- This topic has 2 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
ילדים קוראים את 'כפה אדומה' וכשהם מתבגרים נשכח מהם לקח חשוב. ללכת מהבית אל היעד בקו ישר וללא סטיות מהשביל. הקדמונים ידעו מדוע אסור לסטות מהשבילים, הם הכירו את הסכנות האורבות למי שמשנה את הנתיב.
ליאור יעקובי, שרברב בן שלושים וארבע, נשוי מזה שנה וחצי לשרה, קרא את הספור בילדותו. אבל הוא שכח את הלקח בזמן הגרוע מכל עבורו. שכח שאסור לרדת מהשביל בגלל שאתה עלול להגיע למקום שממש ממש אינך רוצה להגיע אליו.
"אני חושבת שכדאי שתלך…" התעקשה שרה בפעם המי יודע כמה הבוקר והניחה על השולחן לפניו כוס תה עם לימון.
הוא לגם מהתה הפושר ונאנח. גרונו וראשו כאבו משפעת וחום והדבר האחרון שרצה לעשות עכשיו היה להתווכח ולאלץ את מיתריו. הקיטורים שלה נמאסו עליו.
"טוב, בסדר," גנח בצרידות. "היא בכלל עובדת הבוקר?"
היא זו ד"ר ברקוביץ', הרופאה שלו בעשר השנים האחרונות והיחידה שהסכים שתטפל בו. כשהיה בן עשרים וחמש סבל מבעית עור חמורה ואחרי שכל הרופאים הרימו ידיים היא הציעה טפול ניסיוני שממש עבד.
שרה התקשרה וביררה אם היא נמצאת ואם היא תוכל לקבל מקרה דחוף.
"טוב," אמרה וטרקה את הטלפון. נדמה לו שראה ניצוץ זועם בעיניה כשטרקה את הטלפון. אלוהים יודע שהיא שנאה את קופת חולים כללית מאז שעברה למכבי. הוא לא הצליח להבין את זה אבל מצד שני, יש עוד הרבה דברים שלא הבין.
"היא עובדת," התריסה והוא תהה מדוע המרירות בקולה. "והיא תקבל אותך אחרי אחת עשרה. יש לה מקרה חרום או משהו. איך אתה יכול לסבול אותם, אני לא יודעת."
חיפש תשובה מתחכמת ושלא מצא אחת ולגם מהתה. אם משהו במחלה הזאת היה שנוא עליו זה אובדן הטעם והתיאבון.
"קדימה!, קדימה," זירזה אותו, מוחאת כפיים כאילו היה ילד קטן או תרנגולת. "לך תתרחץ, תתגלח, שתיראה כמו בן אדם. כבר שמונה. אתה הולך אליה ברגל, אני לא יכולה להקפיץ אותך. אני צריכה לנסוע לאמא שלי. ואל תשכח, ליאור, לך אליה ישר, בלי טיולים בדרך לשלוח לוטו או טוטו או לדבר עם החברים הבטלנים שלך במרכז! לך ישר אליה, ברור?"
הוא נעץ בה מבט זועף ומשך בכתפיו. "אני לא תינוק, את יודעת?" רטן והתאמץ להראות סובל ונעלב כאחד.
הפעם דיברה בחמלה, בטון עדין ומתחשב, כמעט רך. "ליאור, אתה לא מרגיש טוב ואני לא רוצה שתתאמץ בחוץ במזג אויר כזה. אנשים חוטפים את המחלות הכי קשות דווקא בעונות מעבר."
בתשע וחצי עמד בדלת, מוכן לבחינתה ולאשורה של אשתו. בקורת רוח החליקה על לחיו וזרועו. "הנה המסמכים שלך, ליאור. תראה לה אותם ואל תשכח להזכיר את הכדורים שאתה לוקח בשביל… אתה יודע, המיגרנות."
הוא משך בכתפיו.
"היא צריכה לדעת," התעקשה. "אתה יודע איך זה רופאים. וחוץ מזה, שלא תתן לך משהו שיעשה בעיות. טוב, מתוק, נראה אותך בערב. ואל תשכח ללכת ישר אליה ובחזרה, טוב? ביי."
בעדינות טפחה על ישבנו, שפתיה מרפרפות על לחיו המגולחת. היא אהבה את האפטר שייב שלו, הוואי. הוא נד בראשו, מתאמץ לחייך, נטל את תיק המסמכים ויצא באנחת רווחה.
בחוץ היה חם באמת וליאור הרגיש שהוא מתאמץ ומתקשה לנשום. לא רחוק ממנו הבחין בספסל בצלו של עץ גדול ומיהר אליו. כשהתישב הביט לאחור ונדמה היה לו שראה צל חומק בזוית עינו. מופתע הביט היטב, בוחן את סביבותיו אך לא ראה דבר. בטח ציפור או משהו, פטר את עצמו באנחה ועצם את עיניו.
בעינים עצומות קל יותר להקשיב וליאור התענג על הצלילים ששמע וניסה לפענח אותם. מכונית מתקרבת ומתרחקת, שני ילדים מקפיצים כדור על המדרכה וצוחקים, מישהי מדברת בסלולרי, רוח ורשרוש עלים, נביחות רחוקות, יללה שדומה באופן כה מפתיע ליבבת תינוק שהוא נרעד ואז, צליל מוזר, שלא הצליח להבין. משהו רמס את הדשא לימינו, אך הוא לא היה כבד דיו להיות אדם ולא קל דיו להיות כלב. הצליל היה משונה ולא נעים, לא מתאים לשום דבר, עם קצב שלא הצליח לעקוב אחריו בדיוק.
נהיה חם. הוא התאמץ לפענח את הצליל, מעביר יד על מצחו לקנח את זיעתו. נהיה חם. לרגע שוב היה ילד קטן בחדרו החשוך, מאזין לרחשים מבחוץ ומבפנים, בטוח שיש מפלצות שמטפסות וזוחלות על הקירות של הבנין כדי להגיע אל חדרו, מריחות את דמו, בדיוק כפי שאביו איים שיעשו לו כשעצבן או הרגיז אותו.
הצליל התקרב אליו, רועש וחורק והוא חשב שכך נשמעים פרוקי רגליים ליתוש או לזבוב. אולי זה עכביש ענק, חשב במוחו הקודח. איזה שטויות, עכביש ענק דווקא בקרית חיים באמצע היום ואף אחד לא שם לב? אולי פחדו ממנו, לחש קול קטן ומהסס במוחו ואולי, ועכשיו חש את נשימת הקרח של האימה על פניו ובתוך גופו, אולי הם רוצים להקריב אותך כמו בסיפורים ההם על מפלצות שאיימו על ישובים ואז הם היו חייבים להקריב בתולות או בתולים. אבל אתה לא בתול ובטח לא בתולה, הרגיע את עצמו ופקח את עיניו.
נשמעה יבבה חנוקה וזועמת מימינו והוא הציץ בבהלה הצדה, מספיק לראות רק את הצל החומק מאחוריו ונעלם לתות הצללים האחרים על הדשא. מבוהל עקב אחרי התנועה שחזרה באיטיות לסדרה. איפה הייתי עכשיו, תהה. נדמה שהשמים היו ירוקים או משהו והיצור הזה, היה שם יצור, אני בטוח בזה, והיתה לו צורה של…
של?
מוחו סירב ליצור את הדמות המאיימת שוב, חושש שלא יוכל לעמוד בכך פעם נוספת. הוא קם במהירות מהספסל, נזכר בדבריה של אשתו. בקופת חולים יש מזגן, אני אוכל לנוח שם. בת זונה, היה לה כל כך קשה להקפיץ אותי לפני שנסעה לאמא שלה, זעם.
הוא התחיל ללכת וזמן קצר לאחר מכן שמע מאחוריו שוב את הצליל המוזר, הדורס ורומס כמו מעיכת נייר יבש. מה שהפחיד אותו היתה העובדה שהצליל נשמע מתקרב לעברו. הוא פחד להפנות את ראשו מחשש לגלות שם אימה שלא יוכל לעמוד בה. הוא לא יוכל לעמוד בזה עכשיו, במצבו. לא ולא. בידיים רועדות חיפש את הכדורים בכיסו ולרגע מבהיל אחד חשב שאיבד אותה. אך אז, כשהצרחה נבנתה בריאותיו, מצא אותה. היא נפלה מידיו והוא קילל וכרע על ברכיו, מיבב מאימה וגישש על האספלט, תר אחריה.
"סליחה, אדוני, אתה מחפש את זה?"
מבוהל זקף את ראשו. ילד, בן שמונה לערך עמד מולו עם חיוך נדיב. הקופסה היתה בידיו. הוא נעמד על ברכיו, מחייך בהכרת תודה והושיט את ידו.
"תודה," נאנח. "זאת התרופה שלי."
הילד נרתע ושאל בגועל, "אה, אתה חולה כאילו?"
ליאור מחה זיעה ממצחו, מרגיש כמו הילד בסכר ההולנדי. לא משנה כמה מהר קינח אותה, היא שבה ובצבצה על כל גופו, מרטיבה את בגדיו, את תחתוניו. אשכיו גירדו והוא העביר עליהם יד מהירה ועצבנית.
"סוטה!" צרח הילד וזרק עליו את הקופסה. "אמא שלי הזהירה אותי מאנשים כמוך!"
ליאור התאפק לא לצחוק כשהילד ברח, מתנדנד מצד לצד. גרונו הציק לו עדיין. במאמץ ניכר הזדקף, מתנדנד מעט מסחרחורת קלה. זה רק שינוי בלחץ הדם, הרגיע את עצמו. נהיה לו חם אך הוא לא העז להתישב. אני חייב להגיע ישר לקופה, חשב בעייפות, שם יש מיזוג ושם יתנו לי מה שאני צריך. הוא פתח את הקופסה, הוציא כדור אחד, התלבט ואז הוציא עוד אחד והשליך את שניהם לפיו. הוא החזיר את הקופסה לכיס והמתין שהכאבים ברקותיו יחלפו.
רוח קרירה נשבה, נעימה והוא הניח לה להחליק על פניו. נדמה לו שעננים חלפו, מכסים את השמש כששמע את זה. בפעם הראשונה זה היה חלוש ומרוחק. הוא התלבט אם שמע או דמין והמשיך ללכת לאט, לופת את צדו הימני שהקרין מעגלי כאב. הכאב ברקות נהיה עמום יותר, מרוחק. הוא החליק על גבותיו, מעסה מעט את הרקות. עכשיו שמע את זה שוב, ברור יותר. קריאה לעזרה.
ואז הוא עשה מה שאסור היה לו לעשות. הוא סטה מהדרך ועבר לשביל צדדי. במורד הכביש, בחנייה פרטית ראה אותה. ואותם. אשה עמדה שם, בין שני גברים גבוהים ממנה. אחד מהם לפת את שערה הבלונדיני הארוך ורכן מעליה, ידו מלטפת את שדיה. השני אחז ברגליה, מפשפש שם כאילו חיפש נשק סודי. האשה צרחה פעם שלישית וליאור הופתע שאף אחד לא פתח את החלון ויצא לראות מה קורה.
"היי!" קרא. קולו היה צרוד ומוזר לאוזניו. חלש מדי, הם לא שומעים, חשב ומיהר להתקרב אליהם, מקווה שמישהו ישגיח בו ויצטרף אליו. הוא לא יוכל להשתלט עליהם, אפילו לא על אחד מהם אך אולי יוכל להציל אותה מאונס אם יבהלו ויברחו.
"היי!" צרח שוב כשעמד קרוב אליהם עד שיכל להריח את זה, ריח משונה וצורב שהכאיב לגרונו ולנחיריו. עיניו דמעו והוא השתעל.
הגברים התעלמו ממנו, מוסיפים להתעלל באשה. אחד מהם הוציא סכין קטנה ומעוקלת והחליק בה על פניה וצווארה. פס אדום קטן הופיע במהירות, עוקב אחר תנועת הלהב הנוצץ. האשה צעקה והבחינה בו. עיניה התחננו אליו לעזרה. זו היתה שרה והוא טלטל את ראשו בבהלה. לא יכול להיות, שרה בדרך לאמא שלה. עיניו סיירו, בוחנות את הרכב מתוך הרגל. זאת המכונית שלנו, חשב ובלע רוק. אבל זה לא יכול להיות. שרה אמרה שהיא נוסעת לאמא שלה, שהיא ממהרת ובגלל זה לא יכלה להקפיץ אותי, חשב במרירות. הוא שפשף את עיניו והסתכל שוב. הרכב היה אותו רכב אבל האשה היתה אחרת.
שני הגברים הבחינו בו והפנו את ראשם. הוא צרח כשהביטו בו מפני שעיניהם היו אדומות ולא היו להם אוזניים. במקום אף היו להם שני חורים קטנים שדרכם גיששו כעת זרועות עדינות ושחורות כלשונו של נחש. הם בחנו אותו וצחקו. צחוקם היה צורם וחלוד. הם הרפו מהאשה הזועקת שדם זב מפניה ופסעו לעברו.
הוא לא ידע מה עצר אותם. מה גרם להם להראות מבוהלים. אבל היה לו מושג קלוש משום ששמע את הרחש הנורא ההוא מאחוריו. הוא השתעל שוב. הריח הנורא הזה, ריח של גופרית ומשהו נוסף. הכאב בצדו הימני גבר. הרגיש שראשו עומד להתפוצץ. מה שזה לא יהיה שם מאחוריו, זה הפחיד אותם. את השנים האלה, יהיו מה שיהיו. כמעט הסתובב אולם מיד בלם את עצמו. שלא תחשוב על זה אפילו. שלא תעז להביט לאחור. זוכר מה קרה לאשת לוט. אבל שם הזהירו אותה, ניסה להתווכח עם הקול בראשו.
מולו פרצו השנים ביבבות וצרחות, כורעים על ברכיהם ולופתים את ראשם. הרהוריו נקטעו בבהלה. הם נראו סובלים והוא התפלא שחש כלפיהם משהו שמזכיר רחמים. עכשיו הבחין בקרומים שהיו להם בין האצבעות. נוזל עכור וצהוב זב מנחיריהם ומעיניהם כשנפלו על הרצפה. רחש הרמיסה והדריסה נשמע שוב, כאילו עכביש הענק או העקרב, כן, כן, זה יותר מדויק, זה נשמע כמו עקרב שגורר את העוקץ הענק שלו מאחוריו, התלהב לרגע ומיד נבהל עוד יותר. הוא רעד. עקרבים. הוא שנא אותם מאז הטיול למצדה בכיתה י"א, שם התעורר וגילה ששק השינה שלו אומץ בחום ע"י משפחת עקרבים צהובים. היו צריכים להזריק לו סם הרדמה כדי שלא ישתולל. כולם באו להסתכל וצחקו והיו צריכים להזריק לו מנה כפולה ומכופלת עד שנרגע ונרדם. שבועות אחר כך הקיץ מסיוטים ובסופו של דבר אושפז בבית חולים להשגחה.
המראה הבא כפת את עיניו, צורב עצמו בתוכן. שני הגברים המוזרים, בינו לבין עצמו החליט לכנותם שדים, איבדו את מוחשיותם והפכו לערמת אפר קטנה שעשן קל ולבנבן התמר ממנה. הצריבה החריפה בנחיריו, פיו ועיניו נחלשה. הגירוי המציק בגרונו דעך.
האשה שכבה מעולפת והוא גהר מעליה, בוחן את הדופק ואת הנשימה. הוא מצא את שניהם ונשען לאחור, נאבק לנשום אויר. רעש הרמיסה והדריסה התקרב אליו שוב והוא צרח כשחש את נשימתו הקרה של יצור אימתני שזחל מתוך סיוטיו האפלים ביותר. אצבע דקיקה ואולי מחוש שחור ולח חלפו על עורפו והוא רעד מצמרמורת ובחילה וגחן להקיא.
"היי, מה קרה שם?" קרא מישהו בסמוך אליו.
הוא פקח את עיניו בעיפות. כל מה שרצה עכשיו היה לזחול חזרה למיטה שלו. לא היה לו אכפת מד"ר ברקוביץ' או מנזיפותיה של שרה, אשתו. אני חייב לחזור הביתה לנוח. ההליכה הזאת היתה קשה יותר ממה שחשבתי. התופים האלה, אלו באמת פעימות לבי?
כשפקח את עיניו נדהם והמחשבה הראשונה שחלפה במוחו היתה – כמה זמן הייתי מעולף? השמש שקעה זה מכבר והשמים מעליו היו חשוכים ומלאים בכוכבים. מלאים? לא יכול להיות, אלו לא השמיים שהתרגל לראות כל ערב כשישב בחוץ עם החברים שלו. משהו פה לא היה נכון, היה מוזר ומשונה מדי. זה כמו בסרטים ההם, חשב ואז הבין. זו מתיחה. מצלמים אותי במצלמה נסתרת. בטח החליפו לי את הכדורים ונתנו לי משהו שיגביר לי את הסיוטים והילד ההוא, איזה מספר! גיחך בהתפעלות, הוא בטח היה אחראי על החלפת הכדורים. ובכלל לא שמתי לב, התפעל. ממש מוצלח, צריך לתת לו איזה פרס או משהו. ואשתו, היא תכננה את הכל, בגלל זה הסיעה את הרכב לכאן ושני השחקנים והשחקנית, בגלל זה היתה דומה לה, בטח נתנה לה בגדים ישנים שלה. איזה השקעה, חשב ונשען על יד שמאל כדי לקום. אני אראה להם שאני ספורטאי, שאני מבין בדיחה. אולי אחר כך אני אפוצץ את הראש למישהו אבל עד אז…
הוא נשען על היד ואז הזדקף באיטיות, כדי להמנע מסחרחורת. זה עבד. אבל השמים מעליו נשארו השמים המוזרים ההם, מלאי הכוכבים. משתומם נשא עיניו מצד לצד. גם הרחובות היו מוזרים. הכבישים היו מפותלים והבתים עקומים כאילו הקבלנים איבדו פרופורציה. מסכנים השרברבים, חלפה מחשבה מקצועית במוחו וחיוך מרושע עלה על זויות פיו. חיוך של שמחה לאיד.
לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. הוא הכריח את עצמו ללכת לכיוון הכללי שבו היתה אמורה להיות קופת החולים שלו. אולי אלה אשליות בגלל הכדורים. הם ידעו הכי טוב איך לטפל בזה. הוא נאבק בזכרון הישן ההוא, כשהיה בן שבע עשרה ואושפז להשגחה בבית חולים פסיכיאטרי. מעולם לא גילו מה הבעיה והוא חשב שזה סתם משבר של גיל הנעורים, אהבה נכזבת וכל זה. עמוק בפנים ידע בדיוק מה היתה הבעיה אבל סירב לשתף בזה את הרופאים שלבסוף הרימו ידיים ושחררו אותו.
את הרחובות החשוכים האירו במדורות קטנות. צללים רקדו והתעוותו, משלחים את הדמיון הפרוע מכל אל מחוזות חופשיים ואסורים. בטח גם היצור שרודף אחרי נולד כאן, הרהר. לא, אל תכנע לסיוט הזה, נזף בעצמו, אל תתן לדברים האלה להשפיע עליך. אל תשכח שאתה חולה מאד ולקחת כדורים נגד מיגרנה. אולי התעלפת וכל זה הוא פשוט סיוט? כן, זאת יכולה להיות אפשרות, לא? אולי מצאו אותי שוכב ואספו אותי, הרי שמעתי מישהו קורא לי. אולי הרעש הזה מאחורי, אותו רעש רומס ודורס כמו מעיכת נייר יבש, הוא בעצם צליל של מכשיר רפואי שמזרים לי חמצן לריאות או משהו. אולי בכלל אני במצב של מוות קליני. רק חבל שחשוך כאן. לא אמורים לראות איזה מנהרה עם אור או משהו, או שזה מחוץ לתחום לשרברבים?
בפינת הרחוב, מתחת לעמוד תאורה שבור, בערה מדורה קטנה וצללים חפזו מסביב. לשניה מקפיאה דימה שהצללים נעו בחופשיות רבה מדי. באיטיות נענע את ראשו, ימינו לוחצת על חזהו ושיניו נושכות את שפתיו. קולות צחוק נסחפו לעברו והוא מיהר אליהם. סוף סוף קולות אנושים, אולי שם נמצא את המנהרה. ומה עם שרה, חפזה מחשבה במוחו והוא קפא בבהלה. איך הוא יכול לעזוב אותה עכשיו, כשבדיוק קנו בית והתחילו לשלם משכנתא? טוב, היא זו שתמיד טענה שהוא אנוכי, גיחך ברשעות.
כשעבר את השיחים והגיע אל החבורה שצחקה נעצר. על משהו שנראה כמו אופנוע בוער נשענו שני נערים ושלושה אחרים עמדו מולם. כולם צחקו ויללו, בקבוקי בירה בידיהם. אלוהים, חשב וחש צביטה קטנה, זה נראה כמו גיהנום או משהו. תשכח ממצלמה נסתרת, אמר לעצמו חרש, אלא אם הם התחילו לצלם באינפרה אדום. הנערים הבחינו בו. באור הלהבות המרצדות של האופנוע הבוער ראה את עיניהם. אלה היו אדומות וגם להם היו נחיריים במקום אף. עיניו נמשכו אל ידיהם. בינגו! הנה הוא – הקרום בין האצבעות.
בצרחות הסתובב והתחיל לרוץ. צחוקם גבר והשיג אותו. ריח נורא נישא לעברו מכל כיוון. רגליו הלמו בקרקע הרועדת תחתיו ולבו חישב להתפקע. כל גופו כאב ויסר אותו. אלוהים, חשב ושוב חש את הצביטה הקטנה, מה המקום הזה, אני חייב לצאת מפה ולחזור הביתה או לקופת חולים, אני חייב לחזור לעולם שלי!
מאז הבר מצוה לא התפלל בדבקות כזאת. אז עוד השתעשע ברעיון לחזור בתשובה ולהיות חסיד או מקובל נסתר אבל הכדורגל והבנות היו מרתקות הרבה יותר מכל צרוף אותיות.
שערו סמר מאימה כששמע את הרמיסה ההיא מאחוריו. אף היא הגבירה את מהירותה. העקרב רודף אחרי, זעק מוחו בזוועה ולמרות שלא האמין שיצליח, גייס מגופו עוד קצת כוח. זה בטח עקרב ענק, שלושה מטרים גובה. העוקץ שלו כל כך גדול שהוא יכול להרוג פיל. אתה לא נסחף? לא. הוא יחסל פיל בנעיצה אחת. היי, מכיר את הבדיחה על פיל ופסנתר, חזר הקול העקשן במוחו. שתוק כבר, התחנן, שתוק. אה, כן, העקרב. אגב, הצבע שלו, שחור? ברור! כמו כל עקרב שמכבד את עצמו, שחור ומבריק. לא צהוב כמו ההם במצדה? טוב, אולי כמה כתמים על העוקץ, הסכים.
סמוך לגדר אבן קטנה מעד וכשל, צונח על הרצפה. מתנשף, מתאמץ להכניס אויר לריאות שכב שם, פניו בעפר ועיניו עצומות, ממתין לנעיצה ההיא, האיומה. חיכה לכאב המיסר והצורב שיבשר לו על תחילת פעילות הרעל בגופו. לא אכפת לי, בכה, הדמעות מתערבבות הזיעה המלוחה על פניו ומחליקות לתוך פיו. רק כעת חש כמה הוא צמא. אני רוצה הביתה, בבקשה, תעזבו אותי, אני רוצה הביתה, בכה.
משהו רך נגע בכתפו והוא צרח בבהלה, התפתל הצדה
והסתובב.
אשה צעירה ונאה ובחנה אותו בדאגה אולם לא זה מה שהדהים אותו אלא מה שהיה מעליה. שמים תכולים. שמים פשוטים עם מספר עננים בהירים. הוא רחרח בזהירות. צחנת עשן רכבים. האשה הוסיפה לבחון אותו, מודאגת. שערה השחור המתולתל צנח על עורפה וכתפיה. עיניה הירוקות זהרו בסקרנות. ליאור לא יכל לחשוב על משהו טוב יותר מאשר לשכב שם ולהסתכל עליה. אלוהים, היא כל כך יפה, לחש. היא חייכה בבישנות והוא הבין שדיבר בקול והסמיק.
"ראיתי שהחזקת את הראש ונפלת. הפלת גם את הארנק שלך. חושב שתצליח לקום לבד או להזמין אמבולנס?"
קולה היה עדין ומלא צלילים ענוגים. היא בטח זמרת, חשב, רק להן יש קול כזה מיוחד, מלא תשוקה ופיתוי. הוא הזדקף, מפני שאין דבר שמדרבן טוב יותר גברים מאשר נשים ספקניות בקשר ליכולתם הגופנית. כשנשען עליה הופתע לגלות כמה היא חסונה. מספר עוברים ושבים נקהלו שם, מביטים בו בבהלה ובסקרנות וכשראו שקם, פנו לעיסוקיהם, מסתודדים.
"רוצה קצת מים?"
היא הוציאה בקבוק מים של חצי ליטר מתיק צד צבעוני שנשאה על כתפה. הנהן ולקח אותו. זה היה אחד הבקבוקים עם הפיה. הוא הטה את הבקבוק ולחץ עליו, משפריץ מים לתוך פיו היבש. רק כעת חש כמה הוא צחיח. המים היו נהדרים והוא לגם עוד.
"אתה מוזמן לחסל אותו," הציעה.
הוא הביט בה, מופתע. "את הבקבוק," חייכה.
הוא הנהן וגמר אותו בעוד שני שלוקים ארוכים. היא צחקה כשראתה איך התנפל על המים. והוא חשב שזה הצליל היפה ביותר ששמע. "וואו, אתה באמת צמא. מצטערת שאין לי עוד אבל אם לא אכפת לך לנוח פה בצל ליד, אני יכולה לקפוץ פה למכולת ממול ולקנות לך עוד אחד."
שרה דחקה עצמה במאמץ לתוך ראשו והוא נאנח ביאוש. "מה השעה?"
"רבע לעשר. למה, ממהר?"
"קופת חולים. יש לי תור באחת עשרה."
פניה התכווצו בעלבון, שפתיה נצמדות זו לזו עד שנהיו פס צר. צל חלף בעיניה כשאמרה, "מסכן. אבל בכל זאת, כדאי שתשב פה."
הוא נשען עליה כשהלכו, מתענג על גמישותם של שדיה. היא הרגישה שנשען עליה במכוון וקרצה לו בממזריות. הוא חש כיצד זקפה מתהווה בתחתוניו המיוזעים, לוחצת. לבו שוב החיש את פעימותיו כשנזכר בשרה.
"הנה, פה זה נראה לי בסדר," אמרה ועזרה לו להתישב.
הם ישבו על ספסל בגן פנימי. רוח קרירה יותר נשבה כאן בגלל העצים הרבים שנשתלו כאן וצמרתם הסבוכה חסמה את קרני השמש. ריח טחב עדין עלה מהאדמה והוא נשם עמוק, נדהם מהמקום הקסום הזה שגילה לפתע, לא רחוק מביתו.
"אתה בסדר?" שאלה והוא חייך והנהן, לוחץ את זרועה.
היא הצמידה את פיה אל אוזנו ולחשה, "טוב, אז הגיע הזמן." קולה המפתה היה מלא חריקות ורמיסות כמו ניר יבש שמקמטים אותו. בבהלה נרתע לאחור כשהחשכה שבה ומילאה את העולם והנערה הפכה לעקרב ענק ושחור. רגליו קפאו כשכשל לאחור, מנסה להתרחק מהזוועה שרחשה לעברו על רגליה.
העוקץ הונף והוא צרח. -
חיבת לציין שהתרשמתי מאוד מצורת הכתיבה. הכתיבה זורמת , המשפטים בנויים יפה ובעברית רהוטה, רק חבל שרמת הכתיבה לא משתלבת כלל עם העלילה והתיאורים.
חורים באורך הגלות בעלילה.
מה היא המחלה, מה בידיוק קרה לו, מי הייתה האישה שתקפו אותה ומה קראה לה, מה הוא העולם אליו הגיע, למה תקפו אתהאישה, מה הוא היצור, למה היצור צד אותו, למה היצור הגן עליו מאותן היצורים שתקפו את האישה, ועוד.
יש התמקדות רבה בנקודות אלו, אבל לא מספיק הסבר לגביהם.יש הרגשה שהתכלת לספר ואז התיאשתה, או שתשומת לבך הוסתה למשהו אחר לחלוטין.
(לדוגמא : מוזכרת המון המחלה אבל לא מובן מה הקשר, או המשמעות שלה לסיפור)התיאורים של הדמויות השליליות לא ראויות לרמה של הסיפור אשר לתוכו הוכנסו. ללא אף, שני חורים, כרומי אצבעות? דיי קלישאי ולא יוצא יותר מדי התרגשות, מה גם שאינם ניראים מספיק מאיימים כדי להצדיק את תגובותיו של הגיבור.
הפחדים של הגיבור הראשי נראים מוגזמים ולא מבוססים. הוא פוחד אבל לא מגיב בפחד, יוצר חוסר אמינות (" זה היה הדבר הכי נורא שראיתי אי פעם"- או משהו בסגנון אשר הופיע בטקסט) "קולו" של הגיבור נישאר רגוע, לא מורגשת בו הדאגה והפחד אשר מתוארים כחלק מרגשותיו.
הסיפור בגדול כתוב יפה, זקוק לשיוף והבהרות בכמה מקומות, או, וכן. הוא גם זקוק לסוף.
-
-
