צעירים לנצח.

[???]

"אבא".
"כן", הוא ענה בחטף, מוסתר מאחורי עיתון הבוקר.
"בניתי מכונת זמן בשביל חוג הפיזיקה במתנ"ס."
"יופי", הוא השיב כלאחר יד, מתעניין יותר בטבלת שערי מניות הנאסדאק.
"אתה רוצה לראות אותה?"
"אחר-כך", הוא ענה בפה מלא לאחר שנגס בקרואסון השוקולד שאישתו הניחה על שולחן לצד הקפה. "שיט! זה חם!" הוא צעק, "כמה פעמים ביקשתי ממך לא לחמם את הקרואסון במיקרו יותר מעשר שניות? פאק! אלוהים, זה שורף!"
"Speak nicely in front of the child", היא נזפה בו, בעדינות.
שניות אחדות של שקט מתוח אפפו את השלושה.
"אמא".
"כן חמוד?" היא ענתה ברוך, מבטה נעוץ בתוכנית הבוקר שהוקרנה בטלויזיה.
"את רוצה לראות את מכונת הזמן שבניתי?"
"אולי אחר כך, חמוד שלי", היא ענתה לאיטה, מוקסמת מדוגמנית העבר שהשילה חמישה-עשר קילו ממשקלה הודות לדיאטה ייחודית שהמציאה לבדה, לטענתה.
"השעה שבע ארבעים וחמש. אני צריך לצאת. ביי".
"ביי חמוד", היא נופפה בידה לעברו מבלי להסיר את מבטה מהחולצה הכחולה בעלת הצווארון הכסוף שלבשה המראיינת.
"Say bye to the child, you Idiot", סיננה לעבר בעלה בראותה שהוא לא מגיב לברכת השלום של בנם.
"ביי", הוא אמר ברוגז, משראה כי שעריהן של שמונה מתוך שתים עשרה המניות שרכש בחודש האחרון המשיכו לרדת.

בני יצא מביתו, תיק בית הספר תלוי על כתפיו ובידו הימנית קופסת נעליים מקרטון. בשעה מאוחרת בליל אמש סיים להרכיב את מכונת הזמן שלו והוא חש בהתרגשות גוברת לקראת הצגתה בפני הכיתה. לא עוד ילעגו לו. לא עוד.
בהגיעו לפינת הרחוב ראה מרחוק את רועי, ועצר להמתין לו.
"היי רועי", ברך את חברו הטוב, עוד מימי הגן העירוני.
"בני, My man", השיב רועי, בחיקוי סלנג שהתעקש להעתיק מאחת מתוכניות הטלויזיה להן היה מכור.
בני צחק. "אתה יודע שההורים שלי מדברים בינהם אנגלית כשהם רוצים להגיד משהו שלא אבין?"
"Well chap, your parents are fucked up. You do know that, don’t you?", הוא ציחקק במבטא בריטי, "ומה יש לך בקופסה?"
"מכונת זמן לקורס בפיזיקה. אתה לא הכנת כלום?"
"הנה שלי," הוא הושיט את ידו השמאלית קדימה, והצביע בגאווה על שעון רולקס חדש. "מכשיר הזמן הטוב מכולם. המכשיר היחיד הצועד עם הזמן. אמין, עמיד …"
"תפסיק לצטט פרסומות טלויזיה", קטע בני את דבריו.
"בני הרגיש", דיקלם רועי בהטעמה מלגלגת. "מה הכנת?"
"מכונת זמן".
"מכונה?"
"אמיתית!"
"מה אמיתית?"
"מכונת זמן. אמיתית!".
"אתה צוחק עלי?"
"לא".
"לא מאמין לך. מה? נהיית דפוק גם אתה?"
הם הלכו וקרבו לשער בית הספר.
"היי! תשמעו", צעק רועי לקבוצת החברים שהתגודדה סביב הספסל מתחת לברוש. "בני בנה מכונת זמן. א-מ-י-ת-י-ת!"
כולם פרצו בצחוק.
"דוק בני בראון! איפה הדלוריאן?" ציחקקה רחלי.
"בני ג'י וולס! איפה האופניים?" ליגלג תומר.
"בני. I am your grandfather. אל תהרוג אותי. Please", דור היה העוקצני מכולם.
בני הודה בליבו לצלצול הפעמון שסיים את מסכת ההשפלה. בינתיים.

+++

"כן אדוני. אני מבין. אני יודע שזה לא בדיוק מה שרצית. אם תתן לי עוד דקה, אוכל להסביר לך כיצד המערכת שלנו…" זכרון טורדני עלה במוחו משעיכל את משמעותה של הדקה שביקש. "אהה … סליחה. אני כבר חוזר אליך". הוא ניתק בחטף, והתקשר לאישתו.
"בטי, בני לא אמר בבוקר משהו על מכונת זמן?"
"אהה … לא זכור לי".
"אוף… טוב… ביי", מילמל וניתק. הוא הרים את שפופרת הטלפון שנית, חכך רגע בדעתו כשהבין כי אינו יודע לאן לחייג, וצעק למזכירתו "תשיגי לי את המתנ"ס. דחוף".
הוא תופף בעצבנות על השולחן עד שהנורית האדומה החלה להבהב.
"מנהלת המתנ"ס על קו 2", נשמע קולה של רוית ברמקול.
"שלום. מדבר כוכב, אבא של בני שביט."
"שלום מר שביט. גילה, מנהלת המתנ"ס. במה אוכל לעזור לך?"
"תהיתי אם את יכולה לאמר לי מה תוכנית הלימודים בקורס לפיזיקה, או אם אוכל לדבר עם המורה לפיזיקה עצמו?"
"ד"ר שוורץ מגיע למתנ"ס רק בשעות אחר-הצהריים, אבל אני מקווה שאוכל לענות על מרבית שאלותייך, אם לא על כולן, בכל נושא הקשור לתוכנית הלימודים", היא נשמעה נמרצת ויעילה.
"בבקשה. התוכלי לאמר לי מהו הנושא הנלמד השבוע?"
"בוודאי", רעשי דיפדוף נשמעו מבעד לשפופרת הטלפון. "שבוע 5, שבוע 8, עוד שנייה אחת, ברשותך, הנה. שבוע 11. הזמן. הגדרות, מושגים, יחסיות. התפתחותם של מכשירים למדידת זמן מהעת העתיקה ועד העת החדשה. משעון שמש לשעון אטומי. הזמן באומנות. פרוייקט מכשור למדידת זמן. זהו. זוהי התוכנית של השבוע, מר שביט".
"את מוכנה לפרט קצת על הנושא האחרון?"
"בוודאי. בכל שבוע התלמידים נדרשים ליישם את התאורייה שלמדו, וליצור מכשיר, מכונה, דגם, איור או תוכנית של משהו מחומר הלימוד".
"ומה היית מצפה שהם ייצרו השבוע?"
"המתקדמים ביותר יכינו שעון חול. אחרים יכינו דגם של שעון שמש. מאלו שפיסיקה רחוקה מהם אנו מצפים שיכינו איור בסגנון דאלי, למשל. אני מניחה שיש סיבה לשאלות הללו, מר שביט?"
"אכן. אז אם שמעתי שיש דרישה לבנות מכונת זמן, אז אני מניח שלא שמעתי טוב? שלמעשה ביקשתם מכשיר למדידת זמן?"
"אכן, מכשיר זמן, מר שביט. מכשיר. ככלות הכל, אני לא מצפה אפילו מפרופסור באוניברסיטה שיבנה בתוך שבוע מכונת זמן. באמת", והיא פרצה בצחוק, ולא הצליחה לעצור בעצמה, גם לא כשנפרדה מכוכב שביט לשלום.

+++

"ד"ר שוורץ! אתה מוכרח לשמוע את זה", גילה עדיין צחקה, שלוש שעות לאחר סיום השיחה. "בני שביט, האסטרונאוט המרחף, סיפר לאבא שלו שהוא בונה מכונת זמן".
ד"ר שוורץ פרץ בצחוק. "מכונת זמן? אוי. זה טוב!" הוא נאלץ לשבת על כיסא ולהחזיק את בטנו. "מזמן לא צחקתי כל כך", נאנח לאחר דקה ארוכה, ואז החל לצחוק בשנית.
צלצול הפעמון אילץ אותו לקום ולצעוד לכיתת המעבדה, כאשר מדי פעם פורץ צחוק בלתי נשלט מפיו, ומתגלגל בחלל רחבת הכניסה.
כל התלמידים התגודדו בפינה הרחוקה של החדר, מקיפים את בני, שהחזיק את קופסת הנעליים שלו קרוב לחזהו, מחבק אותה. כולם צחקו וחייכו, חוץ מבני, שעיניו האדומות ולחייו הסמוקות העידו כי מרבית היום עבר עליו בבכי.

"כולם למקומות!" רעם ד"ר שוורץ.
התלמידים התפזרו למקומותיהם, באי רצון בולט.
"בני? התואיל להציג את הפרוייקט שלך?"
הוא הניד בראשו לשלילה.
"טוב. מישהו אחר? רועי?"
"אני הבאתי שעון רולקס. הנה", הוא הניף את ידו השמאלית.
"נו באמת. משהו רציני יותר? מישהו?"
ארבע ידיים הונפו לאיטן.
"תומר?"
"אני בניתי שעון חול משני גביעים גדולים של שוקו. חריר הזרימה של החול הותאם עפ"י קוטרם של הגרגרים, כך שבכל שעה יעבור חלק השווה לאחד חלקי 24 מכמות החול הראשונית. במילים אחרות, מכשיר הזמן שלי מודד יממה שלמה. יש כמובן להפוך את המכשיר מדי יום. כיילתי סימוני שנתות על הגביעים, וכך ניתן למדוד גם שעות, וחלקי שעות".
"כל הכבוד! יפה מאוד! עוד מישהו? רחלי".
"אני בניתי שעון שמש, שעובד גם בלילה. תנועת צל השמש על-פני הלוח נרשמת על-ידי נייר כימי המשנה את צבעו בקצב לינארי כתלות בחשיפה לאור השמש, גם לאחר שתמה החשיפה. עפ"י שינויי הצבע לאחר השקיעה, ניתן לאמוד את השעה בדיוק של רבע שעה, למשך 14 שעות לפחות. בכל זריחה יש להחליף כמובן את הנייר הכימי".
"כל הכבוד! יפה מאוד! עוד מישהו? דור".
"אני בניתי שעון לחץ אוויר. אל תוך תא הבעירה הזה מחדירים אוויר בטמפרטורת החדר. להבת הגז הזו מכויילת כך שתחמם את האוויר בקצב קבוע. האוויר המתחמם מעלה את הלחץ על הלוחית העליונה של התא, המחוברת למחוג הזה. כיילתי את תנועת המחוג על-פי הלחץ כך שניתן לדעת מה השעה בדיוק של חצי דקה, למשך 48 שעות."
"יפה, אבל אני מניח שאחרי 48 שעות תא הבעירה יתפוצץ, לא?"
"לא. הוא מתוכנן לעמוד בלחץ שיתפתח לאחר 50 שעות, וכמות גז הבעירה מחושבת ל 48 שעות בלבד," הוא חייך בשחצנות.
"כל הכבוד! יפה מאוד! עוד מישהו? אולי בני."
"אני בניתי מכונת זמן."
כולם פרצו בצחוק.
"אם אלחץ על הכפתור הזה, כאן", אמר בהוציאו מקופסת הנעליים תיבת פלסטיק שחורה שכפתור ירוק גדול נקבע במרכזה, "הזמן יעמוד מלכת".
כולם המשיכו לצחוק.

+++

"כן אדוני. אני מבין. אני יודע שזה לא בדיוק מה שרצית. אם תתן לי שהות להסביר לך בנחת, מבלי שתציב אקדח טעון מול ראשי, אוכל להסביר לך כיצד המערכת שלנו…" זכרון טורדני עלה במוחו משעיכל את משמעותו של האקדח הטעון שדימה כניצב אל מול ראשו. "אהה … סליחה. אני כבר חוזר אליך". הוא ניתק בחטף, והתקשר לאישתו.
"בטי, אני לא זוכר שראיתי הבוקר את קופסת הנשק שלי?"
"אהה … איזה קופסה? אתה מפריע לי באמצע כתבה על החיים בריביירה".
"קופסת הנעליים שבה אני שומר את האקדח והכדורים".
"אהה … אני עוד מעט אעלה לבדוק, טוב?"
"לא! את תעלי עכשיו!"
"אוקיי, אוקיי, תירגע … אני כבר חוזרת".
היא חזרה אחרי דקה, נסערת.
"כוכב, האקדח נמצא על ריצפת הארון, אבל קופסת הכדורים איננה. מה זה אומר?"
הצליל הקטוע בישר לה שכוכב כבר ניתק את השיחה. היא פרצה מהבית בסערה במרוצה לעבר המתנ"ס, מבלי לטרוח לסגור את הדלת מאחוריה, או להחליף את חלוק הבוקר שעדיין לבשה.

"רוית!" הוא שאג, "את המתנ"ס! עכשיו!"

"גילה? טוב שתפסתי אותך. אני חושש שבני עשה מעשה …"
לא היה ניתן לטעות ברעש הפיצוץ.

[יולי]

אהבתי את הכתיבה
רק ש :
1) אפילו קופסת כדורים שלמה לא יכולה ליצור פיצוץ רציני.
2) מאוד הפריעה לי שהילדים מדברים כמו פרופסורים לפיסיקה/כימיה
אתה יוצר הרגשה שמדובר בילדים קטנים, מה הסיכוי שהם יכירו מושגים ברמה שכזו? אם מדובר במחוננים אז אני חושבת שמן הראוי לציין זאת.
3) בניית מכונת הזמן זה לא כו מצחיק, זה ניראה יותר כמו בדיחה פרטית שנופחה ונכפתה על הדמויות בכוח.

אבל סה"כ סיפור ממש חביב. שורת המחץ חלשה קצת אבל את הכתיבה אהבתי.

[טרי רוז]

יש כאן כמה בעיות מהותיות:
בניית מכונת זמן היא עניין מסובך ויקר, במציאות שאנחנו מכירים כיום לא נשמע אמין כי ילד במתנס יבנה אחת. *לעומת זאת* במציאות שונה בה הילדים נולדים גאונים (הנדסה גנטית? השתלות שכל? גזע חייזרי? ערוץ המדע?) נשמע הגיוני כי ילד יצליח לחשוב על בניית מכונת זמן, כיוון שהוא צריך כסף רב לצורך הפרוייקט במציאות שלנו, המציאות בסיפור שלך צריכה להיות כזאת שיצירת פרוייקטים אדירים אינה עולה הרבה כסף מסיבה זו או אחרת או לחילופין מציאות שבה בניית מכונת זמן היא עניין של מה בכך עקב תופעה זו או אחרת הקיימת באותה מציאות כדי שכל העניין ישמע הגיוני.

כדי שהסיפור שלך יתקיים במציאות אחרת בה הוא ישמע הגיוני עליך לספר על אותה מציאות אחרת, לתאר אותה, כדי שהקורא יבין על מה אתה מדבר.

כמו כן, פרטים רבים בסיפור אינם ברורים – האקדח שהצמידו לראשו ודברים נוספים. אין לי ספק שאם הייתי מנסה ביתר מוטיבציה למצוא את פירושם בסיפור הייתי מוצא, אבל הסיפור לא היה אמין מיסודו כמו שהסברתי קודם (לדעתי כן, הכל לדעתי) ולכן לא היה לי חשק למצוא. מכיוון שקראתי את כל הסיפור מהתחלתו ועד סופו, היו דברים שלא הבנתי והסיפור לא נתן לי חשק לרצות לקרוא אותו שוב, אני חושב שיש בעיה של חוסר הבנה בסיפור. כלומר לדעתי עליך להבהיר פרטים לא ברורים.

דבר נוסף, הדמויות לא מדברות באופן הגיוני, איש שנזכר במקרה במה שהבן שלו אמר בהתחלת היום לא מתחיל להרים טלפונים באמצע העבודה, זה פשוט לא קורה, אפילו אם אותו דבר מתקשר לעובדה שהוא צריך יותר מדקה.

פרר, מקווה שעזרתי במשהו
לילה טוב

[???]

ייתכן כי זו כמובן אשמתי המלאה, שלא הצלחתי לספר סיפור מובן ובהיר, אך חוששני שאין להטיל את האשמה במקרה זה עליי.

א. הילד במתנ"ס *לא* בנה מכונת זמן. הוא קרא לה מכונת זמן, אבל היא *לא* מכונת זמן כפי שכולם מכירים את המושג. היא כן מכונת זמן במובן שהיא עוצרת את הזמן.

ב. מי דיבר על מציאות שונה שבה הילדים גאונים? זו המציאות שלנו, ויש בה ילדים שמשקיעים בחינוכם ובקידומם ע"י חוגי העשרה במתנ"ס.

ג."פרטים בסיפור אינם ברורים כמו האקדח שהצמידו לראשו"? זה דימוי! אני מצטער להגיד את זה, אבל אתה צריך לקרוא את הסיפור פעם נוספת. הוא מדבר עם לקוח בטלפון, ואומר לו שהוא צריך שהות כדי להסביר לו משהו מבלי שההוא ילחיץ אותו, ומשתמש בדימוי: "מבלי שתציב אקדח טעון מול ראשי". אף אחד לא הציב שום אקדח לפני אף אחד, באמת.

ד. הסיפור לא היה אמין בעיניך משום שניסית לבחון את כולו לאור אמירתו של הילד "בניתי מכונת זמן". אם הייתי מתייחס בהסתייגות הראויה לדבריו של הילד, לא היית מחפש בכח מציאות שונה, או יקום של מחוננים, או עולם שבו ניתן להשקיע מיליארדים בפרוייקט קצר טווח.

ה. איש שמנותק בחיי היום-יום מהילד שלו, וש"נופל לו האסימון" באמצע היום, מרים טלפונים לכל העולם אם הוא באמת דואג לו.

* הסיפור מתייחס לילד שההורים שלו קצת מזניחים אותו ומתעמקים בעולם שלהם, עסקים / טלוויזיה. ילד שאינו מגלה כשרונות פיסיקליים כמו חבריו. ילד רציני, שאינו רוצה לזלזל בכולם כמו החבר שלו, שעושה צחוק מכל דבר. ילד שחסרה לו תשומת לב. ילד שמנהלת המתנ"ס קוראת לו מאחורי הגב "האסטרונאוט המרחף". ילד שזועק לעזרה, ואף אחד לא מקשיב.*

[???]

1. אולי הוא הוסיף חומרים נוספים לאבק השריפה מהכדורים. זה קורס לפיסיקה בסופו של דבר, ולמרות שהוא לא מצטיין בו, משהו הוא כן למד.

2. לא כל הילדים מדברים ככה. רועי, למשל, הוא ליצן הכיתה. הוא לא מדבר כמו פרופסור, והוא צוחק גם מול המורה על המשימה שקיבל. שלושה ילדים מתוך הכיתה אכן מדברים ברמה גבוהה. שלושה. לא כולם.

3. כפי שכתבתי בתגובה למטה, הילד מרגיש דחוי ומנסה לזעוק לעזרה. ייתכן שהוא רק רצה לאיים על כולם שהוא יעצור את הזמן עבורם. ייתכן שהוא רק רצה להוכיח שהוא יכול לבנות משהו. הוא "אסטרונאוט מרחף" כפי שקראה לו המנהלת. הוא חי בעולם קצת פחות פיסיקלי ויותר רוחני. הוא מדמה דברים, הוא מפנטז, הוא קורא לתיבת הפיצוץ שבנה 'מכונת זמן'. הוא לא רוצה לבנות שעון חול. הוא לא יודע לצייר בסגנון דאלי. הוא לא רוצה לעשות צחוק ולהביא שעון יד לכיתה. מה נותר לו לעשות?

חוץ מזה אני שמח שאהבת את הכתיבה.

[טרי רוז]

אם לא הבנתי את הסיפור, ולא משנה מה היתה הסיבה הרי זו אשמתך.

כל סיפור, הגרוע ביותר, אם תתן לי לקרוא אותו 1000 פעם אצליח להבין מה הכותב רצה ממני. אבל כדי לגרום לי לקרוא סיפור פעם נוספת הוא צריך למשוך אותי, להראות אמין, הסיפור שלך לא עשה זאת.

אתה מעדיף לחשוב שהבעיה טמונה בי? מצויין, אם כך אתה מגביל את עצמך לקהל קוראים שמסוגלים להבין את הסיפור שלך. מן הסתם ישנם אנשים רבים ברמת ההבנה שלי וגם הם לא יבינו את הסיפור (לפי מה שאתה אומר אגב, כי את הרעיון הכללי של הסיפור עם הילד המודחק והכל הבנתי, כלומר הבנתי שזו היתה המטרה שלך), ולכן הפסדת את כל האנשים הללו בתור קוראים, מה שמשאיר לך את כל האנשים שחושבים בצורת מחשבה הדומה מאוד לשלך ומבינים את סיפוריך.

אם אתה רוצה להמשיך לכתוב סיפורים לעצמך, עלה והצלח, אני ממליץ בחום, אבל אם אתה רוצה שאנשים אחרים יבינו את הסיפור, התחל לקבל ביקורות ולא לפתור אותן בתירוץ "לצערי לא הבנת למה התכוונתי".

אם היית כותב כמו שצריך, הייתי מבין גם אם הייתי אדיוט מושלם.

לילה טוז

[mermit]

"אם היית כותב כמו שצריך, הייתי מבין גם אם הייתי אידיוט מושלם"?

תספר את זה לג'ויס.

לא כל יצירת אמנות צריכה להתייחס למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה בכללי.

במקרה הספציפי של הסיפור הזה: הסיפור בכללותו לא רע. השפה של הפיזיקאים הקטנים לא אמינה בעליל, אבל השאר קריא, ואפילו מעניין. אני כן הבנתי מה הילד עושה בסוף.

[mermit]

[טרי רוז]

אבל אני מניח שאנשים נהנו לקרוא את היצירה, וניסו לקרוא אותה עוד פעם.

אני לא נהנתי לקרוא את היצירה, ולכן לא רציתי לקרוא אותה שוב כי היא לא עניינה אותי.

אתם רוצים להאמין שהקורא לא בסדר?
סבבה.
רק קחו רגע להסתכל על עצמכם מהצד ותבינו עד כמה הגישה שלכם עצלנית, במקום לנסות לשפר את עצמכם אתם פוטרים את הסיפור כטוב ואת הקורא כדביל.

לילה טוב

[NY]

יש כתיבה עמוסה, מורכבת, נפתלת, חכמה וקשה להבנה.
יש כתיבה עמוסה וקשה להבנה.
ויש כתיבה קשה להבנה. ותו לא.

לאור כל זאת, השוואת טקסטים על סמך המרכיב ה"קשה להבנה" (או שמא ה"בלתי מובן") בלבד תהיה שגויה ועקרה.

באשר לסיפור הנוכחי – לדעתי הוא זקוק למעט ליטוש, אך לי אישית לא היתה כל בעיה להבין למה כיוון המחבר. עם זאת, אני חייב להודות שדרך הטיפול בנושא לא בדיוק גרמה לי לצאת מגדרי.

הערה טכנית: הראה, אל תסביר. "דור היה העוקצני מכולם" – אבל רגע לפני כן סיפרת לקורא בדיוק מה הוא אמר. תן לקורא לשפוט מי היה העוקצני מכולם. כמו כן, לא חייבים להחליף את המילה "אמר" בכל הזדמנות. ד"ר שוורץ לא חייב לרעום, בני לא חייב לקטוע את דבריו של רועי (כלומר – שלוש הנקודות מספיקות להבהיר זאת, שוב – הראה, אל תסביר), האב לא חייב להשיב, וכו'.

[???]

קיבלתי את ההערה הטכנית.

אני אמור להבין שסיפורי הנ"ל נופל תחת ההגדרה "כתיבה קשה להבנה, ותו לאו."? ואם כן, למה?

[???]

אכן, כל ביקורת אפשר לפטור ב "אם לא הבנת זו בעייה שלך, ולא שלי."
אכן, תגובה אוטומטית שכזו לביקורת *איננה רצויה.*

אלא מאי, גם אתה פוטר את הביקורת שלי באופן הבלתי רצוי שתואר לעיל.

נשאלת השאלה, האם אני ככותב הסיפור "חייב" לקבל את ביקורתך כאורים ותומים, אך אתה כמבקר "פטור" מהתייחסות עניינית לביקורתי על ביקורתך.

כן, אני יודע. אני מהלך על קרקע מסוכנת. אני פותח פתח לכל דרדק זב חוטם לזעוק "אם לא הבנתם את סיפורי המהולל, הבעייה היא שלכם, ולא שלי", ולכן אטען את טענותיי בזהירות.

לעניות דעתי הבלתי מלומדת, הבעייה במקרה דנן אכן איננה של כותב הסיפור.

ביקורתך החלה והתבססה על הטענה כי הסיפור אינו אמין, משום שבלתי סביר שילד יבנה מכונת זמן. מנקודה זו התפרשת למציאות חליפית, השתלות וכיו"ב. דא עקא, הילד אכן איננו בונה מכונת זמן. מכאן שאינני מבין מדוע התייחסותך לחוסר האמינות נשארת בעינה. הסיפור אכן אמין בהחלט. אין בו מציאות חלופית או פיתוחים טכנולוגיים מסמרי שיער. אין בו בו המצאות חדשות או גילויים גאלאקטיים מפותלים. יש בו מציאות יום-יומית המתחילה בזוג הורים מנוכרים לבנם. העובדה שבחרת להאמין ללא סייג להצהרותיו של הילד, למרות שרועי חברו הטוב מדגיש את האבסורד בהצהרות אלו די בתחילה, מלמדת כי הפרשנות *שלך* לסיפור היתה שגויה. אני, כמחבר הסיפור, לא סיפקתי לך נתונים המצדיקים אמונה להצהרות הילד. אי לכך, כל הפיסקה הראשונה בביקורתך הראשונית התבססה על נתונים *שגויים* שאתה הסקת מהסיפור *ללא הצדקה.*
בנסיבות אלו, הטענה שלי כנגד הביקורת שלך נדמית כמוצדקת. אינני פוסל את ביקורתך באשר היא. אינני פוסל את ביקורתך משום שאני חושב שאני מאור הגולה. אני מסתייג מביקורתך משום שהיא שגויה. עובדתית.
קראתי בעיון את כללי הפרסום בפורום. תמהני. האם לכותב הסיפור אין את הזכות שלא לקבל ביקורת שגויה?
אדגיש שנית. לו ביקורתך היתה מתייחסת לסגנון, לפיסוק, לחוסר ההגיון העובדתי המתואר בסיפור, לעומק הדמויות, לסבירות הטכנולוגיה המתוארת בסיפור, להגיון הפנימי שבו או לכל פרט אחר, אני מאמין שהייתי מקבל את ביקורתך ומפנים אותה. בנסיבות העניין, משפסלת את האמינות של הסיפור, משום חוסר הסבירות לבנות *מכונת זמן*, כאשר מכונה שכזו כלל *לא* נבנתה בסיפור, דומני כי משכת במו ידיך את השטיח עליו ניצבו טענותייך.
משל למה הדבר דומה? לביקורת שתציין כי הסיפור הנ"ל איננו אמין משום שלא ניתן לקיים חיים על פני הירח. אבל אין בסיפור הנ"ל טענה לחיים על פני הירח! באופן זהה לחלוטין, אין בסיפור הנ"ל טענה לבניית מכונת זמן! יש בסיפור הצהרה של אחת הדמויות, המרכזית שבהן, כי היא בנתה מכונת זמן, ואולם ברור מתוך מהלכו של הסיפור, *לחלוטין*, כי מכונה שכזו כלל לא נבנתה, במשמעות הרגילה שלה.

תודה על תשומת הלב.

[???]

יכול להיות שהייתי צריך להוסיף עוד שני ילדים שיציגו את הפרוייקט שלהם, חוץ מרועי.
הכוונה היתה להדגיש כי השיעורים וחומר הלימוד ניתנים בקצב של הילדים המוצלחים, מבלי להתעכב על החלשים.
שימו לב כי מנהלת המתנ"ס מציינת כי "מאלו שהפיסיקה רחוקה מהם, אנו מצפים שיכינו ציור בסגנון דאלי". אבל זה קורס פיסיקה! – "אלו שהפיסיקה רחוקה מהם"? אז למה ממשיכים לתקוע אותם בקורס שאפתני, המחייב פרוייקט שבועי!? ואם למישהו אין כשרון ציור?

כששוורץ מבקש להציג את הפרוייקט, יש ארבע ידים מורמות. שלוש מהן שייכות לחוכמולוגים של הכיתה. השאר לא כאלו. *אני מקבל את ההערה שבמקרה הזה הייתי צריך להדגיש את הנקודה קצת יותר*. אגב, שלושת החוכמולוגים אכן מדברים בשפה גבוהה, מוקצנת, כדי להדגיש את הניכור משאר הכיתה. כדי להדגיש את המופרכות ההולכת וגדלה של ההמצאות שלהם. השפה שלהם תלושה מהווי היום יום, אבל הם נחשבים למוצלחים. מה זה אומר על מי שאינו תלוש מחיי היום יום?

[NY]

כתבתי בפירוש שלי לא היתה כל בעיה להבין למה כיוונת. האמור בתחילת ההודעה בא להבהיר כי ויכוח על טיבו של סיפור על פי הקריטריון "קשה להבנה" ותו לא הנו עקר.

[???]

טרי רוז, הבעיה היא לא שאף אחד לא הבין את הסיפור. הבעיה היא ש*אתה* לא הבנת. אני למשל הבנתי ישר. אולי, בגלל שבסופו של דבר הסיפור לא מד"ב, פירוש כזה יחמוק אוטומטית בפורום המיועד למד"ב. אבל לא משנה. כללי הפורום אוסרים עלי לדון בכך, והסיפור לכשעצמו, אם יפורסם בלי הכותרת "מד"ב" למעלה, יהיה ברור ומובן לחלוטין. וסיפור לא רע בכלל, אני חייב לציין.

רק הערה קטנה לאיש במצודה: כדאי להדגיש את אי-המקובלות החברתית של הגיבור עוד יותר. הוא צריך הרבה יותר מהצקה קטנה פה ושם כדי להתאבד.

[???]

אם כך הסיפור פשוט חייב יותר אורך. בסיפור באורך כזה אין לקורא מספיק זמן להכיר את הדמויות ולהבין את כל המורכבויות. כדי להבין את הדינמיקה של הכיתה הזו, את המדיניות של המנהלת, וכו' – חייבים יותר דוגמאות. צריך להכיר את הדמויות בכמה סיטואציות.

האפשרות השניה היא להתמקד רק על הדמות הראשית ולא לנסות לדחוס יותר מרעיון אחד לסיפור באורך כזה.

הבחירה שלך. אני הייתי שמח לקרוא את שני הסיפורים שיווצרו מזה, כמובן –
נקרא להם "המשחק של בני" הנובלה, ו"המשחק של בני" הספר…

[???]

ב. האמת היא שאני עצמי לא בטוח שהוא באמת רצה להתאבד. יכול להיות שהוא רק רצה להראות שהוא בנה מכונה שיכולה "לעצור את הזמן". אבל הם צחקו עליו, לעגו לו, ובסוף הוא נקט בהדגמה מעשית, ולא תאורטית…

אני שמח שאהבת.

[???]

[גרומיט]

למה נראה לך שזה מד"ב? אין כאן שום אלמנט ספקולטיבי על המציאות. אפילו לא כזה מאפיין מד"ב חברתי רך שברכים.

פרט לכך, מאוד נהניתי מהסיפור (-:

[יהודה]

סיפור מוצלח לטעמי. כמה הערות קטנות:

1. הפרסום של הסיפור בפורום של מדע בדיוני טיפה מבלבל. בוא נהיה כנים הסיפור הוא לא מדע בדיוני (לפחות לא מהסוג שאנחנו רגלים). אין בכוונתי להתערב בענייני ההנהלה פשוט שאילולי הייתי מתחיל בקריאת התגובות, כבר בפסקה השלישית הייתי מוותר על הקריאה של המשך הסיפור בהנחה שמדובר בעוד סיפור קיצ'י על חזרה בזמן.
בכל זאת אני מוכרח לציין, וטרי, אני מקווה שאני לא פוגע בך, אבל אם לא הבנת שהילד לא בנה באמת מכונת זמן, יש לך בעיות רציניות בהבנת הנקרא.

2. לפי דעתי, כל הדיאלוג בין המורה לתלמידים מיותר. הייתי מציעה לך לערוך את הסיפור ככה שלא תצטרך אותו, אבל אם אתה מתעקש להשתמש בו, אז כמה טיפים: קודם כל תחשוב בהגיון. הרי עושה רושם שהתלמידים התייחסו לפרוייקט ברצינות. הייתי מצפה שהם יציגו אותו בצורה יותר מסודרת לכיתה, דהיינו יקומו ממושבם יעמדו ליד הלוח וכו… חוץ מזה לא ברור מה גילם של הילדים, אבל בכל זאת ילדים לא מבינים בפיזיקה ברמה שתארת. אתה יכול לכתוב שבכיתה היה תלמיד מחונן אחד שהיה פריק של פיזיקה (בתנאי שהוא יוצא מהכלל ושאתה מציין שאת לפני שהוא פותח את הפה), אבל יותר מתלמיד אחד שמבין בפיזיקה ברמה כזאת זה פוגע באמינות הסיפור.

מאוד מקווה שעזרתי
יהודה

[???]

אינני בטוח כי יש הגדרה מוסכמת ומוסמכת למד"ב חברתי (לעזאזל, אין אפילו הגדרה מוסכמת ומוסמכת למד"ב בכלל), אבל אם נתייחס לסיפור שבוחן את האפשרות של שינויים והשפעתם על החברה כאל סיפור מד"ב חברתי, דומני כי יש כאן שינוי (מינורי אומנם) של לימודי מדעים לילדים ודגש מערכתי על לימודי פיסיקה, מבלי שהמערכת תשית את ליבה לחריגים.
הסבר צולע? קצת. אכן לא הרחבתי בנקודה זו בסיפור, וייתכן כי הייתי צריך.

ב. למה זה מד"ב בכלל?
אולי כי קיי-פאקס זה מד"ב?
כי אם מישהו טוען שהוא חייזר / בנה מכונת זמן / מצא קיצור דרך לכוכבים – זה מד"ב, גם אם הוא לא באמת חייזר ולא בנה באמת מכונת זמן.

[שלמקו]

האם מה שאתה אומר זה שסיפור קיטשי על מסע בזמן אינו מד"ב?

[יעל8]

זה סיום פשוט איום ונורא. אני דווקא ציפיתי לסיפור קיטשי על מסע בזמן וילד ש"מראה לכולם מה זה".

למרות ההפתעה הלא נעימה, הסיפור עצמו טוב מאוד. אולי טוב מדי, אם הוא הזליח לגרום לי כזה זעזוע.

מהיכרות קרובה עם ילדים, ההצגה בכיתה נראתה לי דווקא אמינה. ברור שרק אלו שמחשיבים את עצמם (בצדק?) יקומו לדבר מול הכיתה.

גם האבא שנזכר באמצע יום העבודה בבן שלו נשמע לי סביר. לא הבנתי אבל איך הוא עשה את הקישור לקופסאת הכדורים שלו, ולמה הוא התקשר בפעם הראשונה. האמא בסיפור פשוט מזויעה. אני חושבת שהדמות שלה חדה מדי לסיפור כל-כך קצר. כזו דמות אמא דורשת הסברים על ההשפעות על הילד.

הדבר היחיד שלא נראה לי אמין זה איך שהילדים דיברו אנגלית. ילדים מבינים הכל וחושבים שהם יכולים להשמע בריטים, אבל המשפטים שלהם יוצאים עילגים. הדיבור של רועי מושלם מדי.

חוץ מזה, אני מסכימה עם NY בקשר לשימוש ב'אמר'/'אמרה'. המילים האלו מורגשות רק בהעדרן. אני חושבת שכדאי לך להשתמש בהן יותר בכלל, ובמקום התחליפים בפרט.

תודה, יעל

[יהודה]

אם הסיפור היה באמת על מסע בזמן הוא היה קיטשי, אבל הסיפור לא עוסק באמת במסע בזמן. הוא מורכב ואיכותי, ולכן אני ממליץ לו לא לפרסם את הסיפור בפורום של מדע בדיוני.

[מאת]

תגובות