- This topic has 13 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בית השחי.
היהדות והנצרות מאמינים במשיח. איש אחד, כל יכול, גבוה, יפה, שרמנטי וסימפטי. עושה נסים, עושה כביסה. מרים את מכסה האסלה.
ההבדל היחיד הוא שהנצרות מאמינה שמשיח הגיע אתמול והיהדות מאמינה שהוא יגיע מחר.
אם כי, למען ההגיון וההגינות, יש לזכור שבעולם שבו ישנן 5700 דתות, הדת הגדולה ביותר היא ההינדו והדת המתרחבת ביותר היא האיסלאם, את אף אחד לא אמור לעניין מה ההבדל בין הנצרות ליהדות.
שתיהן צועדות יחדיו לשוליים ושם הן יתכווצו עד כלות כל הצלבים ומחיקת כל גינוני מגן דויד.אם באמת המשיח אמור להגיע ואם באמת הוא יהיה נחמד מספיק כדי להחיות את כל המתים מתוך הקבר אני מעיז לתהות מה יעלה בגורלם של כל אלו שאין להם בית מסודר בתוך האדמה. כל אלה שנשרפו, מרצונם החופשי (ויקינגים אמיצים) או בלית ברירה (שעתה היפה של השואה), חלקיקים מגופם התפזרו בכל העולם. אנחנו נושמים אותם מדי יום, את האבק המיקרוסקופי שנישאר מטחינת החום. אם המשיח באמת מחייה מתים, ולא מדובר על סתם יחסי ציבור של עסקנים מפוקפקים, הוא אמור להחיות את כולם, ללא הבדל דת, גזע, מין והעדפות מיניות, אין אצלו הפליות, בגלל זה הוא המשיח. טוב יותר מכולנו.
אנחנו אמורים לצפות לגושים קטנים שיצאו לנו מתוך האוזניים, העיניים, הפה ואיברי המין. (במקרה הטוב והנעים) או שפשוט יגיחו לנו מתוך הבטן בתור גוש של פיסות מתים מגוונות (במקרה הפחות טוב ונעים). בתוכנו מתרוצצים חלקים שרשומים בטאבו על אנשים אחרים, שלא לדבר על אלה שקיבלו השתלות איברים או מחבבים קניבליזם מעשי.
אני לא יודע איזה משחק המשיח מתכנן אבל לי אישית זה נראה שתחיית המתים תהרוג את כל מי שכבר חי.
כשאני יגיע לקבר אני לא מתכוון לסמוך על מזל. מדי פעם קוראים בעיתונים על אנשים שהתעוררו מהמוות, פתאום התעטשו (לשמחתו של הקברן) או שהתחלו להתגרד בתוך המקפיא. אני לא מוכן להמר על הנושא. אין ספק שעל כל אדם שמתעורר ממותו לפני הקבורה יש לפחות שניים שמתעוררים אחריה.בהתחלה חשבתי להצטייד בטלפון נייד, זה קטן, קל ונוח אבל עם המזל האישי שלי אני עלול להתעורר, להשתעל את האדמה מהפה ולגלות שלנייד המשוכלל שלי נגמרה הסוללה.
מבחינתי רק קו טלפון יעשה את העבודה, אני דורש קו פרטי בין הקירות הקרים ומי שצריך לשבור את הראש בנוגע לחוט, איפה ועל מי הוא יעבור, שישבור. אני לקוח ואני דורש שירות.
אולי ההבדל האמיתי בין הנצרות ליהדות טמון בבקשות הפרטיות שלי.
אם המשיח כבר הגיע אז, גבירותיי ורבותיי, אנחנו בגן עדן. ככה הוא נראה, קירות מתקלפים ותת תזונה לשני שליש מהפלנטה.
אם המשיח כבר היה והלך אין כבר למה באמת לשאוף, הוא מת עבור החטאים שלנו ולנו לא נשאר כבר מה לעשות. אין פלא שרוב הנוצרים סובלים מעודף משקל ונוטים לצפות בטלוויזיה זמן רב יותר מבני שאר הדתות. הגישה היהודית, לעומת זאת, נותנת לנו תקווה. הרי כולנו יודעים שהעולם מתפקד כמו שישה עוברים שמנסים לצאת דרך חור אחד ובאותו הזמן. הכל צפוף, מחניק ולעיתים קרובות מדי גם מסריח מדם וקיא אבל אם המשיח אמור להגיע יש סיכוי שהכל עוד ישתנה, יש אפשרות תאורטית שהרחובות עוד יהיו יותר נקיים, שיהיה לנו אוויר צח, צלול וצודק לנשימה. שיהיה בסדר.ויכול להיות שהוא לא באמת היה כאן וגם לא באמת יבוא.
זה אומר שאנחנו ברשות עצמו, אדונים לגורלנו, ואז אנחנו בצרות אמיתיות.איש יושב בחדר חשוך ומולו עוגה.
יש לו יום הולדת היום ועל העוגה נעוצים שנים עשר נרות. הוא לא בן שתים עשרה באמת אבל זה מספר הנרות בקופסא אחת ולא נשאר לו כסף ליותר. היא מדליק את הנרות עם המצית ואור מהבהב מלכלך את החדר. צללים ואור מתקוטטים על הקירות בעוד הרוח מהחלון מנערת את הלהבות. האיש נאנח.
את העוגה הוא קנה בקונדיטוריה. היא עמדה בחלון הראווה, כולה קצפת ושוקולד. היא עמדה שם כבר כמה חודשים, תוקפה פג ובתוכה שורצים מחלות עיכול ומספר ביצי תולעים. לאיש לא נותר מספיק מטבעות כדי לקנות עוגה אחרת והמוכר שמח להיפטר ממנה.
חבל, אם היא הייתה מחזיקה מעמד עוד כמה חודשים היא בעצמה הייתה חוגגת יום הולדת.האיש נוטל סכין ומתכנן לעצמו פרוסה, פתאום הוא נזכר במשהו וממהר להניח את הכל בצד.
משאלה.
לכל אחד מגיעה אחת, פעם בשנה, אם לא להגשים אותה אז לפחות לבקש אותה.
לאיש אין חברים, משפחה, כסף, יופי, רכוש או כל דבר טוב אחר בחיים. לשנייה חטופה הוא שוקל לבקש מהחיים שלו שישתנו, שיהפכו למשהו אחר לחלוטין, משהו עם אור, צבע וצליל. משהו ששווה לקום בשבילו בבוקר. הוא מנסח לעצמו משאלה נחמדה ואנוכית ואז העיניים המתרוצצות שלו נחות על העיתון.
אתמול אכל דגים ואת העטיפה, עיתון שהיה חדש לפני שלושה ימים, הוא הניח בצד. כחומר קריאה מעל לאסלה. לאור הנרות הוא קורא מילים שחורות על גביי נייר לבן, כתמי שמן מסתירים כמה מילים אבל הוא מבין את המשמעות.
מישהו חישב וספר וגילה שמיליון איש מתים כל יום.
האיש מתפלא ומתפלא מכך שהוא מתפלא. יש כל כך הרבה בני אדם על הכדור, הגיוני שכמה מהם הולכים לעולם שכולו טוב (או רע), מיליון זה מספר נאה ועגול, בהחלט מתאים.
אבל המספר גורם לאיש אי נוחות. כל אחד מהמיליון הוא איש כמוהו ולרוב האנשים דווקא יש חברים ומשפחה לפעמים אפילו כסף ורכוש.
כל אדם כזה משאיר אחריו בן או בת זוג, מאהב או מאהבת, אחים ואחיות, לפעמים גם אימא ואבא, ביחד זה יוצא המון אנשים. כל אדם מת גורר אתו את שמחת החיים של שבט שלם, לפחות לכמה רגעים. רגעים שחוזרים בדמעות וזיכרונות.האיש מזיע, איפה האחריות שלו? מתי הוא איבד אותה ואיך אפשר להשיג אותה חזרה?
עד יום ההולדת הבא שלו יחלפו 365 יום, 365 מיליון איש יתפוגגו עד אז, אין משהו שהוא יכול לעשות?כדור של רעיון מתגלגל בראשו, מתנגש בתאי מוח ואוסף נקודות.
הוא מתמלא שמחה ונחישות חדשה. הוא רק בן אדם אחד וזה מספיק כדי לשנות את העולם.
הוא עוצם עיניים ולוחש לעצמו מחשבה, נשאר דומם, אור קלוש משחק על פניו והוא יודע שברגע חולף וזעיר הוא קנה לעצמו חלקת גאולה על ענן בגן עדן. כל הכבוד.
אם לא מצליח לו בעולם הזה תמיד יש הזדמנות לאחר כך. עולמות יש כמה שרק יצטרך וירצה.
הוא פוקח עיניים ונושף על הנרות, חלקן נכבים וחלקן משחקים את עצמם קשים להשגה. הוא אוגר אוויר בלחיים ונושף שוב, חזק וקולני. חתיכת קצפת קפואה עפה מהעוגה וסוחבת אתה כמה נרות. חושך נופל על החדר ושקט משתרר. נמלי הבית לא זקוקים לאור והם מתנפלים על השעווה והקצפת.
האיש יושב לבדו, באפלה, עם סכין ביד ועוגה רקובה.
הוא הציל את העולם.אנשים אמורים היו למות היום, כמו בכל יום אחר, בתאונות דרכים קשות, להימחץ תחת משאית ולפזר את הקיבה על האספלט האפור והקשה.
חלק היו אמורים למות תחת שולחן הניתוחים, הוורידים אמורים היו
להתפוצץ ונוזלים אמורים היו להתפרע וללכלך את כפפות הרופאים.עוברים בני שלושה חודשים אמורים היו לשבור את עצמותיהם הרכות כשאימא נפלה במדרגות או קיבלה כדור אקדח בבטן.
חולים סופניים יצאו לשחק כדורגל, להקת ציפורים נכנסה לתוך מנוע מטוס וחוץ מכמה נוצות באוויר לא קרה כלום, עורקים סתומים משומן של חטיפים הפכו למערכת ניקוז בריאה והלב דפק בקצב הסמבה.
חמישה היו אמורים לשבור את הראש והמוח אחרי שאישה קנאית זרקה כמה עציצים מהחלון, אף אחד לא נפגע.
ארבע אנשים אמורים היו למות מפתיחת בקבוקי שמפניה, הפקק הקטלני החמיץ את כולם.
שלושה אנשים אמורים היו להחליק על קליפת בננה.
שני אנשים היו אמורים להפיל את העדשות, להתכופף ולחפש אותם על השטיח, למצוא אותן ובתרועת ניצחון לקום ולהתנגש עם
הגולגולת בשולחן.
מנקה כלובים אחד בגן חיות היה אמור לנסות להזדווג עם אריה ולשאת בתוצאות אבל האריה ישן ולא התעורר למרות המשיכות ברעמה.
אותו מנקה החליט למחרת לנסות את מזלו בכלוב הדובים.אף אחד לא שם לב שיום לאחר מכן המקום ששמור למדור האבל התכסה בידיעות של תוצאות ספורט ומזג אוויר.
איש אחד ישב בחדר חשוך ואמור היה למות מבדידות. עם פרצוף בתוך עוגה ונר עמוק בתוך העין.
הוא שרד.
מיליון איש חיים היום, הוא אחראי לקיומם. שומר האנושות.
בלילה הוא ישן בשקט, כמו תינוק. בבוקר הוא יקום מאושר.יום לאחר מכן מתו שני מליון איש.
מתוך מאורת הדובים בגן החיות נשמעו צרחות מבוהלות ואחריהן דממה.
-
אבל עד שמגיעים לסוף, אם לצטט: אללי! למה צריך לסבול כל כך הרבה מלל מיותר (ויהיה חכם ככל שיהיה?)
קודם כל: את כל החצי הראשון על המשיח- לזרוק! זה אולי מאמר נחמד, אבל בסיפור קצר אין לו מקום. במיוחד כשהוא לא חצי מהסיפור. לעובדה שהוא עולה על שני המוקשים החביבים על מורים ללשון, "מעיז" ו"אני יגיע", אין קשר.
אם נסתכל על החלק השני לבד- זה כבר יותר טוב. השפה מאד עשירה, אולי אפילו עשירה מדי, אבל הרעיון והעלילה בסדר. אולי קצת לדחוס את ההתרחשויות, לנסות לצמצם את הסיפור למספר מילים מינימלי (תנסה לכווץ אותו לכ300 מילה). יותר מדי תיאורים.
הפואנטה נחמדה. אבל הסיפור ארוך מדי ובהחלט מפורט מדי בשביל לתמוך בה.
-
נהניתי לקרוא את הסיפור, למרות שהוא זקוק לעריכה וקיצוץ וליטוש. היה בטקסט משהו שהיה מאד קריא וחלק מהתיאורים היו מסקרנים (הנרות ה"קשים להשגה", למשל) והצליחו ליצור אצלי דימוי ויזואלי חי (כתמי השמן על העיתון, למשל) ולכן אני ממש נגד לדחוס את כל החלק הטוב ל-300 מילה. אולי כדאי לחדד, אבל לא לקצר.
לגבי הפואנטה, לא הבנתי שיש משהו "מיוחד" בה, וכסוף היא היתה בעיני סבירה למדי. אולי לא הבנתי *למה* מתו שני מיליון, אבל זה עדיין נשמע לי מאד מתאים, ולא מאד "פואנטי".
אולי שלמקו יסביר לי?לגבי ההתחלה על המשיח. רעיון מעניין שבאמת לא נראה כל כך קשור להמשך. אולי תמצא דרך "לתפור" טוב יותר את שני החלקים?
-
-
די אישית אני מניח, אבל בכל זאת אציין אותה – כל התיאורים שנועדו כביכול להגעיל את הקורא.
אני לא אוהב את זה. אני לא מוצא שזה מוסיף לי לסיפור או לאווירה וזה יוצר אצלי תחושת אנטי .ההקדמה על המשיח בהחלט לא קשורה לסיפור ולדעתי צריך לקצץ אותה לחתולין.
ואם כבר – לעניין הפלאפון בקבר – אז יש את העובדה המעניינת הזו (תגללו למטה – לפסקה האחרונה) שאני לא יודע עד כמה זה נכון או לא אבל זה בהחלט מעורר מחשבה.כמו כן, קצת קשה לי להאמין שקונדיטור ישמור עוגה כזו המתוארת, בטח לא בחלון הראווה. סביר להניח שהוא יזרוק אותה עוד לפני כן. היה יותר אמין אם הגיבור היה מוצא את העוגה בפח האשפה שמאחורי הקונדיטוריה, או משהו כזה.
עוד משהו שאפשר לוותר עליו – הבדיחה של מנקה הכלובים בגן החיות. לא מצחיק.
בנוסף, יש כמה בעיות של שפה נכונה כמו ששלמקו העיר.
ולסיום – ממש לא הבנתי מה הקשר בין כותרת הסיפור לסיפור עצמו. אפשר הסבר?
-
-
את החלק הראשון על המשיח – אהבתי. לא כל כך מתקשר לכלום, אבל הרעיון טוב והכתיבה טובה.
את החלק השני – חיבבתי.
ואני עם גל בקטע של תיאורי גועל מיותרים, וכן בעניין הבדיחה על מנקה הכלובים – מיותרת ורק גורעת, במיוחד במשפט האחרון בסיפור. את הפאנצ'ליין כבר נתת במשפט קודם, אז בשביל מה עוד אחד? והוא באמת לא הצחיק אותי. סתם בדיחה גסה ותפלה.
לסיכום: יש רעיונות חביבים, יש כשרון כתיבה, יש פוטנציאל.
קצת ליטוש ועידון יעשו רק טוב. -
-
-
-
-
-
-
-
