- This topic has 13 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"… ואם זאת, כפי שראיתם בסרטון ההדגמה, מצליחים אנשי הכוכב להישאר בחיים, למרות הנשורת הכבדה של חמצן דו-מימני באטמוספרה, גם מחוץ למבני האבן שבהם הם מבלים את רוב זמנם."
מחיאות כפיים מהוססות והאור נדלק. אחד מהמדענים הצעירים שאל בקול מהוסס:
"אם כך, הם כנראה הצליחו למצוא הגנה נגד חמצן מרוכז…"- המולה עלתה באולם – "ועוד ברמת התפתחות כל כך נמוכה…"
המרצה נראה מאד מרוצה מעצמו. הוא התבונן בקהל הרב גווני שהיה באולם: אנשי צבא, מדענים ופוליטיקאים שהוטסו במיוחד מכל קצוות הגלקסיה לפינה נידחת זו, כדי להקשיב לו.
"אכן רבותיי" – הוא הרים את קולו כדי להתגבר על ההמולה העולה – "נראה כי בידינו מצוי המפתח לניצחון במלחמה. אף אחד לא יתעסק אתנו, אם יהיה לנו מכשיר הגנה נגד חמצני, ולדעתנו, דווקא מכשיר כזה מאפשר לתושבי הכוכב הפרימיטיווי הזה לשרוד."
"אבל, האם הם לא מהווים איום, אם כך?" שאל אחד הגנרלים.
"לא, לא, אל דאגה. הם חברה כה פרימיטיווית שאפילו לא מסוגלים לאתר אותנו כרגע, למרות שאנו נמצאים במסלול סביב כוכב הלכת השכן שלהם. יתר על כן, גם אם היו מסוגלים לגלות אותנו, היה לוקח להם כמה חודשים לכסות את המרחק שאנחנו עוברים בדקה וחצי."
מלמולי רגיעה נשמעו באולם. הנוכחים נראו הרבה פחות מתוחים. המרצה החליט כי הגיע הזמן למסמר הערב.
"רבותיי", הוא אמר "בידינו מצוי אחד מהמכשירים להגנה נגד חמצן".
התגובות היו מעל ומעבר למה שציפה המרצה. הקהל נעמד על רגליו, נשים צווחו וצרחו, וכמה גנרלים ומדענים החלו להתקוטט על הזכות לקבל לחזקתם את המכשיר.
באותו רגע הכניסו שני עוזריו של המרצה את המכשיר לאולם. הוא נראה כה משונה, שחור ומלא בסימנים מוזרים, הרמוניה מוזרה של מתכת ואל-מתכת, כל כך זר…שלומי מבת-ים היה בחיפזון. החבר'ה חיכו לו כבר עשר דקות למטה והוא הרגיש אשם, כי הוא היה זה שניג'ס ללכת לשר הטבעות שתיים. בינתיים הוא הפך את כל הבית, אבל לא מצא את מה שחיפש. הגשם הגובר שבחוץ, וצעקות החברים מלמטה רק הגבירו את ייאושו. בחוסר אונים הוא נעמד באמצע הדירה ההפוכה ויבב בשקט: "איפה המטריה הארורה שלי?"
-
בכותבים שלא הכינו שיעורי בית.
כללי הפורום שלנו (ראה לינק גדול ומהבהב בראש העמוד) כוללים כמה מאמרים לתועלתם של כותבים מתחילים. אחד מהם הוא רשימת קלישאות המד"ב, וחשיבותו, כמסתבר, רבה מאד. לתועלתם של הצעירים מבינינו אוסיף כי כל סיפור שהפואנטה שלו היא "וואו, זה היה כדור הארץ!" או "וואו, הדבר שהחייזרים מצאו/חטפו/לעסו הוא בעצם משהו רגיל לגמרי כמו, אה, כמו מטריה! או בלון! או טמפון!" הוא קלישאי ברמה כה גבוהה עד כי יתכן שהגיע הזמן למצוא מילה חדשה לתיאור התופעה.
זהו להיום.
בתכניתנו הבאה: "וואו, הם בעצם אדם וחוה!" בראי הסייברפאנק. תודה לכם על ההאזנה.(התכנית מוגשת בחסות "א. קארד את ג. פורנל – תעשיות פורנוגרפיות ומשחה נגד טחורים בע"מ")
-
מתחילת הסיפור שהכוונה היא לכדור הארץ שלנו, ולתרבות הפרימטיבית שלו.
וזה קצת מפתיע שתרבות כל כך מתקדמת כמו שלהם, לא היתה יכולה לפתח הגנה סבירה
(ברמת המטריה) כנגד גשם, לא?
חוץ מזה זה לא ברור למה הגשם כל כך מזיק להם, ובאיזה אופן, ומאיפה הם, ומה הסיפור עם המלחמה, ולי היה קצת בילבול גם ביחס למה מזיק להם. H20 או חמצן, או מימן, או השילוב?בקיצור, בגלל שהסיפור צפוי, ולא ממש מסעיר, והולך לקראת פואנטה יחידה (ולא מספיק מקורית – אני חושבת) אני לא מצאתי בו הנאה.
-
-
-
בעיות מקלדת קלות.
מסכים במאה אחוז בנוגע לחורף.
קראתי את התגובות, ואני אקח לתשומת ליבי את כל הנאמר. רק, אם יורשה לי, מספר הערות:
א) הסיפור אמור היה להיות, בעיקרון, הלצה הומוריסטית, ללא שום מסר עמוק, אז לכל מי שחיפש אחד כזה, מצטער.
ב) למרות שנהנתי לאין שיעור לקרוא את הביקורת הנהדרת והשנונה כרגיל של ניר יניב, אני מאמין שיש דרכים מנומסות יותר להעביר ביקורת.
ג) בהתייחס לסעיף הקודם, אני לא כותב חדש כל כך. אני לא רוצה להתפאר, אבל הסיפור, שזכה במקום השני בתחרות הסיפורים האחרונה, היה שלי, ואני מאמין שזה אומר לפחות משהו. -
וידעתי זאת עוד כשכתבתי את הביקורת. העובדה שאתה יודע לכתוב טוב לא נותנת לך לגיטימציה לכתוב לא טוב, אם אתה מבין את כוונתי. להיפך – היא רק מכעיסה עוד יותר. העובדה שניכר כי לא הושקעה הגהה רצינית (המלה הראשונה בסיפור שגויה – לא בדיוק התחלה ברגל ימין) לא תורמת גם היא. גם אם PKD ז"ל היה מפרסם כאן סיפור עלוב בשגיאות הוא היה חוטף ממני על הראש – ובצדק. מי שמזלזל בקוראים – שלא יתפלא שמזלזלים בו.
(האמת – לא הייתי בטוח שזה אתה. הסיפור כל כך מחורבן שתהיתי שמא יש לך אח קטן המשתמש במחשב שלך כשאתה לא שם לב. אתה רואה? נתתי לך קרדיט…) -
יאמר שהוא גרם לי לדמיין בסוף את הסצנה
של צבא חיזרי (יצורים ירוקים, מכוסי שיריון וחמושים בכול דבר גדול ונפיץ) מבצע פלישה תחת מטריה ישנה,תוך ביטחון מלא שזה יגן עליהם .אני לא אגיד שהוא כתוב טוב, כי הסצנה של תגובת הקהל כאשר המרצה מודיע שהמכשיר בידיהם הייתה ממש מגוחכת, אבל אני גם לא חושבת שהייה פו שימוש מוגזם של קלישה.
האם זו עדיין נחשבת קלישא (מהסוג של "…וזה היה כדור הארץ") כאשר מובן מעליו שמתכוונים לכדה"א? -
אפשר, הרי, לעשות הכל. השאלה היא – *מה עושים* עם הקלישאה? אם יש למחבר זוית ראיה חדשה ושונה, או פואנטה חדשה ומוצלחת על הקלישאה הישנה – מברוק. למרבה הצער, לא זה המקרה כאן. למעשה, אין כאן סיפור של ממש – לא גיבורים, לא עלילה, לא שום דבר שאפשר להתייחס אליו. סיפורים מסוג זה חייבים להיות בעלי פואנטה מהממת ממש, אחרת אין בהם כל טעם.
סיפור ללא טעם הרי אפשר לכתוב ברגע. הנה, ברוח הרצון הטוב השורה עלי, אתן לך דוגמה:
מר א. קרופניק היה האחרון שנותר לפליטה, לאחר האסון שהשמיד את האימפריה הגלקטית. תקוע על כוכב לכת לא ממופה בשוליה הבלויים של הגלקסיה, הוא ישב והמתין. לפתע יצאה ממעבה היער נקבה מקומית, לבושה בעלה או שניים.
"אווו! אווו!" אמרה הנקבה.
"הו," אמר מר קרופניק. "שלום לך. אני מר קרופניק."
"אווו!" אמרה הנקבה, וחבטה בו נמרצות בנבוט גדול שהחביאה מאחורי גבה.
"אה, נעים מאד," אמר מר קרופניק ונפל אפיים ארצה. לפני שאיבד את הכרתו, בעודו נגרר אל עבר המערה הקרובה, עוד הספיק למלמל – "אווה, אה? נעים מאד. קראי לי אדם…"*FIN*
מחוכם, נכון? לא בעיה לקחת רעיון משומש ולא לעשות אתו כלום. רק מה? לא כאן… -
סיפורך לדוגמא (שאגב, למרות שהוא קלישאי להדהים(שזו בעצם גם הייתה מתרתו) הוא עדיין היה חמוד, ומעלה צל קטן של חיוך.
האם אם מתרתו של הסיפור הוא מהתחילה לשעשע, כפי שהמחבר אודין בעצם ציין בעצמו, האם לא עדיף דווקא כן להשתמש בקלישה במצב זה?משהו כצת שונה. האם קיים דבר כזה בדיחות מד"ב ופנטזיה? (ולא בדיחות נושא לפי סרטים, כמו "ז'אנה דה אורק" ). האם סיפורים הומוריסטיים שכאלו יכולים להיכנס לתוך החלל הריק?
ולא, אני לא מקבלת את פראצ'אט בתור מד"ב הומוריסטי, ספריו מצחיקים, אבל הבדיחות שבהם הם מציאותיים (שזה בעצם מה שגם מצחיק בהם). -
ללא כל ערך מוסף, אינו סיפור כי אם בדיחה. בדיחות זה טוב, בדיחות זה נחמד, אבל כאן פורום *סיפורים*. השימוש בקלישאה יבוא רק אם יש לך משהו *לחדש* עליה – גם אם החידוש הוא פואנטה של בדיחה. במילים אחרות – גם לו היה זה פורום בדיחות, להבדיל מסיפורים, עדיין היה הטקסט שלמעלה יוצא בשן ועין.
כאן אביא מעט מראיית העולם שלי, כאדם שרוב כתיבתו הומוריסטית באופן זה או אחר, לגבי הנושא: הומור טוב, לגבי, קשה בהרבה לכתיבה מדרמה טובה (או בכלל). קל מאד לעשות לגיבורים שלך דברים איומים ולתאר אותם בטכניקולור ודולבי סראונד, עם דם יזע ודמעות, שאלות קיומיות מעמיקות, רגש עז ו-"I'll Be Back". נכון – גם כאן דרושה רמה מינימאלית כלשהי, אבל לכתוב משהו שהנו בעת ובעונה אחת מצחיק ומעורר מחשבה – זה אתגר גדול בהרבה. הומור הוא עניין עדין של תזמון, של סדר, של דיוק, של משקל, של זרימה. אי אפשר לכתוב הומור אמיתי "סתם ככה". זה לא עובד. במקרה הטוב זה מגוחך קלות, ובמקרה הרגיל זה סתם מעורר רחמים. הסתכלי בכתביהם של סופרים וכותבים שידעו הומור מהו, ותראי כיצד כל מילה שקולה ומדויקת – דבר שלא ניתן להגיד על רוב שאר הכותבים (כולל כמה זוכי פרס נובל). דיקנס, ג'רום, מרק טווין, או הנרי, דיימון ראניון, או, אם את מעוניינת במשהו שנכתב במקור בשפה העברית, אפריים קישון – כולם שקולים ומדויקים, כולם מתעתעים בשפה ברמה זו או אחרת, כולם אשפי התזמון. כל אחד מהם יכול לתאר את הדברים היומיומיים ביותר באופן משעשע ומעורר מחשבה. אפשר ללמוד מהם הרבה, ואולי הגיע הזמן שכמה מאתנו יעשו זאת…
-
אבל אם אני רוצה לשפר את כתיבתי ההומוריסטית, האם אני עדיין לא יכול לפרסם כאן "בדיחות"? דווקא כדי לקבל עליהם ביקורת?
תבין, אין לי שום דבר נגדך, ואני מודע לכך שאתה נותן לי קרדיט. למען האמת, אני אישית מאוד נהנה מהכתיבה שלך (וההומור שבה) וה"פודל" שלך נהיה לאחד הסיפורים האהובים עליי, למרות שכמו שהודאת פעם, גם בו לא הושקעה מחשבה רבה.
מה שאמרתי הוא, שיש לך דרך להעיר ולהעביר ביקורת שתגרום גם למארק טוויין לזרוק את הכתיבה ולחזור להשיט ספינות על המיסיסיפי. -
שמע, שנינו רוצים שתשתפר. אם זה כך, למה לשחת את זמנך היקר על שטויות? כתוב סיפור – שיהיה גם מצחיק, למה לא? – ופרסם אותו כאן. בהחלט! בכיף! אבל, לפחות לגבי הפרסום כאן, יש להתייחס לכתיבה עצמה במלוא הרצינות. עד כמה שלא השקעתי בפודל, עדיין הוא היה סיפור שעורר בלב הקורא (כך אני מקווה) שאלות כלשהן, רעיונות כלשהם. היה לו תוכן מעבר להיותו מצחיק או משעשע, ואף מעבר לקריצה הברורה למדי אל עבר דיימון ראניון. הייתי יכול לקלף ממנו את ההומור ועדיין היה נשאר שם משהו מעניין. וזה לא בא לי משום מקום – אני לא קוסם. בסיפור בהחלט הושקעה עבודה, פשוט מעט *פחות* מסיפורים אחרים (כמו "צמחוקר" ו"מכונת אהבה", נניח, שזכו כל אחד למחקר מעמיק אצל אנשי מקצוע עוד בטרם נכתבה שורה אחת). "פחות השקעה" אומר, במקרה שלי, שעברתי רק פעמיים או שלוש על ההגהה ועשיתי רק שכתוב אחד.
בקיצור – כתוב סיפורים ותשקיע בהם… -
שאלות יש בשפע. כפי שכבר אמיתי המלומד (והרגוע בצורה מחשידה) אמר, ההומור בקושי נמצא בסיפור הזה. אין לי בעיה לקרוא סיפור הומוריסטי ולהבין שהגיון אין לחפש בו (וזוהי דוגמה למשפט שאסור שיהיה בסיפור); אבל כאשר הסיפור *נראה* רציני, קשה להתעלם מהשאלות שעולות בזמן הקריאה.
חוץ מכך, משום מה הסיפור הזכיר לי פואנטה של אחד מסרטי הפסאודו-מד"ב שעלו על המסכיםפ הקיץ, ויותר לא יוזכר עקב סכנות ספוילרים, ובתור שכזה הוא אפילו לא נשמע מקורי.
-
