- This topic has 11 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים by
.
-
תגובות
-
-
כנגד כל הסיכויים
פרופסור דפנה וייס, אחרי שנים באקדמיה, אימצה לה לא-מעט מאפיינים של הפרופסור המפוזר הקלאסי ובמיוחד את הנטייה לשרבט על פתקיות נייר ולהשאיר אותן בכל מקום. אפילו כשהחלה לעבוד על הפרויקט הממשלתי המשותף עם המחלקה לסטטיסטיקה שהיה – כמו שטרחו להבהיר לה בלי סוף – סודי ביותר, סיסמאות ופקודות שונות ומשונות מצאו את עצמן משורבטות ברחבי ביתה. אי שם בירכתי התודעה שלה היה ברור לה כי לנועה, הבת שלה והתושבת הנוספת היחידה בבית, אין את הידע במחשבים או את האינטליגנציה הבסיסית כדי להבין את השרבוטים של אמא שלה, כך שמעולם לא נזהרה באמת.
אבל אותה תודעה שכחה להביא בחשבון את ההשפעה של צחוקה הפעמוני, תלתליה השובבים ובעיקר מחשופיה הנדיבים של הבת הנ"ל על חבריה לכיתה, וכך קרה שקבוצת הלימוד שהתכנסה אצלה לא למדה למבחן בחשבון אינטיפיסימלי 1 אלא פרצה לאחד המחשבים השמורים ביותר במדינה.
נועה השתעממה מהר מאוד ודרשה לחזור ללמוד – המבחן בעוד שלושה ימים, היא טענה בתוקף, והיא העדיפה את המבט המשתדל-לשאת-חן שבו הם הביטו עליה כשהסבירו לה את החומר על פני המבט המשתאה והמזוגג קלות שהם ריכזו בצג המסוף המלא במספרים.
"אין צורך," חייך אליה אהוד, אחד מהבודדים שהעזו לסתור את דבריה.
"מה זאת אומרת?!" היא התרעמה, משחקת בתלתל אחד כדי למשוך את תשומת הלב שלו לשיער שלה.
"בואי, אני אראה לך" הוא פינה את אלכס מהכיסא שמשמאלו, והתרגשות נצנצה מתוך עיניו – הוא ידע שיקנה את התעניינותה.
" 'מהן עשרת השאלות הסבירות ביותר שיתן דוקטור סרגיי מ<כאן> לתלמידיו במבחן בחשבון אינטיפיסימלי 1 בעוד כשלושה ימים?' " הוא הקליד לתוך תיבת הטקסט בזמן שהיא התיישבה. הפלט הגיע במהירות והוא הקיש על "הדפסה" בלי לשים לב – עשרה עמודים נערמו לצד המדפסת כעבור כמה שניות. נועה נטלה אחד מהם ונאנחה בלב ולב: היתה זו אותה שפה זרה ומוזרה שספרי הלימוד שלה נכתבו בה.
"עכשיו, נשאר לנו רק לפתור את השאלות האלה," אהוד זיהה היטב את האנחה "ולרשום את התשובות בדפי הנוסחאות למבחן. מתוך חמשת השאלות המסורתיות של סרגיי, לפחות שלוש יהיו מאלה -" הוא נקש באצבעו על ערימת הדפים הנותרים "ועליהן נבחר לענות!""זו לא רמאות? לא יעיפו אותנו מהאוניברסיטה אם יגלו את זה?" שאלה אותו נועה כשנשאר אחרי כולם כדי להסביר לה איך לפתור את השאלה שהוקצתה לה.
"לא עשינו שום דבר שאפשר לעלות עליו. המחשב הזה חסום אפילו למרצים, ובכל מקרה מחקנו את השאילתות. חוץ מזה, זו לא העתקה – אם היינו חוקרים כל מה שקשור לסרגיי במשך כמה שבועות טובים, היינו מגיעים פחות או יותר לאותן שאלות."
"איך?!" נועה לא אהבה בכלל את הנימה הבטוחה, החדשה, של אהוד. מה הוא חושב לעצמו?
"המחשב הזה, בעצם, הוא מכונת סטטיסטיקה עצומה עם גישה להמון נתונים. אם היינו יכולים לבדוק בעצמנו, למשל, את כל הבחינות שהוא נתן בכל שנותיו באוניברסיטה ולראות איך הן משתנות עם השנים, להשוות את זה עם כל ספרי הלימוד וקבצי הבחינות הזמינים בספרייה שמהם הוא יכול לקחת שאלות, לבדוק איזה ספרים הוא השאיל לאחרונה מהספרייה, איזה ספרים נמצאים אצל המתרגל שלו, מה הדעה המקצועית שהוא שלח לדיקאן שלו על רמת התלמידים בקורס הסמסטר ואילו בחינות הוא נתן לקורסים ברמה דומה במשך עשרים שנה, היינו יכולים לדעת איזה שאלות הוא יתן. החמודי הזה-" אהוד טפח ביד אוהבת על המסוף הביתי – "משווה את כל אלה ומצרף עוד נתונים שאת ואני לא מסוגלים לחשוב עליהם, ואז, סטיסטית, עונה לשאלה שלי."
"ואם השאלות לא יהיו במבחן?"
"אין סיכוי, נועה'לה, אין סיכוי." נועה הזעיפה פנים והחזירה את תשומת לב שניהם אל דף השאלה המודפס כשהיא מזכירה לעצמה לו להשאיר דווקא את אהוד אחרי כולם. הוא תופס מעצמו יותר מדי.רק כשהוא הלך, סוף סוף, היא יכלה להחזיר את החיוך לפנים. מטומטמת ככל שהוא חושב שהיא, היא הבינה *בדיוק* איזה כוח מדהים אוצר הפרויקט המסווג שאמא שלה מקשקשת עליו… ב-ד-י-ו-ק הכוח שהיא זקוקה לו.
למחרת, לטסט, היא לבשה בדיוק את השמלה שיעץ לה המחשב ללבוש לאחר שהעלתה את תוכנת "ארון הבגדים שלי" לאתר שלה, ופיזרה את השיער. להפתעתו הגמורה של המורה שלה לנהיגה, היא עברה טסט ראשון.
את המבחן באינטיפיסימלי עברה בציון 90 – מרוב התרגשות, היא התבלבלה בסיום התשובה השנייה. את הסמסטר, להפתעתה הגמורה של אמא שלה, היא סיימה בממוצע 94.
למסיבת סיום שנה א' היא הופיעה בחליפה שגרמה לכל בני השכבה לזכור אותה היטב כל החופש, ולזכור אותה לטובה… כפי שהיא ידעה שיקרה, ידעה בלי שום ספק. הם התגודדו בתור כדי לזכות בנשיקה על הלחי ובהכרזה העליזה "נתראה אחרי החופש!", וכולם זכו לה – כולם, פרט לאהוד, שידעה בדיוק איך להתחמק ממנו.
בחופש המו טורי הרכילות מסיקור הרומן המתוקשר שלה עם גל נווה, מהדוגמנים המובילים בארץ. היא זרקה אותו כעבור חודשיים, אחרי שגילתה שיש סיכוי של 97% שיבגוד בה בחודש השלישי.
"סטאס," היא שאלה כל בוקר את המחשב הסטטיסטי שהצמידה לו כינוי חיבה. "מה ללבוש היום?"
"סטאס," שאלה כל ערב, "לאיזה מועדון ללכת?"
"איזה סרט ישפר את מצב הרוח שלי, סטאסוש? עם איזה בן זוג?" "איזה ספר לקרוא כדי להראות חכמה, סאטסי?" "באיזה גלולות להשתמש?" "מה להגיד לאמא כדי שתפסיק לרדת על השעות שבהן אני חוזרת?" "איזה בית קפה יהיה הכי איני בשבוע הבא?"
מעולם היא לא היתה כל כך פופולארית. מעולם היא לא היתה כל כך מאושרת.תחילת הסמסטר החדש עברה עליה אפילו יותר מתמיד בבחינת הבנים שלומדים איתה בכל קורס – היא ידעה שאת המבחנים תוכל לעבור בעזרת סטאס, וחומר הלימוד מעולם לא אמר לה הרבה. היא תתייעץ עם סטאסי לגבי איזה בנים כדאי לצרף לכל קבוצת לימוד ואיך לגרום להם להצטרף, וזהו.
את תשומת ליבה משך מהר מאוד בחור שלא ראתה בשנה שעברה: גבוה, שזוף ושרירי. היא עקבה אחריו, בלי שישים לב, לקפיטריה ונעמדה אחריו בתור, מה שאפשר לה לשנן לעצמה את השם שחתם על ספח כרטיס האשראי. רוזנקרנץ. לא לשכוח לשאול את סטאס מי מהתלמידים שם המשפחה שלו הוא רוזנקרנץ, הגובה שלו הוא 1.85 מטר והעיניים…
מבט אל העיניים כמעט וגרם לה לשבץ – היא הכירה את העיניים האלה, וידעה מאיפה: בפעם האחרונה שראתה אותן הן היו מוסתרות מאחורי זגוגיות משקפיים עבות כמו תחתיות של בקבוק קולה. זה היה אהוד.
הוא חייך בעצבנות בזמן שהיא בחנה אותו מכף רגל עד ראש – החופש, הודתה בפני עצמה, עשה עימו חסד. הוא התאמן, כנראה – הכרס שלו נעלמה – הוא השתזף, החליף את התסרוקת הפרועה שלו בקוקו קטן ואת המשקפיים בעדשות והוריד את זקן התיש שכיער את הפנים שלו. בדיוק כשעמדה לפנות אליו הוא התחמק ונעלם, ונועה הבינה שהצורה שבה התנהגה אליו בסוף השנה שעברה חוזרת אליה כמו בומרנג. אין לה סיכוי, עכשיו, להתקרב אליו. לעזאזל.
"ובכן, זה רק יותר טוב" היא החליטה כמה שניות אחרי שנעלם. בכל מקרה לא אהבה את הנימה הפחדנית-למחצה ומתנשאת-למחצה, ויש לו אופי מגעיל, וזה מה שחשוב. היא תתעלם ממנו ותתרכז בבנים האחרים – יש כל כך הרבה מהם, שחבל לבזבז זמן על אחד עלוב כל כך, גם אם יש לו תחת חמוד בצורה מדהימה.קל להגיד, קשה לקיים – נועה מצאה שזה פשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו. איך שהוא, תמיד היה בספרייה לפני שהיא נכנסה אליה, נראה חכם כל כך כשהוא מחזיק ככה את הראש. איך שהוא, בחצי מהפעמים שהחליטה לקפוץ לבריכה הוא כבר היה שם, השחייה מבליטה את השרירים החלקים שלו. בכל פעם שדיבר בכיתה מצאה את עצמה נהנית מהצליל של הקול שלו – באמת היה לו קול נעים כזה גם בשנה שעברה? – וכשעברה לידו, בטעות לגמרי, ריח של האפטר-שייב שלו גרם לעולם שסביבה להסתחרר…
לקח לה שבועיים של התעלמות כפוייה כדי להודות בפני עצמה שהיא מאוהבת בו."מה אני אעשה, סטאסי, מה אני אעשה?" היא נאנחה ליד המסוף שלה, בחדר, עדיין לא מקלידה. השאלה ההיפוטתית נתנה לה את התשובה כמעט מיד – מה זאת אומרת מה היא תעשה, היא תתייעץ עם סטאס. היא תשאל אותו איפה סביר להניח שאהוד נמצא עכשיו, ואיך להתלבש כדי למצוא חן בעיניו, ועל מה לדבר איתו כדי שלא יתחמק ואיך לרמוז לו להזמין אותה לצאת. היא תדע בדיוק מה לעשות, ו–
רגע, אבל מה יקרה אם הוא לא יהיה שם? ואם הוא כן ינסה להתחמק? ואם היא תדבר איתו, והוא יחשוב שהיא מנסה להתחנף אליו כדי שיעזור לה באינפי שוב? גל של חרדה תקף אותה – לראשונה מאז גילתה את סטאס, היא לא היתה בטוחה בעצמה. לא היתה בטוחה בעצמה בכלל.
ובכן, גם לזה יש פתרון. בלב הולם היא נגעה במסך, מפעילה את המסוף, מחכה שהקישור לסטאס יתחבר. באצבעות רועדות היא הקלידה " 'מה הסיכוי שאהוד רוזנקרנץ שלומד איתי יציע לי לצאת איתו אי פעם?' ", וחיכתה. לקח לסטאס יותר מכמה שניות לענות – שאלות לגבי בני אדם תמיד לקחו לו יותר זמן.
אי שם במרתפי האוניברסיטה קרקשו המעבדים של המחשב שהוקצה לפרויקט מסווג אחד. הוא בחן את קורות החיים שהגיש אהוד רוזנקרנץ לאתרי כח-אדם שונים ובהן ציין את בנות זוגו, ואז את תמונות בנות הזוג ששלף מתוך מאגר התלמידים של האוניברסיטה. הוא השווה את התמונות עם תמונתה של נועה וייס ואת הפרופיל האישי שלהן עם זה של נועה. הוא מצא את השאלון שמילא אהוד לספר המחזור על "בת הזוג האידיאלית", בחן את תמונתה של אמא שלו ושל אחיותיו הגדולות, השווה בין העיסוקים המרכזיים שלו עם אלו של נועה. לבסוף, הוא מצא את יומן-הרשת של אהוד ואת האזכור היחיד שכלל את נועה, זה שבו הוא התלונן על היחס המגעיל שלה ועל זה שהיא ניצלה אותו בלי בושה.
כעבור חצי דקה, הבהבה התשובה על המסך הפרטי של נועה: 0%.
אפס. אפס אחוזים. עיניה של נועה חשכו, ואז התערפלו בדוק מימי. לראשונה מאז גילתה את סטאס, היא בכתה.אבל לא בחורה כמו נועה תשאר בבית לבכות. "לא יכול להיות", היא אמרה לעצמה, מנגבת בזעף את הדמעות. "אי אפשר לדעת לפי סטטיסטיקה איך בן אדם יתנהג!". היא תתלבש יפה, תתאפר יפה, תשים את הבושם שסטאס יגיד לה. היא תמצא את אהוד ותסובב אותו על האצבע הקטנה! במשך שנים היא לכדה גברים בלי עזרתו של סטאס, בחורים מבוקשים שאין סיכוי שישימו לב אליה – ובכל זאת הם שמו לב. ועוד איך שמו לב.
אחוזים או לא אחוזים, היא תצליח.
אין שום סיכוי שהיא תכשל. היא מכירה את אהוד. היא יודעת מה עובד עליו – היא תרים את השיער למעלה, כמו שעשתה שנה שעברה בשיעור ההוא שבו הוא נעץ בה עיניים במשך שעה וחצי.
היא הסתובבה חזרה אל המסוף, מתכוננת לשאול אותו איזו שמלה להתאים לאיזה איפור… ונעצרה.
מה הטעם לשאול את סטאס משהו לגבי אהוד, אם הוא אמר לה שאין שום סיכוי שהוא יזמין אותה לצאת?
מה הטעם לשאול אותו מה… מה הטעם לשאול… הוא אמר לה, אפס אחוזים!…בבית הקפה "הקטן של ניצה" ישב אהוד רוזנקרנץ, מביט בשעונו שוב ושוב, לא מבין. המחשב הסטטיסטי אמר לו שנועה תהיה פה, עכשיו, סבירות של 99%. שלושה חודשים הוא עובד על הגוף שלו, על הבגדים שלו, אפילו על הקול שלו – על כל מה שהמחשב טען שנועה תאהב. שלושה חודשים של עבודה קשה והרבה כסף, הכל בשבילה… בחורה מדהימה כל כך, שונה כל כך מהחברות הפאטתיות שלו לשעבר. הבחורה הראשונה אי פעם שהבין שהוא מאוהב בה – הוא עשה הכל כדי שהיא תשים לב אליו.
וזה עבד – זה עבד! היא הסתכלה עליו כמו שאף אחד לא הסתכלה עליו לפניה!
אז איפה היא? למה היא לא מגיעה?בבית, נועה בכתה לתוך הכרית. היא יכולה להתלבש, היא יכולה להתאפר, היא יכולה לתמרן… אבל היא לא יכולה, בשום פנים ואופן, להלחם כנגד כל הסיכויים.
-
והייתי מתלהב יותר אם לא הייתי כבר כותב סיפור עם רעיון דומה (אבל פחות טוב) לפני כמה שבועות.
רק דבר אחד הטריד אותי- אהוד פורץ למחשב סטטיסטי חזק במיוחד, כזה שהוא לא אמור לדעת בכלל על קיומו, ותוך "זמן קצר" מגלה מה הוא ומה הוא עושה בדיוק? לא נראה לי הגיוני.
וגם לא נראה לי הגיוני שכמה אנשים השתמשו באופן רציף במחשב שמור שכזה ואף אחד לא שם לב, אבל את זה אני יכול לסספנד.
-
המממ, צריך לחדד את הנקודה הזו בסיפור. אמא של נועה "מקשקשת על הפרויקט הזה" כל הזמן ומשאירה פתקאות ברחבי הבית – עם הידע הזה וברגע שפרץ פנימה, לא צריך להיות קשה לאהוד להפעיל את המחשב. הוא גם "פרויקט ממשלתי" – הוא אמור להיות ידידותי למשתמש, ברמה זו או אחרת… הפרויקט בפיתוח ולכן סודי – אבל סביר להניח שיהיו בו דפי עזרה מוכנים לזמן שבו הוא יוצג בפני העולם.
אבל אם לא הבנת את זה מהטקטס, זה פאק שלי – אני אנסה לחדד
-
אחותי, הסיפור באמת חמוד, אבל נופל בשתי נקודות:
1. בפסקה הראשונה את עוברת במעבר חלק מתאור של נועה בתור עוגיה מטומטמת לקבוצת לימוד באינפי'. איך בדיוק היא הגיע בכלל למוסד שמלמד אינפי' אם היא כזאת פרחה? זה צורם.
2. למה סטאט תעה? אין הסבר בסיפור מה גרם לטעות של המחשב.דרך אגב, יכול להיות שאת נדבקת בנטייה שלי לכתוב סיפורים עם סוף רע? תפסיקי עם זה! סופר דיכאוני אחד במשפחה זה מספיק!
-
-
חיבבתי את הסיפור, אם כי יש בו כמה בעיות:
1. הסיפור מתחיל בתיאור דמות אשר, למעשה, אינה משתתפת בו. כל הפסקה הראשונה מבולבלת מעט, וניכר חפזון מסוים "להגיע לעיקר". אולי כדאי להתחיל דוקא בתיאור הבת – או להפריד מעט בין תיאור המצב לבין הפעולה. שימי לב גם לחזרה המציקה על המלה "פרופסור" במשפט הראשון.
2. כפי שהעירו קודמי – נועה לא נראית או מתנהגת כמישהי המסוגלת לשרוד בקורסי מתימטיקה, או שתגיע לשם בכלל. כדאי לשנות מעט את דמותה. אגב – ידע מסוים במתימטיקה לא חייב לפגום במראיה או בנשיותה של הדמות. לתשומת לבך…
3. אופן העברת הנתונים למחשב ("תוכנת 'ארון הבגדים'"?) לא אמין. עדיף ניסוח מעורפל יותר – "הזינה מידע אודות ארון הבגדים" או משהו. ככלל – אם את לא יודעת כיצד פועל משהו עליו את מספרת, יש שתי דרכים בהן תוכלי לנקוט: א. התעלמות/ערפול, ב. מחקר. דרך א' עובדת יופי, בדרך כלל, אם כי הגזמה בה יכולה לעצבן. דרך ב', לעומתה, דורשת זמן ומאמץ, אך התוצאה מספקת יותר, גם אם הדבר הופך את הסיפור לטרם קל לשלמקו.
4. מעבר לקטע המוזר עם ההסתברות האפסית, שהוזכר גם על ידי אחרים כאן, הפואנטה הציקה לי מעט במובן האנושי. התבוסתנות הזו לא התאימה לדמותה של נועה כפי שהוצגה לפני כן. גם המהפך של אהוד (אהא! פוליטיקה!) נראה קצת… מוקרץ מדי. שלושה חודשים במכון כושר לא הופכים אף אחד לשרירן, אגב.זהו להיום.
-
פשוט מאד- המחשב "ידע" סטטיסטית שנועה אוהבת לקחת אתגרים, ושאם הוא יגיד לה שאין לה בכלל סיכוי עם אהוד, היא תעשה "דווקא" ותלך אליו. הוא לא לקח בחשבון, שמספר מבהיל כמו "0%" (ואין עיגול למטה, אם יש סיכוי כלשהו הוא נרשם אפילו כשברי אחוזים) ידכא אותה לגמרי. אם למחשב היה שכל, הוא היה רושם משהו בסגנון של "סיכוי של 1e-8", מה שהיה משאיר תקווה.
-
אתחיל עם התגובה:
2. אני מסכים איתך, אבל רק חלקית. המשך ב-2.
3. תגיד, לא ראית קלולס? ככה בדיוק דמיינתי אותה. זה מסתדר גם עם הפרופיל שלה כ"קצת פרחה, לא מבריקה, אבל בכל זאת רוצה ללמוד מתמטיקה" וגם עם "תוכנת ארון הבגדים". קח גם בחשבון שאמא שלה פרופסור לסטטיסטקה. סביר שיש לזה חלק עם הסיבה לכך שהיא לומדת את מה שהיא לומדת. חוצמזה, אף אחד לא אמר שהיא "מסוגלת לשרוד בקורסי מתמטיקה". אינפי 1 בד"כ נלקח בסמסטר הראשון ללימודים, והיא אכן לא הייתה שורדת אותו אילולא…
4. קודם כל, הערה מתמטית: אין פירושה של הסתברות 0 כי האירוע *אינו* יכול להתרחש. למשל: ההסתברות לבחור מספר כלשהו מבין כל המספרים הממשיים היא 0. עכשיו ,שים לב לזה: "3". אה אה! ניצחתי את המערכת. טוב, אחזור לנושא: למיטב הבנתי את הטקסט, המחשב שלה הוא לא האורקל מדלפי. יש לו מסד נותנים נרחב מאד אומנם, אך מוגבל. בהתחשב במחשבה שעוברת בראשו של אוהד לקראת הסוף: " …שונה כל כך מהחברות הפתאטיות שלו לשעבר", ובהנחה שה"לשעבר" מתייחס ל"חברות" ולא ל"פתאטיות", טבעי שהמחשב יסיק התאמה אפסית ביניהם. המחשבה שהוא התבייש בכך שכל חברותיו לא היו לטעמו, ולכן לא דיווח על זה בספר המחזור או משהו, אינה מופרכת מן היסוד.
אה, וגם חצי שנה במכון כושר לא הופכת אף אחד לא לשרירן. לא אותי, בכל אופן
(ואוסיף כאן: אוף).ואמשיך עם דברים משלי:
יופי של סיפור, נעמי. מד"ב מצויין. לא סתם השתעשעות עם רעיון טכנולוגי כזה או אחר, אלא השתעשעות עם אמירה על טבע האדם.
אני חושב שאפשר לראות בסיפור גירסה מודרנית לטרגדיה יוונית. החטא הראשון הוא הסטנדרטי: גאווה. היא ביצעה אינספור מניפולציות (מתנשאות, מטבען) על כל העולם, ואני מניח שזה לא מזיק שהיא גם דחתה בנבזות את מה-שמו, והוא עשה את אותו הדבר – ביחס אליה. טוב, הוא לפחות ניסה. החטא השני משותף לשניהם, מודרני קצת יותר וגם – אם תשאלו אותי – לב הסיפור: היא סמכה על המחשב יתר על המידה, עד כדי התכחשות לאינטואיציה הבסיסית שלה (והלכה לבכות אל תוך הכר, במקום "לסובב אותו על האצבע הקטנה", כהרגלה).
כמובן שכרגיל אצל היוונים (ואולי גם אצל נעמי, לא מכיר אותה) החטא הוא גם העונש. אם היא לא הייתה מטילה את כל יהבה על הטכנולוגיה הארורה הזו, סומכת קצת על עצמה ו"הולכת על זה" – הכל היה בא על מקומו בשלום. בדיוק בשביל זה המציאו את המילה "אירוניה".
והקתרזיס? בתגובה של ניר. אלא מה.
-
-
בקצרה, כדי לא להרגיז את הבוס (אם כי זה כן קשור לסיפור): אין יותר מידי קשר לחשבון גבולות ולמקרה הזה. האינסוף, שבו בחרת לחלק את ה-1 משום מה, הוא עוצמה קרדנילית – לא גבול. אם יש לזה הגדרה מתמטית, אני לא מכיר אותה. הסיבה שההסתברות היא אפס די פשוטה: בגלל ההגדרה של פונקציית הצפיפות במרחבי מדגם רציפים (אינטגרל על נקודה אחת תמיד שווה לאפס (המספר לא הגבול), לפי המשפט היסודי). לא מתאים לאינטואיציה שלך? גם לשלי לא. אם יש לקח עיקרי מלימודי המתמטיקה הוא: האינטואציה שלי שווה לת*ת.
בקיצור, ההסתברות שהמחשב נותן היא אחלה, אולי. עזוב אותו בשקט
ובקשר לסוף: מצטער. זה לא יקרה שנית.
-
וגם טרגדיות יווניות אני מחבבת, ראה ערך "פיגמליון"
.בכולופן, עומר עלה על הרעיון, ובעצם ענה כל מה שאני רציתי לענות. זה מה ניסתה המשוררת לומר, פחות או יותר.
אבל נתתם לי הרבה הרבה נקודות למחשבה – פרקטיות (טודה, ניר!), ניטפוקיות (טודה, אחשלי!), כלליות (טודה, שלמקו!) ובכלל (טודה, גל!). חזרה לשולחן הכתיבה -
זהו אחד סיפור בעל פוטנציאל נהדר, שמתמסמס בגלל עודף מידע ומשפטים מורכבים שאינם במקום…
אני מניח שלא מזמן קראת ספר עם הרבה משפטים מורכבים, ארוכים, שהפליאו בך את יכולות השפה העברית…. אבל! עודף המידע בהתחלה נותן תחושה של ברברת אין-סופית. מחלה שכנראה המציאו בנות ואת עוד נותנת לזה גושפנקה!
אני אישית אוהב שסיפורים מרתקים אותי מההתחלה. שעוד בפיסקה הראשונה יגידו לי שאסור לי לפספס את ההמשך. את הסיפור הזה קראתי בשלושה שלבים. השלב האחרון היה הנחמד ביותר. מהרגע שהיה מובן שלמחשב הסטיסטיקה יש מטרה אמיתית ! ולא שגרתית (כי אין הבדל בין לשאול חברות איזה חולצה ללבוש ואיזה אודם לקנות מאשר לשאול מכונה סטיסטית… שגם שם, דרך אגב – תוכל ליפול בגדול) הסיפור החל באמת…
כן מודגש שהיא התמכרה למחשב. ושזה משפיע על שיקול הדעת שלה, ועל בטחונה העצמי. וזה נהדר.
ועוד כמה דברים קטנים.
1. את משתמשת יותר מדי בקו הפרדה (-) במקום להשתמש בנקודה פסיק (
אם אינני טועה נקודה פסיק נועדה לבצע חיתוך כאשר קו הפרדה אמור לשמש להדגשת התמורה… או משהו כזה (ספר הדקדוק לא לידי)2. נדמה לי שלא כותבים איך שהוא אלא איכשהו…
3. זרם תודעה זה דבר טוב אם הוא חותר להבנה מסויימת, לא כשהוא לא מעביר כלום (מה הקשר בין תלתליה וחישופיה ופריצה למחשב מרכזי? ולא, אני לא רציני מדי…)
-
