- This topic has 6 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
"זה עידן האימה, בנאדם, חשכת ימי הביניים. תפקח את העיניים, קלוט את הדינמיקה הקוסמית. היינו ממש קרובים למסה הקריטית בשנות השישים. פעמנו בתדר הנכון. שלחנו סימן חיים החוצה. גורדייף היה אוהב את זה. סוף סוף היו חיים על כדור הארץ."
אור השמש השוקעת עטף את האבנים העתיקות במעטה זהוב חמים. אנשים עירומים רקדו סביבן בשיכרון חושים. צלילי גיטרה חשמלית התאבכו מעל השדה הירוק, נספגים באוהלים ובמשאיות ובמדורות ובאנשים שרקדו, עמדו, ישבו, שכבו, חיו.
"אבל, באופן טבעי, הבוסים הגדולים, האנשים שמרוויחים מהסדר הקיים, לא רוצים שינוי. הם הרי יודעים על זה מאז רוֹזוֶול. הם יודעים את האפשרויות הבלתי-נתפסות שמפגש יפתח בפנינו, והם יודעים גם את ההשלכות עבורם. תחשוב, בנאדם, אם אין רעב, ואין מחסור, איך אפשר להתעשר מסיפוק המחסור? אז מישהו בדאלאס דאג לכבות את האור בבית הלבן, וכל מי שהתקרב לאמת ונשא באיזשהו תפקיד ציבורי נרצח בדם קר. בארצם של בני-החורין, בית האמיצים. והאמריקאים הפרימיטיבים נבהלו, והכניסו את נסיך האופל ניקסון לבית הלבן, כדי שיוכל להקים את המשטרה החשאית שלו, שכיסחה במסווה של 'מלחמה בסמים' כל מי שניסה להתעמק קצת בתודעה שלו, ייבשה את הֵייט-אשבּורי מהעשב המתוק, איפשרה לשירותים החשאיים להציף את הרחובות במוות הלבן…"
השקיעה המשיכה להעמיק לאיטה. היה זה היום הארוך בשנה, וקרני השמש החליפו צבעים על העננים הקלילים והצמריריים, על האלפים שהתאספו מכל קצוות בריטניה, אירופה והעולם לחגוג את הפסטיבל החופשי של סטוֹנהֶנג'. זה היה הפסטיבל האחד-עשר, והשני שאותו חווה ג'יימס. אחרי הפסטיבל הקודם עזב את בית הספר, ואת בית ההורים, וכל בית אחר שעלול היה לדרוש את נוכחותו, והצטרף לצוענים החדשים שנדדו באוטובוסים מאולתרים, שומרים מרחק-ביטחון מהציביליזציה המתועשת. קולו של הנואם המשולהב חזר וצף על פני תודעתו.
"…וכשהאימפריה חושפת שיניים, כולם מיישרים קו. אז עכשיו יושבת בדאוּנינג 10 ניקסונית ממין נקבה, שמפרקת בשיטתיות כל שריד של קהילתיות וסולידריות בממלכה הלא-מאוחדת. בוושינגטון יושב שחקן קולנוע סנילי שחושב שהוא קאובוי ומשחק במלחמת כפתורים עם הרוסים, שעושים שידור חוזר של וייטנאם באפגניסטן. המזרח התיכון כמעט הדליק מלחמה גרעינית בשבעים ושלוש, ועכשיו עוד פעם כולם שם רוצחים את כולם. חשכת ימי הביניים המזויינת. כאילו הם אומרים לסיריאנים – אל תתעסקו איתנו. החמורים מעדיפים להתפלש בגיהנום שהם מכירים ולא לקבל את הגן-עדן שהמלאכים מציעים להם."
הדמדומים קדרו והאפילו. צ'רלי הזקן חצב להבות מול מדורה קטנה בפאתי השדה, מוקפת בדמויות דוממות, פעורות-עיניים. לג'יימס, בצדה השני של המדורה, נראו פניו כעולות מן הלהבות, קולו כבוקע מתוך הרמץ הרושף. צ'רלי היה אמריקאי, ונוכחותו העלתה את ממוצע הגילאים בסביבה באופן משמעותי. אמרו שהוא עשה מחקרים בשביל נאסא, עזב את הארווארד עם טים לירי, והשתתף בניסיונות של ג'ון לילי לתקשר עם דולפינים. ג'יימס לא הצליח לעקוב אחרי נהר התודעה השוצף שבקע מבין הלהבות, אך בתודעתו אפופת-הפטריות עלו מראות, חזיונות: חלל עמוק, משובץ כוכבים; ומהאופל מגיחה ספירלה בוהקת, מרובת-זרועות; ואחת מזרועותיה, חרמש של לובן חלבי; שם, בקצה הזרוע כמעט, כדור כחול-ירוק מדמם, נקרע לגזרים, עולה באש.
"אבל המלאכים שלנו לא מוותרים בקלות. הם הרי עובדים על המפגש כבר אלפי שנים. הם מצאו את האנטנה העתיקה הזאת, והם משדרים, והם קולטים. זה הכל בתוך המוסיקה. תן למוסיקה לזרום בתוכך."
הוֹקווינד, להקת הפסטיבלים הנצחית, הלמה כנגד החשיכה המתפשטת. ג'יימס קלט מלים מקוטעות בתוך הלמות הבאסים ויללת הגיטרות הנוסקות, צונחות, מתרסקות וממריאות שוב-"על-טבעי
ביולוגי
זיגוג שקוף קמעה
רוח לילה
העין מתעטפת
על-טבעי
חייזרי
על-טבעי
חייזרי
שגר אותי למעלה
שגר אותי למעלה…"חשבתי שזה חלום אבל לא הייתי במיטה
חלום לא סגור
במסך השבור
מוקרן
מוזרק
אל תוך ראשי
תחת עורי
בתוך מוחי
על פני זרמי הזמן המוזהבים
אני משוגר
אני משוגר
אני משוגר למעלה
עכשיו…"רגליו של ג'יימס נשאו אותו אל השדה, אל עבר הבמה, אל תוך הרמקולים הענקיים והפועמים. הוא גלש על הצלילים, נתן להם לזרום דרכו ולהניע אותו, נשאב אל מקום שהיה צליל טהור, שבו לא היה דבר מלבד צליל. צליל חמים, מחבק, מערסל. צליל שכולו אמפתיה. הוא חש את החיים הרוחשים בעשב תחת רגליו, מתחת לאדמה ובאוויר סביבו ובעצים המקיפים את השדה, ובסלעים… הסלעים… הסלעים המו, רטטו, לחשו במלמול שהלך והתגבר, הפך לשאגה רועמת שהדהדה ברחבי השדה…
^הגיע זמנם של החיים עלי אדמות לעזוב את הרחם הפלנטרי, וללמוד ללכת בינות לכוכבים…
מטרת האבולוציה היא ליצור מערכות עצבים שמסוגלות לתקשר עם, ולחזור אל, הרשת הגלקטית שבה אנחנו, הוריכם הבינכוכביים, ממתינים לכם.
החיים על הפלנטה 'ארץ' הגיעו לנקודת האמצע… כעת המסע הביתה נעשה אפשרי.
אתם עומדים לגלות את המפתח לאלמוות במבנה הכימי של הקוד הגנטי, שבו תמצאו את המרשם לחיים. הגיע זמנכם לקבל את האחריות שבאלמוות. אין זה הכרחי שתמותו.
את המפתח להגברת האינטליגנציה תגלו במבנה הכימי של מערכת העצבים. כימיקלים מסויימים, בשימוש מושכל, יאפשרו למערכת העצבים שלכם לפענח את הקוד הגנטי.
כל החיים על הפלנטה שלכם אחד הם. החיים כולם חייבים לחזור הביתה.
חירות מוחלטת, אחריות, והרמוניה בין המינים השונים, יאפשרו את קיום המסע. עליכם להתעלות מעל זהויות גולמיות של גזע, תרבות ולאום. נאמנותכם היחידה נתונה לחיים. תשרדו רק אם תצאו למסע הביתה…
ברגע שתתקבץ המשלחת ויחל המסע, ייעלמו המלחמה, העוני, השנאה והפחד מעולמכם; הנבואות הקדומות ביותר והחזיונות השמיימיים יתגשמו.
הזיחו את עצמכם!
שובו הביתה במלוא יפעתכם.^המלים הרועמות נמוגו, דעכו ללחשוש שהתמזג בסלסולי הגיטרה. ג'יימס הביט סביבו, תוהה אם היה היחיד ששמע אותן, אבל כל מה שראה מסביב היה מארג אנושי של חיים שזורים, כמו רשת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של כל האחרים. שחר אפרורי החל להתרקם סביבו, משובץ עננים ורודים, והקהל הצטרף ללהקה בשירה:
"אנחנו ילדי השמש
וזוהי ירושתנו
לא עוד כאוס ובלבול
כי אם אהבה וצחוק
שיר וריקוד"ואז החלו הלילות להתארך שוב לאיטם, אך ג'יימס נשאר בסטונהנג' עוד כמה שבועות, משתתף בעבודות הניקיון, סופג את ההשראה הכמו-חשמלית ששרתה באוויר. הוא ניסה לברר אם היו עוד אנשים, מלבדו, ששמעו את המסר, אבל התקשה לקבל רשמים ברורים וצלולים מאותו לילה. כששיחזר את מה שזכר מהשדר באוזני צ'רלי, נפערו עיניו של האמריקאי הזקן.
"תשדורות זרע-הכוכב," אמר בפליאה. "טים לירי וכמה אנשים שישבו איתו בכלא קלטו משהו דומה בקיץ 1973… הללויה. המלאכים באים. בקרוב, מאוד בקרוב…"
"מה יקרה בקרוב? מה הם מנסים לעשות?"
"ליצור קשר, כמובן. אבל הם למדו מהניסיון, הם רוצים להיות בטוחים בקבלת הפנים שתחכה להם. נמאס להם מאנשים בשחור שמטרידים אותם, מעלימים את העדויות, מפיצים מידע מעוות. הם מנסים ליצור את המסה הקריטית שתקלוט אותם. וזה בדרך, אני מרגיש את זה עד עמקי נשמתי. הם ינחתו בשנה הבאה, לדעתי. אנוכי האל הלוחם של הארבעים; השמונים משתוחחות לרגלי ומתפלשות…"
"אליסטר קרולי, לא?"
"קראת את כתבי תֶלֶמָה. יפה. את המסר הזה, בשורת העידן החדש, הוא קיבל בקהיר, לפני שמונים שנה בדיוק. את המלחמה בשנות הארבעים ראינו, עכשיו הגיע הזמן לשבור את הכלים, שהאימפריה תתפלש קצת. אתה לא שם לב איך אנחנו מתעצמים?"
"שמעתי שמספר המטיילים בכבישי בריטניה מכפיל את עצמו כל שנה מאז הפסטיבל הראשון."
"אהה, ובשנה הבאה הפסטיבל התריסר. מספר טוב. רק נגמור את שנת אוֹרוֶול הזאת… אתה יודע שבלונדון התחילו להתקין מצלמות במקומות ציבוריים, והמצלמות האלה מחוברות ישירות למטה הסקוטלנד יארד? הזמן הגיע. הוא חייב להגיע. אנחנו כבר לא בדקה התשעים, אנחנו בזמן פציעות."X X X
ג'יימס העביר את החורף על החוף באיביזה. מזג האוויר היה נפלא, האנשים היו מכווננים לתדר שאהב, והחשיש הגיע ממרוקו בכמויות ובזול. בין המטיילים התגלגלה שמועה עקשנית שהוועדה לשימור אתרים היסטוריים בבריטניה אסרה על קיום פסטיבלים נוספים בסטונהנג', במטרה להגן על שלמות האתר העתיק.
"זה ממש מגוחך," אמרה ג'ינה הדרוּאידית באחת השיחות שבהן עלה הנושא. "זה כמו להגיד לארכיבישוף מקאנטרבּרי שאסור לו להתפלל בכנסיית ווסטמיניסטר כי היא אתר היסטורי. הם פשוט רוצים לסגור את הפסטיבל כי הם לא יכולים לעשות ממנו כסף."
באחד ביוני 1985 עשה ג'יימס את דרכו לסטונהנג', בתוך שיירה עליזה של מכוניות ומשאיות. כמה ק"מ לפני האתר נתקלה השיירה במחסום משטרתי. השוטרים הודיעו להם שהאתר הוכרז מחוץ לתחום. השיירה ניסתה להסתובב, ופנתה אל תוך שדה שעועית סמוך, כאשר הסתערו עליה 1600 שוטרים מהיחידה המיוחדת לפיזור הפגנות, שריון לגופם וקסדות לראשם, אוחזים במגינים ומנופפים באלות. "הם נראים כמו חיילי-סער קיסריים," אמר מישהו בגועל. ואז הכל יצא משליטה. אוטובוסים וקרוואנים נותצו והוחרבו באכזריות, ובתוכם צרחו באימה ילדים מבועתים למראה הוריהם החוטפים מכות רצח. מול עיניו של ג'יימס גררו השוטרים אישה הרה, בשערות ראשה, על פני השדה. ראייתו התערפלה, ברכיו פקו. מישהו תפס בידו ומשך אותו אל מעמקי השדות. מזלם של אחרים שיחק להם פחות – 520 מטיילים נעצרו, רבים מהם נפצעו. החברים מסיריוס המתינו לשווא לאישור נחיתה. הפסטיבל החופשי של סטונהנג' לא התקיים באותה שנה.
וגם לא בשנים שלאחר מכן. הסלעים העתיקים והמקודשים הוקפו בגדרות ובאנשי ביטחון. מערכת משומנת ששילבה כוח פוליטי ואינטרסים כלכליים הכריזה מלחמה כוללת על הצוענים החדשים, על כל מי שניסה לפלס לעצמו דרך עצמאית. ג'יימס מצא עצמו נאבק על חירותו לחיות את חייו כרצונו, מצטרף למחתרת שחתרה באיטיות ובסבלנות תחת אושיות השיעבוד. הוא החל לנדוד, מלבה את ניצוץ המרד בכל מקום שבו מצא אותו. לפעמים זה הצליח יותר, לפעמים פחות, אך זיכרון ההבטחה שקיבל מהכוכבים הפיח בו מרץ בלתי נדלה. לאנגליה חזר בקיץ האהבה של שמונים ושמונה, כאשר אלפים יצאו לרקוד בשדות לצלילי מוזיקה חדשה, מסונתזת ומזוקקת. תחנת-הממסר סטונהנג' הושבתה אמנם, אך אנשים צעירים בכל רחבי העולם החלו לרקוד למקצב שבטי חדש-ישן, מוּכר לגוף למרות שנשכח מלב. הפולחן השאמאני הקדום לבש כסות טכנולוגית מחודשת.X X X
ג'יימס שילב לולאת באס נוספת בתוך הקצב המתעצם. המחסן הנטוש בדרום לונדון המה חיים מתנשפים, מיוזעים, קורנים. המנדלות הפסיכדליות התלויות על הקירות, זורחות באור אולטרה-סגול, נראו כחורי-תולעת תלת-מימדיים. חומת רעש לבן התנפצה ברעם תופים מתגלגל. ג'יימס ראה שוב בעיני רוחו את האישה ההרה הנגררת בידי השוטרים. המוסיקה התמלאה חיים משל עצמה, פורשת כנפיים וממריאה. את זה הם בטוח שומעים בסיריוס, חשב.
===========================================================
מוקדש לג'יימס טוֹלינגטוֹן, מורי ורבי, בהוקרה חסרת-גבולות
Love is the Law, Love under Will -
-
שמאפשר לפתוח את דלתות התפיסה, או איך שלא מתרגמים doors of perception.
אפשר לעשות את זה בעוד דרכים, כגון מדיטציה, בידוד חושי, וגם – ריקודים בטראנס (לא בהכרח למוסיקת טראנס).
השדר לסיריוס נשלח כשמסה של אנשים פותחת ביחד את הדלתות, ויוצרת את המארג החי המדובר. כשעושים את זה ליד ה"אנטנה" העוצמה חזקה בהרבה, מסיבות שלא נפרט כאן.
כל זה, כמובן, נכון רק במציאות של הסיפור. כל הרעיון שסמים יכולים לעזור בפיתוח התודעה מופרך מיסודו.
כמובן. -
זה מה שהגיבור שלך חושב. יכול להיות שבמציאות הסובייקטיבית שלו, זמים מאפשרים לו להתקשר עם החייזרים. יתכן שבמציאות האמיתית של הסיפור, החייזרים הם בסך הכל הזייה שלו, שאחר כך הוא מעביר לחבריו המושפעים בקלות. אחת הבעיות של סיפור בו הגיבור הוא מסומם הוא שכמו שאפשר לתאר את ההתרחשויות שמשהו שבאמת קרה, ניתן גם להסביר שהכל מקורו בסמים, ואם אין נקודת מבט חיצונית- שאתה, בחוכמתך הרבה, לא סיפקת- אי אפשר לדעת מה הנכון.
-
פק"ד היה אוהב את זה. כן, אני מודע לזה שגם הוא היה מסומם. זאת בדיוק הנקודה: יכול להיות שסמים מרחיבים את גבולות המציאות. יכול להיות שהם רק יוצרים הזיות. אפשר להבין מהסיפור לאן נוטה דעתי בעניין. ולא, מזה לא משתמעת טענה נחרצת וחד-משמעית שאני, או ג'יימס, תקשרנו עם חייזרים. קרא לזה ספקולציה, קרא לזה מטפורה. גם בסיפור שבו אין סמים, דרך אגב, אפשר להסביר הרבה מההתרחשויות כקורות רק בדימיונו של הגיבור.
למה אתה מתכוון "נקודת מבט חיצונית"? אם הייתי מפגיש אותו עם המורה שלו מהתיכון, שהיה מודיע לו שהוא התחרפן וצריך אישפוז, זה היה מאזן את העניין? הרי את נקודת המבט החיצונית אנחנו פוגשים כל יום מסביב – פיזיקה ניוטונית, גיאומטריה אוקלידיאנית, אפרוריות מודרניסטית. באמת מעניין אותי למה התכוונת, ואם נראה לך שנקודת מבט כזאת חסרה בסיפור.
ולא ראיתי איפה בסיפור ג'יימס מנסה להשפיע על חבריו המושפעים בקלות.
-
-
שמח שאהבת.
ואת לא אמורה להכיר את ג'יימס ט.
סתם מסומם/חכם זן זקן שפגשתי בלונדון.
והוא אכן סיפר לי את סיפור הקרב, והוא סיפר לי פעמיים על האשה ההרה שהשוטרים גררו. הוא לא סיפר לי שהם היו בדרך להנחית חייזרים. זאת תוספת שלי.הפואנטה… אין פואנטה. גם לחיים אין פואנטה. אולי משהו על זה שמוסיקה היא המזון של האהבה. אמרו את זה קודם לפני. לא משנה.
-
