- This topic has 5 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
נורה עמדה במטבח ורקחה תבשילים. מדי פעם היא חזרה להציץ בתפריט… מרק חיבה הדדית, פשטידת ביתיות, פירה מחוייבות, ירקות מוקפצים ברוטב אבהות, ולקינוח עוגת תות. אבל לא סתם עוגת תות, עוגת תות שמטרתה הרגעות. נורה תכננה את הארוחה כולה תוך מחשבה עמוקה, במשך שלושה ימים ושלושה לילות הגתה את מערך הסעודה המושלם, שמטרתו לעורר באדי את הרגשות הרצויים… אין ספק שבאותו ערב נורה העניקה לאמרה 'חיים ומוות ביד הלשון' משמעות חדשה.
עלי להתחיל בחיבה, נורה החליטה. חשוב ליצור בינינו מחדש תחושה של קירבה. למעשה היא רצתה לקנות אהבה, אבל לא היה לה מספיק כסף, אז בלית ברירה היא התפשרה על חיבה. ביתיות ואבהות שניהם היו מרכיבים חיוניים, ועליהם נורה לא היתה מוכנה להתפשר. את כל תכשיטיה מכרה כדי לממן את קנייתם. מחוייבות היתה במבצע למי שקונה אבהות, אז היא לקחה כמות כפולה. אבל למרות כל החישובים והתכנונים, נורה ידעה שברגע אחד של בהלה אדי יכול היה פשוט לקום וללכת. לשם כך היא קנתה בשארית חסכונותיה תמצית נוגדת בהלה. "בלי פאניקה!" היה כתוב על האריזה.
נורה הכניסה את פשטידת הביתיות לתנור, ויצקה מתוך בקבוקון קטן, את רוטב האבהות לתוך סיר עמוק. היא נזהרה לא לשפוך ולו טיפה אחת מהנוזל היקר, וכמובן, גם לא לטעום. את תפוחי האדמה שנאפו בתוך כלי חרס על להבה נמוכה, היא מעכה, ופיזרה לתוכם את אבקת המחויבות. המרק בעבע, וצבעו הכתום היה מעורר תיאבון. נורה קירבה כף מרק אל פיה ועירתה את הנוזל לגרונה… בו ברגע התעוררה בה חיבה – חיבה לנבט זעיר שישנה את הכל. נבט זעיר שיחייה את מה שנבל, ויגרש את הייאוש מהלב. נבט זעיר שיגדל לעובר, ועובר שיגדל להיות לתינוק – וביחד הם יגדלו להיות משפחה.
אבל הנבט לא היה אמור כלל להיות שם בתוכה. ואדי בכלל לא היה בטוח שהוא רוצה לשאתה לאישה. ובזמן האחרון הוא היה חוזר כל כך מאוחר מהעבודה… נורה נאנחה, והנבט התהפך בחרדה בתוך רחמה.
טססס… נוזל האבהות לחשש בסיר וחיש קל נורה התעודדה, היא הרי חשבה על הכל: אבהות, מחוייבות, אפילו תמצית להרגעות. עלי רק למהר לאפות את עוגת התות! רידדה בצק, ערבבה הבלילה. חתכה התותים, ולא שכחה להכניס לתמיסה גם ארבע עשר טיפות של תמצית חזקה נוגדת בהלה. "בלי פאניקה!" הבטיחה המדבקה.נורה פרשה על השולחן מפה לבנה. התאימה כלים, כחלחלים עגולים. הדליקה נרות, ופתחה החלון – בחוץ המולה. עיר שוקקת וסואנת. על יד חלונה שורקים מטוסים. עשן וערפיח, ועננים אפורים. סגרה החלון. ובחרה תצוגה של עמק ירוק בין הרים מלבינים ופרחי לילך וגם סביונים. היא הוסיפה גם רוח קלילה שתרשרש בין עלי הכותרת, ותפזר ריח מתוק בחלל הדירה הדחוסה.
נורה נכנסת למקלחת. הקיר מתקלף והמים בקושי זורמים אבל שיר מתרונן בליבה. תקווה לעתיד. ורק הנבט מתהפך בחרדה ברחמה:
"ואם אבי לא ירצה בי? מה אז?"
"הוא ירצה בך, הוא ירצה בנו," עונה לו אמו מקרצפת עורה בספוג מדובלל. "אל תדאג ילדי, הכנתי ארוחה שתהפוך את אביך לבעלי החוקי." אך הנבט חושש, חושש לחייו. כי חוק מדינה הוא עכשיו: לא יבוא לעולם ילד בלי הסכמת האב.
נורה לובשת שמלת ארגמן. ודמותה מחייכת אליה מתוך המראה. הכל יהיה בסדר! הכל יהיה נפלא! רק נבט זעיר, רך בימים, מתחפר בצד ימין של הרחם החמים.
"לילה טוב ודרישת שלום לאבי. ואם ישאל מי מוסר, אמרי לו: זהו בנך הממזר!"דלת הכניסה חורקת ונפתחת.
"אתה רעב יקירי?"
"קצת, תודה."
"שב, שב," היא אומרת. "אני מייד חוזרת." את הפשטידה מכניסה לתנור לחימום. ואת קדרת המרק נושאת לשולחן. ידיה רועדות, היא לרגע עוצרת. מתוך פח האשפה במטבח מצטחק לעברה בקבוקון מזכוכית אטומה: "בלי פאניקה!" הוא מזכיר לה בלחישה."למה שלא תשבי?" הוא מבקש אך עיניו מושפלות.
"הנה, אני יושבת."
"טעים," הוא אומר, וגופו הנוקשה מתרכך רק קמעה. נורה טועמת גם היא, ומיד מציפה אותה חיבה. אך הגבר שיושב מולה נראה מרוחק.
"קח עוד קצת," היא משדלת. והוא נעתר."נעים להיות בבית," אדי אומר וחולץ נעליו. ונורה חושבת – הפשטידה ללא ספק פועלת! היא ממהרת למטבח להביא את הפירה שיעגן את הביתיות בחוזה.
"ואל תשכחי את הירקות," מזכיר הנבט שלרגע מתעורר.
הירקות נהדרים והרוטב נפלא. נורה מעמיסה את צלחתו בעוד מנה.
"ומה איתך?" הוא שואל.
"בשבילי הפשטידה מספיקה," היא מסמיקה.
"היו לנו שנים טובות נורה," הוא אומר בשקט.
"ויהיו לנו שנים טובות עוד יותר," היא מחייכת לעברו. הוא חופר בצלחתו.
"חבל שאף פעם לא גדלנו כלב," הוא אומר.
"כלב?" נורה מתרגשת.
"מישהו לדאוג לו. מישהו שאפשר ללמד אותו דברים."
נורה חשה תקווה.
"אני מצטער שאף פעם לא גדלנו כלב. או חתול. אני מצטער על המון דברים, נורה."
"אל תצטער," היא מחייכת.
הוא שותק.
"אני לא יודע איך לומר לך. זה… אני חושב שזה נגמר בינינו."
"נגמר… מה הכוונה?" נורה עדיין לא מבינה.
הוא נע בכסאו.
"זהו זה. זה הסוף… היו לנו זמנים יפים. וכמובן שאת מאד יקרה לי, אבל לכל דבר יש סוף. אל תראי כל כך מופתעת. וחוץ מזה את תראי, את תהיי בסדר!"
"לא," היא לוחשת. ואת עיניה שורטות הדמעות.
"ככה זה נורה. אני באמת מצטער."
"אבל… מה קרה?" היא אינה מוותרת. מה השתבש? המרק? הפירה? מה לא בסדר? הרי היא תכננה הכל. הרי על הכל היא חשבה…
"אני רוצה להקים בית ומשפחה. עם אשה אחרת. ולמעשה מאז שהתחלנו בסעודה אני מרגיש דחף עז לחזור אל ביתה. כן, זו האמת. את שאלת, את רצית לדעת. אחרת לעולם לא הייתי מספר."
בית? משפחה? נורה חשה את לבה צונח. אבן כבדה מתהפכת בקרבה ושוקעת מטה, מטה."הללו! מישהו שם?" קורא הנבט. "אני לא ממש מצליח לנשום בדקות האחרונות!"
נורה מייצבת את עצמה ומנסה לקחת נשימה. אך הוא כבר קם מהשולחן. נועל נעליו. לוקח מזוודה ארוזה כבר מראש, והדלת נסגרת. אפילו שלום לא אמר… יפחות ויבבות עולות מגרונה. זהו זה. הכל נגמר.
"הצילו! אני נחנק! מה קרה לאספקת החמצן?!" זועק הנבט. אך נורה משתנקת בבכי נורא. את הנזלת היא מנגבת במפה הלבנה. מה אעשה? לאן אברח? היכן אסתתר? האם על ילדי אאלץ לוותר? ובתוכה מחרחר הנבט בתחינה חלושה: "אמא, אויר, אויר לנשימה!"
נורה כושלת אל החלון. רוח שחורה סוטרת על פניה, הודפת אותה לאחור בגל של בחילה. היא צונחת לרצפה ופיה הפעור נאבק לנשימה.באותו רגע ממש עיניה נופלות על בקבוקון, שנח בין קליפות ושיירים בתוך פח האשפה.
"בלי פניקה!" מצווה התוית שעל הבקבוקון.
בלי פניקה?!
"זוכרת? אני בעוגה."
העוגה? נורה לא מבינה.
"עוגת התות! המתכון הבטוח להרגעות!"
נורה מתיישבת על ריצפת המטבח ועוגת התות בחיקה. בין יפחה ליפחה היא בולעת עוד חתיכה. לאט לאט מתפשטת בתוכה רגיעה מתוקה. כעת היא מתענגת על כל נגיסה, על כל תות בציפוי של שלווה, והנבט משייט בקרבה רגוע כמו בודהה אחרי התקפה. הכל יהיה בסדר, היא מזמרת חרש, הכל יהיה רגוע רגוע. והנבט בטראנס של מדיטציה מהמהם לעצמו אומממם. אומממם. אומממם… -
-
-
מן סיפור לשעת לילה מאוחרת…רק מצחיק יותר.
אבל שנייה לפני שאני מתחיל לתת קרדיטים… אחד הדברים שיותר הפריעו לי זה שלא ערכו לך קבלת פנים אחרי ההעדרות הממושכת…
שלום לך ג'יי…סוף סוף באת לבקר וטוב שכך… אני מבין שאת משתבחת עם השנים…
עכשיו נחזור לרצינות…אהבתי את הסיפור. אהבתי – גם אם לא התכוונת – את המאטפורה בין רקיחת העוגה לרקיחת הקשר…מישהו באמת היה צריך להסביר איך זה באמת עובד בחיים… ואהבתי את הדיאולוג עם הנבט, למרות שאני צריך להניח שבסיפור הזה אנחנו מגדלים צמחים בבטן ולא עוברים. ונהנתי מהצורה – הצפוייה אומנם – בה הצגת, את חוסר יכולתנו באמת להשפיע על החיים.
והערה קטנה…
ישנם משפטים, שמיקום הפסיקים בהם אינו נכון, וכאלה שניתן להחליף בהם נקודה בפסיק וההפך…
ובכל מקרה, שמח שאת פה…
-
ואני ממש שמחה על הברכות האישיות
אני מרגישה שהסיפור רחוק מלהיות מוכן, ולכן בחרתי לפרסם אותו כאן, כדי לקבל קצת פידבק לגבי מה שטעון שיפור. אם הייתי מרגישה שהוא הגיע לשלב הסופי שלו הייתי שולחת אותו ישר לגרומיט…
אז בכל זאת, למרות שאני יודעת שזה קצת מייגע, אלון, אם יש לך הערות לגבי פיסוק, אשמח לשמוע. ובכלל.אחרי שפרסמתי חשבתי גם שההצגה של נורה בסיפור היא טיפוסית מדי ל"אשה" –
לא עובדת, מבשלת, מוכרת תכשיטים ונכנסת לפניקה, וחשבתי קצת לאזן את זה, או להוסיף הסבר על העולם שמביא למצב הזה.לגל – עבורי אדי זה שם שיכול להיות נפוץ גם בישראל, ונורה הוא לא אמריקאי טיפוסי. חשבתי שבזמן שהסיפור מתרחש, שזה לא בדיוק הזמן הזה, נורה יכול להיות שם מקובל. בגלל שיש לו צלצול נעים. לא רציתי לתת לסיפור גוון ישראלי מובהק, ואני חושבת שזה לגיטימי.
-
טוב… במקום להראות לך בדיוק את הנקודות הבעיתיות מבחינתי, החלטתי פשוט להציג לך את הטקסט לאחר עריכה שלי.
חשוב לדעת!! הדיעה שאני מציג כאן היא רק הצעה. אם היא נוגדת את הסגנון שבחרת, וגם לא עומדת כל-כך בתנאי הדקדוק המחמירים של חלק מהאנשים כאן…את מוזמנת לשאול חוות דעת של אחרים…
בנוסף לאור הערותייך, אני חייב להוסיף כמה דברים קטנים… אין זה משנה אם היא עובדת או לא עובדת. זה שתכונותייך הפמניסטיות רוצות להראות אישה אסרטיבית יותר, מחלישה את השימוש דווקא בהתערבות הלא טבעית…
ואגב, לי זה בהחלט נראה כצעד נואש וטוב שכך…
לסוגיית הנבט, מה אומר, הסבר של שורה או שניים לא יותר. המינון הוא כמעט מושלם.
והנה הטקסט…
נורה עמדה במטבח ורקחה תבשילים. מדי פעם חזרה להציץ בתפריט : מרק חיבה הדדית, פשטידת ביתיות, פירה מחוייבות, ירקות מוקפצים ברוטב אבהות, ועוגת תות לקינוח – לא סתם עוגת תות – עוגת תות שזורת הרגעות. במשך שלושה ימים ושלושה לילות הגתה ותכננה את הסעודה המושלמת בכדי לעורר באדי, חברה, את הרגשות הרצויים… אין ספק שבאותו ערב נורה העניקה לאמרה, 'חיים ומוות ביד הלשון', משמעות חדשה.
עלי להתחיל בחיבה, החליטה, חשוב ליצור בינינו מחדש את הקירבה. למעשה, רצתה באהבה, אבל לא היה לה מספיק כסף, אז בלית ברירה התפשרה על חיבה. ביתיות ואבהות, שניהם מרכיבים חיוניים, ועליהם נורה לא התפשרה! את כל תכשיטיה מכרה כדי לממן את קנייתם. את המחוייבות מצאה במבצע למי שקונה אבהות, אז לקחה כמות כפולה. אבל למרות כל החישובים והתכנונים, נורה ידעה שברגע אחד של בהלה אדי פשוט יכול לקום וללכת. לשם כך קנתה בשארית חסכונותיה תמצית נוגדת בהלה. "בלי פאניקה!" היה כתוב על האריזה.
נורה הכניסה את פשטידת הביתיות לתנור, ויצקה מתוך בקבוקון קטן את רוטב האבהות לתוך סיר עמוק. היא נזהרה לא לשפוך ולו טיפה אחת מהנוזל היקר, וכמובן, גם לא לטעום. את תפוחי האדמה שנאפו בתוך כלי חרס על להבה נמוכה מעכה, ופיזרה לתוכם את אבקת המחויבות.
המרק הכתמתם והמבעבע עורר בה תאבון. נורה קירבה כף מרק אל פיה ועירתה את הנוזל לגרונה… בו ברגע התעוררה בה חיבה – חיבה לנבט זעיר שישנה את הכל, שיחייה את מה שנבל, ויגרש את הייאוש מהלב. נבט זעיר שיגדל לעובר, שיגדל לתינוק – וביחד יגדלו למשפחה.אבל הנבט לא היה אמור כלל להיות שם בתוכה. ואדי בכלל לא היה בטוח ברצונו לשאתה לאישה. ובזמן האחרון היה חוזר כל כך מאוחר מהעבודה… נורה נאנחה, והנבט התהפך בחרדה בתוך רחמה.
טססס… לחשש נוזל האבהות בסיר וחיש קל התעודדה, הרי חשבה על הכל: אבהות, מחוייבות, אפילו תמצית להרגעות.
עלי רק למהר לאפות את עוגת התות! רידדה בצק. ערבבה הבלילה. חתכה התותים, ולא
שכחה להכניס לתמיסה גם ארבע עשר טיפות של תמצית חזקה נוגדת בהלה.
"בלי פאניקה!" הבטיחה המדבקה.נורה פרשה על השולחן מפה לבנה, ועליה הניחה כלים תואמים, כחלחלים ועגולים.
לבסוף הדליקה נרות, ופתחה החלון אל העיר השוקקת והסואנת. מטוסים חולפים ושורקים. עשן וערפיח מתמרים מתחת, ועננים אפורים מעל. במקום לצפות בנוף הארובני הסגרירי, בחרה לסגור את החלון ולהשתמש בתצוגת עמק ירוק בין הרים מלבינים עטורים בפרחי לילך ובסביונים. היא גם הוסיפה רוח קלילה שתרשרש בין עלי הכותרת, ותפזר ריח מתוק בחלל הדירה הדחוסה.עד כאן להיום…
אני מקווה שעזרתי לך ופדיתי חוב קטן…
-
