, מדשדשת בין השרכים ושורשי העצים, קרעי בגדיה מתעופפים סביבה, הילכה לאט וראשה שפוף כאילו הייתה מהלכת זה שנים רבות, צעדה מדוד ואחיד, חסר חשק, כמו הלכה זמן כה רב עד ששכחה איך מגיעים ולכן אין בה סיבה יותר להחיש או לעצור. השמיים השחירו והחווירו שוב, והיא הייתה ממשיכה ללכת אם דבר מה לא היה לוכד את עינה העייפה.
הייתה זו מכונית, או שבר-מכונית; גגה שוסף לשניים על ידי שורש גדול, שמצא במכונית בית בעיוורונו, ועתה היו שלוחותיו לפתים אותה מכל צדדיה, מוחצים את גלגליה ופורצים מתוך שברי המנוע ששכב חסר מכסה, אדום ומת מתחת לגשמים ולרוחות. היא לא ידעה מדוע זיהתה את המכונית; אולי היה זו אותו מתלה מוכר דמוי עץ שהיה ורוד פעם ועתה התנדנד חיוור ונפוח ונחבט בשברי השמשה.
הייתה זו המכונית שלה; היה זה הרחוב שלה. היא צעדה למרכז הרחבה השבורה; עצים ושיחים פרצו אל תוך מבני הבטון המתפוררים, שולחים זרועות חמדניות מתוך פתחי הניקוז והקרעים במדרכות, מתפשטים ומכסים את חזיתות הבתים ושלטי ההכוונה, נכנסים כצבא דרך חזיתו הפתוחה של בית ויוצאים מחלונותיו כזחלים מפיו של מת.
כאן, היא חשבה לאיטה בעודה מנסה לחלץ את זיכרון הרחוב מתוך הג'ונגל שלפת אותו, הכל התחיל. ניסתה לחשוב היכן היה ביתה שלה. ניסתה להיזכר באיזו מיטה שורצת עשבים ומתחת לאיזה חלון קרוע ושבור הלכה לישון יום אחד זועמת, חלומותיה גועשים חורבן. אך כל ניסיונותיה עלו בתוהו; הטבע לקח עכשיו את ביתה, באין בני אדם שילחמו בו. ועתה הנה היא, לבדה. כמעט ולא הרגישה את הבטון הסדוק פוגע בברכיה כשצנחה; כמעט ולא שמה לב איך הצטנפה וחבקה את שלוחות השורש שדרך על מכוניתה. בוודאי הייתה צועקת כעת, אם הגשמים והשנים הארוכות לא היו מקהים את רגשותיה, שלא הייתה זו אשמתה, שאיש לא שאל אותה, וכי, וכי-ואת זה הייתה צועקת כך שענפי העצים היו מזדעזעים-מיליוני אנשים היו הולכים לישון כועסים וחולמים על מות האנושות, ואף אחד מהם חלומותיו לא התגשמו. אך הזמן לצעקות חלף מזמן, ובתוכה נשארה רק ריקנות אימתנית. עד שהיו השמים כחולים בכתה, אולי שעות ואולי ימים, ואז פסקה והסתכלה על סביבתה כרואה אותה לראשונה. היא קמה, הדמעות עדיין מתגלגלות על לחייה, ושלחה יד אל דלת המכונית הקרועה.

אולי ברחבי החלל העצום הזה ישנם חיים אחרים משלנו. אולי הם יגיעו לכאן יום אחד, ויתפלאו על גורל התרבות העצומה שהוזנחה יום אחד בכוח נעלם. אולי, היא חושבת והמחשבה מרגיעה את נשימתה, אולי אם יגיעו לכאן מוקדם מספיק עוד יוכלו למצוא גופה אחת ולידה חרוטה כתובת בלוח ברזל חלוד:
"הייתה זו אשמתי."

[יעל]

קודם כל זה כתוב טוב. אהבתי את השפה, למרות שהיו קצת יותר מדי תיאורים לטעמי – אבל זה הטעם האישי שלי. אחרים יאהבו את זה יותר.

מן הצד השני, נשארתי וחצי תאוותי בידי. בנית גיבורה שהזדהיתי איתה, כאבתי איתה, אבל לא הבנתי אותה. חסר לי מידע. למה היא חושבת שהאסון באשמתה? איזה סוג של אסון זה בכלל? כמה זמן היא מסתובבת לבד? (נראה כאילו לפחות עשר שנים. מה היא עשתה כל הזמן הזה?).
אתה מקבל תשע על האוירה של הסיפור, אבל חסר לי הסיפור.

ומה הפירוש של הכותרת? זה בלטינית? נראה לי שדרוש הסבר לטובת אלה מבינינו שבאורח פלא אינם שולטים בלטינית.

וטעות שראיתי, לתיקונך:

Tryscer כתב/ה:
>
> הייתה זו מכונית, או שבר-מכונית; גגה שוסף לשניים על ידי שורש
> גדול, שמצא במכונית בית בעיוורונו, ועתה היו שלוחותיו לפתים אותה
> מכל צדדיה, מוחצים את גלגליה ופורצים מתוך שברי המנוע ששכב חסר
> מכסה, אדום ומת מתחת לגשמים ולרוחות. היא לא ידעה מדוע זיהתה את
> המכונית; אולי היה ____זו____ אותו מתלה מוכר דמוי עץ שהיה ורוד פעם ועתה
> התנדנד חיוור ונפוח ונחבט בשברי השמשה.

צריך להיות אולי היה "זה".

[ג'וני]

פעם ראשונה שאני שולח סיפור, כיף לקבל פידבק חיובי.
אני אנסה לנצל את המדיום הלאה ולהקשות בשאלה: האם יהיה, לדעתך, נבון יותר להרחיב את הסיפור ולספר את סיפור האסון עצמו, אולי את המאורעות שהובילו אליו–או שזה יהפוך אותו לצפוי וטרחני?

ג'וני

נ.ה.
mea culpa — אשמתי — הביטוי שהנוצרים הקתוליים אומרים כשהם כורעים ברך מול הצלב.

[NY]

א. אין עלילה ממשית. הגיבורה כואבת, וזה מאד עצוב ורע ועצוב, אבל אין מספיק בשר לסיפור כדי לספק את סקרנות הקורא או ליצור הזדהות כלשהי.
ב. תיאורים מוגזמים, חוזרים על עצמם. "הילכה לאט, מדשדשת… הילכה לאט, ראשה כפוף… צעדה מדוד ואחיד… כמו הילכה…" – למשל. רוב הקוראים מבינים את העסק בפעם הראשונה. לא צריך לדחוף את זה עם פטיש.
ג. שפה גבוהה לא מוצדקת וחוזרת על עצמה – "הילכה", למשל. מה קרה ל"הלכה"? "צעדה"? "פסעה"? "דרכה"? – בכל אלה ניתן להשתמש כדי להחליף את "הילכה" (במקומות מסוימים, כמובן, הרי "פסעה" שונה מ"דרכה", למשל). כנ"ל הנטיה להקדים את "היתה" למה שבא אחריו – "היתה זו המכונית שלה", "היה זה הרחוב שלה" "היתה זו אשמתי" וכו'. אלה לא שגיאות ממשיות, אך השימוש החוזר בסגנון זה מעיק, ביחוד כי הוא נראה כנטול סיבה.
ד. תחביר, מבנה משפט, פיסוק: "ועתה היו שלוחותיו לופתים… מוחצים את גלגליה" צ"ל "ועתה היו שלוחותיו *לופתות*… *מוחצות*"; "הוזנחה יום אחד בכוח נעלם" – לא עובד. הזנחה היא אי-פעולה. אפשר "שהוזנחה יום אחד ואין איש יודע מדוע" (בעייתי, כמובן, אם מדובר בחייזרים ולא באנשים) או "שהוזנחה יום אחד מסיבה זו או אחרת" או משהו; "עננים-כבדים כמו סימני אזהרה רחוקים-התערבלו אל תוך…" כנראה התכוונת למקף מפריד, כדוגמת: "עננים – כבדים כמו סימני אזהרה רחוקים – התערבלו אל תוך" – ואותם ניתן להחליף בפסיקים ללא מאמץ ותוך תרומה לקלות הקריאה.המשפט במבנהו הנוכחי מדבר על עננים-כבדים הדומים לסימני אזהרה שהם רחוקים-התערבלו. עננים-כבדים מילא, אבל מה זה רחוקים-התערבלו? סוג של פנקייק?

זהו להיום.

[???]

טוב, אז ככה.

הרעיון מעניין ותיאור החורבן על ידי הצמיחה הפרועה של עצים וצמחים יפה, אבל הכתיבה בעייתית. קח את המשפטים הראשונים כדוגמה. הם ארוכים (חוץ מהראשון) ומסורבלים. זו קבלת הפנים שלך לקורא. בקבלת פנים כזאת, אתה מאבד חלק מהקוראים, או לכל הפחות את האמון שלהם.
חוץ מזה, אני לא הצלחתי להזדהות עם הדמות כלל. אולי זאת אני, אבל אולי זה גם הסיפור.

הצעה שלי: נסה לתאר את חלום החורבן שלה. נסה לתאר את החלומות שיש לה עכשיו. למה היא לא מנסה לחלום בריאה, אם היא הצליחה לחלום חורבן? האם מדובר בשגעון גדלות שלה, או שהחלום שלה אותו לילה התאמת על פרטיו? ואם כן, אולי מעניין לדעת מה היה החלום עצמו. האם *אתה* יודע איך נראה החלום שלה? האם *אתה* יודע על מה היא כעסה כל כך אותו לילה? ובת כמה היא? ובת כמה היא היתה אז? אם אתה תדע את כל התשובות, אנחנו נקבל את התחושה, ונוכל להרגיש שמדובר בדמות אמיתית, ולא בדמות שכל קיומה הוא לשרת את הרעיון. אז אולי אוכל להזדהות יותר ולמצוא את ההד של הסיפור בתוכי. ככה, הסיפור לא נוגע בי.

[מאת]

תגובות