- This topic has 7 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
רהיא צעדה באיטיות לתוך המבנה, ראשה מורכן מטה. מבט מקרוב היה מגלה שהיא הוצעדה על ידי זוג האנשים שהלכו מאחוריה, כאשר האדם הנמוך לבוש דובון צבאי הוליך אותה פנימה לחדר. כשהם נכנסו היא הרימה את ראשה והביטה בכמה מטוסי נוסעים שעברו ממעל. היא הישירה את מבטה מטה ונדחפה פנימה. היא ידעה שהפעם התירוצים לא יעזרו לה היא ידעה שהפעם זה הסוף…
הכל התחיל לפניי כמה חודשים. היא, פקחית תנועה פשוטה בחלק המרכזי של העיר, קיבלה הזמנה מהסינדיקט. מישהו היה מעוניין בכך שמפקד בתחנה שלה ייעלם מהשטח. "הוא לא מספיק… נאמן לנו" הם אמרו. הם הבטיחו לה חיים חדשים עם משמעות ולא חיים מלאי דפים, אשר בסוף העבודה הדבר שיחכה לה יהיה התוכים והבעל בית. לאחר זמן מה היא חזרה אליהם עם תשובה חיובית. "לאחר הסילוק את תהיי אחת מאיתנו, זה נותן לך את כל הזכויות ולא נבקש ממך עוד דבר."
החדר בפנים היה מואר למדי, יותר מואר מהשמיים האפורים שבחוץ. שאון המטוסים ממעל חדר מבעד לקירות הדקים. לא סתם המקום הזה נבחר. הכל אצלהם היה מתוכנן. עד לפרט האחרון.
כאשר היא קיבלה את כמוסת הרעל בידים רועדות, צעדה לעבר התחנה. לפתע היא החלה להבין את הצד השני. היא דמיינה את התרחישים הגרועים ביותר החל מזה שיקחו אותה דווקא עכשיו לחקירה על שוחד שקיבלה לפני שנה, דך התקלות פשוטה עם מישהו ושמיטת הכמוסה, עד לכך שהרעל לא יעבוד והוא יישאר חי כדאי לסגור את החשבון. היא שנאה ואהבה את התחושה הזאת בו זמנית.
לבה פעם בעוצמה, היא חשה את האדרנלין אליו התמכרה זורם בכל גופה, את הפחד זוחל אט אט. אך הפעם זה היה שונה. הפעם היא ידעה שאין אחורה פנה, הפעם זה הסוף. מהרגע שזה מתחיל אין פשרות.
בהיסוס קל היא נכנסה לחדרו והחלה לדבר איתו בעצבנות. היא בקשה העלאה בשכר ובלגנטיות מושלמת תוך כדי הסחת דעתו בויכוח היא הפילה את הכמוסה לכוס התה על שולחנו. היא היתה בטוחה שהוא רואה עד כמה היא עצבנית. למזלה הוא ייחס זאת לויכוח – העובדת שהיתה רגועה כל השנים נכנסת ומתווכחת. הוא שילח אותה החוצה ואמר לה שימשיכו לדבר על כך מחר. "כ,ן מחר, נדבר על זה… כן, מחר"
היא עדיין עמדה במרכז החדר, מפחדת לזוז, מקווה לכך שהאדמה תבלע אותה. מודעת לכך שלא משנה מה תעשה, קולה לא יגבר על שאון המטוסים. אף אחד לא יבוא לעזרתה. לא עוד.
לאחר שיצאה מהמשרד היא ניגשה לפקיד האחראי וביקשה ממנו שיודיע שהיא הולכת הביתה. "אני לא חשה בטוב."
זה היה שקר, הראשון מני רבים שהיא החלה להגיד. היא התחילה לאהוב את זה. סילוף האמת, כרצונה. למחרת בבוקר היא קמה כולה מלאת התרגשות וניגשה לתחנה. כולם עמדו סביב סגן מפקד התחנה. היא הגיעה באמצע נאום שהוא נשא. נאום מאולתר שהיה מס שפתיים זול. "… אשתו אמרה שזה קרה בבוקר, הוא ניגש הכין לעצמו את הארוחה והתמוטט באמצע המטבח. א…" היא לא רצתה עוד להקשיב. היא הרגישה את לבה מפרפר ואת ההתרגשות גואה. היא טעמה את טעמו של האדרנלין. והיא רצתה ממנו עוד.הזוג שהוליך אותה לחדר הושיב אותה על הכיסא אט אט, כמעט ללא התנגדות. "זה יהיה קל יותר עבורך ועבורנו. את יכולה להיות רגועה, אם תשתפי פעולה לא תחושי שום כאב ואולי אף תזכי לחיות את שארית חייך אפורים כמו שהיו קודם."
כשהיא חזרה לסוכן שלה לקבלת התשלום, היא קיבלה עולם חדש לחלוטין. הסידיקט ידע לטפל באנשיו. היא היתה מוכנה לדחות את הכל ובלבד שיישלחו אותה לעוד משימות שכאלה. עם הזמן היא הפכה לאחת מהסוכנות המובחרות שלהם. כאשר כל פעם הציבה לעצמה סף ריגוש חדש, היא התמכרה לאדרנלין. מפעיליה ניסו לשכנע אותה להאט את הקצב, טענו שהיא מסכנת את עצמה ואת האירגון. אך היא לא הקשיבה. עד אשר ההוראות הפסיקו לזרום ממעל והאמצעי שלה להשגת ריגושים חדל. בתחילה היא ניסתה את התחליף הזול- מנות אדרנלין, אך הן לא הספיקו לה. היא החלה לבצע מעשי נוכלות קטנים, לצבור כסף בדרכים שחורות יותר ואפורות פחות.
הסוכנת שהיתה בתוך החדר הפשילה את שרוולה.
"כשהתקבלת אמרנו לך"…היא מאסה בריגושים הקטנים והחלה לחשוב על הריגוש הגדול מכולם. היא תהרוס את מי שמונעים ממנה את סיפוקה. היא תמוטט את הסינדיקט! כבר אז באותו רגע כמעט נחרץ גורלה.
ידה נחשפה, מגלה שריטות עמוקות, עדיין טריות.
לאחר שהיא החליטה את החלטתה היא יצאה מחדרה. ולא חזרה אליו עוד. בשיטתיות היא החלה לחסל את מפעיליה. דבר לא עצר אותה, המיומנות שרכשה והידע הפנימי הקנה לה הרגשה של אלוהות. היא היתה קרובה. היא חשבה שהיא תצליח, הכינוי המוות מבפנים דבק אליה, כאשר למעשה לא היתה מודעת שהסינדיקט איננו אלא שלוחה של ארגון גדול עוד יותר.
באחד ממשימות החיסול האחרונות שלה היא יצאה בשן ועין. המטרה שלה היתה מוכנה וממוגנת. היא נאלצה לקפוץ דרך החלון מהקומה השלישית. היא נחשפה, ראו אותה ונשארו בחיים. הכינוי שלה התחלף בשמה. חייה לא היו בטוחים עוד. היא היתה בטוחה שזהו סופה.
ידה השניה נחשפה. צלקת נראתה על ידה השנייה. רעד ברור עבר בה . "מפחדת?"
היא פחדה. בכל פעם היא היתה בטוחה שהם השיגו אותה, אך נראה שלאחר שנים של מרדף שהם רק משחקים איתה. שהם רק מנסים לגרום לה לפחד. היא הפכה לשאננית עם הזמן, היא יצאה ממחבואה. היא יצאה לציבור הרחב. טעות גורלית שהביאה אותה אל מקומה העכשווי. במהלך אחד הימים לאחר חודש של שאננות מיותרת, הם הגיעו אליה בהצחלה. היא לא שמה לב אליהם, אך לאחר מרדף קצר בתוך הקניון הם השיגו אותה. הם רצו אותה בחיים, היא לא הבינה למה. מסתבר שהם רק רצו לשחוק אותה בהתחלה, עד המשימה הסופית – לכידתה חיה. כמו איילה ונמר, הם רק הריצו האותה כדי להתיש אותה.
היא שכחה את שאמרו לה. "אצלנו בגידות ושקרים בתוך הארגון הן הפשע החמור ביותר. נסלח על סירוב לקבלת משימה, ייתכן שאף נתמרמר על ניצול הארגון למטרות אישיות, אבל שקר ובגידה הן עונש חמור ביותר ואת העונש יודעים רק שלושה אנשים. אלו שמוציאים אותו לפועל"
המשפט הדהד בראשה. היא ראתה מולה את שלושת המוציאים לפועל. היא פחדה מהמוותף אך הבטיחו לה שהיא תחייה. והסינדיקט מעולם לא שיקר. "את עומדת לגלות את הסיבה האמיתית לכך שאצלנו כמעט אין בוגדים. את זוכרת את מסיבת הפתיחה בתחילת השנה?"
לאחר שהיא התקבלה והפכה לאחת מהסוכנות למניין, היא החלה להגיע ליותר ויותר ארועים רשמיים של הארגון. במסיבת הפתיחה של השנה, כאשר כולם שמחו צחקו ורקדו התפרץ מישהו לתוך האולם בבגדים מעט מרופטים. ניתן היה לומר שהוא נזרק פנימה. מיד ניא זיהתה אותו. הוא נראה כמו אחד מהמפעילים הישנים – קבוצה שעזבה את האירגון לפני כמה שנים. הוא נכנס מבחוץ, נשמע רכב דוהר. ככל הנראה הוא נזרק ממנו לאולם. לא נראה היה שהאדם מודע למקום הימצאו. הוא לא זז וגם כשהוא זז הוא נפל על הרצפה ולא הצליח לקום. רק לאחר זמן מה הבינו שמשהו נורא קרה לו הוא…
"שיתוק מלא של כל החושים בגוף" המילים שבקעו מגרונה בצורה כה קרה גרמו לחלחלה. היא ניסתה לקום.
"חשבת לעצמך פעם כיצד זה לחיות ללא היכולת לראות?" חשתי את הראייה מתערפלת כאשר הוזרק לידי חומר כלשהו
"לחוש?" זריקה נוספת החלה לחלחל לדמי וגרמה לי כמעט ליפול מהכיסא כאשר הרגשתי מרחפת באוויר.
"לדבר?" ידעתי שהם נוגעים בלשוני, חששתי שהם יקטעו אותה. היא ככל הנראה ראתה את זה. "תרגעי, אנחנו רק מתקים, איננו ברברים." דמעות החלו להקוות בעינייה שחדלו לראות. איננו הורגים את הבוגדים אנחנו רק כולאים אותם. כולאים אותם בגופם. הם ירצו בוודאי למות אך לא יוכלו. הרחתי מתחתיי ריח מתוק ונפלא. "זה רק כדאי שהדבר האחרן שתריחי יהיה חביב יותר. איננו רוצים שתזכרי את הריח של החדר הזה." היא צדקה, ריח החדר באמת היה רע. אך הסוכנת לשעבר שישבה בכיסא לא הוטרדה מכך יותר. "ולבסוף, הקול האחרון שתמעי הוא יהיה קולי לפני שאני אוטמת לחלוטין את גופך מותירה אותך לחסדיי הממשל. המחשבה על משפחתך שתגלה אותך במצבך, כל אלו יעברו בראשך במשך נצח של חוסר מודעות מוחלט. את תוכלי עדיין לשלוט בגופך אך מה זה יעזור אם אינך יודעת מה את עושה?" זריקה נוספת לעורף והבוגדת ננעלה לנצח בכלאה. היא המשיכה לשבת על הכיסא. כעבור רבע שעה היא ניסתה לקום אך התמוטטה על הרצפה ועדיין התנהגה כאילו היא עומדת. "פטטי ביותר. קח אותה והסע אותה לביתה. היא כנראה תיהיה האחרונה לשנה זו."
המוציאה לפועל היתה האחרונה שיצאה מהביתן, נועלת את הדלת מאחוריה מביטה השמיימה אל המטוסים שעברו ממעל. חושבת כמה מהאנשים ששם באמת חושבים מה קורה בביתן העזוב שליד הנמל.תודה רבה לקייט סדאי שעזרה לי בהגיית הסיפור.
-
-
הנה רשימה קצרה של הבעיות העיקריות בסיפור, כפי שאני רואה אותן:
א. *רעיון* – אין. לא נמצא כאן כל רעיון חדש או זוית ראיה חדשה על רעיון ישן. דוגמאות שימושיות לרעיון שהבאת: "הנסיכה הקסומה", "פני מועדות לכוכבים".
ב. *הגיון* – אין הרבה. החל מהבחירה התמוהה של הארגון בפקחית, המשך בשינוי האופי שלה, שאינו מוסבר ונראה כאילו הוא שם לצרכי העלילה בלבד, וכלה בעונש המטופש למדי.
ג. *דרמה* – מינון-יתר. "המילים שבקעו מגרונה בצורה כה קרה גרמו חלחלה", למשל (גם אם לא נעסוק במבנה הבעייתי, השגוי והמסורבל של המשפט), לא יהיה לעולם תחליף לקטע כתוב היטב *המראה* לנו את רגשותיה של הגיבורה במקום *לספר* עליהם.
ד. *קלישאתיות* – קשה. הסיפור רצוף קלישאות מסוגים שונים, בדרך כלל כאלה שאינן קשורות למד"ב דוקא אלא לספרות ולקולנוע. סינדיקט, עונשים אכזריים למתמרדים, בחירת מתנקשים ומוציאים לפועל – את כל אלה כבר ראינו מאות ואלפי פעמים, ואין כאן כל שוני מהדוגמאות הקלישאתיות ביותר של כל אלה.
ה. *הגהה* – ולא "הגייה". יש עוד הרבה לעבוד גם בתחום הזה. -
א- רעיון אני לא בדיוק חשבתי על הנסיכה הקסומה שכתבתי את הסיפור על הסרטספר השני לא שמעתיקראתיראיתי
ב- הבחירה לא מקרית, יש סיבה שדווקא עובדת זוטרת הבחרה.
ג-דרמה אני מודע לכך ואני מנסה לשנות את זה. לרוב אני כותב סצנות אקשן או סצנות שיא והוראות ביום. וזה די נדבק לי משמה בהתחלה הסיפור היה מעין סצינת סיום אך ניסתי לשנות אותו לסיפור.
ד זה נראה כמו קטע קולנועי כי הוא נכתב בהתחלה בתור כזה. ולגבי ענישה אכזרית, אחת הדרכים הטובות להשאיר ת אנשיך נאמנים אליך היא ענישה מסוג זה.
ה שגיאות כתי זה היהקודם הרבה יותר גרוע, אם מישהו יהיה מוכן לעשות הגייה מקצועית אני יודה לו מקרב לב.
אם מישהו יודע כיצד לעבד סצנה קולנועית לסיפור קצר אני יודה בשמחה והאם יש כאן מקום להעלאה בפורום סצות וקליפים שקשורים למד"ב (רק הוראות בימוי ועלילת הסצינה) -
א. אף אחד לא מאשים אותך בשום דבר. אשמח אם תתייחס למה שכתבתי למעלה כאל, נניח, הוראות בימוי. כתבתי מה לא טוב בסיפור – ואין לי כל כוונה להתווכח על כך. הדרך הנכונה היא לא לספר לי מדוע הדברים הם כך או אחרת, אלא לנסות וללמוד מהבעיות עליהן הצבעתי (לא רק אני – כל מי שנותן לך ביקורת). למשל – אף אחד לא מאשים אותך בהעתקה, אבל העובדה היא שהרעיון כבר נכתב כמה וכמה פעמים קודם לכן, וששאר הסיפור (סינדיקט וכו') גם הוא ממש לא מקורי, והופיע בהרבה מאד סרטים וספרים. אז מה עושים? מחפשים נושא אחר, או משהו שיגרום וסינדיקט *שלך* להיות *ממש* מיוחד ומעניין, מעורר מחשבה. למשל.
ב. מותר לפרסם בפורום זה תסריטים *עלילתיים שלמים* בלבד. *לא* סצנות, *לא* קליפים. אך ורק תסריטים שיש להם *עלילה* והמאופיינים ב*התחלה*, *אמצע* ו*סוף*.
ג. אף אחד לא יעשה לך הגהה. שוב – *הגהה* ולא "הגייה". יש לכולנו סיפורים משלנו לדאוג להם, תודה. הדרך היחידה היא לשבת וללמוד את חוקי השפה, התחביר, הפיסוק והאיות של השפה העברית ולבצע את ההגהה *בעצמך*. אנשי הפורום כאן יכולים להעיר, אבל דע לך שלרובנו אין כוח לקרוא סיפורים הכתובים בשגיאות, והנטיה הטבעית כאן היא פשוט לנטוש אותם לאנחות, אם לא למחוק אותם. -
-
-
-
