- This topic has 5 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בתחילת המאה העשרים ואחת איש על פני כדור הארץ לא היה מאמין שאנו נמצאים תחת מעקב מתמיד מדי יום ביומו. הם הגיעו מהמרחבים האפלים ביותר של החלל. יותר רחוק מהירח. יותר רחוק ממאדים. אפילו יותר רחוק מדימונה. תרבות בת מיליוני שנים ובעלת טכנולוגיה מתקדמת מעבר לכל דמיון אשר חמדה בפלנטה הכחולה. הם חיכו שנים וערכו בדיקות ולבסוף המציאו תוכנית…
יום ראשון: הם פלשו.
שלומי קם בבוקר. יא ראב אל עלאמין עוד יום מחורבן התחיל. הוא ציחצח שינים והתיז דיאורדורנט זול מתחת לבית השחי ובדיוק כשעמד לזרוק את הזבל צילצל פעמון הדלת. תוך שתי קללות בגרוזינית עזב שלומי את האשפה ופתח את הדלת. מעברה השני של הדלת עמד גמד בגובה של כמטר ועשרים בעל שיער מתולתל אפרו ושפם. "שלום! אני דודו זר !" אמר הגמד . לא רוצה את מה ש'תה לא מוכר מילמל שלומי וטרק את הדלת בפניו. הרים את שקית האשפה ופתח את הדלת שוב. שלום אמר הגמד בעל האפרו שנית. אני דודו זר. שלומי הוציא את סכין המטבח שהיתה מוחבאת תחת שרוולו תמיד (אפילו בזמן השינה) ודקר את דודו בין הצלעות כמו שדוד שמואל לימד אותו שעושים בכלא.שלומי בעט קלות בגמד המפרכס ויצא מהדלת. ליד פח האשפה עמד גמד מוכר למראה. "שלום אני דודו…" לפני שהספיק להגיד "זר", הועף הגמד יחד עם שקית האשפה אל תוך הפח.
בשעה שעלה במדרגות ומלמל לעצמו משהו על "ילדים מזדיינים" חיכתה לשלומי הפתעה לא נעימה נוספת ליד הדלת. ליד הגופה של הדודו שכבר הצליחה בדרך פלא לאבד ארנק,שעון וזוג שיניים מזהב עמד כפיל גמדי נוסף, שנקרה לו דודו, שעמד והציג את עצמו בחיוך. שלומי שיסף את גרונו בסכין וניכנס הביתה באיבחה אחת, נעל את הדלת והדליק את הטלוויזיה, אין ספק. היום התחיל בצורה מחורבנת!
על מסך הטלוויזיה הופיעה דמותו של דודו זר. "שלום אני דודו ואני מנחה היום את החדשות." שלומי תפס את המקלט וזרק אותו לרחוב, ותוך כדי מחץ חמישה גמדים בעלי אפרו, שפם ושם זהה. אין ספק. אנחנו נמצאים באיזה שהו סוג של מצב חירום. שלומי לא היה בטוח איזה סוג או מה בדיוק זה "מצב חירום", אבל
חושיו החדים אמרו לו שמשהו כאן לא בסדר, והפעם זה אפילו לא בגללו ! שלומי נכנס למתח. שלומי פתח את המקרר להוציא ג'חנון וסחוג רק כדי למצוא שלושה דודוזרים מיניאטורים לועסים את הג'חנון בתאווה. מבלי לומר מילה שלומי לכד אותם בצינצנת של חמוצים והכניס אותם למיקרוגל לשלושים שניות. העסק התחיל להיות מעצבן. שלומי הרים את השפורפרת חייג 155 שאל עם פה זה מודיעין, הודה לקריינית,ניתק וחייג 144. "שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם היום, קוראים לי דודו", ענה הנציג מהצד השני. בדיוק באותה שניה נשמע קול נפץ עז מכיוון המיקרוגל וחלקי דודוזרים החלו מרחפים דרך החלון.
שלומי קילל את הדודו של 144 וניתק. לשלומי נמאס. זה היה מבאס יותר ממשחק של הפועל מול בית"ר. לאחר עוד כמה דקות של מחשבה עמוקה שלומי הגיע למסקנה. מישהו חייב לעשות משהו. מישהו אחר כמובן. שלומי יצא החוצה ובעט בדודוזרים העוברים ושבים בדרכו לתחנת המישטרה בפעם הראשונה לא באזיקים. בתחנת המישטרה היתה מהומה באותו בוקר. כבר שנים שלא ניראתה כזו פעילות, הטלפון לא הפסיק לצלצל אפילו לשניה ותלונות על דודוזרים שגונבים, מלכלכים ואונסים ברחבי הארץ לא הפסיקו להגיע.על מסך הטלוויזיה שבחדר הכניסה לתחנה יכל שלומי לראות בחדשות שכל הארץ מלאה בדודוזרים קטנים שמפירים את השלווה וגורמים לנזקים.
שלומי עזב את תחנת המישטרה בזעם וחזר אל ביתו בשכונת יוסף טל היכן שהשכנים כבר התארגנו לציד הדודוזרים הגדול. מדורות של דודוזרים בערו אל תוך הלילה ולמרות שאף אחד לא יכל להסביר מאיפה הם באו לאף אחד לא באמת היה איכפת. גוויות הדודוזרים נאספו בערימות ענק אבל עדיין זה לא היה מספיק מיליארדי דודוזרים הופיעו מדי שניה ועדיין המצב רוח הכללי היה מרומם. לא כל יום אפשר להרוג אלפי גמדים מעצבנים בעלי תלתלים ושפם ולצאת מזה בזול. אולם הלילה הביא עימו עוד ועוד דודוזרים קטנים. בסופו של דבר לאנשי כדור הארץ לא היה סיכוי…יום שני: כדור הארץ בשליטת הדודוזרים.
שלומי יצא ממערת הסלעים שבה גר. חמוש בחנית ובסכין מטבח. בחדשים האחרונים הובסו תושביו החוקיים של כדור הארץ בידי מיליוני הדודוזרים שלאף אחד כבר לא היה כוח להרוג. הם אכלו תמיד את כל האוכל במקררים ושרו חרא של מוזיקה והפריעו לשכנים לישון ולא משנה כמה הרגת תמיד היו עוד מליונים שבאו וזיינו את השכל עד שנמאס לך ופשוט הלכת משם. לאט לאט עזב המין האנושי את הערים ועבר לגור ביערות ובערבות. היכן שהדודוזרים כמעט לא התקרבו. היה ידוע שזה רק פתרון זמני ובקרוב הדודוזרים ימלאו כל חלקת אדמה טובה על הפלנטה אבל עדיין זה היה פיתרון כשלהו.
מדינות התמוטטו ושינאות בין עמים יריבים נישכחו. שוב חזר האדם להיות הצייד/לקט שהיה בתחילת הקריירה האבולוציונית שלו.
שלומי בירך את שכינו שגרו במערה הקרובה לשלום ויצא לצוד. כששלומי עדיין גר בעיר הגדולה, נתניה. הוא היה עבריין פשוט בעל חיים שקטים שלא עניין אותו דבר מלבד לגנוב ולדקור אנשים. אולם פה בחיים בטבע. שלומי גילה חוויה חדשה לגמרי. משהוא שבעבר רק שמע עליו. לחשוב. שעות הבדידות הארוכות במערה והצורך להסתדר בסביבה לא טיבעית העירו את מוחו המנומנם בחדשים האחרונים. לא עוד ערס צעצוע אלה צייד גאה. יצא שלומי אל היער להביא מזון. לפתע שמע שלומי רעש מין השיחים. מעין קריאה כזו. משהו מבעית מהעבר הלא רחוק, "שלום לכם, שלום לכם". שלומי קפא במקום ממתין בדריכות. מבין השיחים יצא דודוזר ובידו מכשיר מוזר. "שלום, קוראים לי דודו זר" אמר היצור המבעית בחיוך זדוני. שלומי הסתובב והתחיל לנוס כשרודפים אחריו בלהט שלושה גמדים נאלחים בתלתלים ושפם שהופיעו משום מקום. לאחר כשעה הצליח שלומי להפטר מהרודפים ולחזור למערה שלו רק על מנת להכנס פנימה ולשמוע את הקול המבחיל שאומר "שלום…".שלומי חש כאב חד בבית השחי ואיבד הכרה. כשהתעורר מצא את עצמו בתוך כלוב זכוכית בתוך חדר לבן כשמסביב מסתובבים דודוזרים בחלוקים לבנים ומסתכלים במסכי מחשב. לפתע פנה אחד הדודוזרים אל שלומי עם חיוך סדיסטי על פניו ובובת גרב על ידו ואמר "שלום! קוראים לי דודו זר, וזאת אוזה". שלומי בהה באוויר במבט טרגי על פניו. "ברוך הבא למרכז המחקר של "פרפר לא מי יודע מה סימפטי" אמר דודו. "אתה תשהה כאן במעבדת המחקר ופיתוח שלנו ותשמש כשפן ניסיונות עד שתמות". דודו הסתובב והתחיל ללכת לעבר אחד המסכים תוך כדי שהוא מזמזם את הפתיח של "פרפר נחמד". שלושה דודוזרים נכנסו לחדר אם שרשראות ושוקרים חשמליים. לפני שהראשון הצליח אפילו להניח על שלומי יד, שלומי תפס את השוקר שהיה בידו וחישמל אותו. את גופת הדודוזר שלומי זרק על חברו הקרובים וניצל את ההזדמנות לברוח דרך הדלת ומשם לתעלת המיזוג. הזעקה נשמעה וקולות צעדי דודוזרים נמהרים מילאות את הבסיס בעוד שלומי נס על חייו. שעות חיפש שלומי דלת מילוט מבסיס הדודו זרים. מאחורי הדלת הראשונה שמצא היתה האפסנאות, מלאה בגיטרות ובובות יד בשם אוזה, שעל כל אחת ואחת מהן סומנה האות "צ" כשהיא מוקפת בעיגול (צבא פלישה דודו). שלומי חש תחושה קלה של דז'ה וו והמשיך הלאה. בדלת השניה היו שירותים מוזרים שהיה כתוב עליהם: בריכת השבחה גנטית. בדלת השלישית היה מקרר המזון של הדודוזרים שהיה מלא בעצמותיהם של ילדים רוסיים, ילדים אלכוהוליסטים, ילדים של סטלנים מתל אביב, ילדים של תימנים גבוהים גדולי ליפה וגויות של כלבלבים מתוקים.
לבסוף מצא שלומי את דלת היציאה וברח אל החופש.יום שלישי: סוף שילטון הדודוזרים.
השמועות פרשו כנף לאורך ורוחב כל הפלנטה. הפולשים עזבו. זה התחיל לפני כמה שבועות. מסתבר שDNA לא ידוע מצא את עצמו בתוך בריכת הגנים הדודוזרית ויצר דור חדש של דודוזרים שהיה עסוק בלהתלונן על המצב במשק ולקחת דמי אבטלה מהשלטון המרכזי. הדור החדש טען לקיפוח על ידי הדור הקודם של הדודוזרים ולא הפסיק לצפות במשחקי כדורגל ולהרעיש בין שתיים לארבע.
בלית ברירה עזבו הדודוזרים את כדור הארץ. עריהם הפכו לחורבות ומבניהם לסניפים של גני ילדים של ש"ס. שלומי ישב על מירפסת ביתו. שוב לא צייד גאה אלה מובטל רגיל מהשכונה. הסתכל מסביב והפליץ.אפילוג: חלליות רודפות אחריך, חלליות קוראות לי לחזור.
הגזע העתיק הסתובב בחללית האם שלו. מתכנן ומתכונן. ממציא תוכנית אחרי תוכנית. לפתע קם שד45!@@. שהיה אחת מתוצאות הפלישה הלא צפויות ולא רצויות ושאל. "אולי הפעם נופיע בתור דוד לוי?"…
-
זה נראה על פניו כמו גרסה פארודית של מלחמת העולמות והיום השלישי. לצערי, לא הצלחתי להבין מה עומד ברקע הסיפור, חוץ מתיעוב עז לפרפר נחמד.
חוץ מזה, לא הצלחתי להתחבר לגיבור. אפילו בשביל פושע קטן כמוהו, דקירה של דודזר ישר על ההתחלה, בלי להבין מה קורה, נראית כמו מעשה אימפולסיבי מדי, וזה הופך את הגיבור לדמות חד מימדית- ובהתחשב בעובדה שהוא הדמות היחידה המשמעותית בסיפור, זה פוגע בקריאה.
ויש כמה בעיות הגהה קלות ונציג של מחלת העם-אם הנפוצה להחריד בזמן האחרון, אבל זה לא מפריע ממש.
-
-
למרבה הצער זה לא. חוץ מזה שזה דומה מדי לסרטי פרודיות על מלחמת העולמות כמו הפלישה ממאדים והיום השלישי – בתור סרט פרודיה הוא אפילו נסבל – הבדיחות פשוט לא מצחיקות.
לבד מכך יש לך לפעמים בלבול בין הנקודה לפסיק וזה מפריע לקריאה.
מן הצד השני בהחלט ראיתי פה פוטנציאל. אהבתי את הרעיון של הנסיגה למערות, של הערס החושב (שהיה כדאי לפתח אותו קצת יותר) ושל ה"וירוס" שגומר את הדודוזרים.
אתה צריך לעבוד יותר על הקטע של ההומור. כדי שמשהו יצחיק הוא לא צריך להיות רק מטופש, הוא צריך גם אלמנט של הפתעה ודברים לא צפויים – אבל עם זאת מתקבלים על הדעת. ואני בעד לשנות את העלילה לפחות קצת, כי אתה עושה פארודיה על משהו שכבר עשו עליו פארודיות די מוצלחות.
ואל תשכח כמובן את נושא ההגהה ששלמקו כבר ציין ואת נושא הפיסוק. מדהים כמה שהדברים האלה חשובים בשביל הרושם שסיפור עושה.
-
הנחה נדיבה למדי, אבל נניח.
נניח אפילו, בנדיבות רבה מאד, לדעתי, שהם ממש הורסים מצחוק. שהדימוי הדודו-זרי פשוט מפיל את הקורא על הרצפה, אחוז עוית.
"נדיבות" היא מלה קטנה מכדי לתאר את מה שעשיתי עכשיו, אבל, שוב, נניח.
אפילו בתנאי פתיחה מצוינים שכאלה מצליח הסיפור להמאיס עלינו את הרעיון עוד בטרם הגיענו לחלקו השני.
במילים אחרות: דימוי משעשע אחד אינו מספיק.
פרט לכך:
א. שאר הבדיחות פשוט איומות. נראה כאילו אתה מנסה להצחיק בכל הכוח, ללא רחמים. דוגמה אופיינית: "אפילו יותר רחוק מדימונה". היית יכול לכתוב שם, במקום, "מחבר הסיפור החליט, בנקודה זו, לשפוך עליכם הקוראים את הזבל. היו שלום!" – בתוצאה זהה למדי.
ב. סיפור משעשע אינו סתם רצף בדיחות וגאגים – צריך להיות לו עומק מסוים. כתיבה פשטנית, גם אם היא מצחיקה (וזו שלמעלה לא כזו), משעממת מהר מאד, בסופו של דבר.
ג. לא כל דבר מפתיע הוא גם מצחיק (ע"ע "דימונה" למעלה).
ד. דגלס אדמס אמר פעם משהו כמו, "ביקום אינסופי, כל דבר אפשרי". אך יש גם משפט ותיק יותר האומר "ביקום בו כל דבר אפשרי – הכל משעמם". זהו בדיוק המקרה של הסיפור שלך. לאחר זמן מועט מאד הקורא מבין שהכל אפשרי, ולכן הוא ממשיך לקרוא רק מכוח האינרציה (רבים פשוט יפסיקו) ועוקב באדישות אחרי מעלליו של הגיבור. שום דבר כבר לא יפתיע אותו יותר, כי הכל אפשרי.וכמובן, גם דבריהם של קודמי ראויים להלקח בחשבון (אם כי, יעל, עניין החיידקים לקוח מ"מלחמת העולמות", כמובן, לו רומז הסיפור באופן בולט ביותר).
-
-
