החור השחור (למבוגרים, אני חוזר,adults(

[Tokyo U]

~ אזהרה. ~
הסיפור מכיל סצנות קשות, קניבליזם, מזוכיזם, מין קשה, מין קל, עצות לחיי נישואים וטיפים לטיפוח האישה.

~ אזהרות נוספת. ~
נא לא לדרוך על הדשא, חל איסור על ריקון מאפרות דרך חלון הרכב או לתוך גרונות של ילדים מתחת לגיל 8, ליפסטיק מונע מגברים לראות את היופי הטבעי שלך.

~ החור השחור ~

גמד נמוך נשען על עץ גבוה וממתין לחברו, הגמד השני, בחוסר סבלנות. כאשר סיים החבר את עיסוקיו ויצא ממחבואו מאחוריי השיח פתח עליו הגמד הראשון בצעקות.
"מה עשית שם?" הוא זועם ורוקע ברגליו ומוחץ תל נמלים. הנמלים שמטו את גרגרי האורז וגבעוליי החמניות וקיללו בתסכול. זה לא פשוט להיות רכרוכי עולם הטבע. כל יונק גדול עם מוח קטן יכול להפוך אתך לחסר בית ועם כבר תפסת איזו חיה גדולה ממך, קרוב לוודאי שמדובר על סוג מריר של חיפושית.
"יש לך ריח של פוי" הגמד הראשון התמיד בתלונותיו.
"בגלל שעשיתי פוי" הצטדק הגמד השני וידו הסתבכה בכפתור מכנסיו.
"אין לנו זמן ואנחנו ממהרים, זה אומר שאין לנו זמן ואנחנו ממהרים." רטן הגמד הראשון.
"חשבתי שאנחנו לא ממהרים אבל יש לנו זמן או שאולי אנחנו לא זמן וכן מהירות או להפך." ניסה הגמד השני ליישב את המחלוקת עם עצמו, ידו גירדה את ראשו והסתבכה בתלתליו. הוא משך ושלף את כף היד ויחד עמה תלש מספר שערות מקורזלות.
"אני חושב שאני מקריח" הוא התעורר והעיר.
"אני חושב שאני משתגע." גער הגמד הראשון והחל לצעוד במעלה השביל שהוביל מטה.
"רוצה להריח את השיער שלי?" רדף אחריו הגמד השני. "יש לו ריח של פוי."

שניהם נשאו שקים כבדים מידי על כתפיהם הקטנות מידי וצעדו באיטיות רבה מידי. השמש חייכה באותו בוקר ונראה היה כי זהו יום בו מוטב לרואי השחורות להסתגר בביתם, להגיף את החלונות ולקוות לימים קשים יותר. דבורים זמזמו בעודם אונסים פרחים תמימים וזבובים נעצו מחושים בהפרשות חיות השדה. הצמד הנמוך צעד ושמח כשאר לפתע, כאילו מתוך שום מקום (אך למעשה מצד הדרך), קפץ עץ אבטיחים ענקי על אם הדרך.
"אבטיחים מגיעים משיח ולא מעץ." העיר הגמד הראשון.
"חשבתי שאבטיחים מגיעים מהצלחת." תהה הגמד השני.
עץ האבטיחים מלמל מספר מילים רוטנות והסיר את תחפושתו המגוחכת. "אני ענק." הכריז הענק שהתחפש לעץ והחל לקלף את קליפות האבטיח מראשו
"כן?" שאלו הגמדים יחדיו.
"ואני מעוניין לאכול אתכם," הוסיף בקול מאיים "שום דבר אישי," הוא הוסיף "זו שרשרת המזון, אתם מבינים." הוא התנצל ושלף מזלג עשוי עצמות היפופותם.
"אם אתה רוצה לאכול גמד תאכל רק אותו" צייץ הגמד השני והצביע על חברו (עם חברים כאלו מי צריך תפריט?) "אתה זקוק לדיאטה" הוא טרח לציין.
"לא מנומס להצביע" זעם עליו הגמד הראשון.
"אתה חושב שאני שמן?" שאל הענק ושפשף את בטנו הנשפכת.
"מלא, אולי, מעט תפוח אבל לא שמן" הוא מצמץ בעלבון.
"אם אתה רוצה לרזות אני ממליץ על תפריט צמחוני." הציע הגמד הראשון.
"אולי באמת," הסכים הענק והנהן " אתחיל בדיאטה, ממחר"
"מחר זה אף פעם לא היום, למה שלא תטעם מעט פטריות?" הציע הגמד הראשון ופרם את השק החום שנשא וחשף מצבור של פטריות קטופות.
"עסיסיות, טריות ובעלות ערך תזונתי לא זנותי רב." הוא הציג אותן. הענק התכופף, הריח באפו העצום, שאב מעט דשא וחייך.
"אבל יש לכם שניי שקים," אמר " תנו לי את שניהם ותוכלו ללכת."
"אם ניתן לך את שניי השקים, בפעם הבאה שנקטוף פטריות נלך בדרך חלופית ואז לא תוכל לקבל שום שק ושום פטרייה." פצה פה הגמד הראשון.
"הא," הכריז הענק "אם כך, בפעם הבא אחכה לכם בדרך החלופית ואקח את כל השקים וכל הגמדים שנושאים אותם."
"אכן," הסכים הגמד השני "וזו הסיבה שנלך בדרך הזו כאשר אתה תמתין בדרך החלופית וכך לא תקבל שום שק."
" אולי נקציב לך שק אחד עכשיו וכך ישתלם המסע עבורנו ועבורך ובפעם הבאה נלך בדרך הזו או בדרך החלופית ושוב נתרום לך שק אחד, או מחצית השקים בהנחה שנקטוף יותר משניי שקים של פטריות טעימות." הציע הגמד הראשון.
הענק חיטט באפו ומצא שלל רב "מה?" שאל.
וכך עזבו שני גמדים שק פטריות אחד ברשות הענק הרעב ושק שני נותר בידיהם.

"אתה גמד שנון מאוד." החמיא הגמד השני לראשון
"גם אתה ערמומי יותר מן ממוצא." אמר הראשון לשני.
"רוצה להתחבא בשיחים?" הציע.
"ומה נעשה שם?" שאל הגמד השני.
"תנחש" הקניט הראשון את השני ותחב את לשונו השמנה את תוך פיו הרטוב של הגמד השני. הנשיקה הייתה ארוכה ולוהטת, הגמדים מיששו זה את ישבנו של זו, זקפותיהם שיחקו סייף יחדיו ורוק נוזלי ובועתי חלף מלסת ללסת.
"אתה גמד מושך בצורה בלתי רגילה" אמר השני לראשון.
"גם אתה מושך יותר מן הממוצע." אמר הראשון לשני והם זינקו אל מתחת לשיח תותים והחלו להשתעשע זה בזקנו של זה בעודם מוחצים תיליי נמלים משתוממות ומוכיחים מה עוד לא ממוצא אצל השניים. לא, זה בכלל לא פשוט להיות נמלה.

הענק התיישב והחל ללעוס את פטריותיו. דרדר דגדג את ישבנו והוא קם לגלות כי התיישב על פיל. "סליחה אדון פיל." התנצל הענק, תלש את קרניי השנהב לקול מחאת הפיל והתיישב עליו חזרה, מניח את ישבנו ללא דקירות מיותרות.
"קיסמי שיניים." גיחך ושמר אותם בכיסו הקטן, בין עדר הסוסים הדחוס עליו דרך בטעות כאשר הטיל את מימיו על אחד ההרים. הוא נהנה מן הפטריות ולעש אותן בהתלהבות, על פי התאורייה הגורסת כי מוטב לאכול מהר, לבלוע ללא לעיסה, מאשר לא לאכול בכלל, ולעזאזל עם בעיות הקיבה.
עוד פטרייה ועוד פטרייה ועוד פטרייה ועוד פט….. "אוווחח." הוא זעק בכאב ששמור לענקים שלא צחצחו את שיניהם מאז הכחדת הדינוזאור האחרון (הערת ההיסטוריון: לפניי המון המון זמן ועוד קצת.).
הוא המשיך לזעוק ולהזדעזע ואז שלח את אצבעתיו לבחון את העצם החצוף שהתיימר להתנחל בין שיניו לחניכיים. הוא בחן את הגוש הנוצץ ששלף, ליקק ממנו את הדם ובחן אותו שוב לאור השמש האובייקטיבית. היה זה גוש זהב.
לא זהב כמו שיש לדג בין הזימים, זה היה הסיפור האמיתי. אמנם הגוש היה קטן ולא בוהק במיוחד אבל בימים של כלכלה מעורערת רצוי להתפשר.
"גמדים מרושעים." מלמל כשאר הצליח לחבר את חלקיי הפאזל. הוא הבין כי בטיפשות והענקית ויתר על שק זהב ופטריות נוסף. הגמדים שיחקו בו כצעצוע זול והוא נשבע לנקום ואז קם ונשבע שוב, כי טובות שתי שבועות מן האחת., אתה אף פעם לא יכול לדעת מתיי תשכח את הנדר האחרון שלך.
הפיל הפגוע ניצל את ההזדמנות ואץ להימלט. אמנם פיל אינו בעל ערך רב ללא ניבים אך מוטב לשרוד כפיל ללא ניבים מאשר כשרפרף לענקים. מאוחר יותר, כאשר ציידים אחראים השמידו את בניי מינו עבור מעט שנהב והרבה בצע כסף, נותר הוא לבדו עם מבחר נקבות דשנות והוא הפרה אותם להנאתו, ללא הפרעה.

שניי גמדים נשכני כריות התנשקו בפראות. הם שחו באדם, ערומים כביום השרצתם, ונהנו מעצמם עד מאוד.
ענק זועם הריח את מעלליהם ובצעדים רועמים התקדם אל עבר האגם. הוא רץ בשיא מהירותו ואז בשיא איטיותו ולאחר מכן הילך בכבדות ואז ראשו הסתובב, עיניו כבו והוא קרס ונפל כמו שק ובתוכו כל יבול תפוחיי האדמה של העשור וחצי האחרונים.
ב ו ם ! ! ! התמוטט מטרים ספורים מן הגמדים החרמנים ובלע בתוך אפו להקת ציפורים נודדות, שישבו להם לקנן במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
"כמה סם שמת בפטריות?" של הגמד השני.
"מספיק כדי להרדים ענק, מסתבר." ענה הגמד הראשון ויצא מן המים, כולו נוטף וחשוף.
עשר סוסים דחוס התאמץ ונדחס עד אשר הצליח להחליק מתוך כיס חולצת הענק, כאשר ניסע לדהור צלע קלות ונפל ארצה, תריסר רגליו בעטו באוויר.
"הוא נפל לנו על הבגדים." העיר הגמד השני.
"נאלץ להזעיק את הכפר לעזרה, אני לא מתכוון לשבור את גבי הרגיש על ידיי סחיבת ענק כשאני בקושי מסתדר עם האוויר שיש לי על הכתפיים." נאנח הגמד הראשון.

שניי גמדים ערומים רכבו על עדר סוסים דחוס ומעוך, הם ירכבו עד הכפר וממנו יזמינו תגבורת. תכניתם התנהלה כמתוכנן והם החליפו קריצות שובבות. כמה חביב לנהל אורך חיים המשלב הנאה ועסקים גם יחד.

הענק התעורר והתעטש, להקת ציפורים מטושטשת זחלה החוצה, מקללת את מזלה ואת החומר הצהבהב בין נוצותיה.
"איפה אני?" שאל את עצמו אך עצמו לא יכל לענות.
הוא ניסה לזוז ונכשל.
ניסה להתרומם ונכשל.
ניסה לנסות ונכשל.
הוא היה כבול בשרשראות פלדה מן האוזן ומטה וככל שהתאמץ להשתחרר כך התעייף.
"ניסיתי לאכול גמדים ויצאתי קירח מכל הצדדים." נאנח. האולם שבו נכלא היה אפלולי וטחוב, ללא שום ייצוג לשמש או שגרירות של אוויר צח. היה זה כלא אפל, וכמו רוב הכלאים האפלים הוא לא היה נחמד במיוחד או ידידותי למשתמש. דלת זעירה נפתחה מאחוריי ראשו והענק יכל להריח תבשיל חם. הייתה זו גמדה בחצאית פרחונית, היא עקפה ציפור עטופה בהפרשה והתייצבה מול הענק ובחנה אותו לאורכו אז פתחה את סיר העץ והציגה את תוכנו לענק הרעב.
"תטעם," היא הציעה בנימוס " זה קנישס, לא קרפלאך.".
כאשר לא ענה (אביו הדריכו לחשוף רק את מספרו האישי בשעת שבי אך מאחר ולא היה לא מספר הוא מצא את עצמו חסר מילים.) היא משכה בכתפייה, טיפסה על צווארו ושפכה מעט מתוכן הסיר אל תוך פיו.
"טעים," הוא אמר, כי אוכל יותר חשוב מכבוד. "אבל אני מנסה להיות צמחוני, רמזו לי שאני צריך דיאטה."
כבר ממש לא." אמרה הגמדה והצביעה על החלל הריק בו היו אמורים להימצא רגליו של הענק. (שלולית דם עמוקה, שתי עצמות ארוכות ומסור עצים אחד, חלוד ומשונן מילאו את הפער).
"איפה הרגליים שלי?!?" הזדעק.
"בקיבה שלך," ענתה "כבר אמרתי לך שזה קנישס ולא קרפלאך?" שאלה הגמדה בטון מתחמק. הענק השתתק והניח למוחו להבין את המתרחש, זמן רב חלף ומוחו הבין.
"אם הייתי יודע שאני כל כך טעים הייתי אוכל את עצמי כבר מזמן." ניסה להתלוצץ אך לא צחק. דמעה עבה נקוותה בעיניו העצומות שסירבו להיעצם.
"ענק מסכן," ניחמה אותו הגמדה "רוצה שאספר לך סיפור? שקרים במעטפה יפה תמיד גורמים לי להרגיש טוב" וללא המתנה לתשובה היא התיישבה על סנטרו הכפול והחלה להפליג במימי המעשייה.

~ אוזניים שעירות ותורת האבולוציה. ~

ארנבת לבנת פרווה וארוכת אוזניים קיפצה לה במישור הירוק. היא דילגה מעל לדשא, ליקקה את איבריה האינטימיים ובחנה כמה עמוק ניתן לבלוע גזר. בהנאה ושמחת חיים השמורים לחיות חסרות בינה ופוליטיקאים היא נהנתה מכל מראה ומעשה, נראה היה כאילו הבריאה כולה קורצת לה ומלטפת. בעודה עוסקת בעניינה הדחופים ראתה לפתע דוב. היא נעצרה בחופזה,אפה הרטוב רעד בהתרגשות סקרנית והיא התקרבה באוזניים שמוטות. הבריאה נעצרה מלכת והטבע חש כאילו בנו בכורו משחק כעת בגפרורים, בארון הבגדים.
"בוקר טוב אדון דוב." בירכה את הטורף הצמחוני.
בוקר נפלא גברת ארנבת."השיב לה הדוב בחיוך שכולו טוב. כוונות זדון התחבאו בחיוכו והשתלשלו בין שיניו.
"למה אתה מסתיר ממני כוונות זדון?" שאלה הארנבת שידעה לקרוא את השורות עצמן וגם את מה שבניהם.
"הדוב משך בכתפיו ובטון מרגיע ניסה לה ר ו ג את חששותיה. "גברת ארנבת, ידוע לכל, לפר ולחמור, שארנבות רואות רע, ללא תאורה. אמנם אין לארנבות משקפיים אבל יש עם בעיות בעיניים."
"אתה רומז שאני עיוורת?" תהתה הארנבת "מבטי חד כתפוח, על כך אין וויכוח. חדל מהשמצות, אתה גוש קרציות." ובכעס ביקשה להסתלק ולהאכיל את הדוב באבק מנוסה.
"חכי, אל תלכי!!!" התרצה הדוב והוכיח שהוא יודע להציב סימניי קריאה והרבה "יש לי מתנה עבורך. (!)" והוא מצמץ בעיניו כבתולה מקצועית המקבלת את לקוחה השלישי. הארנבת נעצרה, לאחור היא הסתכלה.
"הדרך ללבי הוא בגזר גמדי, תחלוק איתי ירק ואהיה מאושרת." והיא חזרה אל הדוב והביטה בו טוב, כך אמרה בקיצור והסתכלה על היצור.
"יש לי ארוגה, בירקות עמוסה. פלפל ומלפפון, עגבנייה ומלון. כל מיץ שתרצי ושיניים תנעצי." והוא הזמין אותה לטעימה דיסקרטית.
"איפה הארוגה?" אותו היא שאלה, משפתיה נזל ריר, הייתה היא כמו חזיר.
"היא פה בישבני, בואי תכנסי." והוא הסתובב ובעזרת כפותיו הכבירות הוא פער את ישבנו. ריח צחנה קידם את פניי הארנבת אך אין היא מפחדת. עבור ירקות ראתה שום גבולות, לישבן היא זינקה, בתוכו היא שחתה. אפה רטט ברטיבות, פגש הוא קקי בנדיבות.
"ארנבת מטומטמת, בלי מוח הגברת." שמח הדוב ואת ישבנו מהר לסגור. הוא התגלגל בדשא וניער את לחמניותיו, קיפץ באלימות והשתדל לנחות על אחוריו. הדשא, שהיה עד אילם לפרשייה, הצהיב במחאה.

כאשר התעייף הצורר הוא פער את ישבנו ואפשר לארנבת לזחול מתוך מערבל הגהנום. היא הייתה מרוטה ופרועה, ללא סימן לנשיותה, אך בראש ובראשונה היא הייתה חומה כולה.
פרוותה הלבנה, הצחורה והטהורה, הפכה לסבך דוקרני של קוצים כהים ומסריחים. הייתה היא גוש חסר מזל. היא אספה את כבודה המועט ורצה אל הנחל הקרוב לשטוף את הבושה הדביקה. היא סירקה את שערותיה, התרחצה ושפשפה את בשרה עד זוב דם אך החום התייבש וסרב להתגרש. בדוב עוד אנקום היא נשבעה ותוכניות כרסמה. עוד ישפך עליו מבול של צרות היא הבטיחה ובכתה. ובכתה.

ובכתה.

ואז קמה והלכה.
עסקיי הנקמה המתינו.

הדוב, שמח ועליז, (אם כי קיווה כי ייתר הדובים לא ישימו לב), נמנם את שנת הצהרים. תעלוליו התישו אותו והוא חש צורך לנוח, אולי שעה קלה או אולי את כל החורף.
אך, ניחוח דבש חדר לאפו והיא התקשה לעמוד בפיתוי והתעלם. עיניו נפקחו, נחירותיו פסקו, והוא ניסה לאתר את מקור המתיקה. מולו עמדה הארנבת, חומה וחביבה והיא חובקת בסוד אך מסריחה כבואש בשעת משגל כפוי.
"היכן הדבש, גוש מיובש?"
הארנבת עצרה את זעמה ובמתק שפתיים ענתה. "דבש נוצר ויוצא לי מן האוזניים וכאלו יש לי שניים. הוא צהוב וריחני, נוזלי וניגר, דבש שכזה אין במפעל."
הדוב התכופף, גרד בראשו והציץ אל תוך אוזנה הימנית.
"אכן צהוב יש בפינה, אפשר טעימה?" שאל בחנופה "אני פונה בנימוס אך אל לך היסוס, אקח גם בכוח, רוצה אני מנוח. תתני לי מרצון ולא אחמוד לצון."
"דוב יקר, תהיה מאושר. את החום אני אוהבת, עושה אותי גברת. הכנס לאוזני ותהנה מתכולתי." אוזניה הזדקפו לשיא רוחבם והיא רמזה לדוב לחדור פנימה. ללא מחשבה שנייה או ראשונה היא קפץ פנימה והחל לחתור אחר האוצר הצהוב.

לרגע הזה המתינה הארנבת, עיניה האדומות נעצמו. הנה לך הוכחה, עולם יקר, כי גם בארנבת קטנה יש מפלצת. היא כופפה את אוזניה, שייפה קלות את שיניה החדות ואז החלה לנגוס ולכרסם באוזניה שלה עצמה בעוד הדוב לכוד בפנים. דם נזל מתוך האוזניים והכתים את פרוותה המלוכלכת ממילא. היא התעלמה מהכאב ובטרוף קניבלי היא בלעה את צמד אוזניה, משכה אותם מטה אל הפה הגורס עד שנתלשו כליל ועד שלא יכלה יותר להגיע אל הבשר השומע. מוגלה מזוהמת ודם חם היו כל מה שנותר מאוזניה המפוארות ( לשעבר, במי"ל, ז"ל). לא נותר דבר פרט לבליטות שעירות וצרות, רטובות מפצעים פתוחים. זבובים ברכו אותה (אותם לא שמעה) ומצצו את מזונם מתוך ראשה.

והדוב? ממנו לא שמע יותר איש ואותו לא ראתה חיה. אם ראית דוב, ללא ספק היה זה יציר דמיונך.
והארנבת? מיצור לבן פרווה וארוך אוזניים הפכה לחומה וחרשת. כך הגיע לעולם ה ש פ ן. נראה כארנבת, מגעגע כארנבת. אך פרוותו חומה כחרא ואוזניו קצרות כבלוט מסורס.
מאז נוהגות הארנבות לשתוק, למדו הן מניסיון כי לפה מוטב להכניס מזון ולא לפלוט מילים. לעולם אינך יודע מתי השטן מקשיב לך ורק לך אז שקט בבקשה. תודה.

Fin

הגמדה השתתקה והישירה מבט חד אל הענק השומע.
"את ה לא מקשיב לי" כעסה ורקעה על שפתיו העבות.
"אני מקשיב" ענה להתנער מן העלבון.
"אז למה אתה מפהק?" חקרה בטון קשוח.
"זה סימן שאני מקשיב." היא הצדיק את מעשיו וחייך. פנייה השתקפו מתוך שיניו והיא סידרה את תסרוקתה.
"תגיד, יש לך חברה? מה דעתך על נישואים בין גזעיים? לאן תיקח בחורה בפגישה הראשונה?"
המציאות הוטחה בפניו והיא הייתה כבדה."אין לי רגליים." הוא יבב.
"אתה חמוד," היא צחקקה והאדימה קלות " בדרכך הגסה, אפ נתעלם מן הריר, מן הגושים הלא מוסברים בנקודות בלתי צפיות, מן השיער הדליל שעדיין נראה כגינה שלא ראתה גיזום מימייה ומכל הכתמים שאחרים שרק אישה יכולה לראות ואף אחד אחר. בקיצור, אתה חמוד, למרות הכל ובטח לא בגלל." והיא ליטפה את לחיו המתנשפת.

שתיקה שבירה שררה בניהם, הענק השתדל שלא לבהות מטה על מנת שלא לראות את עצמות רגליו החשופות ולא הביט קדימה מאחר וניסה להתעלם מן הגמדה המוזרה וגם לא יכל להביט מעלה מאחר והיה קשור בשלשלאות, לכן פזל האופן בלתי בריא, עין אחת ימינה והשנייה שמאלה. כאב ראש הגון תקף אותו והוא שמח על השינוי.
"רוצה אוכמניות? מעץ האוכמניות השחורות?" ניסתה הקטנטנה הבוגרת לסדוק את השתיקה והוציאה חופן פרות מהכיס. הענק הציץ ונפגע "האוכמניות השחורות נראות אדומות." הוא ציין.
"זה בגלל שהן עדיין ירוקות. ככה הן הכי טעימות, חומות כאלו." והם החליפו מבטים מלאי משמעיות מנוגדות ומעט בינה.

קופידון עבר במקום, שפשף את אזור חלציו וירה חץ כפול.
הייתה זו עונת הייחום והיו לו חצים בשפע.

"האהבה," התחיל לומר הענק "משכרת, אני מרגיש קל יותר בזכותך."
"האהבה," החלה להגיב" משקרת. אתה באמת קליל יותר אך מסיבות קולינריות וקניבליות."
"לא, אץ גורמת לי לרחף. אני כמעט שמח שנפלתי למלכודת. הייתי מוותר על הרבה יותר ממה שכבר נתתי על מנת לפגוש אותך, מון שרי."
היא הסמיקה והתיישבה לה על אוזנו "אתה מגזים, גבר כמול לא צריך אישה שכמוני"
"את אישה נפלאה," המשיך במלאכת הפיתוי "אם אפשרית האהבה בין פרח לדבורה או בין תולעת לתפוח, אפשרית גם אהבתנו. בואי פשטידה קטנה שלי, נשקי אותי." והוא שרברב זוג שפתיים והמתין לה בפזילה.
ליבה הלם במקצב דו מינור, היא קמה ממושבה ויישרה את שמלתה. פוחדת אך רוצה, מלאת תשוקה מהולה בחשש היא התקדמה בצעדים קטנים ( הערת הסקסולוגית, שיעור לכל אישה: גם כשאת מתמסרת מרצונך, דעי לעכב את מתן הפרס. מגע גופני יקר יותר כשהוא צריך לעבוד עבורו בצפייה.) ואז לאחר רגע של תזוזה במקום היא הצמידה את פיה הקטן על שפתיו הלחות.
רוק שטף אותה אך היו אילו מיציי אהבה מתוקים.
"לא בלעת אותי." נשמה לרווחה לאחר חמש דקות בגן עדן רטוב והיא סחטה את שמלתה הספוגה, טיפות נזלו ממנה בנדיבות.
"זה לא אומר שלא רציתי," פלרטט עמה בהנאה גלויה "זמננו קצר, אהובתי, מחר אולי לא אחיה ואולי אחיה בצלחת ובסיר מתבשל, בואי ונממש את אהבתנו, בואי נהפוך לאחד."
"אתה מתכוון?" היא שאלה.
"אתה רומז?" היא תהתה.
"אתה מציע?" התלהבה.
"כן," אמר בתקיפות רומנטית " פרמי את כפתור מכנסיי ואראה לך הפתעה."
והיא? היא הייתה גמדה נשואה, אך בטרם נכנסה לאולם הייתה היא בעולם אחר, אישה שונה. כעת, כאשר למדה להכירו, את מוחו הזעיר ולבו הגדול היא ידעה שלא תשוב אל אותם חיים עבשים. לא עוד בישול בייתי! כי כאשר נתקלים באהבת אמת , איו לסתור לה בפנים ולבעוט באחוריה. יש לנשק ולעשוק אותה עד תום, לצבוט בישבנה עד כלות כל כאב. כי אהבה היא עקיצת עקרב בלשון ואין להתנגד לנפיחות שכזו. זהו טבעה של אהבת אמת.

היא עשתה דרך ארוכה וארוטית אל מכנסיו ובמאמצים רבים הניעה כפתור אחר כפתור ובהדרגה רוחנית, בעוד היא מסיטה את בד מכנסיו, התגלה לפנייה מגדל עצום ואותו מגדל צמח והתנשא אל על, טפח וזרח, נעשה עבה וגבוה עד שהתנגש בתקרת האולם ואיים לפרוץ בו חור.
"זה גדול." אמרה והביטה מעלה.
"זה בשבילך, חמודה, הכל בשבילך." אמר והביט מטה.
הגמדה הפשילה שרוולים והניפה את חצאיתה, בידיים חשופות היא החלה לטפס ולטפס, לאחוז בוורידים סגולים ובעור רפוי, רגליה נשענו על נקודות פטרת אפורה וידיה נאחזו בנקודות חן חסרות צורה וצבע, כל היא טיפסה וטיפסה, התעייפה מן המאמץ, נחה מעט ואז המשיכה לטפס ולטפס עד שהגיע לראש התורן, כיפת הזהב על פניי הארמון. שם היא התיישבה על קודקוד הבעיה והתמקמה במרכזה. את החצאית השליכה מטה ובהתה בתחתונים ברקומים מרחפים אל תחתית החדר ונוחתים על סיר הקנישס, שם למטה.

"אני אוהבת אותך" אמרה וחיבקה את הפטרייה הרחבה.
"אני אוהב אותך," ענה " איך קוראים לך?" שאל. ובאותו הלילה הם מימשו את מיטב הסטיות האפשריות בין ענק וגמדה וכאלו ישנן רבות ומהנות, נסו בעצמכם ותיווכחו.

ירדה השמש.
אורגיה של כוכבים התפרשה על פניי שטיח השמיים ואז קרא התרנגול הצרוד והחגיגה הסתיימה.
עלתה השמש.

דלת האולם נפרצה בכוח פולשני וערמת גמדים נשפכה פנימה.
"איפה אישתי?" שאל הגמד הראשון.
"איפה אישתו?" שאל הגמד השני.
"לא יודע." ענה הענק הקשור.
הגמד הראשון חטף מלקוש מאחד מעמיתיו הסטטיסטים וטיפס על ראשו של הענק, הגמד השני עקב אחריו בהערצה העוד קהל גמדים סקרן מביט בהם ומהמר על התוצאה הברורה מראש.
"אישתי נכנסה לאולם ואז נעלמה, הוא אכל אותה." הגמד הראשון מסר אקספוזיציה לאלו שלא עודכנו בפרטי הנושא.
"אישתך ברחה ממך, אתה בעל מכה ומזלזל והיא נסיכה יפיפייה שראויה לטובים וגבוהים ממך," ואז חשף שיניים מלגלגות "כ ו ל ם טובים וגבוהים ממך, יש לך המון מקומות לחפש"
"אישתו נסיכה יפיפייה?" תהה הגמד השני.
"אישתי ברחה?" שאל הגמד הראשון "לאן היא נמלטה?!?" דרש לדעת.
"למה לך לשאול? יש לך אותי." פנה אליו הגמד השני.
הגמד הראשון החזיר לו מבט ממעלי ראש הענק. "עם כל הכבוד, לזקנך הארוך ומה שמסתתר מתחתיו, יש דברים שרק אישה יכולה לעשות עבור גבר."
"כמו מה?" נעלב הגמד השני והפנה את גבו.
הגמד הראשון הנמיך את המלקוש ונאנח, מערכות יחסים… מי צריך אותן? "דברים שרק אישה יכולה . . . דברים. . . שגברים לא יכולים לעשות ביולוגית… דברים שגברים לא מסוגלים להעניק."
"כמו מה?" התעקש הגמד השני ונעלב שוב.
"נו…. אתה יודע, בישול, ניקיון, כביסה, עבודת גינה, ייבוש מלפפונים חמוצים, עישון בשר, למצוא גרביים, לסרוג גרביים, לתפור כובע, לתקן בלאי בנעליים, לסרק זקן, לשטוף כלים ולא לשבור אותם, להדביק כלים ששברתי וללבוש חצאית, אתה יודע" סיכם.
"גם אני יכול ללבוש חצאית!" הנהן הגמד השני.
"כן, מה שמחזיר אותנו לנושא." אמר הראשון וחזר אל הענק. "זו ההזדמנות הראשונה, איפה אישתי?" איים בקול דקיק.
"לא אספר," עמד הענק על שלו "היא ברחה ממך למקום רחוק שבו לא מריחים יצורים כמוך."
"כנראה רחוק מאוד, הוא מאוד מסריח" העיר הגמד השני.
הגמד הראשון הניף את המלקוש ונעץ אותו בעינו השמאלית של הענק, נוזל לבן ורשתית מתה הותזו עליו. הוא מחץ את המלקוש פנימה ואז תלש את העין, מאחוריה נגרר זנב לח של עצבים וכלי דם סבוכים.
"אוי," אמר הענק "ממש כואב." למען האהבה היה מוכן לאבד עוד מאה עיניים, עם היו לו כאלו.
"איפה אישתי?" שאל הגמד הראשון.
"לא אספר." ענה הענק.
הגמד הראשון השליך את המלקוש והעין בה ננעץ ונעמד מול החור החדש שהיה פעם בור העין השמאלית, זיכרונה לקללה, הוא הפשיל מכנסיים משובצות ומול השקע המדמם הוא שלף את איבר מינו הטעון והשתין.
"הייי, זה שלי!" הזדעק הגמד השני.

הוא המשיך להשתין ולהשתין.

ולהשתין.

"תגיד," הציג הגמד השני קושייה "שתית קצת מים או יין לפניי שנכנסנו?"
השקע נתמלא נוזל, נתמלא עד גדותיו ומעבר לכך. אגם זהוב עמד במקום שבו הייתה עיין ונחלים דקים זרמו ממנו על עור הענק ונספגו בנקבוביותיו.

הגמד עמד מול עינו הימנית והיחידה "כשאני מדבר, אישתי שותקת, כשאני קם, אישתי נופלת. זהו סדר הבריאה. אתה מעוניין שניצור חורים אחרים ונמלא אותם בנדיבות וטוב לב? איפה אישתי?" חרק שיניים והאדים.
"לא אספר!!!!" שאג הענק.
"חיתכו אותו לגזרים," צווח הגמד "הלילה נסעד ובטננו תתנפח מענק עקשן." הוא צפה בו, ירק על מצחו ובעט באפו. "אאו." יבב כשנעלו התעקמה ובוהן נשבר בתוכה. עשרות גמדים צמאי דם, רעבי בשר ונושאיי משורים, עלו וקיפצו. בשירה וריקודים הם החלו לנסר את העור הקשה, לחפור בתוך בשר חשוף ולהכות בעצם לבנה. כך, כזבובים על גוויה רכה הפ פשטו על גופו, הסירו את פניו בכלי מתכת קטנים וחדים, חתכו את בטנו לקוביות שומן ואת מותניו גירדו בגרזנים. צעקותיו נדמו רק לאחר שהחלו לנסר את גרונו אך המשיכו להדהד ברחבי האולם. קנה הנשימה נפער ואוויר נעים קירר את הגמדים באוושה שורקת, הם כרתו את ראשו ורוצצו את בטנו, רעבים ועייפים הם נשאו את איבריו במריצות ואלונקות עור כבש, הישר אל שולחנות המטבח ובתרועות שמחה הם הבעירו אש ושימנו את כליי המטבח.

שניי גמדים עמדו מול ישבן חשוף, השריד היחיד מענק גאה, מפואר ומת. לא יותר מאגן קטוע בתוך שלולית תפלה וסמיכה.
"מה ניתן ללמוד מן הסיפור הזה?" שאל הגמד השני.
"הגמד הראשון נשען על הישבן ובקול מהורהר ענה "שלא חשוב מהו גודל האתגר ומה גובה הקושי, גם גמד קטן יכול להביס ענק גדול, שלא משנה באיזו דרך תבשל את אויבך, הם תמיד ינעמו לחיקך ושאסור לתת לאישתך מרווח נשימה אחרת היא תסיר את הרצועה ותפתח מרווח בינך לבינה." אמר הגמד והדליק עשב מגולגל.
"אמן." אמר הגמד השני.
"בוא ידידי," אמר הראשון "אני רעב." והוא חיבק את חברו "אולי איבדתי את אישתי אבל יש לי אותך וארוחה חמה על הצלחת." והם יצאו מן האולם בצעדים קטנים והם שבעי רצון ורעבים.

ישבן תפוח נותר באולם, ישבן בתוך שלולית דם וערמת עצמות. יד קטנה בצבצה מתוך הישבן ויד נוספת הופיעה אחריו. גמדה קטנה פילסה את דרכה מתוך העמק וההרים בהם הסתתרה. כעת ניסתה לצאת לאוויר העולם ובמאמץ דחפה גושיי שומן וביצות זיעה עד שלבסוף השתחררה מתוך הקפלים הצמודים. היא הגיחה מתוך התחת הרוטט, נקייה למחצה אך בטוחה. כמעט.
דמעה זלגה מעיניה, עדות לכנות אהבתה ולכך ששערות ישבן חדרו לבלוטות הדמע. הוא לא הסגיר אותה, אף לא המחיר חייו. היא לא תשכח אותו לעולם, או לפחות הרבה הרבה זמן.
אהבה היא כמו קרחת, אתה יודע מה זה באמת רק אחריי שאתה מקבל אחת. אהבה היא כעוגת שוקולד, נגמרת מהר ומשאירה כאב בטן מאחוריה, פרפרים מתים בקיבה.

היא ניקתה מעלייה חרא יבש ובעוד הכפר עסוק בבישול מזון טרי וחימום תנורים היא התחמקה וברחה אל מקום רחוק יותר מכפי שניתן לברוח.

סוף? סוף סוף.
תם אך לא תמים, כך מסתיים הסיפור.
כך מסתיים הסיפור? לא ולא.

הגמדה נמלטה למישורים שוממים וליערות אפלים, ובמערת נטיפים חשוכה היא המליטה לבדה. היו אלו שניי תאומים, זכר ונקבה. הצאצאים הראשונים, האחרונים והיחידים מגמדה וענק. גזע חדש ושמו בניי אדם )כי אבות אבותיכם ואימהות אימהותכם אולי עסקו בגילוי אריות בספארי אבל גם בגילוי עריות מול המדורה).
ואתם. . . כעת אתם יודעים את הסיפור האמיתי, החור השחור ממנו הגעתם והסיבה שאתם כל כך מוזרים. מעתה כבדו גמדים, גם אם הם מגוחחים למראה, משחקים בקומדיות נחותות או כדמויות משנה בסרטיי פנטזיה. זה האבא שלכם, שם, בתחפושת הליצן, רוקד על הבמה. ההשפלה היא חייו ובזכותה נחה לה כיכר לחם על שולחנכם, וגם צנצנת מיונז.
אם תרצו ואם לא, זהו הסיפור האמיתי.
אמיתי ככל סיפור אחר.

טלפון לתגובות:
danielfa@inter.net.il

[בן רוט]

סגנון – נחמד (נהניתי)

טעויות כתיב- המון

נושאים – למה כל הגועל נפש?

הערה: קניבליזם, לדעתי, אין פרושו אכילת עצמך, אלא אכילת בני מינך. (שוב פעם מין)

[בן רוט]

על-פי הסיפור שלך, גמדים יכולים לבוא לעולם בשתי דרכים שונות: השרצה (כנאמר: "ערומים כביום השרצתם") והמלטה (כנאמר: "ובמערת נטיפים חשוכה היא המליטה לבדה"). יכול להיות שאכן התכוונת לכך שהגמדים יכולים לבוא לעולם בשתי הדרכים. אבל אם זה נכון, אז תן סימן שאתה מודע לכשל הרעיוני הזה כדי שאני, הקורא, אדע שאין כאן ניטפוק.

להלן הגדרה חופשית למדי של שני המושגים.
השרצה: כאשר צאצאים יוצאים לעולם מתוך גופה של האם כשהם חיים (להבדיל מהטלת ביצים) ועצמאיים (להבדיל מהמלטה).
המלטה: צאצא לא עצמאי, יוצא מגוף הנקבה, אך דורש את המשך טיפולה של האם.

[Tokyo U]

תודה שקראת את הסיפור פעמיים.
כרגע אתה שיאן העולם בקריאת הסיפור, אני מניח שאתה צפוי לשמור על התואר.

הגמדה שבסיפור לא ~ המליטה ~ גמדים, אני חוזר, לא גמדים, לא גמדאים וגם לא סתם אנשים נמוכים, היא המליטה בני אדם.
זה היה משהו אחר.

שים לב, אם אתה רוצה, שסצנה שבה מפרט גמד א את חובותייה של הנקבה לא מוזכר כלום על גידול צאצאים. מכאן אנו מניחים על קיומה של השרצה.

הכנתי תפיחת שוקולד ואני שמח שליקקת את הצלחת אבל נשארו כמה כתמים, אשמח אם תלקק שוב.

[???]

זה הדבר היחיד שנראה לך לא מציאותי בסיפור?

[בן רוט]

LOL
כמובן שלא, אבל זה הדבר הלא הגיוני היחיד שאותו הסופר לא ראה (לפחות לפי התרשמותי מהסיפור. ולכן, זהו כשל עלילתי (או כפי ששלמקו קורא לזה – ניטפוק).

[בן רוט]

למעשה קראתי את הסיפור כשלושת רבעי הפעם. העובדה שחשבתי על הסיפור למחרת בעת הקניה בסופרמרקט השכונתי היא בהחלט לזכותך. כפי שאתה רואה, סיכויי להחזיק במדליית זהב בקריאת סיפורים פרי-עטך הולכים ופוחתים. זאת ועוד, עיון קצר ברשימת המגיבים לסיפורך הראשון מראה שיש לך מעריצה שתנפנף אותי ממרומי דוכן המנצחים בלי להניד עפעף.

אני יודע שהגמדה המליטה בני אדם. אני גם יודע שהגמדה משריצה גמדים. זה בדיוק הבסיס לכשל הרעיוני. יצור חי (כפי שאנחנו מכירים היום) לא יכול להמליט יצורים מסוג מסויים ולהשריץ יצורים מסוג אחר. השרצה לא דורשת טיפול אחר הצאצאים ואילו המלטה דורשת טיפול מסור, ואף איברים ספציפיים ופיזיולוגיה מתאימה (למשל בלוטות חלב לשם הנקה).
מכאן ברור שאין בזה הגיון. ושוב, כפי שהשבתי לעידית – חוסר ההגיון בסיפור לא הופך אותו לכשל לוגי, אלא אם-כן אתה/הסופר לא שם לב לכך. כפי שאני רואה את המצב כעת עומדות בפניך שלוש אפשרויות:
1. להשאיר את הסיפור כמות שהוא (שזה רעיון לא רע בכלל) ולקוות שניטפיקרים כמוני לא יעלו על זה. (ושוב, אני רוצה לציין שאני אוהב את הסגנון שלך. אך זהו טעם נרכש שכן יש ללמוד להתעלם משגיאות הכתיב המופיעות לרוב)
2. לשנות את המילה "השרצתם" במילה "המלטתם" ובכך לפגוע ברוח האומנותית ובמוזה ששרתה על האומן בעת ביצוע היצירה.
3. להתייחס לעובדה שהגמדה היא הראשונה שהמליטה מבין כל הגמדים ולהוסיף לה איברים ופיזיולוגיה מתאימים, תהליך שעלול לסבך את כל הסיפור, ומה נורא – דורש מעט ידע בביולוגיה.

אני שמח שלא כללת סצינה בה מקיים הגמד הזכר את חובותיו כלפי גמדתו. תיאור כזה היה מעמיד את הסיפור באור ילדותי משהו. (לעומת הקטעים למבוגרים בלבד ששולטים בסיפור)

לצערי, יש לי נטיה להיפרגליקמיה, לכן אוותר על ליקוק שוקולד. במיוחד כשמדובר בנפיחת שוקולד פרי רוחך

[Tokyo U]

סיפור אמיתי.
בקרוב סרט תעודה ב B.B.C.

[???]

הייתי אומר שזה אחד הסיפורים הגרועים ביותר, אם לא הגרוע ביותר, שהופיע בפורום זה (כולל זוועות כמו "הקרב על לנדיס" ו"בופו-הדרקון הירוק המובטל").
הוא ילדותי, חסר רעיון, חסר מטרה, טיפשי, מטפיש, מגעיל, נמרח, מאולץ, לא מצחיק, לא ממוקד, לא שווה את זמן הקריאה ויותר מכל, הסיפור ותגובות מחברו נותנים את ההרגשה שהוא ניכתב במיוחד כדי לקבל תגובות מעין אלה.
לא נמאס כבר לשחק בחרא?
המלצתי: שרוף את הסיפור ומחק כל זכר שלו למען שלום העולם הנאור.

[טרי רוז]

ובכן, גם אני חושב שהסיפור כתוב בצורה ילדותית ולמעשה אין שום סיבה כלשהי לקרוא את הסיפור חוץ מרצון לקרוא תאורים על מאורעות מזוויעים – להלן מספר הערות בונות:
(אם הגעת לפורום כדי לכתוב קקי קקי כינים אל תמשיך לקרוא הודעה זו – היא לא תעניין אותך ותגובה כגון "אמא שלך בגבס למה מה אתה מבין" לא מעניינת אותי)

אז ככה

דבר ראשון אני לא מוצא פה רעיון כלשהו שהוא מספיק גדול בשביל הפרטים הרבים שאותם הבאת בסיפור – בסופו של דבר כל מה שרצית לתאר הוא שזוג גמדים נפגש בענק, נתן לו סמים, הענק רצה לנקום, הגמדים תפסו את הענק וקשרו אותו, היה לו רומן עם גמדה, היא התחבאה לו בתחת כששחטו אותו, היא הלכה למערה וילדה בני אדם, ובתוך כל זה יש גם סיפור קצר על ארנבת ודוב שמתקשר לכל עניין העכוז.

שמת לב? חמש שורות – במקום הגליונות הארוכים שאתה רשמת.
למה כל כך הרבה תאורים של דברים שלא קשורים? אם אתה רוצה לבנות את הדמויות שלך את צריך לדבר על התכונות שלהם בצורה יותר נרחבת מזריקת המשפט "אבא שלו אמר לו ללכת עם הדיסקית" – וגם צריך להיות שימוש לעובדה שהוא הולך עם דיסקית אחרת זה לא שווה.

כן, אתה יכול תמיד להגיד – התכוונתי להראות שבני האדם נועדו להיות בצבא – אבל זה קצת זרוק.

כל הערות הביניים שלך מיותרות – כולן.
למה? כי הן לא מעניינות, לא ענייניות, רובן גם לא מצחיקות וכן לא מקוריות.
השימוש שלך בחרוזים הוא דבר שאני אישית מאוד אוהב – לתאר דברים משוגעים בחרוזי ילדים – אבל חייבים להיזהר בעניין ולא להגיע למצב שהחרוזים נראים כמאולצים. למה אני מתכוון?
"ערך תזונתי לא *זנותי*" – מה הקשר לזנותי? (בבקשה אל תענה, אין שום קשר, אני מבטיח לך – גם אני מסוגל להמציא תשובות)
"תתני לי מרצון ולא אחמוד לצון" – מה הקשר לבדיחות הדעת?

לכל דבר בסיפור צריכה להיות סיבה – לכל פרט ופרט, כל תאור ותאור ואני לא מתכוון לסיבה כמו "רציתי שתדעו שהוא הומו" אלא סיבה מהותית הרבה יותר. באמת שאם נוריד את כל הפרטים המיותרים חסרי הסיבה בסיפור שלך הוא יתקצר פי שניים אם לא פי שלושה.

שגיאות כתיב – אני מניח שאני לא צריך להסביר.

זה לבינתיים – אני קצת עייף אז קיצרתי
לילה טוב

[שלמקו]

אבל, באופן סוטה שכזה, זה סיפור מהנה. מטומטם, אידיוטי, מגעיל, בעל חורים לוגיים מכאן ועד להודעה הבאה (מה שדי הציל אותו. מעבר לרמה קריטית מסוימת, כבר לא אכפת), חסר טעם, חסר משמעות, אבל ככל שמתחילים לקרוא, הסגנון מתחיל לגדול עליך. סגנון מטורף, מופלץ, אסוציאטיבי לחלוטין, כזה שכפסע עומד בינו לבין כתיבה הומוריסטית טובה.

והגהה צריך.

[???]

הרי ברור שהבחור לא לוקח את הסיפור שלו ברצינות, למה אני צריך? אתה באמת חושב שהוא פרסם אותו כאן כדי לקבל עצות? אתה חושב שהוא מתכוון "לתקן" אותו? כי הוא בהחלט הצליח לעבוד עלי.
לדעתי הסיפור הזה הרבה מעבר לתיקון. יתרה מזאת, אני חושב שמלכתחילה לא היה בסיפור הזה די סיפור כדי שיהיה שווה לכתוב אותו. אין כאן הומור בוגר, אין כאן סאטירה (אם כי נראה שהמחבר מבקש להציג את הסיפור כאילו יש), בודאי שאין כאן נונסאנס ראוי לשמו. מה שיש כאן הוא בליל משווע של חוסר טעם.
מצטער, בדיחות קקי פיפי כבר מזמן לא עושות לי את זה. מבחינתי, אם המחבר מתגאה בסיפור הזה עד כדי כך שטרח לפרסם אותו בפורום נותר לי רק ליעץ לו לשקול שנית את קריירת הכתיבה שלו.

מבלי לנסות להתערב התפקידו של עורכינו, הייתי אומר שהסיפור הזה לא עומד בתנאים המחמירים שהוצבו בכללי הפורום, שכן מסופקני שהמחבר באמת מאמין שיש לסיפורו מקום במגזין מד"ב רציני.

[טרי רוז]

אני לא חושב שמישהו מאיתנו בעל היכולות הטלפתיות המתאימות להעלות השערה כמו "הסופר מזלזל בסיפור שלו ומתייחס אליו כאל בדיחה"

לילה טוב

[???]

וגם משעמם. החזקתי מעמד חצי סיפור על כנפי החוצפה (איך הוא מעז לכתוב כך) ואז התחלתי ממש להשתעמם.
בניגוד לטרי רוז, אני חושב שהחלק הטוב בסיפור (אם יש כזה) הוא הערות השוליים המשעשעות לפרקים.

[???]

פשוט הסברתי מדוע עבורי הסיפור עבר את נקודת האל-חזור שלו ולכן מאוחר מידי כדי לתקנו.
באשר לצורך ביכולות טלפטיות, ובכן – הסיפור מדבר בעד עצמו.

[טרי רוז]

ואולי יחס טוב ובונה יגרום לכתיבה טובה יותר בעתיד

ואני חוזר – לך תדע למה הסופר התכוון

לילה טוב

[NY]

א. כל סיפור באשר הוא, ויהא המטומטם, העלוב, המבחיל, המטופש ונטול המאמץ ביותר, ראוי לתגובה *מנומקת* או ל*חוסר תגובה*. כלומר – אם יש לך מה להגיד, עשה זאת בפירוט (כמעשה טרי רוז), ואם אינך יכול לחשוב על משהו פרט ל-"זוועה", "מטומטם" "מפגר" (או "מקסים", "מדהים" וכו') – אל תטרח, אל תגיב *כלל*.
ב. אבקש שלא להתווכח כאן האם סיפור מסוים ראוי לתגובה. יש לכם מה לומר על הסיפור? Go for it. אין לכם? תהיו בשקט. פשוט. ושוב – כל הערה או ביקורת חייבת להיות *מנומקת*.
ג. אם נתתם ביקורת ומישהו אחר מתחיל לקרקר ולשאול למה נתתם ביקורת (להבדיל מהשאלה למה נתתם את הביקורת *הזאת* – הבדל עקרוני) – התעלמו. באם הנ"ל ממשיך להציק והמנהל (אני) לא מתערב – פנו אלי.
תודה.

[מאת]

תגובות