- This topic has 15 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הלהבה במנורת השמן הבהבה וקטנה. אות לכך שהשמן הולך ואוזל.
בזמן האחרון הם החלו להקפיד יותר בכמות השמן המשמשת אותם למאור, כאן בלילות החורף הארוכים, בישימון הקרח האינסופי הזה, אליו נחתו בסתיו שעבר. הם אינם מתקדמים עכשיו אל ייעדם, למרות שהוא נמצא במרחק של כמה ימי הליכה ספורים בלבד.
הוא שוכב על גבו, זרועותיו שלובות לו מאחורי ראשו. שנים חלם לצאת לחפש את "החפץ" כך הוא ניקרא בפיהם. איש אינו יודע מהו. הוא נתגלה לפני מספר שנים במעבדת החלל של "יוסטון" משידורים שנקלטו מלווין שהיה מכוון בעצם לכוכב אחר. איש לא ציפה לקליטת סימנים כאלו מכוכב זה, סימנים המעידים על הימצאותם של חיים שאינם אפשריים בו.
ידוע היה שהכוכב קפוא. כולו שממת קרח שאינה נמסה לעולם. במינוס של 120 מעלות, לא היה שום הסבר לגלי החום שזוהו מכיוון "החפץ". השינויים בטמפרטורה ובדחיסות האוויר יצרו צל קטנטן כהה על מסכי הענק במעבדת החלל של יוסטון.
המשלחת החלה להתארגן עוד בקיץ שעבר, וסיימה את אימוניה בתחילת הסתיו.
מהרגע הראשון שראה את "החפץ" במסכי התחנה, ידע שיצטרף למסע הזה ויהי מה. עקשנותו אך בעיקר כישוריו הלא מוטלים בספק, כאחד מסיירי החלל הטובים ביותר בעולם. עשו את שלהם, והוא צורף למשלחת כמומחה למציאת דרך בתנאי קרח וערפל.
כבר מהמדידות הראשונות שביצעו לאחר הנחיתה, הם מצאו שהסימנים באים מאזור סגור. ממקום שנראה כמו אוויר שנלכד בין קירות קרח. מערה? אולי גומחה כלשהי?
בצדה השמאלי של המערה, זיהו הסיסמוגרפים הרגישים שלהם, את הכתם הכהה הבלתי נתפס בתנאי הכוכב הזה.
הוא מתהפך על צדו, מביט בחבריו למסע הישנים לידו באוהל החמצן החם והדחוס שהקימו כאן, כתחנה מאולתרת, בתוך ערבות השלג הנוראיות של הכוכב.
הם לא שיערו שייאלצו להמתין זמן כה רב במקומם עד שיוכלו לשוב ולהתקדם. זמן קצר לאחר שנחתו, נעשה השלג כה נוקשה וכבד, שבקושי ניתן היה לזוז. קרני השמש לא הצליחו לחדור את הערפל, והאפלולית הלכה וגברה מיום ליום, עד שלא נראה עוד שום אור. היה חשש שיחידת הכוח שלהם תקפא יחד עם המים והגז שבמכליהם. בשלב זה אפילו ג'ים הבלתי נלאה, מטובי סיירי החלל בעולם, וראש המשלחת, נאלץ להרים ידים ולהיכנע לשיגיונות הכוכב הזה. הוא נתן הוראה להתמקם לחניית קבע, להקים את אוהל החירום, ולצפות לשיפור בתנאי מזג האוויר. מאז הם יושבים כאן כבר כשלושה שבועות.
כל חייו לא היה לו זמן כה רב לישון להרהר ולחלום כמו עתה. מעולם לא הניח לעצמו לשבת כך בטל. נע תמיד בקופצנות בלתי מוסברת ממטרה למטרה, לא לוקח הפוגה, לא מרשה לעצמו לעצור ולו לרגע אחד. יודע שאם יעצור אפילו לשניה, מיד יסגרו עליו גדרותיו ההולכות עמו כצל, וילכדוהו לנצח בין חומותיהן.
החום, וריח השמן, גרמו לו להזיות קלות. נדמה היה לו שהוא שומע שוב את הקול ההוא הקורא אליו מרחוק. כבר שנים שלא שמע אותו. היו תקופות בחייו שהיה שומע אותו. אף פעם לא ידע מיהו ומהו, עד שסילק אותו יום אחד בהחלטה נחושה ממחשבתו. דווקא כאן, ועכשיו, חזר אליו הקול ביתר שאת. קורא לו שוב ושוב מתוך הערפל שבמחשבותיו.
מנורת השמן כבתה והוא נותר באפלה. נראה שכולם מלבדו כבר התרגלו לשעות השינה הארוכות, שהיו הדבר היחיד שנותר להם לעשות, לאחר שיחידת הכוח שלהם קפאה, ויצאה מכלל פעולה.בחשכה הכבדה שאפפה אותו, נזכר לפתע ב"מאריקה" אחותו הקטנה שמתה בדמי ימיה. זמן כה רב עבר מאז, עד היה בטוח שכבר שכח. היא הייתה רק בת שש, כשצללה מול עיניו אל תוך מימי האגם הקפואים. הוריו לא התאוששו מעולם מהאסון. הבית שבו גדל הפך חסר תיקווה. ימים על ימים ישבה אמו בוהה אל פני האגם החלקים, מצפה למאריקה שתצא מהמים. מאמצת אל חיקה את בובת הסמרטוטים הממורטת שלה. עד ששמה קץ לחייה.
הבית התפורר. כל שרצה אביו היה להתרחק ככל האפשר מזיכרונותיו, והוא הועבר לרשות דודתו אחות אמו שקיבלה אותו בארשת פנים של קדושה."ומה זה?" שאלה בסלידה שעה שפתחה את מזוודותיו, אוחזת בשאט נפש בקצה רגלה של בובת סמרטוטים בלויה, מתכוונת להשליכה אל הסל. הוא השמיע קול זעקה קטועה שעה שהתנפל לרגלה ונשך אותה נשיכה עזה בקרסולה, הבובה נשמטה מידה. היא מעולם לא סלחה לו על כך, אך שוב לא היה לו אכפת ממנה…
עד היום אינו יודע כיצד הגיעה הבובה למזוודתו. יהיה אשר יהיה זה שהניחה שם. הוא לא התכוון לאבדה שנית.
הביט בחבריו הישנים ונתקנא בהם על שנתם הכבדה. מעולם לא היה ערני וחסר מנוחה כל כך. דווקא עתה הם רתוקים למקומם, שעה שהם קרובים כל כך למטרתם, אל אותה נקודה מסתורית, הקפואה לה אי שם בקרח, בסתר סודה…
ואז פתאום ראה אותה, את מאריקה, מתקדמת אליו כשהיא אוחזת בידה בובה מיטלטלת, פיה פעור שפתיה נעות, והיא מנסה לאמר לו משהו…
הוא הקיץ שטוף זעה. זו לו פעם ראשונה שהיא מופיעה בחלומותיו. מה קרה לו? הייתכן שהחושך והמסע הארוך בילעו את דעתו?בבוקר נתן ג'ים הוראה, שמהיום הקריאה האישית מותרת רק שעה אחת ביום. הם חייבים לחסוך בשמן להסקת האוהל ואחזקת המכשירים. בלוני החמצן והמים שלהם החלו להתדלדל במהירות מבהילה. ג'ים אמר שלא יחזיקו מעמד יותר מימים ספורים, ואם לא יחול שיפור במזג האוויר, הם ייאלצו להתקפל חזרה לנקודת האיסוף, ולשוב בידים ריקות.
חש בקור נורא לופת את לבו. לא יעלה על הדעת שישובו כלעמת שבאו, זה בלתי אפשרי עוד עבורו. אך זה היה גם בלתי אפשרי להתווכח עם ג'ים. בעיקר כשהצדק עמו. לכן נשך את שפתיו, והתכנס עוד יותר אל תוך הרהוריו.
ואז ראה אותה בבירור. מתקרבת אליו בריצה על שפת האגם צוחקת. החול והשמש על פניה ושערה, שמע את קולה הרך הילדותי קורא בשמו. היא חייכה אליו את חיוך האושר הנצחי שלה, שלא מש אף פעם משפתיה, והניחה אט אט בידיו את בובת הסמרטוטים שלה…
הוא התעורר בבהלה. מה היה לו? מדוע הוא נזכר בה כאן עתה, שוב ושוב? הרי מעולם לא הניח לעצמו לזכור אותה, לא רצה לדעת מה נפגע בו בלכתה…
פרץ שאגות השמחה של חבריו, ניתק את חוט השתיקה המעיקה שבלבו. הוא זינק ממקומו. פסי אור ארוכים קרעו את הערפל האפור. מדדי החום הראו עלייה ניכרת בטמפרטורה, והשלג נראה היה שהתרכך קמעה. והחשוב מכל יחידת הכוח שלהם החלה לעבוד שוב.
אז זהו זה, הם יוצאים שוב לדרך. חש באותה התרוממות רוח מוזרה המלווה אותו מרגע צאתו למסע הזה. מהרגע בו ראה לראשונה את צלליתו של החפץ במפה של יוסטון. לפי החישובים שבידו, אם כל נתוניהם נכונים, נותרו להם לא יותר משני ימי הליכה. מחרתיים לכל המאוחר, כבר יוכלו להיות שם.כבר שבעה ימים שהם מבוססים בשלג עד צוואר. שבעה ימים שהם סובבים סחור סחור סביב הנקודה, ואינם מוצאים אותה. הסימנים שהיו כה ברורים תמיד, הלכו והתרחקו ככל שקרבו אל המקום. מכשירי הכיוון הכזיבו, האותות הלכו ונחלשו. דומה כמו יד נעלמה אחזה במחוגי הרדאר, והוא נשתתק כולו, כמו לא ראה דבר מעולם.
האם היה החפץ יציר דמיון? האם כל המסע הזה, בטעות יסודו?
הוא הולך ומתנתק. ימים שלמים שאינו אומר דבר. צועד אחוז אמוק בשלג העמוק. אינו מסיט את מבטו מלוח המכשירים השותק, נאחז בו בייאוש מפחיד. חבריו צועדים אחריו בהכנעה עייפה. מזה כעשרה ימים שהחיפושים אינם מעלים דבר. זמנם הולך ואוזל.
והנה הגיע הרגע שידע שיגיע. לאחר ארוחת הערב הודיע ג'ים בפנים נפולות, שמחר בבוקר הם חוזרים לנקודת האיסוף. הוא לא הביט בפניו כשאמר זאת, ורק ציין ביבושת, שמחללית האם הודיעו שלא ימתינו להם עוד. הם פרשו בשתיקה איש איש לפינתו, אוספים את חפציהם, מקפלים את הציוד. לא ידע מתי גמלה בלבו ההחלטה, שעה שאסף את ציודו והסתלק משם בחשכת הלילה.
מהתחלה ידע שמהמסע הזה, לא תהיה לו דרך חזרה. עכשיו דומה היה לו שכל חייו ידע זאת.הם חיכו לו ככל שיכלו. מחפשים אותו בייאוש מר. מאבדים זמן יקר של חמצן ומים, עד שנאלצו לעזבו, מפקירים אותו בלב כבד לגורלו. ראה אותם נוטשים. ראה את ג'ים שולח מבטים קודרים לאחור, יודע שהוא חורץ את גורלו, ממאן להשלים. צר היה לו על שעולל לו זאת. רצה לאמר לג'ים שלא יצטער, שלא הוא חורץ את גורלו, זה היה גורלו מאז ומתמיד. רק שעכשיו הוא לוקח אותו סוף סוף בידיו.
אין הוא יודע כמה זמן הוא הולך. כבר מזמן אבדה לו תחושת הזמן. הוא צועד על פני האגם הקפוא הזה, כאדם השב לביתו. מזונו אזל וגם מימיו, זה לא אכפת לו, אין הוא חש רעב או צמא. כל מכשיריו כבויים, אינם מראים עוד דבר, מנותקים. הוא השליכם ככלי אין חפץ. הוא אינו זקוק להם עוד, מעולם לא היה זקוק להם. הוא יודע עכשיו את הדרך, כפי שהם לעולם לא יוכלו לדעת. הוא לא מצא אותה כי סמך עליהם. כל ימיו סמך עליהם. והיא לא הייתה כלל בתוכם.
הוא אינו רואה עוד דבר. השלג הלבן מסמא את עיניו מכה בפניו. הוא הולך ונופל הולך וקם, דוחף בידיו קירות של ערפל, נתמך בהם, מתקדם אתם. הוא שומע עכשיו בבירור את קולה הקורא אליו, כה קרוב הפעם, כה אמיתי. והערפל סוגר עליו יותר ויותר, ומחשיך יותר ויותר, והוא צונח באפיסת כוחות, וקירות המערה הלבנים סוגרים עליו סביב סביב…
המערה.. זו המערה! הוא מצא אותה. בכוחות עליונים הוא מתרומם על גחונו, מגשש דרכו אל פינתה השמאלית. עיניו הסומות מבחינות כעת בבירור ב"חפץ" שבפינת המערה.
בשארית כוחותיו הוא זוחל אליו, מושיט אליו את ידיו, אוחז בו ומצמידו חזק חזק אל לוח ליבו..
*
"הנה" נשמע קולו הנרגש של ג'ים. "זה המקום. זאת המערה. מצאנו אותה".
משלחת החיפושים של גים חזרה למקום בדיוק כעבור שנה ושלושה חודשים. מצוידת בכל הדרוש, אך בעיקר בעקשנותו הבלתי מתפשרת של ג'ים.
למען האמת לא היה זה אך ורק רצונו של ג'ים, שהכריע את הכף עבור משלחת נוספת. מאז חזרה המשלחת הקודמת בפחי נפש בשנה שעברה, נתחזקו אותות הכוכב שנקלטו במעבדת החלל של יוסטון, באופן שהדהים את כל מומחיה. הם הראו עתה בבירור על סימני חיים. הרבה יותר חזקים מקודם, הרבה יותר ברורים, ובלתי ניתנים עוד לערעור.
זה היה בלתי אפשרי, גם ג'ים ידע זאת. אין שום אפשרות חיים על פני הכוכב. אז מדוע הוא עדין מקווה בסתר ליבו? מקווה למה?
הפנס בידיו של ג'ים מאיר עכשיו את קירות המערה, אותה חיפש לשווא בייאוש כה רב לפני כשנה. המכשיר שבידו משמיע כעת את קולות "החפץ" שנעלם אז, שעה שהיו כה קרובים אליו. אל אלוהים, הם היו כה קרובים.. ואם זאת כה רחוקים.
הקולות חדים וברורים עתה, הצפצופים הולכים וגוברים הולכים ורמים, והם ממהרים בעקבותיהם אל הפינה השמאלית של המערה.. משם.. משם באו האותות מאז ומתמיד..הם עמדו דוממים סביב גופתו, השמורה בקרח בדיוק כפי שהייתה בעת שנפל.
הוא שוכב על גבו מחייך, הוא נראה כה חי, כה שליו. חיוך של אושר נצחי קפוא על פניו,
וידיו הקפואות מאמצות אל ליבו, בובת סמרטוטים ממורטת.*
בכל מקום ביקום בו יתגלו אי פעם עקבות חיים, תמיד יהיו אלה עקבותינו. -
אוקי
הסיפור כתוב נהדר, חוץ מכמה פיפסים קטנים מאוד פה ושם (בעיקר השפה הגבוהה שלא תמיד מבינים, אני שונא לקרוא בהרגשה שאני צריך מילון כדי להבין את הסיפור) הכתיבה טובהבקשר לעלילה עצמה: זורמת, מעניינת ואז בסוף פתאום קלטתי שזה כמעט קופי אודיסיאה בחלל.
(יחד עם הפרק השני כלומר) רק שב2001ת 2010 האדם הפך למשהו אחר ואצלך הוא פשוט קפא.נכון, אין פה חייזרים, ולמרות שקראתי את הסיפור בשנית הדבר היחידי שהבנתי הוא שהבובה הגיעה בצורה כלשהי אל הכוכב הזה, מה שיכול להגיד שהילדה היא זו ששלחה את סימני החיים… האגם מהווה איזה פורטל או משהו כזה?
בקיצור, כתיבה טובה, על העלילה לדעתי יש לעבוד קצת כי עלילה לא מובנת בצורה כזאת לא מעבירה את המהות של הסיפור.
והמשפט האחרון אגב, או שאני ממש לא מסכים איתו או שגם בו יש משהו שלא הבנתי (אני מנסה פשוט לא להתיימר) ואז שוב יש בעיה.
כי אני לא מוכן שלא יהיו חוצנים בייקום, זה לא נחמדלילה טוב
-
-
איילית,
הנה הביקורת שלי על הסיפור. יתכן כי תמצאי אותה קשה, אך הריני להבטיחך מראש כי אין הכוונה לפגוע בך בכל אופן שהוא, אלא רק להצביע על בעיות על מנת לעזור לך.אם כן:
הסיפור, לדעתי, בעייתי מאד – ברעיונות, בדרך העברתם וברמה הטכנית.
ברעיונות – שכן משלחת בין כוכבית התלויה במנורות שמן נשמעת מגוחכת במקרה הטוב וסיבת חזרת האותות בזמן לא מוסברת ולא תואמת לכל הגיון פנימי כלשהו. וכמובן – הרעיון כי אנו היחידים ביקום היה יכול להיות נהדר לו היה מוסבר בדרך כלשהי. כפי שהוא – אין בו דבר מלבד דכאון.
בדרך העברתם – שכן היות הגיבור האבוד חסר שם גורמת לבלבול גדול ולקושי בהבנת הסיפור, וזאת *להבדיל* מתחושת המסתורין המושגת, בה אין כל רע. למעשה, המשפט היחיד הברור מעבר לכל ספק כאן הוא האחרון (משפט יפה מאד, למרות שהרעיון עצמו נראה לי, ככה, מופרך משהו).
ברמה הטכנית – הסיפור מלא בשגיאות קטנות ובבעיות הגהה. יש להזהר בשימוש במרכאות, ואין לעשות בהן שימוש כאשר מציינים שמות אנשים או מקומות. כלומר: ^נסעתי לחיפה^ ולא ^נסעתי ל"חיפה"^; ^שמה היה מאריקה^ ולא ^שמה היה "מאריקה"^. גם המלה "חפץ" אינה דורשת מרכאות (למעט משפט זה..
) במקרים בהם דרוש סימון מיוחד להיות השם חריג באופן כלשהו נתן להשתמש ב^הטיה (Italics)^ או ב*הדגשה (Bold)*.
עוד שגיאות: "התנפל לרגלה" (על רגלה? על רגליה?), "מתקרבת אליו בריצה על שפת האגם צוחקת" (פסיק לפני "צוחקת" – או שמא זה שמו של האגם?…), "שישובו כלעמת" (שישובו כלעומת), "ככלי אין חפץ" (ככלי אין חפץ בו), ועוד הרבה מקרים של חלוקה לא נכונה של משפטים ובעיות פיסוק.ועוד דבר – למה האמריקניזציה? מדוע ג'ים ומאריקה ויוסטון? (האחרונה המפורסמת, אגב, כתחנת בקרה של משלחות חלל, ועל כן מהווה, כנראה, את השם הבלתי סביר ביותר לרכב או תחנת חלל כלשהם…)
נכון, שמות הגיבורים לא חייבים להיות "חיים" ו"שושנה", אבל הנטיה הכל-אמריקאית בולטת כאן, וחבל.זהו להיום. אשמח לראות כאן סיפורים נוספים פרי עטך.
-
אני מסכים בקשר לכל תירוץ העלילה- יש כאן תחושה של משלחת לכוכב לכת אחר שמתנהגת כמו משלחת לקוטב הצפוני- הסתמכות על מנורות שמן ובלוני חמצן (למה? האוויר שם דליל? זה כוכב קרח, לא הר!), כאשר שום משלחת שכזו, כאשר יש לה יחידת כוח, לא תטרח אפילו לסחוב *לחלל* אמצעים שכאלו. ואני הייתי מצפה שמשלחת שנוסעת לכוכב קרח תסחוב איתה יחידת כוח ש*לא* קופאת לפני הצוות. וכל פעם שהיה תיאור של הליכה על הקרח, עולה שאלה אחת- הם, מן הסתם, *נחתו* על הכוכב. אם כך- למה הם לא נחתו יותר *קרוב* למיקום החפץ?
אבל בקשר לשמות- לפעמים יש למרכאות תפקיד. ה"חפץ" אותו הסיפור מתאר הוא (לפחות מבחינת המספר) אכן, "חפץ"- לא ידוע מה הוא, לא ידוע האם הוא חפץ אמיתי או שמא יצור חייזרי, לא ידעו עליו כלום- ולכן המרכאות, שבאות לתאר משהו שהוא "כאילו" חפץ (זה היה הגיוני? לא רציתי לרדת לרמת הסלנג בה אני חושב). "יוסטון", בתורה, אינה תחנת חלל, אלא מקום שבו יש מעבדת חלל. אני בהחלט יכול לראות תרבות בה מרכז החלל נמצא תמיד במקום הנקרא יוסטון, כאשר הסיבות לשם כבר נשכחו (כמו ראום ויורשלם של סילברברג), ואז "יוסטון" הוא לא רק שם אלא גם תיאור ממצה של מקום- ולי נראה הולם לשים אותו במרכאות.
אבל שוב, סיפור מדכא ויפה.
-
ראה, למשל, איזכורים למרכז הבקרה המפורסם המצוי ביוסטון, טקסס – חפש מקום רשמי *אחד* בו כתוב "מרכז הבקרה המפורסם המצוי ב"יוסטון", טקסס". לא תמצא, בדיוק כמו אזכורים לכרמלית הנמצאת בעיר "חיפה" וכו'. אין כל סיבה לשים את שמו של המקום במרכאות, כנ"ל החפץ. הנה כמה דוגמאות מחכימות:
א. הגענו למה שתואר בעיתונות כ-"תחנת החלל ע"ש ניר יניב", במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*נכון* – המרכאות מציינות ציטוט)
ב. הגענו אל תחנת החלל של "ניר יניב", במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*לא נכון* – המרכאות נטולות תפקיד, מעיקות על הקורא וגורמות לו לחשוב על עודף משמעות שאינו קיים באמת)
ג. הגענו אל תחנת החלל של ניר יניב, במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*נכון* – אין מרכאות, אין בעיות!)
ד. הגענו אל תחנת החלל של ניר יניב, במסלול גיאוסינכרוני מעל "הירקון". (*לא נכון* – ראה ב')
ה. הגענו אל "תחנת החלל" של ניר יניב, במסלול גיאוסינכרוני מעל הירקון. (*נכון* – המרכאות משמשות להטלת ספק או שלילה. מובן כי המשפט הנ"ל שקרי, שכן התחנה אמיתית לחלוטין, אך בנייתו נכונה) -
-
-
-
הסיפור כתוב בסגנון תיאורי למדי, שלא נמנה על הסגנונות החביבים עליי, אבל כיוון שהוא אחיד אין כאן דופי של ממש. פשוט הערה בנימה אישית לחלוטין (והערה החשובה ביותר שלי, אני מניח, כיוון שיש לי אפס הכשרה בביקורת ספרותית).
בנימה חיובית זו, אמשיך: את הפתיחה אהבתי, למרות הבעייתיות הטכנית שהוצגה בנוגע לשימוש בשמן, פתיחה שמעניקה תמונה מנטלית חזקה היא תמיד דבר טוב.
השפה טובה וקולחת, אבל שוב אני חייב לציין שגם בקריאה חוזרת מיעוט הדיאלוגים ועודף התיאור מקשה על הקריאה.
בנוגע לדמויות – אני מסכים לטענת ה"אמריקניזציה". לקרוא לראש המשלחת "ג'ים" (מותר גרשיים פה?
גורם להרגשה מזוייפת משהו.
סה"כ נחמד לקריאה, אבל קצת מדכא מדי, לדעתי. -
אהלן חברה,
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות למקרא התגובות על סיפורי "החפץ" (כן בגרשיים). כי ברור לי ללא צל של ספק, שאף אחד לא הבין אותו. בראש ובראשונה אני נוטלת את האשמה על עצמי. סופר לא חייב אמנם שכתיבתו תהייה ברורה, אך היצירה חייבת להעביר את המסר שלה, שאם לא כן לשם מה נכתבה?
אם זאת איני יכולה שלא להטיל לגמרי את האשם, גם עליכם הקוראים חובבי המדע הבדיוני.
מה זה כאן? שכחתם לגמרי איך קוראים סיפור? לא שמעתם מימיכם על מטאפורה? מרוב עיסוק בפרטים הטכניים, לא ראיתם בכלל את הסיפור שהמסתתר מאחוריו.
יתכן שטעיתי בכך שלא הקדמתי לסיפור הקדמה קצרה, המבקשת להתייחס אליו כאל פנטסיה בלבד. בשבילי מדע בדיוני הוא רק כלי, שבעזרתו אני יכולה להעלות על הכתב רעיונות, שהם מורכבים מדי להבעה בסיפור רגיל, מבלי שיגידו לי שזה לא מציאותי. הרי בסופו של דבר, הז'אנר הזה כולו, עוסק בדברים שאף אחד לא קבע עדיין את נכונותם, וזה שמוסיפים לו פרטיים מדעיים נכונים, עדיין לא עושה אותו נכון, יותר למשל מקביעה: שאין חיים נוספים ביקום מלבדנו.
אז נכון, הייתי יכולה להשתמש בדלק גרעיני במקום בשמן, אבל זה עדיין לא היה משנה כלום לגבי הסיפור. יכולתי גם לשים את המשלחת לשוטט על פני מדבר צייה שומם, בחיפוש אחר מקור המים היחיד שירווה את הבערה שבלב גיבורנו, או לחילופין, (כפי שציין אחד הקוראים), בקוטב הצפוני, בחיפוש אחר נקודת החום היחידה היכולה עדיין להפשיר את לבו הקפוא.
כי הסיפור כולו אינו מסע של אדם על כוכב, אלא מסע של אדם אל תוך הנפש שלו, בחיפוש אחר נקודת האור היכולה להציל אותו מקפיאה מוחלטת, בגין האירועים הקשים שחווה בילדותו.
אי לכך גם אין מקום לתמיהה כיצד הגיעה הבובה אל אותו כוכב, שהרי היא הייתה בתוכו כל הזמן. ואדם נושא עמו תמיד את לבו ומחשבותיו לכל מקום שהוא הולך. גם אם ירחיק לכת לכוכב אחר, הרי שבעיותיו האישיות נשארות עמו תמיד בכל מקום, עד שיפתור אותן בתוך עצמו.
נדרש אומץ רב מאדם, לנפץ את קרחוני ההגנה שבנה סביבו, ולחזור אל נקודת הזמן שעיצבה את חייו כפי שהם. לפעמים הוא גם משלם בחייך עבור ניסיון כזה. אך מי שלא עושה זאת, נידון מראש לקפיאה לבערה ולמוות.
לגבי השפה הגבוהה, כך אני כותבת תמיד, גם במכתבים. (מה לעשות, אני שייכת לדור הישן).
לגבי הגרשיים, אותי לימדו שצריך לשים גרשיים בכל ציטוט או שם, שהוא דו משמעי. ו"החפץ" הוא אכן כזה. (דרך אגב, שם הסיפור במקורו היה: הבובה).
ועוד דבר, מכיוון שלמדע בדיוני אין גבולות ועמים, לא ברור לי מה זה משנה איזה שמות יש לגיבורים? לא שאינני מייחסת חשיבות לשמות בסיפור, להפך, אך דווקא במקרה זה העדפתי לבחור בשמות נפוצים המאפיינים אנשי משלחת חלל, כדי להוסיף יתר אמינות לסיפור (ישראל עדיין לצערנו אינה מייצגת מעצמת חלל). גם לא בכדי אין לגיבור הראשי שם בכלל, והוא יכול להיות כל אדם בכל מקום בעולם.
ואחרון אחרון חביב, מרבית המגיבים התאוננו שהסיפור משרה עליהם דיכאון. אני יודעת למה. התפיסה שאנו החיים היחידים על פני היקום, פוגעת ישר בבטן הרכה של חובבי הז'אנר, שהשאיפה לגלות יום אחד חיים על פני כוכבים אחרים, משמשת להם אבן נוחם ותקווה לכל חייהם כאן על פני כדור הארץ.
ומה אם אומר לכם שחיינו כאן יכולים להתרחש תמיד על פני כל כוכב וכוכב ביקום, אך לעולם לא באותו זמן בו מתקיימים כבר החיים על פני אחד הכוכבים (כי אין אדם חי פעמיים באותו זמן). והחיים הם תמיד אנחנו, בכל כוכב וכוכב שלא יהיה, כי אנו חייו היחידים של יקום אחד ויחיד, החי לנצח במחזורי החומר שלו, בכל פעם בחומר ידיעה אחר שלו. האין זו מעודד לחשוב שאנו קיימים תמיד? אם מתקיים היקום לנצח במחזוריו, הרי שגם אנו חיים עמו לנצח…אשמח אם תקראו שני סיפורים אחרים שלי שפרסמתי בפורום למעלה, ואשמח כמובן לקבל תגובות.
להשתמע
איילית -
דבר ראשון – סיפור טוב לא צריך הוראות.
סיפור טוב מעביר את המסר בלי לדרוש מהקוראים שום דבר.
והכי חשוב – סיפור טוב צריך שיהיה לו את ההגיון הפנימי שלו.בכל עולם פנטסטי ככל שיהיה – לזרוק את החברה רחוק מנקודת האיסוף שלהם לא נשמע הגיוני
לקחת טכנולוגיה ישנה כמתוארת בסיפור טכנולוגיה חדישה בהרבה – אין זה הגיוניגם לפנטסיה יש הגיון – פנסטיה שפותרת כל דבר במשפט – תהיו בשקט אני פנטסיה ובגלל זה מותר לי, היא פנטסיה גרועה.
אם לא הבנו את המטאפורה שלך – זאת הבעיה שלך
אם לא הבנו איך צריך להתייחס לסיפור – זאת בעיה שלך
שתי בעיות אלו ניתן לפתור בעזרת חלקים בסיפור היוצרים את האווירה הדרושה לקורא כדי להבין במה מדובר.יכלת לתאר דברים פנטסטיים בהרבה כדי להכניס אותנו לאווירה, כמובן שגם הם צריכים קשר ישיר לסיפור.
ובקשר למטאפורה שלך – למה נראה לך שלא הבנו אותה?
היא בסיסית, די בנאלית ולכן אפחד לא חשב שהיא בכלל שווה התייחסות (נראה לי), הרי החיפוש אחרי הפתרון הפנימי, שבירת הקרחונים של נפשותינו, זה לא משהו מקורי במיוחד. זה לא רע, זה פשוט שם.וזהו בערך
אני חושב שגישת ה"אני לא בסדר, אבל גם אתם הקוראים" אינה נכונה בשום מצב.
הסיפור שלך צריך לעניין את קהל היעד שלו, באתר הזה את יודעת בדיוק מי קהל היעד – איך את מסוגלת להאשים אותנו?לילה טוב
-
וטוב שהוא אמר את זה לפני, כי אני לא הייתי מתנסחת כל כך יפה.
סיפור צריך להכיל הרבה יותר מהמסר שלו. הוא צריך גם להיות הגיוני. הוא צריך לגרום לי להרגיש שהוא באמת התרחש במציאות, שהגיבורים שלו הם בני אדם. הוא צריך שאני אוכל להציב את עצמי בו – ואז המסר עובר בצורה חזקה מאוד.
אם אין הגיון, אם הוא סותר את עצמו, אם כל פסקה שניה מכילה מידע שלא יכול להתרחש בעולם המוגדר בסיפור – אז זה פשוט לא עובד. -
-
זה היה די סנובי מצידך להניח שבגלל שלא התייחסנו לרעיון של הסיפור לא הבנו אותו. אנשים בפורום קראו הרבה מד"ב ופנטזיה בחיים שלהם. הם יכולים לאהוב רעיון, הם יכולים לא לאהוב אותו, אבל הם רגילים שרעיון תמיד נמצא שם- ואם הוא לא טכנולוגי, אז סביר להניח שהוא מטאפורי. אבל מטרת הפורום היא לא לבדוק רעיונות, אלא לעזור בכתיבת סיפורים- וכל ההערות שנתנו לך עסקו באיך הסיפור נראה (גם מבחינת דקדוק, גם מבחינת הגיון פנימי וכו'). טעות מאד נפוצה שעושים אנשים שמתחילים לכתוב מד"ב היא המחשבה שרעיון זה כל מה שצריך- ולא היא.
ובקשר למה שכתבת, באופן פרטני:
> אז נכון, הייתי יכולה להשתמש בדלק גרעיני במקום בשמן, אבל זה
> עדיין לא היה משנה כלום לגבי הסיפור. יכולתי גם לשים את המשלחת
> לשוטט על פני מדבר צייה שומם, בחיפוש אחר מקור המים היחיד שירווה
> את הבערה שבלב גיבורנו, או לחילופין, (כפי שציין אחד הקוראים),
> בקוטב הצפוני, בחיפוש אחר נקודת החום היחידה היכולה עדיין להפשיר
> את לבו הקפוא.כאן, כמו שכבר אמרו לפני, הטעות הקרדינלית שלך. השימוש בפרטים טכניים נכונים היא *הכל* בשביל הסיפור. אם היית שמה את המשלחת על מקום כלשהו בכדור הארץ- מלבד העובדה שזה היה הופך את הסיפור ללא-מד"ב (מה שאומר שכנראה הסיפור הזה סותר את אחד מכללי טרקי סיטי, שאומר שהמד"ב בסיפור חייב להיות חלק אינטגרלי ממנו), זה היה הופך את הסיפור להגיוני ביותר ומביא את המטאפורה לקדמת הבמה.
> ועוד דבר, מכיוון שלמדע בדיוני אין גבולות ועמים, לא ברור לי מה
> זה משנה איזה שמות יש לגיבורים? לא שאינני מייחסת חשיבות לשמות
> בסיפור, להפך, אך דווקא במקרה זה העדפתי לבחור בשמות נפוצים
> המאפיינים אנשי משלחת חלל, כדי להוסיף יתר אמינות לסיפור (ישראל
> עדיין לצערנו אינה מייצגת מעצמת חלל). גם לא בכדי אין לגיבור
> הראשי שם בכלל, והוא יכול להיות כל אדם בכל מקום בעולם.והנה עוד טעות בעייתית. קודם כל, ההנחה כי גם בנקודת הזמן של הסיפור, כל המשלחות לחלל יהיו אמריקאיות היא הנחה מאד בעייתית. לקורא ישראלי צורם השימוש בדיק, טום והארי. הכלל הוא- אם אין סיבה ספציפית לשימוש בשמות אמריקאיים, אל תשתמשי בהם. שמות כאלו באותיות עבריות נראים מגוחכים בדיוק כמו, למשל, Ayalit.
ואל תגידי לי למה אני מדוכא. הסיפור לא מדכא (אותי) כי הוא סותר את ההנחה שיש חיים ביקום- לי באופן אישי זה לא מפריע. הסיפור מדכא פשוט בגלל שהוא כתוב בצורה מדכאת.
לסיום- אם יש דבר אחד שחובבי מד"ב, ובמיוחד שוכני הפורום הזה, לא אוהבים- זה כשאומרים להם מה הם יודעים, לא יודעים או חושבים.
-
1. כלל אצבע: אם נראה לך כי הסיפור זקוק להקדמה או ביאור על מנת להיות מובן – סימן כי הסיפור אינו טוב מספיק וכי צריך לשפרו. *תמיד*.
2. מטאפורה זה טוב ויפה, אבל אם נוצר מצב בו הקורא לא מאמין למחבר – לא יעזרו כל המטאפורות והכוונות הטובות שבעולם. לסיפור חייב, *חייב* להיות הגיון פנימי. פנטסיה, מד"ב, מערבון, קומדיית סלפסטיק – הז'אנר לא משנה כלל וכלל. אם ההגיון הפנימי – שאינו חייב להיות דוקא זה הקיים על כדור הארץ שלנו – לוקה בחסר, הרי שנפגע אותו קשר עדין שבין הקורא לסיפור, אותו גורם חמקן המאפשר לקורא להזדהות עם הגיבורים ולחוות את האירועים. אם את גורמת לקורא להפסיק להאמין לך, הרי שהסיפור הופך להיות סתם גיבוב של מילים, ולא יעזרו כל הרעיונות הנחמדים והמטאפורות העדינות.
3. אין רעיונות שהנם מורכבים מכדי להעלותם על הכתב בסיפור רגיל, נקודה. זאת משני טעמים:
א. אין חיה כזו "סיפור רגיל" (להבדיל מ-"סתם סיפור" – כאלה יש הרבה).
ב. הגבול בין מד"ב לבין Mainstream הולך ומטשטש. המחשב בו את משתמשת לקרוא תגובה זו, למשל, נחשב לפריט מד"בי מובהק לפני פחות משלושה עשורים. שעון היד שלך, אם הוא דיגיטלי, היה מדהים את רוב כותבי המד"ב של תור הזהב. סיפורי המד"ב של ימינו הולכים ומתקרבים להווה, ואילו ה-Mainstream הולך ונוגע בעתיד.
את סיפורך שלך, אגב, נתן היה לכתוב ללא כל שימוש במד"ב. מן הסתם היה הדבר משפר אותו.
4. גרשיים – מילא החפץ, נו שוין. אבל שמה של האחות? ותחנת החלל?
5. מצד אחד "למדע הבדיוני אין גבולות ועמים", ומצד שני "שמות נפוצים המאפיינים אנשי משלחת חלל" הנם אמריקאים בפירוש. הכיצד? ומדוע תהיה ארה"ב המדינה היחידה בעלת יכולת חללית בעוד מאה שנים מעכשיו? או מאתיים? ואם כבר שמות נפוצים לאנשי המשלחת, מדוע לא "יורי" או "גרמן" או ולדימיר"? אם תביטי ברשימת נוסעי החלל עד כה, תמצאי כי שמות אלה נפוצים בדיוק כמו אחיהם המערביים. אני מצטער, אך לדעתי מדובר כאן פשוט בכשל דמיון. אפילו סופרי המד"ב בשנות השלושים(!) של המאה העשרים כבר העלו בדמיונם משלחות חלל רב לאומיות…
6. הרעיון המובע בפסקאות האחרונות של תגובתך מעניין ונחמד, אך אין לו כל זכר בסיפור. היות והדבר קרה גם בסיפוריך האחרים, נראה לי כי כדאי לך להשקיע מאמץ מיוחד בתחום העברת הרעיונות כהלכתם.
-
