- This topic has 14 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
סקס זה כמו ריצת מאה מטר באולימפיאדה.
כולם מתחילים מאותה נקודה, עושים איזה מאמץ, מזיעים קצת. מקום ראשון ומקום שני לא גומרים באותו הזמן.
לפעמים יש קהל, לפעמים מישהו הולך מאוכזב הביתה.
לא בטוח שהאצנים בתחרות הזו יתחרו זה בזה גם במרוץ הבא.אבל עם הזוג הזה הסיפור הוא אחר.
כל אחד מהם הוא כנף בציפור לבנה, הרמוניה של נוצות . ממריאים ביחד, עולים ויורדים ביחד וכשמגיע הזמן, נוחתים ביחד.
אהבה היא האנוכיות של שניים.הם שוכבים עכשיו במיטה, החדר מואר בבוהק קלוש המספיק על מנת להבדיל בין איבר לאיבר ולא פיסת תאורה אחת יותר. אנשים פגומים מעדיפים לעשות אהבה בחושך.
הם מחובקים, היא מעשנת, הוא מנסה להיגמל.
לפני שבוע הוא עישן והיא ניסתה להיגמל."היה טוב?" היא שואלת אותו.
"זה לא משהו שאני אמור לשאול?" הוא תוהה.
"פמיניזם." היא עונה באופן סתמי, כאילו שהתשובה הזו אמורה להסביר את הכל אם כי היא באמת מסבירה את הכל.
"היה לא רע, לא רע בכלל. בטח הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה."
"מה?" היא מתרוממת. עור הירח משחק בגופה. "מה היה גרוע בפעם הראשונה? אני לא זוכרת שהתלוננת בין שפיכה לשפיכה, עובדה שחזרת לקבל עוד."
"זו לא את, זה אני. הרגשתי רע כל אותו השבוע והייתי בטוח שאת אשמה. אחרי הנשיקה הראשונה שלנו הסתובבתי עם בחילה במשך שבוע וחצי, הקאתי כל היום, הקאות צהובות כאלה שמוצאים בהם דברים שאתה בטוח שלא אכלת אבל בכל זאת הם שם בשלולית."
"אז גרמתי לך להקיא?"
"ושלשולים, אני מתפלא שלא הרחת."
"חשבתי שיש לך אפטרשייב מהדור החדש. אתה יודע, ריחות עם פסיכולוגיה הפוכה. בנות אוהבות ריחות דוחים אצל הגבר שלהן, זה נותן את האשליה שהוא חזר מהרפת או מהשדה, או מכל עבודה אחרת שמנפחת את השרירים והאגו ומשאירה אותך מטונף, אבל עם משכורת של מנהל היי טק. לשבת במשרד הממוזג אבל ליהנות מהיתרונות של איסוף חרא של פרות. רגע. . . אז אם הנשיקה הראשונה שלנו גרמה לך לבחילות, מה אתה עושה פה? איך פתרת את הבעיה?"
"אה, הפסקתי לאכול כרוב. בעיות בעיכול."
הם מצטופפים יחדיו מתחת לשמיכה, רוח קרירה חודרת מבעד לוילון המתנופף אבל הם מעדיפים להתחמם בדרך הקלאסית- סקסואלית מאשר לסגור את החלון.
היא מלטפת לו את שיערות החזה, הוא מלטף לה את שיערות הרגליים."גם לך יש משהו שלא סיפרת לי כשנפגשנו? סוד אפל? סוד לייט?" הוא שואל ומחדיר את האצבע שלו לטבור שלה. היא הצעצוע האהוב עליו.
"דווקא כן," היא שולפת את האצבע שלו החוצה ומלקקת אותה כסוכרייה. "כשראיתי אותך בפעם הראשונה חשבתי שאתה מכוער."
"ועכשיו?" הוא שואל.
"התרגלתי." היא מחייכת. בחושך לכולם יש חיוך לבן.
"יש לי עוד סוד לספר לך," הוא מתרחק מעט. "משהו רציני."
"אתה יכול לספר לי הכל, אני לא אשפוט אותך, מבטיחה." היא מתקרבת אליו חזרה ונושכת לו באוזן. "אלא אם בגדת בי, אז אתה מת."
"על זה אני רוצה לדבר אתך." הוא מתיישב.
"על בגידה?" היא מתיישבת לצידו.
"על מוות."
"אה. לא ביג דיל מותק." היא נרגעת, בערך.
"הרגתי מישהו."
"בצבא? הרבה אנשים הורגים הצבא, זה מותר."
"לא בצבא, בחיים האמיתיים."
"באמת?" היא שואלת.
"באמת." הוא עונה.
"מי זה היה?" היא מתעניינת.
"לא מכיר אותו, סתם מישהו שחצה מעבר חצייה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון כשעבר שם האוטו הלא נכון."
"דרסת אותו?"
"לא, עשיתי לו מסיבת הפתעה, הזמנתי את החברים שלו מהפלמ"ח ולקינוח נסענו לסוף שבוע באילת. . . בטח שדרסתי אותו."
"טוב, קורה."
"כן, אבל חזרתי לבדוק מה אתו. הוא נשאר בחיים, נשם והכל, אז הכנסתי אותו לתא המטען ונהגתי לבית החולים."
"אתה נשמה טובה. למה לתא המטען?"
"בדיוק קניתי ריפוד חדש, תקבלי פרופורציות, לא זול. בכל אופן, פתאום הוא התעורר והתחיל לצעוק עליי, צרח שהוא יתבע אותי, שהמשטרה תזיין אותי, שתא המטען שלי מסריח ושבכלא יראו לי מה עוד אפשר לעשות עם התחת חוץ מלחרבן."
"נו, חשבתי שאתה אוהב דברים כאלה, מאמי." היא קמה ולבשה חולצה.
"אז עצרתי את הרכב, פתחתי את תא המטען וזרקתי אותו לכביש."
"ואז?"
נסעתי רוורס כמה מטרים, שמתי בהילוך שלישי ודרסתי אותו עוד פעם. הוא עלה לי על העצבים, איש בלי תרבות, עברתי עליו כמה פעמים."
"סיגריה?" היא הציעה לו.
"לא תודה," הוא הניד את ראשו. " הבעיה שהיה שם עד, מישהו שהשתמש בטלפון הציבורי, עוד איזה זקן. איך אני שונא זקנים, כשאני אהיה זקן אני אשנא את עצמי."
"עד? לא טוב. שילמתי לו כסף או משהו?"
"מה אני? מיליונר? אני יותר יגאל עמיר מאשר ביל גייטס. הוא ניסע לברוח עם ההליכון שלו אבל לא נתתי לו. סחבתי אותו לכביש והשכבתי אותו ליד הגופה הראשונה. הוא דווקא שתק, לא קולני כמו הראשון, KILL קל."
"ומה אז?"
"ביקשתי ממנו בנימוס שלא יזוז ו. . . "
"תן לי לנחש. נסעת לאחור, מחצת את הדוושה למאה קמ"ש קדימה ו. . .בום?"
"לא בום. בום זה קול של סרטים מצויירים. חוץ מזה, החלונות היו סגורים אז לא שמעתי טוב."
"והוא לא זז?"
"בטח היה בשוק, או היה אוטיסט, חרש- אילם – עיוור כזה. יכול להיות שהוא לא ראה כלום אבל הייתי צריך לוודא. זה מה שכל כך גרוע פה בארץ, אנשים לא יסודיים, לא עושים עבודה עד הסוף. את מכירה אותי, יש לי מוסר עבודה."
הם שוב התכרבלו ושתקו קצת. מחשבות הילכו בראשה.
נו, אז החבר שלה רוצח, אז מה, לפחות הוא לא מובטל."אני סולחת לך." היא אמרה.
"אלוהים צריך לסלוח לי, לא ואת ולא אף אחד אחר. אני לא איש טוב, אני מודע לזה, יש חטאים שרשומים על שמי במשרד הפטנטים. יום אחד אני אספר לך מה עשיתי לאחותי, עכשיו תביאי סיגריה."
"לא ידעתי שיש לך אחות." היא מוסרת לו את המצית.
"אין לי. לפחות לא היום." הוא מבעיר את קצה הסיגריה, הלהבה מאירה את פניו. הוא נראה כל כך אנושי.
הם מעשנים ביחד.
"גם לי יש סוד לספר." היא אומרת.
"את גבר?" הוא שואל.
"לא."
"היית פעם גבר?"
"גם לא, עד כמה שאני זוכרת."
"את רוצה להיות גבר?"
"לא היום."
"אז את יכולה לספר לי הכל, בובה."
היא שוקלת דברים, נותנת לעשן הסיגריה להזדחל בגרון.
"השתתפתי בפרסומת לטלוויזיה." היא אומרת, בקושי.
"לאיזה ערוץ?" הוא שואל. נראה לה כאילו המבט שלו משתנה.
"שתיים," היא אומרת. "ערוץ שתיים." הטון שלה לא מסתיר את הבושה, בושה נפוחה.
"מתי?" הוא שואל בעצבנות."לפניי כמה שנים, חודש מרץ גשום אחד. לא היה לי כסף לשכר דירה. זה היה זה או זנות ואני מקיימת יחסי מין רק מאהבה."
הוא רואה אותה באור חדש, אור אפל.
"איזה מוצר? תספרי לי." הוא מגרד את הראש, נראה לחוץ.היא נושמת עמוקות. "נוזל לניקוי אסלות. היינו אני וברווז מאנימציה, ניקינו את האסלה ביחד."
"את והברווז?"
"אני והברווז."
הוא קם מהמיטה, מחפש את התחתונים.
"לאן אתה הולך?" היא שואלת בפאניקה.
"לשום מקום, תמשיכי לספר." הוא אומר ומתכופף מתחת למיטה.
"אין מה לספר, עשיתי את זה וזהו. הסיוט רודף אותי כל כך חזק עד ש. . . בחיי רק פעם אחת זה קרה ולא יותר, אני לא יעשה כזה דבר אף פעם. אתה שומע אותי? אף פעם! בעבר ויישאר בעבר. אתה לא כועס? נכון?"
הוא מתייאש מלחפש את הבגדים שלו. יש לו מכנסיים וגרביים, הם יספיקו.
"אני רק רוצה להבין דבר אחד," הוא ממלמל ומרים מעט את קולו."מה?" היא שואלת, פחד בין שיניה.
"פרסומת לניקוי אסלות. . .אבל איך. . ." והוא עוצר, מנסה לאסוף את העצבים לגוש אחד. "איך זה שהשירותים שלך כאלה מטונפים? הא?? כוס אמק, זונה." הוא מדליק את האור ומוצא את התחתונים שלו, על המאוורר שמסתובב מהתקרה. היא כבר לא אטרקטיבית בעיניו והוא לא מסוגל לבלוע את מה שהיא אומרת לו.
"אני צריך אוויר, דחוף." הוא אומר, בעיקר לעצמו, ומתלבש מהר. לתחתונים הוא לא מגיע אז הוא משאיר אותם שם, למזכרת. הוא הרי לא מתכוון לחזור.
"אתה מתכוון לחזור?" הוא שואלת, מכסה את עצמה בסדין."בטח," הוא עונה ומחשב את נתיב המילוט. "אני אתקשר אלייך, טוב?" ואז הוא יוצא. לא ישוב לעולם.
היא נשארת לבד, שוב. כמעט לבד.
ברווז אנימציה יוצא מהשירותים, כולו נוטף מי שתן. "הוא הלך? אפשר לצאת, כן?" הוא מגעגע ומשאיר עקבות רטובות על השטיח. היא נאנחת והיא קופץ על המיטה. יש טעויות שמשלמים עליהם עד סוף החיים ואחר כך.
"רק אני ואת." הוא מלטף אותה בנוצותיו הלחות.
היא עוצמת עיניים ונותנת לברווז לנקר לה בוגינה. -
-
-
אני קראתי מעבר למה שהתחשק לי, אפילו עד הברווז הקטן שבסוף , ועדיין לא מבינה מה הקשר למד"ב, לפנטזיה או לכל עלה צף שעלול היה בטעות להשתחל לג'נר.
א – הזוי ביותר. ללא כל קשר בעלילה, במשמעות, ברגשות.
האחידות היחידה שיש היא שהוא הזוי לכל האורך…ונידמה לי שגם לכל הרוחב.ב- אם איני טועה, ליד סיפור כזה צריך לציין "למבוגרים בלבד", אבל אולי אני טועה, אולי זה לא חשוב, או שאולי סתם לא הבנתי למה הכנסתה כל כך הרבה קטעים של מין לסיפור כאשר אין להם בעצם כל קשר לעלילה (שגם אותה לא ממש מצאתי בפנים).
מה בעצם ניסית להגיד?
שאם מערבבים הרבה קטעים לא קשורים ומדביקים את הכל עם המון מין אז יוצא סיפור טוב?
אז לא. -
אין כאן שום דבר מלבד קטעים לא קשורים, חלקם סתם באים להגעיל וחלקם אין לי מושג מה מטרתם.
עלילה אין, ומשמעות לא מצאתי כאן.
ולגבי הברווז: ואני מפנה אותך ללקסיקון טרקי סיטי, לערך "אם המנזר, התקשרי הביתה" (תוכל למצוא קישור לשם בכללי הפורום, אותם אני ממליץ לך לקרוא שוב).מעבר לכך, גם הגהה לא עשית ("עור הירח" למשל).
אנא ממך, תפעיל קצת שיקול דעת לפני שאתה מפרסם כאן אה…אממ…סיפורים.
-
אנשים לא צריכים להצמיד זכוכית מגדלת לכל סיפור.
פנטזיה, מד"ב ואפילו מד"ב קשה, החוט המשותף לכולם הוא שהם לא יכולים להתקיים בכאן ובעכשיו, במציאות של ההווה.
מבחינתי, באופן כללי זו ההגדרה היחידה שאמורה להיות תקפה.
הסיפור יכול להתרחש במציאות?
אם כן, הוא לא שייך לפורום.
אם לא, הסיפור שייך ועוד איך שייך.אם נתייחס לסיפור הזה ספיציפית, יש לו את אותם נתונים כמו ל "מי הפליל את רוג'ר ראביט?"
עכשיו, אולי "מי הפליל את. . ." הוא לא מד"ב אבל הוא כן סוג של פנטזיה, כנ"ל הסיפור שלי.אנשים יכולים להכנס לפורום באופן אקראי וכל דף או שניים מישהו יתלונן על אותו הדבר.
מספיק עם זה. נגמרו התלונות הרלוונטיות? אם מישהו מחפש סיבות סתומות להתעצבן שיפתח את העיתון. כל אחד מהעמודים מתאים לצורך העניין. -
ז'אנר הפנטסיה, בשונה מהמלה "פנטסיה" ובניגוד להתרשמותך הראשונית, בפירוש *לא* כולל "כל דבר שאינו יכול להתרחש במציאות". למשל, סיפור שיפרט כיצד בועל מישהו עשרים ותשע זונות קוריאניות, יחמור, גמל ואתון, וכל זאת בפרק זמן של שתי דקות ושלושים שניות, לא יכלל בז'אנר, למרות שאינו מציאותי ביותר, מן הסתם (אם אתה חושב אחרת, אני בטוח שיש פורומים שישמחו בך מאד מאד – לא כאן, בבקשה).
האמת – הגיע הזמן שמישהו יכתוב מאמר המגדיר היטב (בגבולות הסביר) מהו ז'אנר הפנטסיה.
מתנדבים? (לא אתה, חתול…
) -
וגם פנטסיה טובה. הסיפור שלך בהחלט לא. שוב, קרא את לקסיקון טרקי סיטי ותבין.
אבל מעבר להגדרות, כדי לפרסם בפורום, הסיפור צריך להיות מושקע :
בסיפור שלך אין רעיון , אין עלילה.
להגעיל את הקוראים זו לא חכמה. לזרוק חמישה סיפורים קצרצרים (שגם לא מחדשים או מעניינים במיוחד) במסווה של דיאלוג זו גם לא חכמה.
ולתקוע בסוף אלמנט "פנטסטי" שמגיע משום מקום וגם לא מוליך לשום מקום רק כדי שתוכל לקרוא לסיפור "פנטסיה" זו כבר חוצפה.
ועל כל זאת גם לא עשית הגהה .מספיק תלונות "רלוונטיות"?
-
-
אם כך, הרי שאנו אמורים לשפוט את היצירה כמד"ב, כן? אללי, הברווז היוצא מחדר האמבטיה הורג אפשרות זו עוד בטרם החלה. נניח, עם זאת, שאנו מסוגלים לוותר לברווז – מה אז? כלום, כמובן. אנו נחשפים למצב נתון כלשהו, ללא נימוקים, ללא הגיון בסיסי או פנימי, ללא רקע, ללא שום דבר. בקיצור – מד"ב זה לא.
אז מה נשאר לנו? קובץ הזיות סוטות-עלק, ללא משמעות, ללא פואנטה, ללא שום רווח לקורא. 'תם יודעים מה? גם במיינסטרים הסיפור הזה לא משהו. -
-
עד היום, אבל בפורום *הזה* אתה תתן לאנשים שטרחו והגיבו לסיפורך את מלוא הכבוד המגיע להם, ובכלל זה ההנחה האוטומטית כי הם קראו את סיפורך עד תום – גם אם זה לא נראה לך כך, וגם אם נדמה לך כי הסיפור אינו ראוי להקרא עד תום. זו רוח הפורום הזה, וכך נוהגים בו, אם לא שמת לב עד עכשיו.
אם אתה חולק על דיעותיו של מישהו מהמגיבים כאן, לגבי סיפורך ובכלל, אתה מוזמן לעשות זאת באורח תרבותי והגיוני, ולא באמצעות הטחת "עובדות" נטולות יסוד. אתה חושב ש"הואשמת" ללא צדק בחיקוי סופר זה או אחר? באר, נמק, הדגם והדגש. נראה לך כי יש בסיפור יותר משמעות מזו שאנו (לא) מצאנו? הסבר, פרט, הראה ופרש. את הבדיחות ואת התירוצים תשמור למקומות אחרים. תודה.ושוב (כבר כתבתי זאת פעם) – חבל שאתה משחת את כשרונך ואת זמננו בהפלצות כגון זו שניפקת להלן. אני יודע שאתה מסוגל ליותר, אבל אתה נותן לעצמך הנחות. חבל מאד.
המלצת היום: בבואך לכתוב סיפור, אם קראת אי פעם בכתבי אחד או יותר מהסופרים הבאים:
א. אתגר קרת
– שכח מהם. -
-
אולי תונסה קצת לקשר בין קטעי הסיפור , למשל : בהתחילתו תכתוב כי נשמעים רעשים מוזרים מהאסלה. אולי אז יצא לך FOTOREALISTIC FORENZICS NIGHTMARE אחמ.. / סיפור נחמד
עדיין חמוד עם כל הדריסות והברווזים , אתה חושב שבסיפור הבא הגיבור יוכל לדרוס ברווז ?
או ששוטר אולי? ( נ.ב אל תאמין לכל מה שאתה קורא בICQ)הנה משהו בסגנון שלך : הוא יוצא מהאסלה בעודו רכוב על מכונית, מגביר את המהירות של המכונית ,דורס ברווז (ובאותו הזמן מתלעס עם ביגפוט שעיר במיוחד שנמצא איתו במכונית) ומתנגש בקיר. LIFE IS A BITCH הוא אומר ומת…
/
|
חבל כזה כישרון מתבזבז (ובטוח שלא שלי) על סיפורי בולשיט, למרות שנורא אהבתי את "הציוני הראשון". -
אולי לא מאמר אבל כלל אצבע להבדיל בין פנטסיה לאגדה, ראליזם מאגי או כל דבר אחר.
פנטסיה הוא סיפור לא ראליסטי שהמחבר מנסה ליצור בו רושם שהעולם המתואר הוא דווקא כן ראליסטי. הכלים שעומדים לרשותו הם בעיקר הוספת פרטים (מפות, שושלות, חברות מומצאות)ויצירת עקביות פנימית (מערכות קסם, יצורים מיתולוגיים עם יכולות והגבלות ספציפיים).
אגדה היא סיפור שלרוב נטול פרטים כאלו, שמתרחש במקום לא מוגדר (ארץ רחוקה, קצה היער) עם דמויות לא מוגדרות (סבתא, זאב, המלך, המלכה) ומניעים ודרכי פעולה לא ברורים. מטרתו לפעמים להעביר מסר ולרוב הוא מיועד לסיפור בע"פ.
ראליזם מאגי, סיפורת ספקולטיבית, סליפסטרים או איך שלא תקראו לזה, הוא סיפור שמתרחש בעולמנו שלנו עם מספר *קטן* של אלמנטים על טבעיים או בלתי אפשריים שחודרים בצורה לא מוסברת לסיפור. למשל: גשם שנמשך שנים (עד שהדגים יכולים לשחות באוויר), ארנב בעל אוזני אנטנה, או מחלה המעוורת את כל העולם.
אם ניקח למשל את הסיפור הזה ואת "רוג'ר רביט", אז ברוג'ר רביט יש לנו מיקום ספציפי בו נמצאים היצורים המצוירים, יש מעין חוקיות סרטים-מצוירים שפועלת בתוך האזור שלהם, הם נמצאים לכל אורך הסרט, מתוארים החוקים לפיהם הם פועלים, אפשרויות האינטראקציה בינם לבין עולם בני האדם, וכו'. דברים שבסיפור הזה פשוט אינם. הברווז מופיע לו משום מקום בסוף הסיפור, ללא הסבר סביר, ולכן הסיפור אינו פנטסיה אלא סליפסטרים/ספקולטיבי/ "כמו אתגר קרת" כזה.
ולסיום, אם זכור לי נכון – יש כלל בכללי הפורום שאוסר לדון במידת התאמתו של הסיפור לז'אנר. אולי הגיע הזמן לבטל אותו?
-
