שני אנשים

[???]

נולדתי ביום השני לחודש השני, בשנת 2222 לספירה הישנה. בעבר, הולדה בתאריך סימטרי שכזה נחשבה כמאורע בר מזל אשר השפיע על הרך הנולד במשך כל ימי חייו. אולם, היופי הטמון בהולדה בתאריך סימטרי שכזה לא נעלם מעיניהם של הורי, וכן מעיניהם של קבוצות הולדה רבות. הורי טרחו ודייקו כך שבבוא התאריך הנתון, אהיה מוכן ליציאה מתוך הרחם המלאכותי, ואכן בתאריך זה יצאתי, תינוק בריא גנטית ומאושר ככל האפשר, אל אוויר העולם. אל קול בכיי בלוקחי את נשימתי הראשונה הצטרף קול בכיים של חמישים מיליוני תינוקות אשר הוריהם חשבו גם הם כי יהיו ברי מזל אם ייוולדו בתאריך זה, וכמוהם הפכתי להיות חלק מקבוצה ענקית של אנשים מבורכים לכאורה.

שנות חיי הראשונות עברו עלי בשלווה. מערכת החינוך האישית זיהתה בי פוטנציאל להיסטוריה, ומילאה את ראשי במידע אשר נשמר במשך מאות שנים. הורי, אשר היוו דמויות סמכותיות, גם אם מרוחקות, במשך כל ימי ילדותי, תמכו בהחלטתי להתמקד בלימודי היסטוריה של אמצע המאה ה20 ותחילת המאה ה21, תקופה אשר התבלטה בכמות עצומה של תיעוד ובמידע עודף עד לזרא. לימודיי ומחקריי הובילוני לאותו חדר ישן ומעופש, בו פגשתי לראשונה את הנוסע בזמן.
הנוסע בזמן הופיע לראשונה כאשר עסקתי בניתוח תופעה חדשותית אשר הייתה ידועה כ"עיתוני סוף השבוע" בסוף המאה העשרים, ואשר לצורך ניתוחה עבדתי באזור מרוחק מחוץ לעיר החדשה. אותו אזור, אשר היה קרוי "ספרייה" בידי בני סוף האלף השני, היה בעל עבר היסטורי עשיר, אולם ננטש מיד לאחר המעבר לשטחי היבשה הפנימיים בתקופת אימת ההצפות. באותו זמן עבדתי לבדי, קורא גיליונות מצהיבים של מיקרופילמים ומנתח ארכיבים ממוחשבים ישנים מתוך מערכת מפגרת טכנולוגית עד כדי גיחוך (אם כי לצרכיי היא הספיקה). עסקתי לי בענייני, כאשר הנוסע בזמן הופיע.

בתוך אזור רחב ופנוי במרכז הספרייה, אזור אשר בו, לפי מחקרו של מרצי ד43ע5ג, ישבו אנשים וצרכו מידע מתוך "ספרים", הופיע לפתע איש בתוך מכונה עתיקה למראה אם כי חדשה למגע. האיש יצא ממכונה, לבוש בכובע צילינדר ובבגדים אשר נראו לי כשייכים לסוף המאה ה19, ומיד הביט מסביבו. לאחר מספר שניות של שקט, האדון זיהני והחל לדבר אלי.

בהכשרתי, אינני חוקר שפות. אולם, ככלי עזר למחקרי, למדתי בעבר מספר נרחב של ניבים הקשורים לתקופת התמחותי. ניבו של האדון נשמע לי מוזר במקצת, עד אשר זיהיתי אותו כאנגלית של סוף המאה התשעה עשר, ניב הדומה בבסיסו לשפה בה נכתב אחד ממרכיבי מחקרי, ה"אינטרנט", אם כי יש להודות כי מעולם לא שמעתי ניב שכזה מדובר. למזלי, ציוד רגיל למחקרים היסטוריים הנו מכשיר המתרגם ניבים עתיקים ועלומים לשפה אותה אני מכיר, ואכן לאחר שאמר הרדון מספר משפטים זיהה המכשיר את הניב והחל לתרגם לאוזני: "…מבין אתה, הנני מעוניין לגלות…"

מיד לאחר שהחלו דבריו של האדון להיתרגם באוזני, עצרתי את שטף דיבורו באופן פולשני במקצת והחלתי לדבר אליו, מקווה שלא ימצא את ההתפרצות כחוסר נימוס. בין משפט למשפט המתנתי, מחכה שהמכשור יתרגם את דברי לניב אותו יבין האדון. "יסלח לי אדוני", "אולם רק עתה החלתי להבין את מילותיו של אדוני", "האם אדוני יואיל לחזור על דבריו?"

"בהחלט", נשמע באוזני תרגום דבריו של האדון. "שמי הנו הרברט, ואני בא משנת 1898 לשנות אדוננו, אז המצאתי מכונת זמן, הנעה לאורך ציר הזמן אל האתמול וההיום. היואיל אדוני למסור לי היכן ומתי נמצאים אנו, כי מבין אתה, הנני מעוניין לגלות להיכן המכונה לקחתני."

"ברצון רב, אדוני", "השנה כעת הנה 2245 לספירה הישנה, אך אחרי היום המדויק אינני עוקב", "מקומך, אם אינני טועה, הנו אותו מקום בו עזבת, עקב היות המכונה מקובעת למקום אחד במערכת הצירים של כדור הארץ ונעה רק בציר הזמן" (את משפטי האחרון הסקתי, ללא ידע רב על אופן פעילותה של מכונת הזמן, על פי תיאורים קרובים אשר מצאתי במחקר ישן שלי, שעסק בתחום ושמו "מדע בדיוני" שהיה נפוץ בחלק השני של המאה העשרים).

"תודה לך, אדוני. כעת, האם תואיל בטובך להביא לי מעט דברי מאכל, עקב היות מסעי ארוך?" "בהחלט, אדוני", אמרתי לו, וחלקתי עמו את מנת שימורי החיידקים אותה התכוונתי לפתוח בזמן זה. הנוסע בזמן אכל לתאבון מהמנה, אם כי ברור היה כי לא ידע מה מקורה. לאחר שהשבענו את רעבוננו, ישבנו מספר דקות בהתפעלות. הוא התפלא מבניין הספרייה, אשר ננטשה יותר ממאה שנים לאחר תקופתו, ואילו אני התפלאתי מקוויה החלקים והזורמים של מכונת הזמן שלו. לבסוף, סיימתי את תקופת השתיקה ושאלתי את הנוסע בזמן לתוכניותיו. הוא אמר לי כי הנו מבקש לתור את העתיד הרחוק, בו וודאי שהישגי האדם נמצאו מעבר לכל דמיון. הסכמתי כי תוכנית זאת יתכן ושכרה בצידה, אולם הצעתי באוזניו הצעה נוספת, אותה הוא קיבל ברצון, בסופו של דבר.

"העתיד הנו לא ידוע, ואף מסוכן. האם תוכל להואיל בטובך, ולעזור לי באותה הזדמנות במחקרי? רעיון עולה בראשי. ביכולתך לנסוע לשנים האחרונות של המאה העשרים, שנים בהן הסכנות היו ידועות וניתן היה להתעלם מהם. תוכל לקחתי כמדריך, ובו בזמן אוכל להתקדם במחקרי יותר מאשר ציפיתי בתחילת היום."

"טיעונך נשמע קביל בעיני", אמר הנוסע בזמן, "ואף הגיון רב יש בו. אולם, אין ביכולתה הנוכחית של מכונת הזמן לשאת שני אנשים ביחד. אם תוכל לספקני עם מספר מרכיבים לבנייה, אוכל להגדיל את מכונת הזמן כך שתישא שני אנשים בקלות ובנוחות. החומרים הנחוצים לי יהיו, ככל הנראה," ואז פירט הנוסע בזמן באוזני רשימה של חומרים וכלים דרושים. השארתי את הנוסע בזמן לקרוא את המידע ההיסטורי אשר היה ברחבי הספרייה, וחזרתי לעיר על מנת להשיג את שביקש. לאחר משא ומתן קצר, שכנעתי את האחראיים למחקרי לממן לי מצרכים וציוד, שומר לעת עתה את מטרתם בסוד, ואף השגתי את דרישותיו של הנוסע בבית המלאכה שאתו עבדתי בשנים קודמות. בנוסף, לקחתי מכשיר תרגום נוסף, אותו הטענתי מראש במגוון השפות של סוף המאה העשרים. חזרתי לספרייה, שם פגשתי את הנוסע בזמן, אשר התרגשותו מהמאה העשרים עלתה ככל שקרא יותר. הוא התקין את התוספות אותן הבאתי לו, ותוך כיום מכונת הזמן הייתה מוכנה, עמוסה בציוד עד גדותיה. הנוסע בזמן ואני נכנסנו אל המכונה, הנוסע כיוון את המכונה לתקופת סוף המאה העשרים, והחלנו במסע.

[טרי רוז]

אך יש כאן בעיה מהותית כל כך שאקדיש את כל התגובה לה.

בסיפור אתה כותב כי המסע מתרחש רק על ציר הזמן ולכן הנוסע מופיע באותו מקום על כדור הארץ.

האם עלה בדעתך כי כדור הארץ:
א) סובב סביב עצמו
ב) סובב סביב השמש אשר סובבת סביב הגלקסיה אשר נעה לה בכיף ביקום?

ונראה לך שאנחנו נשארים באותו מקום בכל שניה ושניה?

החישובים הכרוכים במסע בזמן לתוך מיקום מסויים לא יכולים להתבצע בטכנולוגיה של סוף המאה ה19.

בספרו של סטניסלב לם "יומני כוכבים" אחת הדמויות נתקעת בתוך ספריה כיוון שהיא מפספסת את זמן הגעתה בחמש שניות וכדור הארץ מספיק להסתובב בזמן הזה – כלומר הדמות כיוונה את עצמה למקום מסויים (לא נשארה באותו מקום) בחלל ובגלל חמש שניות היא פספסה אותו בכמה מטרים.

בקיצור – מכונת זמן חייבת להתחשב בנתונים אסטונומיים ופיסיקליים רבים כדי לשמור שלא תגיע לחלל בטעות או אולי אל תוך הר (לא למערה, ממש בתוך ההר, תתלכד עם האדמה) וישנן שתי דרכים לשלב את רעיון המסע בזמן בסיפור

הראשונה היא לתת הסבר הגיוני
השניה היא ליצור מכונה בצורה פנטסטית – להגיד שהיא עובדת בעזרת קסם או טכנולוגיה חייזרית או משהו כזה

האפשרות הראשונה הנה מד"ב
השניה היא פנטזיה

מקווה שעזרתי
לילה טוב

[שלמקו]

ראה למשל את "קץ כלזמן" של אסימוב. אם אתה אומר שמכונת הזמן נעה רק בציר הזמן, ולא בצירי מרחב- אזי אתה צריך לשאול את עצמך, באיזה צירי זמן היא *לא* נעה? כי הרי אין ביקום מערכת צירים אחת. במיוחד כשהיקום מתרחב, וגם מערכות הצירים מתרחבות איתו…

אפשר להגיד שמכונת הזמן מתקבעת יחסית לעצמים שסביבה (למשל, מרכז כדור הארץ), ונשארת קבועה יחסית אליו במימדי המרחב, ורק נעה בזמן.

כשאני קורא את הסיפור עוד פעם, אני חושב שהתשובה אפילו מופיעה שם…

[???]

הכתיבה חביבה, אבל העלילה לא מספקת.
זה נראה כמו התחלה של סיפור בלבד (או כמו פרק הפתיחה לסדרת טלויזיה, שבה בכל אחד מהפרקים הבאים יתוארו מעלליהם של צמד נוסעי-הזמן במאה ה-20. דווקא יכול להיות חביב, כאשר כל אחד מהם רואה את תקופתנו בעין אחרת: עבור הראשון זהו עתיד, ועבור השני – עבר).

אבל הסיפור כמו שהוא – אין בו הרבה עלילה.
יש מכונת זמן, אבל זה לא חדש.
יש מפגש בין איש מהעבר ואיש מהעתיד, אבל הוא לא מתפתח לשום דבר מעניין במיוחד. כלומר, בסדר, הם מחליטים לצאת ביחד אל המאה ה-20… ומה אז?
בקיצור, הסיפור לא עומד בפני עצמו.
צריך יותר בשר.

[???]

אין פה סיפור גמור. יש פה, אם תרצה, פתיחה נחמדה, שאולי לוקה בחוסר אמינות קל (מכונת זמן במאה ה- 19? מתרגמים אוטומטיים? רשויות מחקר שמתקצבות חומרים מוזרים בלי לשאול שאלות?) אבל אלו לא דברים שאי-אפשר להתגבר עליהם בסיספונד עדין או בהסבר שיובא בהמשך. אני, באופן אישי, לא מתלהב מהסגנון הדיווחי הזה, אבל כאן הוא קולח ונעים למדי. לרוע המזל, השאלות המרכזיות שנפתחות בעלילה – מה יקרה לשני הנוסעים במאה ה- 20? איך הצליח הרברט לבנות מכונת זמן (האם זו מחווה לוולס)? ובעיקר למה נטשו את הספריות? – לא נענות בה כלל, ואף אין רמז לפתרונן.

[טרי רוז]

הוא כותב "מקובעת במערכת הצירים של כדור הארץ"
ומכאן אני מסיק שהוא מתייחס למערכת הצירים של כדור הארץ כאל דבר הקבוע במרחב

אך הוא לא

אני לא קראתי את הספר של אסימוב ולא הבנתי לגמרי את כוונתך – האם המכונה נשארת באותו מקום על כדור הארץ מכיוון שתוכנתה לעשות כך או שזה בא לה בטבעיות?

אם האפשרות השניה נכונה אני מבקש הסבר למען אחכים
אם הראשונה לעומת זאת – מכונה מהמאה ה19 לא מסוגלת לדעתי לחשב את מספר הנתונים הדרושים לתכנות

לילה טוב

[???]

לא מסוגלת לחשב…"?
למיטב ידיעתנו הטכנולוגיה של המאה ה-19 (וגם של המאה ה-20 ובינתיים גם של המאה ה-21) איננה מאפשרת בניית מכונת זמן *מכל סוג שהוא* בכלל.

אז אם כבר סיספנדתי את עצם בניית המכונה, כלומר כבר קיבלתי את זה שכנראה הממציא הוא גאון יוצא דופן שגילה איזו תגלית מדהימה שאני לא יודע מהי, אז אני יכולה באותה נשימה כבר גם להאמין שהוא מספיק גאון בשביל להתמודד עם בעיית החישובים הנ"ל.

לא נראה לי הגיוני לנטפק איזה אלמנט טכני קטן בפעולתה של מכונת זמן. כלומר אולי הוא אלמנט גדול ובעייתי כשלעצמו, אבל ביחס לעובדת קיום המכונה עצמה, הוא זניח.

במילים אחרות, העובדה שמדובר על איש מהמאה ה-19 לא רלוונטית, כיוון שממילא אנחנו יוצאים מהנחה שיש לו ידע כלשהו שלמיטב ידיעתנו לא היה קיים אז, וגם לא היום.

[???]

עדיף להוריד את המשפט בעניין *היות המכונה מקובעת למקום אחד במערכת הצירים של כדור
הארץ ונעה רק בציר הזמן*, שזה אולי לא נכון, וגם אם כן – אין לאיש מהעתיד את הבסיס לקבוע את זה. לו האיש מהעבר היה אומר את זה, זה היה יותר סביר.

[שלמקו]

אני חושב שעליתי על דימוי שיוכל להסביר את זה: כשמכונת חלל (בואו נגיד, מכונית) נעה במרחב, העה לאורך ציר מרחב אחד או יותר, היא גם נעה בציר הזמן (קדימה במהירות של שנייה לשנייה)- אבל היא נעה בציר הזמן בדיוק כמו שכל הסביבה שלה נעה (אחרת, היא תהפך למכונת זמן בעצמה). כך גם מכונת הזמן- היא נעה לאורך ציר הזמן במהירויות שונות, אבל בצירי המרחב היא נעה כמו החפצים שמסביבה- אם הרצפה שעליה היא נמצאת נעה עם כדור הארץ, עם השמש, עם הגלקסיה- אז מכונת הזמן תנוע יחד איתה. הרבה יותר קל להניח שמכונה שנבנתה על מנת לנוע בציר הזמן, תהיה חסרה את היכולת לנוע בצירי המרחב, מאשר להניח שיש לה אפשרות לפצות על התנועה של הסביבה שלה.

[יעל]

תמונה של החיים בעתיד? יש המון סיפורים שמספרים בדיוק את זה. וגם העתיד המתואר לא כזה מדהים עד שהוא יכול להחזיק לבדו סיפור.

מסע בזמן? גם נושא נדוש. לא הבאת שום דבר חדש בקשר אליו. אם כבר, אז הדבר שהכי הפתיע אותי בנושא הזה בסיפור הוא השלווה הסטואית שבה קיבל המספר את הנוסע בזמן. חשוב על זה לרגע, בן אדם יושב ולומד בספרייה נטושה. פתאום מופיעה מול עיניו מכונה, יוצא ממנה איש ומתחיל לדבר. מה התגובה?
"אה, לא הבנתי, אתה מוכן לחזור על דבריך?"
אני הייתי מצפה למשהו כמו: "אהההההההההההההההההההה" או "הצילווווווווווווו" או איזו בריחה מבוהלת או הסתתרות מאחורי השולחן – או להבדיל פרץ אלימות שמתבטא בהשלכת כסא על הפולש – זאת אומרת איזשהי הבעת רגש בעקבות מקרה כל כך לא תדיר כמו הופעה של חפץ משום מקום באמצע החדר.
האם מכונת החינוך של גיבור הסיפור הכינה אותו למצבים בהם דברים צצים משום מקום? אם כן אז צריך להיות לזה ביטוי בסיפור.
חשוב לרגע – איך היה מגיב אדם, ואפילו הוא חובב נלהב של מד"ב ופנטסיה, אם מול עיניו היה מופיע חפץ משום מקום? התגובה היחידה שאין לה שום הגיון והסבר היא העדר התגובה. וזה מה שעושה גיבור הסיפור שלך.

מסע בזמן כשלעצמו זה לא דבר חדש. תמונה של החיים בעתיד (רחם מלאכותי וכו') גם היא לא דבר חדש – ואת כל האלמנטים העתידניים שציינת ראינו במקומות אחרים ממזמן. התייחסות לחיים שלנו כאן ועכשיו במסגרת שפה של העתיד, גם היא נדושה וידועה.

אז בסופו של דבר, מה כן חדש בסיפור? אני לא ראיתי שם שום דבר שלא ראיתי עוד קודם.

ולגבי הסוף, אז או שזה סוף סתמי ביותר (יצאנו למסע) או שזה פרק ראשון של משהו ארוך יותר, ואז זה אומר שלא קראת את כללי הפורום למרות האזהרה המהבהבת והמעצבנת למעלה.

[טרי רוז]

השאלה כאן היא בעצם האם המסע בזמן נמשך 0 שניות או שבדומה לנסיעה מחיפה לתל אביב – לוקח זמן לשוט בזמן. למעשה בסיפור הדמות מהעבר טוענת שהמסע היה ארוך ולכן האפשרות השניה היא הנכונה לגבי הסיפור הזה.

למעשה הדיון הזה נתן לי נקודת מבט חדשה לגמרי על המסע בזמן, שעד עכשיו תיארתי אותו כמעבר בין מימדים (קו זמן של קריצ'טון ועוד כהנה וכהנה) הנמצאים באותו מיקום במרחב אך על ציר זמן שונה.

פררר
אז אני מניח שאני צריך להודות לכם
(תודה)
לילה טוב

[בן רוט]

קל לי מאוד להסכים עם עידית, נונין ויעל. לסיפור אין ממש סיום.

נהניתי מהנסיון שלך לדבר בשתי שפות בו זמנית (שפת העבר ושפת ההווה שהוא בעצם העתיד), אולם הנסיון לא מגיע לידי שלמות. יחד עם זאת, נראה לי הסגנון מעט מאולץ. בעיקר במצבי סמיכות, למשל: "לאחר מספר שניות האדון זיהני"; או "ניבו של האדון נשמע לי מוזר". אם הייתי יודע להדגיש מילים הייתי מדגיש את "זיהני" (במקום "זיהה אותי") ואת "ניבו". לא כל מילה שניתן לכתוב אותה בסמיכות, אכן יוצאת היטב כשהיא נכתבת כך.

[בן רוט]

לא בגלל הויכוח האם טכנולוגיה עתידנית היא הגיונית או לא, אלא בגלל הנימוקים והמובאות שהבאתם מתוך סיפורים אחרים.
לדעתי, זו דוגמה מאלפת לדיון מד"בי טוב.

[יעל]

[בן רוט]

התוכלי להסביר לי למען לא אחזור על טעותי זו בשנית?

[???]

הטיות – תוספת (Suffix) למילה המחליפה כינוי שייכות או מושא ישיר. זיהני = זיהה אותי (אותי הוא מושא ישיר), ניבו = הניב שלו (שלו הוא כינוי שייכות), שיגלתיהו = שיגלתי אותו (או שמא שיגלתיו?).

סמיכות – שתי מילים המתייחסות זו לזו כאילו היתה ביניהם המילית "של". למשל: עמדת אינטרנט = עמדה של אינטרנט. ע"פ האקדמיה אפשר (ולדעתי רצוי) לסמן סמיכות במקף (עמדת-אינטרנט, מלאכת-החיים).

הדגשה – נעשית ע"י הקלדת כוכביות לפני ואחרי הקטע המודגש. כלומר: <כוכבית>משהו<כוכבית> יופיע כ"*משהו*". מעניין לדעת שגם במקומות שלא תומכים באפשרות הזו, נהוג לסמן הדגשה בכוכביות (גם אם הן מופיעות בטקסט). כמו כן כדאי לנסות להשתמש בכוכביות בצורה זה בעבודה עם וורד. מפתיע משהו.
שאר סימני ההדגשה נמצאים בכללי הפורום או בעמוד השאלות הנפוצות, אני לא זוכר. כיוון שאי-יכולתך[1] להדגיש מהווה ראיה לכך שלא קראת אחד מהם, כדאי לעבור על שניהם.

יום טוב לאדוני.

[1] זו לא סמיכות, למרות המקף. מה זה? מישהו יודע?

[יעל]

אי-יכולתך לדעתי זו גם סמיכות. אי יכולת, אי היכולת (ולא האי היכולת).

סמיכות זה לא רק של, זה גם של. בית-העמק למשל זו סמיכות למרות שלא מדובר בבית של העמק אלא בבית שקוראים לו עמק.

בכל אופן, יופי של הסבר למעלה. יש יתרון לקרבה לבגרות בלשון.

[בן רוט]

הסבר ממצה ומעמיק. עכשיו אני יודע על *הטיות* ועל *סמיכיות* יותר מכפי שרציתי לדעת אי-פעם.

[???]

לדעתי בעברית של האקדמיה אין דבר כזה אי-יכולת. יש חוסר-יכולת (שזו סמיכות ללא ספק) ויש "אי אפשר" (שכאן המילה 'אי' שמקורה בארמית משמשת במובן 'לא'). העברית המודרנית יצרה מתוך "אי אפשר" תארים כמו אי-אפשרות (ומכאן גם 'אי-יכולת') שהמובן שלהם הוא חוסר-אפשרות, חוסר-יכולת – סמיכויות. מכאן, אם משתמשים במונח 'אי-יכולת' צריך להתייחס אליו כאל סמיכות (למרות שהוא *איננו* אי של יכולת)

[מאת]

תגובות