- This topic has 4 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
כאשר נשוב להונלולו
צעדתי לכיוון התחנה על יהודה מכבי מוצפת שמש. בראש היה ריק ובבטן נשמעו קולות בלתי מרוצים של גרגור. כשחציתי את ויצמן ככה סתם התחברו לי החרוזים.
לו היה לי כסף, לו
הייתי נוסע להונלולו.
בולע שם פינות קולדות
ושר לעצמי סרנדות.
לא ברור מאיפה זה צץ. כנראה מהאוטובוס המפורק שראיתי בחטף בחדשות הבוקר. למרות שהשלד החרוך של האוטובוס עם קרעי ברזל מתנופפים היה הניגוד המוחלט של פינה קולדה ושל הונולולו. לא היה ברור איך הראש שלי חיבר בין השניים. הרי גם במציאות החיתוך בין קבוצת (הונלולו, פינה קולדה) לבין קבוצת (אוטובוס מפוצץ) הוא חיתוך ריק להפליא. בדרך לתחנה עצרתי ב – coffee bean. צמא בנוסח מתכחמם במיוחד הכריחה אותי לחפוץ בברד המתחכם במיוחד של המקום. השומר הקשיש עם עיניים דומעות משמש בדק אותי, שאל בעייפות האם יש עלי נשק ולבסוף הכניס אותי פנימה. בפנים היה ריק. נערה פעלתנית מאחורי הדלפק תיקתקה במחשב את ההזמנה הצנועה שלי וכעבור דקותיים שוב צעדתי על יהודה מכבי ובידי כוס נייר מרשימה עם המשקה הקפוא. משכתי את הברד ברעש דרך הקשית והבטתי על העוברים ושבים בהתנשאות. לאף אחד לא הייתה כוס מהודרת מ – coffee bean נעוצה ביד, רק לי. כאשר הגעתי לתחנה ועליתי בהיסוס על אוטובוס לכיוון תחנה מרכזית, הנהג נזף בי פעמיים: פעם אחת על ההיסוס ( יאללה, תתקדם פנימה ) ופעם שניה על המשקה ( ושתזרוק את הזבל לפח כשתגמור ). התאשטתי במהירות, התקדמתי פנימה, וכאשר בלעתי ברעש מחרחר את הטיפות האחרונות מתחתית הכוס, מעכתי אותה וזרקתי לפח. סופה של כוס מהודרת כל כך הוא בהכרח בתוך הפח… פח קטן ועמוס כזה, מרופד בשקית ניילון, תמיד מתחבא ליד דלת יציאה של אוטובוסים.האוויר הסמיך בתחנה המרכזית החדשה חובר לו יחדיו משלוש קומפוננטות: ריח פיתות טריות ורטובות, מוזיקת פופ חדשה ומזעזעת מחנויות דיסקים פירטיות והיסטריה. פילסתי את דרכי בין ההמון הנוקשה ושיננתי לעצמי: "קומפוננטה, קומפוננטה, קומפוננטה". זו הייתה מילת קסם: כל עוד אמשיך להגיד "קומפוננטה", לא אתקע באף אחד. אחרי דקה טעיתי ויצא לי "קונפומנטה". עוד לא הספקתי לפענח מהי "קונפו-מנטה" ( "קונפו" – זה כמו קונג-פו בלי גימל, ומנטה – זה כמו מסטיק מנטה, וביחד זאת אומנות לחימה עתיקת יומין, המחייבת את לוחמיה ללעוס ללא הרף מסטיק מנטה ??? ), כבר מישהו העיף אותי הצידה עם תיק גב מצמרר מימדים. לתיק האימתני היה מחובר מקדימה בחור קטן ודק. התיאוריה של שקול כוחות ווקטורי לא הכזיבה גם הפעם, והבחור הדק עף לכיוון הנגדי לי. אחרי שסיימתי להרים ולנער את שנינו, הוא התנצל ושאל לשמי. ההתנצלות שלו הייתה כל כך כנה ונהדרת, כי סלחתי מייד ואמרתי בסרקזם מה כי שמי הוא איש. הוא עצם את עיניו ואמר בשקט, כאשר שפתיו נעות באיטיות: איש-הפטיש, איש-הכריש, איש-האדיש, איש-המישמיש. ב- "מישמיש" הוא הפסיק וחייך. "שלום, איש-המישמיש". רציתי להגיד לו שלא אומרים "מישמיש" אלא "מישמש", אבל מאז שנות העליה הרחוקות שלי שנאתי שמתקנים לי את שגיאות הדקדוק ולכן לא תיקנתי גם אותו. מבחינתי, מישמיש נשמע אפילו יותר עסיסי ממישמש. בתום ההיכרות הלא שגרתית הזאת, עזרתי לו לסחוב את התיק לתחנה. בכלל לא הפתיע אותי שאנחנו צריכים את אותו האוטובוס, אשר בדרך מפותלת וארוכה, עושה את דרכו אל הגבול.
באוטובוס הוא נרדם ואני שיחקתי טטריס. יש לי את המשחק בפלאפון, וזה משחק מחשב יחיד בו אני ממש טוב. בכל שאר המשחקים, פשוטים ומסובכים כאחד, אני נופל כבר בשלב הראשון ומרגיש פגוע וטיפש. ולכן אני לא משחק במחשב בכלל. אבל עכשיו יש לי די זמן להרוג ותחושת הנצחון, אפילו נצחון בטטריס, נעימה לי מאוד. אחרי חמישה משחקים ארוכים וקבעית שיא חדש הוא התעורר, הוציא סנדוויץ מכובד עם פסטרמה וכרוב לבן, שבר אותו לשניים והושיט לי חצי. לעסנו בשקט, ואז הוא אמר, ככה נינוח: הכריך-נקניק הזה ממש טעים. ציינתי באוזניו, כי לדעתי זה כריך פסטרמה והוא באמת טעים לאללה. אבל הוא תיקן אותי בלי צל של גיחוך ואמר שוב שזה "כריך-נקניק". כך נבלעו להם האוכל והקולה שקניתי בתחנה המרכזית והשיחה החלה לזרום. לא היה איכפת לי בכלל שלרוב המילים הוא צירף תוספת תיאורית זו או אחרת. אבל כאשר נראו באופק המחסומים, תהיתי בעדינות בעניין התוספות. הוא לא נעלב. במקום זה הוא הוציא מכיס הקדמית של המדים נייר ונתן לי לקרוא, כאילו חיכה שאשאל. היה זה מסמך ברור ויבש מעת משרד הבריאות, אשר הצהיר, כי הנושא אותו לוקה בסוג של אובדן זיכרון לטווח קצר. היו שם עוד המון מילים רפואיות שלא הבנתי, אבל בגלל שלא מזמן ראיתי סרט, בו לגיבור היה גם איזה אובדן זיכרון, יכולתי לדמיין את הבעיה. אז אחרי שנרד מהאוטובוס, לא תזכור אותי, שאלתי קצת עצוב ( אני תמיד קצת נעצב, כאשר שוכחים אותי, ובמיוחד אחרי שיחה מרתקת בתוך אוטובוס ). הוא הופתע ואמר, שבוודאי יזכור אותי, כי אני איש-המישמיש. לאנשים סתמיים, שאותם הוא לא רוצה לזכור, הוא לא מוסיף תיאורים. אבל איתי זה עניין אחר, אני הוא איש-המישמיש וכאלה לא שוכחים. רציתי לשאול אותו, איך בכלל גייסו אותו מלכתחילה עם אובדן זיכרון, אבל החלטתי שלא יפה לחטט.
יומיים ישבנו במחסום על הגבול, אכלנו מנות קרב-עקרב וחיכינו לפקודות. הוא היה בחור חכם ועדין, וקרא המון ספרים. יותר נכון, שמע המון ספרים. בגלל הבעיה הזאת בזכרון הוא לא יכל לקרוא, אז הוא שמע כמויות מטורפות של ספרים מוקלטים. שיזרנו בתוך השיחה בדיחות כאלה, של אינטלקטואלים, וצחקנו חרישית. כאשר נגמרו הספרים, דיברנו על בחורות. הוא סיפר על נעמי-אצבעוני, על מילה-קמומילה ועל הגר-רגליים-על-הכר. אני קנאתי בו קצת, כי לבחורות שלא הלך לו איתן, הוא פשוט לא הוסיף תיאור. אני לעומת זאת זוכר את כולן. והיו כאלה שממש הכאיבו לי. כאשר הגענו לעדן ברחוב שלום ציון המלכה, אשר מחלקת את עצמה בין עשיית מין משובח לבין מסיבות רב גוניות, הודיעו לנו כי המג"ד כאן והוא רוצה להעביר לנו את הפקודה.
המג"ד היה איש כחוש ורציני. עיניו השקועות הביטו על מפת הגיזרה ועלינו בו זמנית, מן יכולת כזאת של מבט מפוצל. הפקודה הייתה ארוכה. היו בה כמויות אדירות של מילים צבאיות נוקשות. כל פעם שהמג"ד אמר מחבלים, חברי הוסיף בלחש "מחבלים-מגעילים". משאר המילים הוא התעלם. הפקודה תמה. התפזרנו להתכונן לפני היציאה. חברי ואני היינו מוכנים לפני כולם. היה לנו עשר דקות מתות, בדיוק בשביל להתיישב על בול עץ חצי רקוב, עליו נשען הנגמ"ש שלנו, ולפטפט עוד קצת. אני פתאום סיפרתי לו על הונולולו. דילקמתי את השיר שחיברתי בבוקר והסברתי שכל מה שעושים בהוואי זה לשכב על החול הלבן מתחת לדקלים אלגנטיים, להביט על הגלים המתנפצים בצבע כחול ולשתות פינות קולדות קפואות עם קשית מעוטרת בדובדבן. הוא חייך ואמר "הונולולו-פרילולו". יש כזה ארטיק שקוראים לו פרילולו. הוא ארוך וצבעוני ולדעתי זה היה תיאור הכי מדויק שאפשר להמציא להונולולו.
הפלוגה התארגנה, עלתה במסודר על נגמ"שים והתחילה לזחול לתוך המחנה. היריות הראשונות היו הרבה יותר מפחידות וקרובות ממה שציפיתי. גם חברי החוויר מעט. אבל אחרי כמה זמן התרגלנו והמשכנו לזחול ללא מפריע. הסתכלתי מסביב על המחנה. הוא לא נראה יותר מידי אמיתי, כמו תפאורה צעקנית בסרט רב תקציבי. כאשר חלפנו על פני בית עם כרזה ענקית ועליה דמות מחבל קשוח עם קלצ'ניקוב, נשמע הפיצוץ ברחוב הסמוך. בשניות קפצנו החוצה ורצנו לכיוון הפיצוץ – הרואי אך מטומטם. כולם צעקו: פיצוץ, היה פיצוץ. גם חברי צעק: פיצוץ-כרוב-חמוץ ורץ במהירות. הוא היה דק, זריז מכולם ולכן הוא היה הראשון שהגיע למטרה. במטרה חיכו לנו מחבלים קשוחים עם קלצ'ניקובים. הפעם לא על כרזה, אלא בשר ודם. לקח לנו זמן להתאפס ולהשיב אש. באוויר עמד ריח של בשר שרוף וברזל מלובן ושל עוד משהו, שלא ידעתי מה בדיוק. כל הזמן הייתי לידו, יריתי והסתכלתי איך הוא יורה. חברי היה צלף מדהים. הוא הוריד אותם אחד אחד, כמו במשחק מחשב. יכולתי להמשיך להסתכל עליו יורה לנצח, אבל החייל שהיה מצד שמאל שלי נפגע. סחבתי אותו הצידה וצעקתי שיביאו חובש.
אחרי כל הפרוצדורה עם הפצוע והחובש, חזרתי לעמדה הקודמת שלי, אך חברי כבר לא ירה. הוא שכב ודימם. הוא היה כל כך קטן, שאף אחד לא שם לב שנפצע. הרמתי אותו ורצתי חזרה לחובש. אך החובש כבר לא היה במקומו, פינו אותו יחד עם הפצוע ההוא. הכדורים קיפצו מסביב, והיה רעש מטריף כל כך. רצתי במעלה הרחוב מתפאורה רב תקציבית וחיפשתי מחסה. בתוך שאריות של אחד הבתים השכבתי אותו על שמיכה קרועה. הוא חלם כשחבשתי את הפצע. בדרך כלל אני סולד מדם, פעם אפילו התעלפתי בבדיקות דם בקופת חולים. אבל הדם שלו היה שונה. הוא לא היה דביק או סמיך או קרוש. הוא זרם כמו בושם מבקבוק זכוכית עדין ומעוצב, אשר צנח מידיה של נערה פוחזת ונסדק על ריצפת אבן. היה לו ריח מרגיע כל כך, עד שהפסקתי לפחד בכלל. החזקתי את ראשו על הברכיים וסיפרתי לו מעשיות.
לא שמתי לב מתי נדמו היריות וירדה האפלה. כאב לי קצת הראש ולא ראיתי מי יודע מה בעין ימין. אולי בכל זאת נפצעתי, חשבתי בשמחה. קצת העליב אותי, שחברי נפצע ואני כל כך שלם ובריא. התעייפתי. הכל התחיל להתערפל מסביב. כנראה נרדמתי.הוא עומד מעליי. על ראשו כובע קש ולגופו חולצה צבעונית צעקנית עם פרחים אדומים וצהובים. היי, הוא צועק לי, איש-המישמיש, נרדמת. באמת נרדמתי. בשמש אני תמיד נרדם מהר. ביד אחת הוא מחזיק כוס לבנה וקפואה. טיפות מנצנצות על דפנות הכוס, ומעלה מתנוסס לו בגאווה הדובדבן. הוא מתיישב לידי ומביט על נערה שחומה ודקיקה, שלפני רגע ממש נולדה מקצף הגלים. היא מחייכת אליו בעליצות. לחברי הולך מצוין עם בחורות. הן נדהמות מהשפה התיאורית שלו ומתאהבות בו תוך שניה. אני גונב לו לגימה מהקוקטייל, בולע ברעש ועושה פרצוף מסטול. פינה-קולדה-מרמלדה, מציין חברי בשביעות רצון. ממש מרמלדה, מסכים אני ושוקע בחול.
-
ממש חמוד. הבחור שלך אפילו מזכיר לי מישהו שעשה איתי טירונות. הוא היה קטן ודק, והיינו שוזרים בשיחה בדיחות של אינטלקטואלים. הוא נהג לקרוא לי אבישי-אישי.
א-מה-מה, שלא ממש ברור מה רצית להגיד כאן, אם רצית להגיד כאן, ומה בעצם קורה. זה עוד יותר אסוציאטיבי מ"שלושה קטעים", במידה כלשהי, ולמרות שיש כיף מוזר בקריאה הזורמת, הרי שבסוף לא נשאר ביד כלום, רק חיוך וכמה טיפות של פינה-קולדה. פנטזיה במובן העתיק שלה?
-
-
-
כסיפור – לא הבנתי מה רצתה המחברת להביע. כלומר – הבנתי מה מתרחש בסיפור, אבל אז, כשהוא נגמר, אמרתי לעצמי – נו, אז?
אופן העברת העלילה חביב, אך השפה הבעייתית מפריעה – ביחוד בחלק הראשון, בו יש בעיות רבות של חוסר ב-ה' הידיעה (האם הסיפור תורגם מרוסית, במקרה?) ושיוך מין ("הצמא… הפריעה"). חלק מהמשפטים מבולגנים למדי ומקשים על ההבנה. המשפט הראשון, למשל: "צעדתי לכיוון התחנה על יהודה מכבי מוצפת שמש." מי מוצפת? אני-המספרת מוצפת? יהודה מכבי מוצפת? התחנה מוצפת? ואם כבר – יהודה *ה*מכבי (אלא אם כן מדובר בסגנון דיבור מאד ספציפי, שאיני מאמין אי אליו היתה כוונתך).
ראוי גם להזהר בחזרה על מילים. "צמא בנוסח *מתחכם* הכריחה (אוי!) אותי לחפוץ בברד *המתחכם* במיוחד של המקום." כל המשפט הזה הוא התחכמות אחת גדולה – הוא מסורבל, מגושם ופוגע ברצף הקריאה. פרט לכך, השימוש ב-"הכריח" לגבי "צמא" אמנם אפשרי, אך לא מזהיר, שכן זהו סוג של האנשה. האם לכך התכוונת?
עוד הכפלה מיותרת: "*החיתוך* בין קבוצת… הוא *חיתוך* ריק להפליא."
למעשה, הייתי מוותר על כל החלק הראשון של הסיפור, עד התחנה המרכזית. כל אלמנט שנמצא שם אשר חיוני לעלילה (הונולולו) יכול להופיע באותה מדה כאשר הגיבור כבר בתחנה.הערה טכנית אחרונה: סוגריים. הדרך הנכונה להשתמש בהם היא (שימי לב כיצד הרווחים מסודרים כאן) או (שימי לב כיצד מגיעה הנקודה, או כל סימן פיסוק אחר, לאחריהם).
-
