דוח בילוי ליל חמישי (למבוגרים)

[???]

דוח בילוי ליל חמישי

מוקדש לבולגאקוב, להקת גארבג' וחברתי י'

הריחוק בנינו החל אחרי האקסטה הראשונה. היא הייתה שקועה בעריכת דין מיותרת עבור חסרי אונים המנסים לרמות את בעלי הון. אני התמסרתי לקשר אבוד מראש עם נער ממימד אחר. כך שלפי כל הסממנים אהבתינו שלי ושלה נידונה למוות איטי וצפוי. תמו הימים בהם השתוללנו יחדיו, מתפתלות כלטאות על רצפות מזוהמות של מועדוני רוק אלטרנטיביים פחות או יותר. נעלמו מבלי לשוב הלילות הטרופים, חולניים אף ללא אלכוהול או כימיקלים, בהם חיקינו במדויק את תנועותיה אחת של השניה. הייתה זו מראה חיה, המחייכת את אותו חיוך סתום ומאושר, ומחפשת במבט מרוח איזה גבר עמו אפשר להעביר כמה שעות עד הסגירה. כעת הריקוד אתה, שמקודם גרם לי הנאה מינית כמעט, איבד מכוח האורגזמה המתממשת ובאה. והתנועות המכניות, שזכרוני אילץ מתוך הזיה, נהיו למשהו פראי וחסר חן. ראו עלי כי סבלתי כשרקדתי. וכאשר הבטתי בעיני הדמויות הצלליות מסביב, בניסיון נואש לדמות את המתרחש להידלקות אמיתית, בלעתי בשאת נפש את הגיחוך העולה מפניהן.

* * *
כאשר הגענו לחורבה, התור הרטוב קלט אותנו בדחיפות מרפקים, בחצאיות מקפיאות דם בזעקה לתשומת לב ובמעילי עור של כל מיני שלבטח אין להם אופנועים. על התור ניצח כצפוי סרגיי הגודזילה בכבודו ובעצמו, אשר ניצב קפוא כאשת לוט מאחורי הברזלים. התלחתי לקטר כמעט מיד, ולהלן הסיבות. בחור רזה, עם עור מרושת בגידולים מוגלתיים נצמד לצדי הימני, וחברתו נמוכת קומה עם שיער שמנוני ומקורזל, מעכה את ישבנו כאילו היה סופגניה טריה ממאפיה ביתית. עקב כוח רצון עילאי בו ניחנתי, לא התפרצתי על שני העיוותים האלה אשר התמזמזו מולי בלהט. אך הנה באה הגאולה – סרגיי האיום פתח את שערי הברזל והעליה הראשונה של פליטי השעמום החיפאי, נסה על נפשה פנימה והתמוגגה בתוך דיסקוטק אפלולי ואומלל.

הרגע הראשון, רווי עשן והאוס, טמטם את חושי. ולא היה מנוס מכך. גג החורבה נסגר עקב שקע ברומטרי מקפיא, אשר פקד את ארצנו בינואר הארור. היא התישבה מיד על ספסל הברזל עם רגליים מעוקלות וריפוד סגלגל דהוי. אני פילסתי את דרכי אל הבר. ראשוני שחקני שש בש, מצוידים בבירה כהה, כבר השליכו בזעם את הקוביות השחוקות על לוחות עץ. בנות מצומררות, אותן בעלות החצאיות, הצמידו את ידיהן מתחת לחזה – תנועה אווילית, המעידה ספק על רצון לסקס ספק על רצון להתחמם. אני ביקשתי וודקה תפוזים, ונחתי לידה על הספסל. זרימת אנשים, השואפים לקפץ, עברה דרכינו. אחדים הביטו בנו באדישות שיכורה, היו כאלה שניסו למשוך תשומת לב באמירת שלום חטופה, אבל הרוב צללו לתוך ההאוס, נקיים מכל התעניינות בנו.

* * *
האמת, לא חיפשנו התעניינות. היא חלמה על סקס עם איש חירש,נשוי ושקוע בחובות. אני לעומת זאת הבנתי כי נקודות ההתרסקות של מערכות היחסים שלי יוצרות יחדיו פונקציה לא חסומה השואפת לאינסוף. הסקתי מסקנות וקניתי דבק מגע בטמבור שליד הסופר, אתו הדבקתי את מרכז החושים במוח ואת הפות. בזאת הוכרזה תקופת הצנע וההיטהרות, נפשית ופיזית כאחת.

* * *
לא דיברנו, אני והיא, למעט הערותי הציניות על הרוקדים: לא מצאתי לא זכר ואף לא נקבה אשר השביעו את רצוני המעורער. כולם נראה בעיני דוחים, טרוליים משהו, תנועותיהם גמלוניות ופניהם מתעוותות בהבזקי אור אדמדם.

תחושת גיהינום נפרשה בי. לכן לא הופתעתי כלל כאשר בחור גבוה, רזה ולבוש שחורים מיקם את גופו הדק בדיוק ביני לבינה, ולחץ לשתינו את היד. היא הכירה אותו, כפי שנהגה להכיר את כל המוזרויות בנוף הבלויים האפרורי שלנו. שמו היה מיכאל. אמנם בעבר מיכאל מעולם לא החליף איתי אף מילה, אך הלילה הוא הלילה: מיכאל השתקן המטיר עלי מטח שאלות ללא כל אזהרה מוקדמת. סלדתי ממינו וניסיתי לברוח אל ההאוס. כמו כן יכולת הדיבור שלי נפגמה קלות אחרי חמישה כדורי וואליום אותם בלעתי לפני היציאה (תוספת מצוינת לוודקה תפוזים תוצרת הארץ). אבל מנוסתי לא עלה יפה. ג'אנגל חביב למדי שהתנגן רגע קודם התחלף במהירה במשהו סתום ורועש, כמו עדר פילים וורודים, אשר אילץ אותי לשוב אל מיכאל ושאלותיו. עניתי מבלי לחשוב. היא עדיין בהתה, שברירית ומנותקת, ראשה נוטה הצידה כשל בובה עייפה, ולא התערבה בשיחה.

כיצד קרה הנס, אין לי מושג. באמצע חלול קודש מוזיקאלי פרצה לה מנגינה נפלאה, כמו חליל קסם באפילה. היה זה אותו השיר, כה אהוב וכה שלנו, הד של זמנים אחרים:
אני חיה בלעדיך,
אני יודעת הכל עליך.
חשבתי שאתה מיוחד,
חשבתי שאתה תדע.
היא התעוררה, וכמו שד מהבקבוק התפרצה אל הרחבה. אוהדי הרעש הדפוקים הסתלקו, והיא נותרה בודדה כיאה למלאך תוהה. קו שבור של מתאר גופה ציית ללא דופי למנגינה. מרפקי רקדנית בלט שלה, כאלה שמסובבים החוצה, הבזיקו באור לבן וראשה שמוט עדיין. היא רקדה כנראה בשבילי. או אולי בשביל המוזיקה עצמה והזיכרונות על אותו חסר ייחוד זה או אחר. בתו האחרון של השיר מיכאל הצולע הציע כי נמשיך את הערב אצלו. לא ידעתי איך להגיב. הפות הדבוק והמוח שנשרט במעגלים, כמו תקליט על פטפון עתיק, ענו ב- "לא" מידי. היא חייכה באדיבות של מלכת אנגליה בדימוס ודחתה את הצעתו על הסף. גבות עקומות ריקדו בכעס על פני השטן הזוטר מיכאל. הוא ידע לבלוע את העלבון וכך נעלם, שפוף מעט, לכיוון דירתו במרכז הכרמל.

הלכנו גם אנחנו. הלילה גסס על הר הכרמל. רמזורים פסקו מלעבוד. עפנו ככה בלי מעצורים במעלה הכביש. הכנפיים שלה נרטבו מהגשם שהחל לטפטף. גם למלאכים תוהים יש כנפיים. אני כבר מזמן גילחתי את שלי, והסתפקתי במטאטא. מכוער, אבל עובד. פיניתי לה מקום על המקל המעופש. עפנו בשקט. לפתע הדרך האווירית התערפלה. עיני דמעו, כי היא ליטפה את רכתי הכואבת באצבעות דקות ולחשה שאוהבת אותי למרות כל השדים והרוחות ולמרות הממדים האחרים. ובכלל מה זה חשוב באיזה ממד אתה. העיקר שאתה קיים באיזשהו.

* * *
פתרתי לי את שאלת קיומי במיטה דקות מספר אחרי הנחיתה. היה זה קיום בתנאי, כאשר התנאי אינו ברור אפילו לאדון גאוס, מומחה ידוע לתנאים. דמיינתי ביאוש, שאולי יתחלפו הממדים. אולי היא תבוא איתי. אולי אמצא איזה פין ידידותי וורוד, שראשו המורם לשלום ימיס את הדבק, וקול מוכר ועדין ימרח איזו משחה אנטיביוטית על השריטות הדואבות במוחי. כך תושלם לה הטרנספורמציה הליניארית של אושר ונהיה מאושרים.

[שלמקו]

האם המתקפה של סרטי פק"ד הוציאה מרבצו את סגנון הכתיבה המסומם? סמים ומתמטיקה? דבר הזוי ביותר. נראה כמו ההמשך ל"אינפרנו" של ווינסנט. קשה לי לתת הערות פרודוקטיביות, כי אני מפחד לחשוב על מה שכתוב כאן.

[מאת]

תגובות