- This topic has 11 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
היינו חמישיה: הילה, רינה, שני ואני. והמלאך הפרטי שלנו, הרצל. לפעמים היה ברור לנו שהמצאנו אותו, לפעמים לא כל כך. לפעמים, מאוחר בלילה כשאנחנו יוצאות מאיזה פאב מצחקקות בהיסטריה, ברור לנו לגמרי שהוא המציא אותנו.
בשבילי זה אף פעם לא היה משנה, מי המציא את מי – הוא היה שם, וזהו.
איתי הוא היה מאז ומעולם. בגן, הילדים היו צוחקים עלי כשדיברתי איתו והם לא שמעו אותו עונה – כולם חוץ מרינה. אז הכרתי ביניהם, ויותר לא צחקו עלינו: העמדנו פנים שאנחנו מדברות אחת עם השנייה, והכל היה בסדר. אז גם הבנו שזה מה שהוא רצה מהתחלה, שנהיה חברות.
הוא זה שהשלים בינינו לבין הילה-מלכת-הכיתה, ובגלל שהיא האמינה שהוא זה שגילה לנו מה להגיד לה צרפנו אותה גם. שני הצטרפה רק אחרי התיכון: היא היתה המלצרית ב"ניטשה", ושאלה אותנו אם אנחנו תמיד שומרות מקום לאליהו הנביא.
פעמיים בשבוע היינו חוזרות הביתה מאוחר מאוד בלילה, אחרי המשמרת שלה, ושרות בקולי קולות "ניטשה א-מ-ר שא-לו-הים מת!", הרצל היה עונה לנו "אלו-הים ענה שניט-שה מת" בקולו העבה וכולנו היינו מצחקקים. אז החלטנו שאם אחת מאיתנו תמות מותר לרביעייה שתשאר לבכות רק יום אחד – ובערב, הן חייבות ללכת להשתכר ב"ניטשה".
הצבא היה מפריד אותנו לולא הרצל. אי אפשר לתאם יציאות של חמישיה, אפילו אם ארבע מהן הן בנות ואחד הוא מלאך. הוא היה מעביר הודעות בינינו, רגשות. הוא שמר על קשר. לא תמיד הן היו עוברות כמו שצריך – לא תמיד הן היו עוברות בכלל – אבל זה היה יותר טוב מכלום. יותר טוב משאר החיילים הבודדים, האומללים.
לטיול הוא לא הצטרף – הוא לא יכל לצאת מגבולות הארץ. ובכל מקרה, לא היה לנו זמן להתרכז בשיחות ערטילאיות-משהו עם מלאך בזמן שחרשנו את אירופה. רבנו קצת, בעיקר בגלל שהוא לא היה שם להשלים בינינו – שני התחילה לדבר על זה שכל ההתעסקות עם הרצל היא נורא ילדותית, והגיע הזמן שנמצא לנו חבר לכל אחת. אני התרגזתי נורא, ולולא הילה ורינה שהזכירו לי שהיא הצטרפה אחרונה ולה זה עדיין קצת מוזר, אולי החמישיה שלנו היתה מתפרקת כבר אז.
ברגע שחזרנו לארץ – וחזרנו לדבר איתו – זה הסתדר: שני היתה זו שהציעה שנשכור דירה כולנו ביחד וענתה שאם לא נסתדר, הרצל יהיה שם לעזור. הכל היה בסדר, בינתיים, והדירה ברמת-גן הייתה התקופה הכי יפה שלנו.
אבל אז, אמא של שני שמעה אותה מבקשת מהרצל להודיע לנו שהיא חולה ולא תגיע בחזרה כמו כל יום ראשון, כשהיא לבד בחדר. זה הגיע לטיפול פסיכולוגי מהר מאוד – ושני ניתקה איתנו קשר. לא כעסנו עליה: קשה כל כך לזכור כמה הרצל אמיתי, כמה הוא מצחיק וחכם ויודע ב-ד-י-ו-ק מה כל אחת חושבת כשלא נמצאים לידו. במיוחד אם מישהו מנסה לשכנע אותך שהוא לא קיים. אמא שלה שמרה עליה כמה שיותר רחוק מאיתנו.
ניסינו להמשיך בחיים, עברנו לדירה קטנה יותר בחולון והשתדלנו נורא לחגוג כאילו כלום לא קרה, אבל זה לא היה אותו הדבר. אני מניחה שפשוט לא השלמנו עם זה שלא נהיה חמישיה יותר – ולמרות שרק אדם אחד מפריד, ארבע הן הרבה, הרבה פחות מחמש.
באופן אירוני, רק המוות שלה שחרר אותנו. כמה בכינו באותו יום! כבר בבוקר הרצל אסף אותנו, והודיע לנו בפנים רציניות שהיום בלילה היא תידרס על ידי מכונית. "אבל אל תהיו עצובות" – אני זוכרת כל מילה שלו – "אם היא תגיע לגן-עדן, אני אוכל ליצור איתה קשר, לפחות חלקי. טוב יותר מעכשיו, אני מניח". כעסנו עליו, קצת, ואני ביליתי את כל היום ליד הטלפון, מנסה נואשות להשיג אותה ולהזהיר אותה – אבל אמא שלה עשתה הכל כדי להרחיק אותה מאיתנו: היא שלחה אותה לדודים באמריקה, לא פחות, ולא הצלחתי לגלות אפילו לאיזו מדינה. בבוקר למחרת, אחרי לילה לבן ומלא-דמעות, אמא שלה התקשרה להזמין אותנו להלוויה.
כשיצאנו אותו ערב מה"ניטשה", חצי בוכות וחצי מצחקקות בהיסטריה, צחקנו על הפרצוף שלה, אחרי ההלוויה, כשהילה אמרה לה שאנחנו בוכות מיום שני בבוקר והיא הבינה שידענו על התאונה לפני שהיא קרתה. היא השתוללה וכמעט האשימה אותנו ברצח… אבל אפילו היא הבינה שלא היתה לנו שום דרך להגיע לשם, או אפילו לגלות איפה זה "שם". הרצל רק חייך את החיוך המסתורי שלו שגרם לנו לשאול אם היא הגיעה, באמת, לגן עדן והגיע הזמן שהוא יספר לנו. הוא חייך שוב. ואז, כשאנחנו שרות "ניטשה א-מ-ר שא-לו-הים מת!", לרגע אחד שמענו גם את הקול של שני איתנו, והיה נדמה לנו שעוד דמות ערטילאית אחת הולכת איתנו ברחוב הכל-כך מוכר. הסתכלתי על הרצל, ואז עליה, ופתאום, לשנייה אחת, אנחנו היינו ערטילאיות והם לא ולא היה ברור מי אמיתי יותר, הרצל ושני או אנחנו, וכשהוא החזיר אותנו להיות מציאותיות כולנו צחקקנו בהיסטריה ושרנו "אלו-הים ענה שניט-שה מת". -
התגובה הראשונה והמיידית שלי לסיפור היתה מאד ריגשית ומאד חזקה וזה כבר אינדיקציה שהסיפור הוא סיפור נפלא. במילים אחרות: הוא נוגע.
הראיה של המוות מהזווית האופטימית היא משהו ש(לדעתי) קשה לעשות בצורה מוצלחת. מסיבות ביוגרפיות שלי בחירת השמות הפכה אותי לרגיש במיוחד ועדיין סיימתי לקרא את הסיפור בלי טיפה מהמרירות שמלווה אותי בדרך כלל כשאני קורא על מוות של אנשים צעירים.
קראתי עוד ארבע פעמים את הסיפור ולא ממש הצלחתי לסכם עם עצמי מה גרם לתחושה הזו.
אני חושב שהצלחת לנגוע בגעגוע שלי ל"חבר הסודי" שלי שאני, כמו רובנו אני חושב, לא השכלתי לשמור איתו על קשר בתקופת התיכון והצבא.בקיצור – זורם ומרגש ונוגע . רק מילת ביקורת אחת – איזה מין שם למלאך זה הרצל?
-
-
-
אני חושב שהסיפור היה יכול להיות ארוך יותר.
שימי לב איך הכל דחוס, אין שום דיאלוג, אין זמן להכיר את הדמויות ולבחון לעומק את השפעת הסיטואציה – וחבל. בסופו של דבר, התוצאה מזכירה תקציר של ספר.
ההצעה שלי: נסי לקחת את הסיפור, לבחון את נקודות המפנה והמשבר בו, ולבנות לכל נקודה כזו פרק המוביל אליה. הפרק הראשון, למשל, יכול לכסות את נושא גן הילדים, כשבסופו מסתבר כי מטרתו של המלאך לחבר בין המספרת לרינה.
כמובן, הוספת מלל סתם לא תשביח את הסיפור – יש לתת עומק לדמויות ולהתרחשויות, ולמצוא עוד רעיונות לשלב פנימה. אבל זה בהחלט יכול להיות תרגול טוב מאד, ומי יודע מה תהיה התוצאה?… -
חמוד למדי, אבל זה מרגיש כמו תקציר של סיפור יותר ארוך.
אני אומר תקציר כי די קשה להכיר את הדמויות שלך , ביחוד כשאת דוחסת תקופת חיים שלמה לתוך הסיפור.
גם חסרה לי עלילה עם בשר: עד הקטע ששני עזבה אותם זה מרגיש בערך כך:
"הרצל היה איתי עוד מהגן, ואז הכרתי את רינה והיא התחברה אלי ובתיכון הילה הצטרפה ואז שני לפני הצבא. הלכנו לצבא ואז התשחררנו ושכרנו דירה ואז אמא של שני…"
וזה בערך חצי מהסיפור שלך.ואם כבר דמויות – שני היא כבר ילדה גדולה, למה היא נותנת לאמא שלה לשלוט בה ככה? מהמעט (מאוד) שסיפרת עליה, דווקא קיבלתי את הרושם שהיא עצמאית למדי. ממלצרת, היא זו שהציעה לחפש דירה, היא דברה על זה שהן צריכות חבר.
אז מה אני אומר ?- להרחיב. הרבה.
-
כנראה שזרם פוסט-יולי אופף את מחוזותיינו…די מרגש.
הפעם, הקצב היה נכון וטוב.
מצד שני, בקריאה שנייה, הרגשתי כאילו הסוף הוא די תקוע – כאילו בא משום מקום – ואם זאת הוא לא הפריע עד כד-כך.
והכי חשוב…הסיבה שנהנתי מהסיפור, הוא בעצם משאלת הלב שטמונה בו. האם היא שם בכוונה או לא – אני לא יודע. ומשאלות לב מהסוג הזה תמיד ממיסות לי איבר מסויים בגוף.
-
אני לא אסכים איתך.
כל המטרה של הסיפור טמונה בפסקא הראשונה – לתת לקורא להרגיש (במודע או שלא במודע) לפעמים – שהיא המציאה את הרצל, לפעמים לא, ובסוף – כשהן יוצאות מצחקקות מהפאב – תחושה רגעית שהוא המציא אותן. ושזה לא משנה, בכלל – בשבילה הוא אמיתי, ולמי אכפת מי המציא את מי.
הדמויות האחרות מושטחות בכח בכוונה – כדי להקצין את האווירה של מציאות / חוסר מציאות. הרי, אם היא המציאה את הרצל המוחשי כל כך – אולי היא המציאה אם שאר החמישיה, הפחות מוחשית? ולמי זה אכפת, בכלל?
אם זה לא הצליח ונתן תחושה של תקציר – חבל. החמצה שלי…
אבל אני לא חושבת שיש מקום להאריך אותו. הצליח – הצליח, לא הצליח – אולי אפשר לשנות אותו, להקצין אותו, לרכך אותו. להאריך? יפספס את המטרה, מבחינתי
-
-
-
לתחושת מציאות/לא-מציאות.
זה שאנחנו לא יודעים מה מציאות ומה לא , לא אומר שהדמויות אינן אמיתיות במציאות או לא בהן הן נמצאות או לא. בייחוד שבשבילה הוא/הן אמיתיים/ות.
אני חושב.
(משמע אני קיים! yay!)וחוץ מזה, אני גם לא רואה קשר בין המטרה שלך ("מי המציא את מי והאם זה משנה?") לבין סגנון הכתיבה שלך כאן. את אותה המטרה יכולת להעביר בסיפור יותר ארוך, שכתוב בצורה קצת פחות מתומצתת . כמו שכתבתי בהערתי הקודמת, הבעיה לא רק בדמויות אלא גם בחוסר מסוים של עלילה.
וגם, לא התייחסת לתלונה שלי לגבי דמותה של שני. -
יפה, אבל מפוספס.
מפוספס כי קצר מדי.
קצר מדי כי הסיפור משרה אווירה נהדרת כשהוא מגיע לסיטואציות, אבל 90% ממנו תיאורים כוללים ולא סיטואציות. שמעת על "show, don't tell"? למה להגיד לנו "היינו ככה וככה ואז היינו ככה וככה" במקום לתת דוגמאות?
ואם לא ברור לך למה סיטואציות זה טוב: סיטואציות יאפשרו לנו לבלות קצת קוואליטי טיים עם הדמויות הבאמת מעניינות שלך. כמו שזה, זה יותר מרגיש כאילו אנחנו *שומעים* על כמה נהדרות שהן, אבל לא זוכים להכיר אותן, ואז הסיפור כבר נגמר. זה מתסכל.
אני מבינה שזה שכתוב שידרוש הרבה עבודה, ואני גם יודעת מנסיון שנורא קשה להיכנס לראש של לכתוב סיטואציות כשאת בראש של לכתוב תיאורים כוללים, אבל אני חושבת שבמקרה הזה זה שווה את זה. חבל להסתפק בבינוניות כשלסיפור יש פוטנציאל ליותר.
-
