- This topic has 7 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
עמדתי בסמטה סמוך לבית המושל וחיכיתי. בסמטה לא דלקו אורות והחושך היה כמעט מוחלט. חיכיתי זמן ארוך, עיני נעוצות בכתם האור ששפך הפנס בדיוק מעבר לסיבוב, ולבסוף ראיתי ראש של חתול שחור גדול מציץ מקצה הסמטה. הוא הריח את האוויר ועיניו היו פקוחות לרווחה ושיקפו את אור הפנס. נעתי מעט, ומיד חשתי את כובדו של החתול עלי ואת גופי הנופל אל הקרקע הקשה. לא נפגעתי, כי ראיית הנולד גרמה לי ללבוש שכבות רבות על-מנת להגן על גבי וראשי. החתול הגדול ניצב מעלי, נוהם, אך מיד הפסיק. הוא בחן את פני והריח אותי, ואז החל לגרגר. ליטפתי את ראשו וגרדתי מאחורי אוזניו, עד שהוא זז ממני והניח לי לקום. אז, חל בו שינוי, וכעבור שניות מעטות היתה זו אחותי שישבה מולי, חיוך גדול על שפתיה.
"מה את עושה כאן?" היא שאלה כמו בכעס, אך לא הצליחה להמנע מלשמוח על נוכחותי. "את לא יודעת שמסוכן כאן? יכולתי להרוג אותך!"
משכתי בכתפיי. "נזהרתי," אמרתי בחיוך. "עובדה שלא הרגת אותי."
היא הושיטה לי את ידה, שאעזור לה לקום, וחזרה: "אבל מה את עושה כאן?"
"אמא שלחה אותי," אמרתי, "לראות אם אוכל להביא אותך הביתה, להחזיר אותך לעצמך."
חיוכה גווע. "אני עצמי."
החוותי לכיוון פתח הסמטה, רומזת למה שהתרחש שם קודם לכן. "רוב הזמן את נמר שחור."
"פנתר."
"ואת מרוצה מזה? זה נראה לך נורמלי?" הרמתי יד לפני שהיא תוכל לענות. "כמובן שלא נורמלי. התכוונתי – זה מה שאת רוצה להיות כל חייך?"
היא עצמה את עיניה וחייכה. "אין לך מושג איך זה," היא שינתה את ידה לכפה של חתול ובחנה אותה בהערצה. "הכוח והמהירות…כן," היא שינתה את ידה חזרה והסתכלה בי בהחלטיות, "זה מה שאני רוצה להיות כל חיי."
נאנחתי. חשבתי שהיא תגיב ככה. "אבל מה זה נותן לך, התנועה המטורפת הזו? בשביל מה זה טוב?"
"את בכלל יודעת מה אנחנו עושים?" היא שאלה.
"לא ממש, לא."
"אז אל תשפטי בלי לדעת!" היא דיברה בחריפות.
"לא שפטתי, רק שאלתי. אני רוצה לדעת. תספרי לי?"
היא חשבה לרגע והנהנה. "אני אספר לך. אבל לא כאן. בואי איתי לדירה."בדירה שלה שתינו תה עם עוגיות. זה היה מקום פצפון, אבל היא סידרה אותו יפה עם כל הקישוטים והתמונות שלה. הדירה היתה מאוד נקייה ומסודרת, מאוד דומה לאחותי. זה היה מקום של רווקה צעירה, ולא הסגיר שהיא חברה בתנועה מהפכנית יחודית.
התרווחתי בכורסא ולגמתי מהתה. "אז ספרי לי."
"המצב בארץ דפוק," היא התחילה, את זה את יודעת."
הנהנתי.
"דיברתי עם חבר שלי על זה לפני כמה זמן," המשיכה, "ואמרתי שאני לא רואה מה אפשר לעשות. אמרתי משהו כמו: "לו רק היה משהו שאני הייתי יכולה לעשות…""
היא חייכה לרגע, לאור הזיכרון. "הוא סיפר לי שיש משהו שאולי אוכל לעשות. אחד מעמיתיו גילה שאפשר להקנות לאנשים מסוימים יכולות שעד כה לא נחשבו כאפשריות לאדם. יכולות כמו טלקינזיס, טלפתיה, טלפורטציה וסלפמורפזיס. זה הדבר שאני מסוגלת לעשות – התמרה של גופי לכל צורה שארצה, או ליתר דיוק לכל צורה שלמדתי להתמיר אליה. אבל לפני שחשפו בי את היכולת הזו, הוא סיפר לי על התנועה הזו וקיבל את נאמנותי לה."
אחותי הפסיקה לדבר. מבטה היה נעוץ בפני. "שלא תחשבי שהצטרפתי רק בשביל היכולת," היא אמרה. "הצטרפתי מפני שהזדהיתי. מפני שבאמת רציתי לעשות משהו והדרך שלהם נראתה טובה בעיני. חשבתי שזה יכול להצליח, ואני עדיין חושבת ככה."
"מה היא הדרך שלהם?" שאלתי.
"הדרך שלנו, עכשיו," היא חייכה קלות. "אנחנו מפחידים אנשים."
"מה?"
"אנחנו מפחידים אנשים עד מוות כדי שיעריכו עד כמה טוב להיות בחיים. אז הם מתייחסים בכבוד אל אנשים אחרים, אל עבודתם ואל סביבתם. כרגע אנחנו מתמקדים באנשים חזקים, אבל גם תורו של האיש הפשוט יגיע. רוב האנשים על פני הכוכב צריכים ניעור חזק שכזה. אנחנו נותנים להם את זה, את ההרגשה שחייהם שווים שיחיו אותם. אנחנו קוראים לעצמנו "החיים"."
מצאתי את עצמי מהנהנת. הרעיון קסם לי, כמו גם האפשרות לפתח בעצמי יכולת על-אנושית כזו שאחותי מצאה בעצמה. "זה נראה לי," אמרתי לה. "את חושבת שאוכל להצטרף?"
"אלא למה את חושבת שאני מספרת לך את זה?" היא שאלה בחיוך על פניה. "את מוזמנת. ידעתי שזה ימצא חן בעיניך."
"איך…" הייתי קצת המומה. ידעתי זה זמן על יכולותיה של אחותי להשתנות כי הורי סיפרו לי, ולא הייתי מופתעת שאפשר לעורר גם יכולות אחרות. אך ההזמנה המיידית הזו תפסה אותי לא מוכנה. "יש לך הסמכות להזמין אותי?"
"כל הסוכנים הפעילים נמצאים תחת השגחה טלפאתית במשך המשימות. עוד השגיחו עלי כשנפגשנו, אז שאלתי וקיבלתי מייד רשות להזמין אותך. סתם לא הייתי מספרת לך את כל זה, זו הפרה של סודיות, אפילו שאת אחותי. ההורים לא יודעים את רוב זה."
הנהנתי. זה היה הגיוני. "זה קשה, המשימות? להפחיד אנשים?"
"רוב האנשים נבהלים רק מהנוכחות של חיית-טרף מולם; הם לא עושים הרבה בעיות. עוד לא היה עלי לפגוע באף אחד, אבל יתכן שאקבל משימה כזו."
"לפגוע?"
"אם פוליטיקאי אינו משנה את דרכיו אחרי טיפול הפחד, צריך לחזור ולהכאיב לו קצת כדי שיבהל עוד יותר. אל פוליטיקאים אנחנו מדברים, כמובן, אומרים להם מה מטרת הטיפול. לעיתים רחוקות קרה שהיה צורך לחזור אל אדם פעמיים. פעם שלישית פירושה מוות, ולזה עוד לא היה לנו צורך להגיע אף-פעם. הם לא מסתכנים בזה. אבל קרוב לוודאי שנצטרך פעם, כדי להוכיח שאנחנו רציניים ולא משחקים."
חשבתי על זה קצת. "אני בכל זאת רוצה להצטרף."
אחותי חייכה. "חשבתי שתרצי."טלפת בדק אותי לנאמנות והכריז שאני מתאימה לההפך לסלפמורפית וגם לטלפתית. הסתבר לי ששני כשרונות זה נדיר אבל לא בלתי אפשרי. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לההפך לאריה לפי רצוני. כמו שאחותי אמרה, החוויה מסעירה ומספקת מאוד. את הכישרון השני שלי אני מפעילה למען התנועה אך גם למען משפחתי: אני מעדכנת את ההורים לגבי מצבנו לעיתים מזומנות. זה אמצעי שאי-אפשר לצותת לו.
וחוץ מזה, הצלחתי להביא את אחותי הביתה לפחות לארוחת-ערב אחת בשבוע. אני לא באה לעיתים כל-כך קרובות. אני עסוקה מדי. ככה זה כשיש לבחורה שני כשרונות. -
למרות שיש בסיפור נחמדות וסגנון הכתיבה לא רע, אין בו שום התרחשות מרגשת. למעשה אין בו כמעט שום התרחשות. הדמות הראשית מחליטה להפוך להיות חברת תנועה. ומה?
על מה היא מוותרת? איזה קונפליקט יש מסביב לעניין? איזה השלכות יש לקיום התנועה על העולם? רק השלכות חיוביות בלי השלכות שליליות? ועל מה בעצם הסיפור, על זה שיש תנועה שמפחידה אנשים (הרי לא חייבים להיות אריה או נמר, מספיק להיות "טיילר דרדן" מ"מועדון קרב" בשביל זה…) או על היכולת הטלפתית והסלפמורפית?
הסוף ההומוריסטי חביב למדי אבל פועל עוד יותר לגימוד הרובד ה"סיפורי" בטקסט. זה יותר אנקדוטה על יחסים משפחתיים ועל חשיבותם של ארוחות משפחתיות מאשר סיפור מד"ב.
למרות שאני עצמי הייתי די גרועה (ואני עדיין לא משהו) בלהגדיר "מדע בדיוני" נדמה לי שמספיק לתאר עולם שנשלט על ידי קבוצה כזאת ומשתנה בעקבות קיומה כדי שזה יהיה מד"ב. (כדי שזה יהיה סיפור רצוי שגם תהיה התרחשות אבל זה עניין אחר.) אין צורך באריות נמרים ובקריאת מחשבות. ואם יש אריות ונמרים וקריאת מחשבות אני מצפה שיהיו לכם השלכות על השתלשלות העלילה.
עוד כמה הערות:
1. אחותה בהתחלה אומרת לה "יכולתי להרוג אותך" – למרות שאחר כך מוסבר שהם לא הורגים אלא אם כן אדם לא שועה לאזהרותיהם. לכן הייתי ממליצה לשנות ל"יכולתי לפגוע בך". או "לפצוע אותך".
2. אם אחותי היתה עוברת כזה מהפך הייתי רוצה לדעת כבר מזמן מה הסיפור מאחורי זה. ולכן זה נראה קצת תמוה שזאת הפעם הראשונה שהיא נחשפת למידע. יכול להיות שאחותה לא רצתה לספר לה בגלל ענייני סודיות, אבל אז הייתי מדגישה את העבודה שהדמות הראשית *כן* ניסתה לברר בעבר מה עומד מאחורי זה.
"אני באמת רוצה לדעת. מתי כבר תאמיני לי ותסכימי לספר לי במה מדובר כדי שאוכל להפסיק לשפוט אותך?" (לדוגמה).קטע שאהבתי: כשאחותה בוחנת את כפת החתול ומרגישה את "הכח" – התיאור הזה עבר טוב.
-
ולא יותר מזה. הבעיה העיקרית שלו הוא שיותר מחצי ממנו מושקע בתיאור העולם והסיטואציה (או בקיצור, "מה מד"בי בסיפור"), מה שגורם לתחושה כאילו הסיפור כולו נועד להציג את הרעיון של תנועת ה"חיים". ואם אני, שרק רעיון בדרך כלל מספיק לו, שמתי לב, אז זה באמת בעייתי במקצת.
רעיון- אולי בדירה של האחות תהיה פתוחה טלוויזיה, ושם ידברו ברקע על חיות הטרף שהתחילו לאיים על פוליטיקאים, ואז האחות תנצל את זה בשביל להסביר על התנועה (הגיבורה תשאל "מה, זה אתם…?" והאחות תפרט). אז זה יראה לפחות עם הקשר מסויים.
-
-
אני כל הזמן חיכיתי לשלב הבא ופתאום נגמר הסיפור.
בנית את העולם שלך, ראינו במה הוא שונה, הצגת סיטואציה מד"בית
הכרת לנו את הגיבורות וקצת את מערכת היחסים בינהן (עם רמיזות למשפחה).
בנית סקרנות ומתח… והפסקת.עכשיו קחי את היסודות שהנחת (בצורה משכנעת למדי, בעיניי לפחות) וספרי לנו סיפור.
יש פה המון הזדמנויות לקונפליקטים שקשורים במרד ומשפחה וכשרונות ומה לא.
יש גם סביבה שמתאימה לתעלומה ומתח בסיגנון סיפורי בלשים או ריגול.
אני באמת סקרן לדעת מה קרה אחרי שהאחות התחילה להכנס לעיניינים (חוץ מארוחות הערב)זהו, זה מה שיש לי להגיד.
-
את האמת יותר אהבתי את הסיפורים שכתבתה בסגנון "LIFE IS A BITCH"
הסיפור הזה לא עבר הרבה בטה טסטרים נכון?
הדמויות לא מודגשות מספיק , למה ואיך? מה גורם להם לחשוב או להתנהג בדרך בה הם מתנהגים? ולמה הגיבורה הראשית נמצאת דווקא מול ביתו של המושל ? זה אומר שהיא יודעת על עיסוקה של אחותה?די קשה לי להתחבר לעלילה יכול להיות שזה בגלל שאני לא חולק את האבססיה שלך לחתולים?
CHIERS חברי המחבר לשעבר -
-
-
